פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק בג"ץ 7391/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7391/10 לפני: כבוד המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט צ' זילברטל העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלונית 2. רשות המיסים (פורמלית) 3. בית הדין הארצי לעבודה (פורמלי) עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ז באדר התשע"ב (21.03.2012) בשם העותר: עו"ד ד' ארד-אילון בשם המשיבה 1: עו"ד ד' גורטלר פסק דין השופט צ' זילברטל: בפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 22.8.2010 בע"ע 432/07 ובע"ע 439/07 (הנשיא אדלר, השופטים פליטמן וצור, ונציגי הציבור כרמי ובליזובסקי), שבגדרו נדחה ערעור שהגיש העותר והתקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים. נקבע בפסק הדין שהעותר הטריד מינית את המשיבה והתנכל לה, והוגדל סכום הפיצוי שהעותר חויב בו. תמצית העובדות 1. העותר והמשיבה הכירו בתחילת דרכם המקצועית, בשנת 1990, בקורס מפקחים של מס הכנסה. באותה שנה, החל העותר, רואה חשבון בהכשרתו, את עבודתו בנציבות מס הכנסה (להלן: הנציבות), ואילו המשיבה החלה את עבודתה באגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין בנציבות. סמוך לאחר היכרותם היה בין העותר לבין המשיבה קשר אינטימי קצר, שבמסגרתו אף קיימו יחסי מין בהסכמה פעם אחת. לאחר מכן, במשך תקופה ארוכה העולה על עשר שנים, נפגשו השניים מעת לעת, אך לא נוצר ביניהם קשר מיוחד. החל מחודש ספטמבר 2000 החלו השניים לעבוד יחד באותה מחלקה בנציבות, כשהעותר מונה למנהלה הישיר של המשיבה. כעבור כארבעה חודשים, ביום 3.1.2001, במהלך שיחת עבודה, הציע העותר למשיבה לחדש את הקשר האינטימי, אולם נתקל בסירוב חד-משמעי. כחצי שנה לאחר אותו אירוע, הגישה המשיבה למשטרת ישראל תלונה נגד העותר, בגין הטרדה מינית אשר התרחשה, לטענתה, באותה שיחה מיום 3.1.2001. המשטרה חקרה את התלונה, וסגרה את התיק מחוסר ראיות. לאחר המהלכים האלה, פנתה המשיבה לסגן הנציב למינהל ומשאבי אנוש בטענה כי העותר מתנכל לה מאז הגשת התלונה במשטרה, ואז נפתח נגד העותר הליך משמעתי בנציבות שירות המדינה. ההליך המשמעתי נגד העותר הסתיים בהמלצה לנזיפה, בלא שנמצאו ראיות לביסוס טענת ההתנכלות. נראה, כי לאורך כל תקופת עבודתם המשותפת, היו קשרי העבודה בין העותר למשיבה מתוחים. בחודש אוגוסט 2001, כחודשיים לאחר הגשת התלונה במשטרה, הציגה המשיבה את טענותיה כלפי העותר, וביקשה להפריד בינה לבינו במקום העבודה. על אף זאת, במשך כשנתיים, המשיכו השניים בעבודתם באותה המחלקה תוך שהמשיבה מנסה להתקדם בתפקידה, אך ללא הועיל, בין היתר, כפי שטענה המשיבה, נוכח היעדר סיוע מצד העותר. רק בחודש אפריל 2003 הועברה המשיבה, בהסכמתה, למחלקה אחרת, שם לא הייתה כפופה לעותר, ומספר חודשים לאחר מכן קודמה לדרגת מפקח ראשי. ההליכים בבתי הדין לעבודה 2. ביום 5.1.2004 הגישה המשיבה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים תביעה אזרחית נגד העותר לפיצוי בסך של 150,000 ש"ח (ע"ב 1050/04). בתביעתה טענה המשיבה, כי בהיות העותר ממונה עליה הוא הטריד אותה מינית, וכי בעקבות דחיית הצעותיו המיניות ותלונתה במשטרה, התנכל לה העותר וגרם לה נזקים חמורים במישור הנפשי והמקצועי. המשיבה הגישה את התביעה גם נגד המדינה כמעסיקתה. במהלך הדיון בבית הדין האזורי לעבודה, הגיעו המשיבה והמדינה להסכם פשרה, לפיו שילמה המדינה למשיבה פיצוי כולל וחד-פעמי בסך של 30,000 ש"ח, מבלי שהמדינה הודתה באחריות. העותר, מצידו, חלק על גרסת המשיבה בכל הקשור לאירועים שהתרחשו לטענתה במהלך הפגישה בין השניים ביום 3.1.2001. העותר טען, כי הוא מעולם לא הטריד מינית את המשיבה ולא התנכל לה. לטענתו, הרקע לטענותיה של המשיבה כלפיו היה סירובה לקבל את מרותו כמנהל. כמו כן, הגיש העותר בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, בה נטען, כי התביעה הוגשה בחלוף שלוש שנים ויומיים מיום היווצרות העילה (3.1.2001), שעה שסעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: החוק), בנוסחו דאז, קבע תקופת התיישנות בת שלוש שנים בלבד. 3. בית הדין האזורי לעבודה דן תחילה בטענת ההתיישנות כטענה מקדמית. בהחלטה מיום 9.1.2005 (בש"א 16582/04) דחה בית הדין האזורי (השופטת א' אגסי) את הטענה בקובעו, שנוכח העובדה שתקופת ההתיישנות הסתיימה במהלך שביתת עובדי מערכת בתי המשפט, שמנהל בתי המשפט הכריז עליה, יש להחיל את ההסדר הקבוע בתקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפעול (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981 (להלן: תקנות השביתה), ולהאריך את המועד להגשת התביעה. לחלופין נקבע על-ידי בית הדין האזורי, כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות גם "מטעמי צדק כאשר מדובר בהתיישנות של יום אחד בלבד". 4. בפסק דינו מיום 2.7.2007 דחה בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' אגסי ונציגי הציבור מ' בר-און ומ' כהן) את תביעת המשיבה נגד העותר בכל הקשור לעילת ההטרדה המינית. לעומת זאת, התקבלה תביעת המשיבה בעילה של התנכלות. בית הדין האזורי קבע, ברוב דעות, כי מעשי ההתנכלות מצד העותר היו ברף נמוך, ונבעו בעיקרם מהתלונה שהגישה המשיבה למשטרה. על יסוד קביעה זו חויב העותר לשלם למשיבה פיצוי בסך 15,000 ש"ח. 5. על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה הגישו העותר והמשיבה ערעורים וערעורים שכנגד. ערעור העותר התייחס לקבלת התביעה בעילה של התנכלות, ולחלופין לעניין גובה הפיצוי. בערעורו חזר העותר, בין היתר, על הטענה, כי בית הדין האזורי שגה בכך שלא קבע שהתביעה שהגישה המשיבה התיישנה. מנגד, ערעורה של המשיבה התייחס לדחיית תביעתה בעילה של הטרדה מינית ולהשגה על מיעוט הפיצויים שנפסקו לטובתה. בית הדין הארצי לעבודה, ברוב דעות, קיבל את הערעור והערעור שכנגד שהגישה המשיבה, ודחה את הערעור והערעור שכנגד שהגיש העותר. בית הדין הארצי דחה, מטעמים שונים שפורטו בחוות דעתם של השופטים, את טענת העותר בסוגיית התיישנות התביעה. לגופו של עניין, פסק בית הדין הארצי, כי העותר הטריד מינית את המשיבה ביום 3.1.2001, וכי יש להגדיל את הפיצוי שנפסק לטובת המשיבה בגין ההתנכלות שחוותה. בגין שתי עוולות אלו חייב בית הדין הארצי את העותר בתשלום של 30,000 ש"ח מעבר לסכום שכבר נפסק לחובתו בפסק דינו של בית הדין האזורי. מכאן העתירה שלפנינו. טענות העותר 6. בעתירה נטען, כי בית הדין הארצי לעבודה שגה בצורה בולטת במספר מישורים, באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק ואת ביטול פסק הדין שיצא מלפני בית הדין. ראשית, טוען העותר, כי בלי משים לב ובטעות של ממש, הפך בית הדין הארצי את הקערה על פיה, וביסס את הכרעתו על קביעות עובדתיות וממצאים שנדחו על-ידי בית הדין האזורי לעבודה, הן ביחס לטענת ההטרדה המינית, והן ביחס לטענת ההתנכלות. לטענת העותר, פסק דינו של בית הדין הארצי מושתת על קביעה עובדתית שבחוות דעתה של שופטת המיעוט בבית הדין האזורי באשר לאירועי הפגישה מיום 3.1.2001 (השופטת אגסי), קביעה אשר נדחתה על-ידי אחד מנציגי הציבור והושארה בצריך עיון על-ידי נציג הציבור השני. העותר מוסיף וטוען, כי מעיון בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, לא יכול להיות ספק, כי בית הדין הארצי לא מצא לנכון ולא חפץ להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, ומשכך, ראיית דעת המיעוט כמשקפת את עמדת פסק הדין של בית הדין האזורי, היא טעות בולטת שדי בה כדי לחייב את ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. שנית, טוען העותר, כי קביעת בית הדין הארצי, לפיה בפגישה בין הצדדים ביום 3.1.2001 היו "הצעות חוזרות" (במובן מונח זה בסעיף 3(א)(3) לחוק), עומדת בניגוד למימצאי העובדה שנקבעו על-ידי בית הדין האזורי, וחורגת מההלכה הפסוקה. שלישית, נטען על-ידי העותר, שדחיית הערעור באשר להתנכלות, וקבלת הערעור שכנגד, תוך הכפלת הפיצוי שנפסק לטובת המשיבה, מבוססות על התעלמות מממצאי בית הדין האזורי, ועל התעלמות מוחלטת מטענות הערעור של העותר. רביעית, העותר טוען, כי שגה בית הדין הארצי כשפסק, כי תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ניתנת להארכה, נוכח השביתה שהתקיימה במערכת בתי המשפט. אלמלא פסיקה זו, טוען העותר, היה מקום לקבוע שהתביעה שהגישה המשיבה התיישנה. העותר מוסיף ומציין, כי סוגיה הארכת מועד ההתיישנות עקב שביתת עובדי מערכת בתי המשפט, חורגת מעניינם של הצדדים הישירים לסכסוך, והיא בעלת השפעה כללית וחשיבות ציבורית, המצדיקה כשלעצמה את התערבותו של בית משפט זה. בגין כל אלה, מבקש העותר לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ולקבוע, כי לא הוכחה כל הטרדה מינית; כי לא הוכחה התנכלות עקב תלונה על הטרדה מינית; כי לא היה מקום לחייב את העותר בתשלום פיצוי או הוצאות משפטיות, ולחלופין כי לא היה מקום להטיל עליו תוספת חיוב כספי בבית הדין הארצי לעבודה. לבסוף מבוקש לחייב את המשיבה לשלם לעותר הוצאות משפטיות שיבטאו את המאמץ המשפטי הממושך והמורכב לו נדרש עד עתה. טענות המשיבה 7. בתגובתה המקדמית לעתירה טוענת המשיבה, כי העתירה מכוונת ברובה נגד ממצאים והכרעות עובדתיות של בית הדין הארצי לעבודה, ובכך אין בה כדי להצדיק דיון חריג וייחודי בבית המשפט הגבוה לצדק. המשיבה מוסיפה ומציינת, כי במקרה הנוכחי לא מתעוררת שאלה משפטית, לא כל שכן שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או עקרונית. לפיכך, סבורה המשיבה, כי בנסיבות המקרה, צריך לחול הכלל שלפיו אין בית המשפט הגבוה לצדק מתערב בפסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה. לגופו של עניין, סומכת המשיבה את ידיה על הכרעתו של בית הדין הארצי. המשיבה מציינת, כי חמשת חברי המותב בבית הדין הארצי הגיעו למסקנותיהם לאחר ניתוח ענייני ויסודי, בהסתמך על הלכות קודמות שיצאו מלפני בית הדין הארצי לעבודה ובית המשפט העליון, ולאחר שהתקיים דיון ממושך במעמד הצדדים. המשיבה מוסיפה ומציינת, כי ממילא נתונה לבית הדין הארצי הסמכות לשנות כל קביעה של בית הדין האזורי, עובדתית או משפטית. המשיבה גם דוחה את טענותיו של העותר בנוגע לטענת ההתיישנות, שכן לשיטתה בצדק קבע בית הדין הארצי, כי במקרה של שביתת עובדים במערכת בתי המשפט, יש להאריך את מרוץ ההתיישנות, ולאפשר לבעל דין להגיש את תביעתו לאחר סיומה. מידת התערבות בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה 8. מושכלות יסוד הן, כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו פועל כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, וכי הליך יוצא דופן זה, של קבלת עתירה נגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, שמור למקרים נדירים, בהם מדובר בשגגה משפטית מהותית ובולטת, בעלת חשיבות ציבורית, חברתית וכללית, אשר הובילה לאי-צדק שלא ניתן להתעלם ממנו. במילים אחרות, כפי שנקבע לא אחת, בית המשפט הגבוה לצדק יתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה אך ורק במקרים בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, כאשר נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסק הדין; ושנית, כאשר הצדק מחייב התערבות של בית משפט זה למניעת עיוות דין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986), להלן: הלכת חטיב). 9. זאת ועוד, בית משפט זה לא יתערב, בדרך כלל, בהחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה, כאשר לסוגיה המשפטית שהוכרעה על-ידו פרשנות אפשרית לכאן או לכאן. הטעם לכך הוא, שככלל, לא מתקיימת טעות משפטית מהותית כאשר סוגיה משפטית נתונה לפרשנויות משפטיות שונות אפשריות וסבירות, שכן: "מטרת ההתערבות אינה העדפתו של פתרון משפטי חלופי, כדי שתינקט הדרך שבה היה בוחר בית-משפט זה, ואשר שונה מזו ששימשה את בית הדין לעבודה, שגם היא דרך שאין לשללה לחלוטין" (הלכת חטיב, בעמ' 694). על עיקרון זה כבר עמד השופט י' כהן בבג"ץ 115/77 הסתדרות מכבי ישראל קופ"ח מכבי כוללת קופ"ח אסף, אגודה לעזרה רפואית נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לב(1) 214, 219-218 (1997): " ... אנו מתערבים בפסיקתו של בית-הדין הארצי רק במקרים כשפסיקה זו היא מוטעית בעליל ונמנעים מהתערבות כשבבעיה שהתעוררה יש פנים לכאן או לכאן, אפילו אם נוטים אנו לדעה הנוגדת את דעת בית-הדין הארצי". ובאופן דומה גם נקבע על-ידי הנשיא מ' שמגר בהלכת חטיב, בעמ' 693: "המקרים שבהם אפשרית פרשנות משפטית לכאן או לכאן, הם, בדרך כלל, בגדר דוגמה לנסיבות, שבהן אין להסיק על דבר קיומה של טעות משפטית מהותית, שהרי עצם קיומם של פירושים משפטיים חלופיים או של מיגוון של דרכים משפטיות אפשריות אינו מתיישב עם המסקנה, כי נפלה טעות משפטית מהותית" (ההדגשה במקור – צ.ז.). 10. ער אני לכך, שברבות השנים הובעו בבית משפט זה דעות מגוונות לעניין האופן בו יש ליישם את הלכת חטיב. חלק מן התומכים בהרחבת גדרי התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק, אימצו עמדה ממנה משתמע, כי שאלת פירושו של חוק היא, על דרך העיקרון, שאלה משפטית מהותית, אשר מצדיקה התערבות של בית משפט זה בהכרעתו של בית הדין הארצי. המחזיקים בגישה זו גורסים, כי אין שני פתרונות שונים, אשר שניהם אפשריים מבחינת הדין החל, ומכאן שאם לדעת בית המשפט הגבוה לצדק, שגה בית הדין הארצי בקביעת הדין, אין בעובדה שקודם לאותה קביעה עמדו להכרעה שתי אופציות פרשניות אפשריות, כדי למנוע את התערבותו של בית משפט זה (ראו, למשל: פסק דינו של השופט מ' חשין בבג"ץ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, פ"ד מט(1) 573, 592-591 (1995); פסקי דינם של המשנה לנשיא ת' אור, ושל השופט מ' חשין בבג"ץ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 481, 516, 561, 574-572 (2004), להלן: עניין הסתדרות העובדים החדשה; אהרן ברק "ביקורת שיפוטית ואחריות ממלכתית – היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה" הפרקליט לח(ב1) 245 (1989)). על גישה מרחיבה זו נמתחה ביקורת מצד התומכים בצמצום היקף התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהכרעותיו של בית הדין הארצי לעבודה (משה לנדוי "פיקוח בית-המשפט העליון על בית הדין הארצי לעבודה – דיון נוסף" ספר יצחק כַּהַן 274 (1989), להלן: לנדוי; מנחם גולדברג "על היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה" הפרקליט לח(ב1) 263, 269 (1989); שאול קובובי ודיתה פרוז'ינין "ביקורת בג"צ על בית-הדין הארצי לעבודה – והיה כי יטעה המבקר?" המשפט ג 195, 198 (1996); בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז(6) 810, 815-814 (2003), להלן: עניין ארגון הכבאים; פסקי דינם של המשנה לנשיא א' מצא, ושל השופט (כתוארו אז) א' ריבלין, בעניין הסתדרות העובדים החדשה, בעמ' 512-502, 592)). בעניין הסתדרות העובדים החדשה, התייחס כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס להבחנה שבין המבחן המקובל בבית המשפט העליון לעניין מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", לבין המבחן להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בהכרעתו של בית הדין הארצי לעבודה, תוך הבעת עמדה מצמצת בנוגע להיקף ההתערבות של בית משפט זה: "...אף אינני מסכים עם עמדתו של חברי השופט מ' חשין, הסובר, כך נראה, כי די בכך שמתעוררת שאלה בדבר פירושו של חוק או באשר לפריסתה של הלכה משפטית על-מנת שייפתחו שעריו של בית-המשפט הגבוה לצדק בפני עותר התוקף פסק-דין של בית-הדין הארצי לעבודה. אילו כך נקבע, היה בית-משפט זה הופך עצמו לערכאת ערעור הניצבת מעל בית-הדין הארצי לעבודה. בכל מקרה, המבחן המשמש אותנו באשר להיקף הביקורת חייב להיות מצומצם מן המבחן המקובל למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (כאמור בבר"ע 103/82 (להלן – עניין חניון חיפה)). להשקפתי, אין די בכך שקיימת מחלוקת באשר לפירושו של חוק או בעניין הלכה משפטית. תנאי זה הכרחי הוא, אך אין הוא מספיק. לכך חייב להצטרף תנאי נוסף והוא שמדובר בסוגיה בעלת חשיבות כללית או עקרונית. אכן, קיים דמיון, אולי אף רב, למבחן שבעניין חניון חיפה. עם זאת נראה לי כי יישום המבחן חייב לבטא גישה מצמצמת יותר כאשר עסקינן בביקורת של בית-המשפט הגבוה לצדק לעומת הגישה שבמתן רשות ערעור ... " (עניין הסתדרות העובדים החדשה, בעמ' 602). 11. מכל מקום, ומבלי להיכנס לעובי המחלוקת שבין הגישות השונות, לא מצאתי אמירה מפורשת, לפיה נדחה עקרון היסוד כפי שנקבע בהלכת חטיב, לפיו טעות משפטית מהותית, לצורך בחינת התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אינה מתקיימת כאשר סוגיה משפטית כרוכה בפרשנויות משפטיות שונות וסבירות (ראו הפניות למקרים בהם אומץ העיקרון של אי-התערבות בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה כשהיו מספר פתרונות משפטיים אפשריים לשאלה שבמחלוקת: בג"ץ 625/06 העמותה לקידום ענייני מוקרני גזזת נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פס' 4 לפסק הדין (לא פורסם, 2.8.2007); בג"ץ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה י-ם – הנהלת בתי המשפט, פס' 22 לפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר (לא פורסם, 24.3.2008); בג"ץ 1823/07 עבדאללה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פס' 17-14 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (לא פורסם, 23.6.2008); בג"ץ 4193/04 גרטנר-גולדשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה, פס' 15-12 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 20.6.2010); בג"ץ 895/12 בלוי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פס' 9-8 לפסק הדין (לא פורסם, 6.2.2012)). לפיכך נראה כי ראוי לבחון את המקרה הנדון במסגרת העיקרון האמור. מן הכלל אל הפרט 12. הסוגיה המשפטית בה מיקד העותר את מאמציו להצדיק את התערבות בית המשפט הגבוה לצדק במקרה דנן, נוגעת לקביעתו של בית הדין הארצי, כי בעקבות השבתת מערכת בתי המשפט, התביעה שהגישה המשיבה, לכאורה יומיים לאחר תום תקופת ההתיישנות, הוגשה בטרם שהתיישנה. העותר סבור, כי מאחר ותום תקופת ההתיישנות חל במהלך שביתה של מערכת בתי המשפט, היה על המשיבה לפעול על-פי ההסדר הקבוע בסעיף 7(א) לתקנות השביתה, ולשלוח את כתב התביעה לבית המשפט בדואר רשום. משלא עשתה כן, טוען העותר, שגה בית הדין הארצי כשלא קבע, כי המשיבה איחרה את המועד האחרון ותביעתה התיישנה. 13. לצורך בחינת השאלה אם יש מקום שבית משפט זה יתערב בהכרעת בית הדין הארצי, יש לבחון האם התשובה שנתן בית הדין הארצי לשאלה האם השביתה במערכת בתי המשפט האריכה את המועד האחרון להגשת התביעה, היא תשובה סבירה ואפשרית, העולה בקנה אחד עם מתחם הפרשנות הסביר בנסיבות העניין. כפי שיוצג להלן, סבורני, כי המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים בהם ניתן לומר, שקיימות מספר פרשנויות משפטיות אפשריות לסוגיה המשפטית, ומכאן שלא מדובר במקרה של "טעות משפטית מהותית", המצדיק התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק. 14. השאלה המשפטית לעניין המועד האחרון להגשת תביעה שהתיישנה במהלך תקופת שביתה במערכת בתי המשפט, טרם זכתה להכרעה בפסק דין של בית המשפט העליון. מעיון בפסיקת הערכאות האחרות, מוצאים אנו גישות שונות ופתרונות מגוונים לשאלה דנן. הפסיקה בבתי משפט אלה מסתמכת על מספר הוראות בתקנות השביתה, בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות), ובחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), אשר עשויות להיות רלוונטיות בנסיבות העניין, כדלקמן: תקנה 5 לתקנות השביתה, שכותרתה "הארכת מועדים", קובעת: "תקופה שתקנות אלה חלות עליה לא תובא במנין הימים לגבי חישוב מועד או זמן לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג שנקבע בחיקוק או בהחלטת בית המשפט, בהחלטת הרשם או בהחלטת רשם ההוצאה לפועל". תקנה 7(א) לתקנות השביתה, שכותרתה "הגשת מסמכים לבית המשפט או ללשכה" קובעת: "מסמך שחייבים או שמותר להגישו לבית משפט או ללשכה, רואים אותו כמסמך שהוגש כהלכה לבית המשפט או ללשכה אם נמסר בדואר רשום ממוען כדבעי אל אותו בית משפט או אל אותה לשכה, ורואים את מועד מסירתו לדואר כאמור כמועד הגשתו לבית המשפט או ללשכה". סעיף 17 לחוק ההתיישנות, שכותרתו "סגירת בית משפט", קובע: "נבצר מן התובע בשנה האחרונה של תקופת ההתיישנות להגיש את התובענה מפני שנסגר בית המשפט המוסמך לדון בה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה שנה מן היום שבו חזר ונפתח בית המשפט". סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, שכותרתו "תקופות", קובע: "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה". בשורה של החלטות מוצאים אנו קביעה בדרך של היקש מתקנה 5 לתקנות השביתה ומסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, שכאשר תקופת ההתיישנות מסתיימת במהלך שביתה במערכת בתי המשפט, אין להוסיף לתקופת ההתיישנות את כל משך תקופת השביתה, ואולם ניתן להגיש את כתב התביעה עד ליום הראשון שלאחר השביתה. במילים אחרות, על-פי גישה פרשנית זו, משלוח כתב התביעה לבית המשפט בדואר רשום על-פי תקנה 7 לתקנות השביתה הוא דרך פעולה אפשרית, אך לא מחויבת, וניתן גם לפעול בדרך אחרת – להמתין עד לתום השביתה, ולהגיש את כתב התביעה לבית המשפט ביום הראשון שלאחר סיום השביתה (ראו, למשל: בר"ע (מחוזי-ת"א) 1686/04 עופר נ' אקסטרא קאר ליסינג בע"מ (לא פורסם, 11.7.2005); בש"א (שלום-ת"א) 170916/04 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' מזרחי (לא פורסם, 29.8.2004); ת"א (שלום-י-ם) 12530/03 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 18.9.2005)). מוצאים אנו עדות לגישה פרשנית מקלה אף יותר לעניין הארכת תקופת ההתיישנות, ולפיה אם תום תקופת ההתיישנות חל בשביתה של מערכת בתי המשפט, תקופת ההתיישנות מוארכת, מכוח תקנה 5 לתקנות השביתה, באופן שתקופת ההתיישנות תחלוף רק לאחר שיחלפו מתום השביתה מספר ימים השווה למספר הימים שחלפו ממועד תחילת השביתה ועד למועד בו עילת התביעה הייתה מתיישנת לולא השביתה (החלטתו של השופט י' עמית בבש"א (מחוזי-חי') 7911/05 דורון נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (לא פורסם, 18.9.2005)). לצד החלטות אלה קיימות החלטות הקובעות, כי אין להאריך את מועד הגשת כתב התביעה, אף אם מועד תום תקופת ההתיישנות חל במהלך שביתת מערכת בתי המשפט, וזאת מאחר ולמגיש התביעה נתונה האפשרות, על-פי תקנה 7(א) לתקנות השביתה, להמציא כתבי בי-דין אף בתקופת השביתה, באמצעות משלוח דואר רשום לבית המשפט. במסגרת גישה פרשנית זו, נדחתה גם טענה אחרת, לפיה בעת שמתקיימת שביתה במערכת בתי המשפט הרי ש"נסגר בית המשפט" כאמור בסעיף 17 לחוק ההתיישנות, ונקבע, כי משעה שקיימת בפני בעל דין האפשרות להגיש את כתב התביעה בדואר רשום לבית המשפט, לא ניתן לקבוע, כי "נבצר" ממנו להגיש את התביעה במהלך תקופת השביתה (ראו, למשל: בש"א (מחוזי-חי') 4024/00 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ק. ביאליק נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (לא פורסם, 25.3.2001); ת"א (מחוזי-חי') 481/99 קיפאח נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות (לא פורסם, 23.6.2002); בר"ע (מחוזי-חי') 1555/04 המועצה המקומית כפר ורדים נ' ח'ורי (לא פורסם, 14.9.2004); ת"א (שלום-י-ם) 5543/03 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל (איתן) – חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 11.5.2008)). הנה כי כן, בפסיקה מצוי שלל פתרונות לשאלה הנדונה, כולם סבירים על פניהם. בית המשפט העליון טרם אמר דברו בסוגיה האמורה, ובית הדין הארצי אימץ אחד מהפתרונות האמורים, אף אם מנימוקים מעט שונים. 15. האמור לעיל מבהיר מדוע המקרה הנוכחי אינו נמנה על המקרים בהם ראוי כי בית המשפט הגבוה לצדק יתערב בהכרעתו של בית הדין הארצי לעבודה. גם אם נצא מנקודת הנחה, כי מדובר במקרה בו תתכנה כמה פרשנויות סבירות ויתכנו מספר פתרונות, ואף אילו נטתה דעתו של בית משפט זה לדעה אחרת מזו שאומצה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה באשר לפרשנות הנכונה, ברי שפרשנותו של בית הדין הארצי אינה בלתי סבירה באופן אשר עולה כדי טעות משפטית מהותית. די בכך, לטעמי, כדי לדחות את טענת העותר בחזית זו. 16. אוסיף, כי אם ייטען שבדיוק למקרה מסוג זה, של פסיקות סותרות בערכאות השונות, דרושה התערבותו של בית משפט זה, אשיב, כי אכן זה היה מצב הדברים אם לפנינו היתה עומדת בקשת רשות ערעור. אכן, אחד המקרים בהם תינתן רשות ערעור גם ב"גלגול שלישי" הוא כאשר קיימת פסיקה סותרת של בתי המשפט המחוזיים. אלא שהמחוקק לא הסמיך את בית המשפט העליון לדון בבקשות רשות ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. ביקורתו של בית משפט זה אינה ערעורית, ויש חשיבות לשמירת ההבחנה בין סוגי הביקורת. עמד על כך השופט א' מצא בעניין הסתדרות העובדים החדשה: "חוששני כי אם נסטה מחלק זה של הילכת חטיב נביא בכך לביטולה של ההלכה האמורה מכל וכל, ועד מהרה יהפוך בית המשפט הגבוה לצדק, הלכה למעשה, למעין 'ערכאת ערעור ברשות' על פסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה בעניינים אזרחיים ( ... ). התפתחות כזאת, מלבד היותה בלתי רצויה, תעמוד בסתירה להכרעתו המפורשת של המחוקק, שכידוע דחה הצעות מעין אלו שהועלו לפניו קודם לחקיקת חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969" (שם, בעמ' 510). המצב בו קיימת פסיקה סותרת בשאלת ההתיישנות שפורטה לעיל מתקיים מזה זמן גם במערכת בתי המשפט "הרגילים", והצטרפות בית הדין לעבודה לאחד מהזרמים הקיימים בפסיקה אין פירושה שנפלה בפסיקתו טעות משפטית מהותית. זאת ועוד, אין אנו נקראים, במקרה דנן, ליישב בין פסיקות סותרות של בתי המשפט הרגילים, אף אם, הלכה למעשה, החלטתנו לגופו של עניין היתה מביאה לתוצאה זו. כפי שציין השופט א' מצא בעניין הסתדרות העובדים החדשה: "חשוב להטעים כי תוקפו של כלל אי-ההתערבות במקרים שבהם ייתכנו כמה פתרונות אפשריים אינו נגרע – וכאמור, עד כה לא נקבע אחרת – אף אם הסוגיה המשפטית העומדת לדיון הינה בעלת חשיבות כללית" (שם, בעמ' 504-503). דברים אלה יפים וישימים גם למקרה דנן. 17. נוכח מסקנתי זו, בדבר היעדר טעות משפטית מהותית בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בכל הקשור לקביעה, כי תביעת המשיבה לא התיישנה, אין עוד צורך לדון בשאלה אם ההתערבות מוצדקת מטעמי צדק, שכן תנאי זה מצטבר לתנאי הראשון בעניין הטעות המשפטית המהותית (בג"ץ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים מורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, פ"ד מט(1) 573, 590 (1995)). יחד עם זאת, ולמעלה מן הדרוש, דומני, כי אף מבחינת שיקולים של צדק אין ידו של העותר על העליונה. כאמור לעיל, במועד הגשת התביעה עמדה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק על שלוש שנים. תקופה זו הייתה קצרה באופן משמעותי מהתקופה הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות. ככל הנראה, התקופה המקוצרת נקבעה בעת חקיקת החוק כפשרה לנוכח חדשנותו ולאור ההתנגדות שהוא עורר. ואולם, ביום 9.2.2012 נכנס לתוקפו תיקון מס' 7 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשע"ב-2012, ס"ח 2336 (להלן: תיקון 7 לחוק), אשר הביא להארכת תקופת ההתיישנות, ולפיו נקבע, כי תביעה לפי החוק תתיישן רק "לאחר שחלפה התקופה הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות". בדברי ההסבר להצעת החוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 7) (הארכת תקופת ההתיישנות), התשע"ב-2012, ה"ח 433, ניתן למצוא את הטעמים שהובילו להארכת תקופת ההתיישנות בתביעות לפי החוק: "מוצע להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, שכן עקרונותיו כבר זכו לביסוס ואין מחלוקת בדבר חשיבותו. ההארכה מוצדקת גם לנוכח מאפייניה הייחודיים של ההטרדה המינית והקשיים המביאים לשיהוי בהגשת תביעה בשלה, ובין היתר התהליך הארוך שנדרש לנפגע כדי להכיר בכך שסבל מהטרדה, תחושות אשמה וחשש מפני חשיפה ומאובדן מקום העבודה. כמו כן, כאשר הפגיעה נגרמת תוך ניצול יחסי מרות או תלות, הנפגע מתקשה להגיש תביעה כל עוד היחסים האמורים לא נפסקו ... ". בענייננו, כתב התביעה הוגש ביום 5.1.2004, כאשר המועד האחרון להגשת התביעה טרם התיישנותה היה 4.1.2001 (שכן, 3.1.2004 חל בשבת), ואילו שביתת עובדי מערכת בתי המשפט הסתיימה ביום 5.1.200, הוא יום הגשת התביעה. דהיינו, כתב התביעה הוגש יום אחד לאחר המועד האחרון להתיישנות התביעה לפי החוק בנוסחו דאז (ככל שהשביתה לא האריכה את תקופת ההתיישנות). ברור, כי במצב הנורמטיבי לאחר תיקון 7 לחוק לא הייתה עולה כל שאלה, שכן התביעה הייתה מוגשת בתוך תקופת ההתיישנות. במסגרת שיקול דעתו של בית משפט זה בבואו לשקול האם המקרה דנן מצדיק התערבות, סבורני, כי גם אם היינו מניחים שנפלה שגגה משפטית בפרשנותו של בית הדין הארצי לעבודה, הרי ששינוי החוק, והטעמים שעמדו בבסיס השינוי, מקרינים בהכרח על בחינת שיקולי הצדק בנסיבות העניין, ומובילים לכך, שגם מבחינה זו אין הצדקה להתערב בקביעתו של בית הדין לעבודה (ראו והשוו: עניין ארגון הכבאים, בעמ' 816; בג"ץ 4181/04 קעטבי נ' פיברן קדימה 1987 בע"מ (לא פורסם, 11.1.2006); בג"ץ 1499/11 חכים נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (לא פורסם, 22.1.2012)). 18. אשר ליתר טענות העותר המופנות כלפי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, הרי שאלו מתוחמות לנסיבות הייחודיות והפרטניות של המקרה דנן, ואין בהכרעה שבפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה כדי ליצור השלכות רוחב משפטיות, המצדיקות את בחינתן במסגרת עתירה לבית משפט זה. טענותיו של העותר בחזית זו מופנות בעיקרן כנגד התערבותו של בית הדין הארצי לעבודה בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לעבודה, ובמיוחד כלפי הקביעה לפיה הטריד העותר מינית את המשיבה. אכן, לכאורה לא דק בית הדין הארצי פורתא בפסק דינו של בית הדין האזורי, וביסס את מסקנותיו על תשתית עובדתית שלא נקבעה ברוב דעות שופטי בית הדין האזורי, נוכח הסתייגות שני נציגי הציבור מקביעת השופטת אגסי לפיה עלה בידי המשיבה להוכיח קיומה של הטרדה בפגישה מיום 3.1.2001. עוד מלין העותר על התעלמות בית הדין הארצי מטענותיו בערעור, ועל גובה הפיצוי שנפסק לחובתו. טענות העותר בסוגיות אלו מהוות טענות ערעוריות מובהקות, אשר אין בהן כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 1876/06 עלי נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 8.3.2006); בג"ץ 10392/06 חסון נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 14.1.2007)). לסיום, לא למותר לציין, כי ראשית ההליכים דנן בשנת 2004 ותחילת הפרשה עוד בשנת 2001, לפני למעלה מעשור. ראוי כי יושם קץ להתדיינות לאחר פרק זמן כה ממושך. גם מבחינה זו אין הצדקה להתערבות בית משפט זה, שעל פי אחד התרחישים האפשריים, היתה עלולה להביא להחזרת הדיון לבית הדין האזורי ולפתוח פתח לסיבוב התדיינויות ממושך נוסף. עם כל ההבנה לרצונם של בעלי הדין עצמם למצות את הדין עד תומו, בשל רגישות הדברים ואופי הנושא, אינני סבור שזה המקרה שבגדרו יהיה נכון להפעיל את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. 19. על יסוד האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את העתירה. בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין אני מסכים. המשנה לנשיא (בדימ') השופטת א' חיות אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏ט' בסיון התשע"ב (‏30.5.2012). המשנה לנשיא (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10073910_L05.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il