יוסף מחאג'נה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 7391/08 בבית המשפט העליון רע"פ 7391/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקש: יוסף מחאג'נה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10/07/2008 בע"פ 3321/08 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ר' שפירא, ע' גרשון וצ' קינן בשם המבקש: עו"ד עאדל בויראת בשם המשיבה: עו"ד איתמר גלבפיש פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. זו בקשת רשות ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ר' שפירא, ע' גרשון וצ' קינן), שהוטל ברוב דעות במסגרת ערעורים על גזר דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת ר' פוקס). על-פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוחלט פה אחד לקבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש, ולקבל ברוב דעות את ערעורה של המדינה, ולגזור על המבקש עונש של 4 חודשי מאסר בפועל בגין העבירות עליהן הורשע, בתוספת הפעלת מאסר מותנה של 12 חודשים שהיה תלוי נגדו מהליך קודם, שירוצה בחפיפה מלאה לעונש המאסר שהוטל בהליך זה. בסך הכל, הוטל, אפוא, על המבקש לרצות עונש מאסר בפועל של 12 חודשים. כן הוטלו עליו עונש מאסר על תנאי וכן התחייבות להימנע מעבירה בסך 10,000 ש"ח, וחילוט התחייבות קודמת בסך 5,000 ש"ח. המבקש עותר לרשות ערעור על פסק דין זה, והבקשה מופנית כנגד העונש שנגזר ברוב דעות בבית המשפט קמא. רקע והליכים 2. כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בחדרה, המייחס לו עבירות של הסעה שלא כדין, על-פי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) ושל העסקה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל. 3. על-פי כתב האישום, ב-10.12.07, בצומת אום אל פחם, הסיע המבקש ברכבו את סעיד מלחם (להלן - מלחם), תושב זר, שאין בידו אישורי כניסה ושהייה בישראל על-פי דין. על-פי האישום, המבקש העסיק את מלחם באיסוף ברזל ממזבלות, מבלי שהיה בידו אישור לעבוד בישראל על-פי חוק. 4. ב-23.12.07 הורשע המבקש על-פי הודאתו בבית משפט השלום בכתב אישום מתוקן, ובו עבירה של הסעה שלא כדין וניסיון העסקה שלא כדין, שהחליפה עבירה של העסקה שלא דין שנכללה באישום המקורי. 5. ביום 09.04.08 נגזר דינו של המבקש בבית משפט השלום. בית המשפט ניתח את תשתית הנתונים הצריכה לענישה: היות המבקש יליד 1961, בעל עבר פלילי, כשלחובתו שתי הרשעות ישנות מהשנים 1985 ו-1991 בתחום הרכוש, וכן הרשעה משנת 2005 בעבירה של העסקת תושב זר, בגינה הושת עליו מאסר על תנאי בר הפעלה, למשך 12 חודשים. בית המשפט התייחס לחומרת העבירות, בהיותן איום לביטחון הציבור מעצם שהייתם של זרים בישראל ללא היתר. הוא ציין כי מעשיו של המבקש חמורים שבעתיים, מאחר שלא הפנים את חומרת העבירות בהן הודה, ולאחר שבעבר הורשע בעבירות דומות. עם זאת, בית המשפט מצא כי המאסר המותנה שהושת עליו למשך 12 חודשים אינו מידתי בנסיבות מקרה זה. הוא עמד על כך שעברו הפלילי של המבקש אינו מכביד, וכי העבירה בגינה הוטל עליו עונש המאסר המותנה נעברה בשנת 2004. כן ציין, כי מאז ביצוע העבירה, שוהה המבקש במעצר בית מלא בלא שנרשמה הפרה מצדו. לאור כל זאת, בית המשפט גזר על המבקש עונש כדלקמן: הארכת המאסר המותנה בהליך האחר למשך שנתיים; קנס בסך 25,000 ש"ח או 5 חודשי מאסר תחתיו; חילוט התחייבות כספית שניתנה בהליך הקודם וחתימה על התחייבות חדשה בסך 10,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירה דומה. 6. על החלטה זו של בית משפט השלום ערערו שני הצדדים לבית המשפט המחוזי בחיפה. המשיבה ערערה על קולת עונשו של המבקש וביקשה כי יושת עליו עונש של מאסר בפועל, תוך הפעלה במצטבר של עונש המאסר על תנאי התלוי נגדו. המשיבה טענה כי יש להתייחס בחומרה למעשיו של המבקש במיוחד מאחר שביצע אותם לאחר שכבר הורשע בעבירות דומות, וכאשר מרחף מעל ראשו עונש מאסר על תנאי בן 12 חודשים. המשיבה ציינה עוד, כי גישתו המקלה של בית משפט השלום אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה המחמירה המקובלת בעבירות מסוג זה, שטמון בהן סיכון לחיי אדם, נוכח המצב הביטחוני הרגיש השורר בישראל. מנגד, המבקש ערער על גובה הקנס שהוטל עליו, שהועמד על 25,000 ש"ח, וביקש לבטלו, ולחלופין, לקצר את תקופת המאסר של 5 חודשים שנקבעה תחתיו. 7. בית המשפט המחוזי קיבל פה אחד באופן חלקי את ערעורו של המבקש, וכן קיבל ברוב דעות את ערעור המדינה. מחד, הוא ביטל את עונש הקנס בסך 25,000 ש"ח שהוטל על המבקש בגזר דינו של בית משפט השלום. מאידך, הוא גזר על המבקש את העונשים שפורטו לעיל, המהווים נשוא בקשת רשות הערעור שלפנינו. בית המשפט המחוזי בדעת הרוב (כב' השופטים גרשון וקינן) ניתח את עבירת ההסעה של תושב זר שלא כחוק בסעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, ועמד על חומרתה. כן התייחס לחומרתה של העבירה הכרוכה בניסיון להעסיק שלא כדין תושב זר שאינו רשאי לעבוד בישראל. הוא בחן את הרקע להוראות אלה, המתמקד בצורך להתמודד בדרך אפקטיבית עם פוטנציאל הסיכון שבשיתוף הפעולה בין תושבי ישראל לבין תושבי האזור, המשתקף בהסעתם ובהעסקתם ללא היתר של האחרונים בתחומי הארץ, והסיכון הביטחוני הטמון בכך. בית המשפט בדעת הרוב הינחה עצמו בשיקולי הענישה, תוך התייחסות לסיכונים ולחומרה שהחוק מייחס לתופעות ההסעה וההעסקה בלא היתר של תושבים זרים, ובד-בבד ניתח את הנסיבות האינדיבידואליות למקרה זה ולמבקש זה. הוא הצביע על כך כי למבקש שלוש הרשעות קודמות, מהן הרשעה קודמת בעבירה דומה שבגינה הוטלו עליו 4 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי, ועונשים נוספים. הוא ציין כי העבירות בהליך זה מהוות הפרה ברורה של התנאי שנגזר עליו בהליך הפלילי הקודם, וראה בכך חומרה מיוחדת. גם שירות המבחן בתסקירו ציין כי המבקש לא הפנים את גבולות המותר והאסור, ולא הכיר בחומרת מעשיו. לפיכך, בית המשפט בדעת רוב מצא כי, אין מנוס בנסיבות עניין זה מהטלת עונש מאסר בפועל על המבקש, והפעלת המאסר המותנה התלוי נגדו. בצד ביטול הקנס הכספי הגבוה שהוטל על המבקש בבית משפט השלום, הוא גזר עליו גם עונשי מאסר על תנאי, התחייבות להימנע מעבירה, וחילוט התחייבות קודמת להימנע מעבירה. 8. השופט ר' שפירא בדעת מיעוט סבר כי ראוי להשאיר את גזר הדין של בית משפט השלום על כנו, ולדחות את שני הערעורים. לגישתו, גם אם העונש שנגזר בבית משפט השלום נוטה לקולא, הוא אינו חורג מרמת הענישה המקובלת במידה כה קיצונית המצדיקה התערבות בית משפט שלערעור, וזאת, גם אם ערכאת הערעור, אילו דנה את הנאשם כערכאה הדיונית, היתה מחמירה עמו. השופט שפירא התייחס לנסיבותיו האישיות של המבקש - להיותו אב למשפחה בת שמונה ילדים, למחלת אשתו, ולהמלצת שירות המבחן להסתפק בעונש מאסר בעבודות שירות. הוא סבר כי חרף חומרת העבירות, האיזון שעשה בית משפט השלום בין מרכיבי העונש השונים, תוך גזירת קנס משמעותי מצד אחד, ואי-הטלת מאסר בפועל מצד שני, הוא איזון אפשרי, ויש בו ממימד ההרתעה. לגישתו, ענישה זו אינה חורגת ממתחם הסבירות, גם אם היא ענישה מקלה, ואין היא מצדיקה התערבות בפסיקת בית משפט השלום. 9. המבקש הגיש לבית משפט זה בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בה הוא מבקש לבטל את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו, ולהשיב על כנו את גזר הדין שהוטל עליו בבית משפט השלום. בהחלטת בית משפט זה עוכבה תחילת ריצוי עונש המאסר שהוטל על המבקש עד להחלטה אחרת. טענות הצדדים 10. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי מקרה זה מעלה שאלות בעלות חשיבות במישור העקרוני הרחב, החורגות מעניינם של הצדדים להליך, ולכן הן מצדיקות מתן רשות ערעור. המבקש טוען, כי מקרה זה מעלה שאלות אודות מידת ההתערבות של ערכאת הערעור בגזר הדין שניתן על-ידי הערכאה הדיונית, אודות סמכות בית המשפט להאריך מאסר מותנה בר-הפעלה במקום שקיימת מדיניות ענישה של הטלת מאסר בפועל על הנאשם בגין העבירה, המשקל שיש לייחס להמלצות שירות המבחן לעניין הארכת המאסר המותנה, והתייחסות לתקופת שהות הנאשם במעצר בית כחלק משיקולי הענישה. ב"כ המבקש טוען, כי שירות המבחן המליץ בתסקירו על ענישה שיקומית בעניינו של המבקש, והיה מקום לייחס משקל רב להמלצה זו. כן נטען כי הוא היה נתון במעצר קרוב לחודש ימים, ושהה במעצר בית מוחלט במשך 3 חודשים נוספים, ויש להתחשב בכך. מצבו הרפואי הוחמר מאד לאחר מתן פסק הדין. על רקע זה, היה, לטענתו, מקום לאמץ את הגישה העונשית המקילה, שבאה לידי ביטוי בגזר דינו של בית משפט השלום ושל שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי, ולהימנע מלהטיל עליו עונש מאסר בפועל. הוא ממשיך וטוען, כי אין להחיל חובת מאסר בלא להתייחס לנסיבות אינדיבידואליות של נאשם גם כאשר מדובר בעבירות נפוצות שהן בבחינת "מכת מדינה". גם בעבירות על חוק הכניסה לישראל ניתן להקל בעונש ולא לגזור מאסר בפועל מקום שמתקיימות נסיבות ראויות לכך. עבירה של הסעת תושבים זרים שלא כדין לא סווגה מעולם כעבירה ביטחונית כשלעצמה. הערך המוגן בעבירה זו הוא מניעת סיכון הטמון בהכנסת גורמים עוינים לשטח המדינה. כאשר סיכון כזה נשלל הלכה למעשה בנסיבות העניין הקונקרטי, יש לבטא ענין זה כראוי במסגרת העונש. לאור זאת, עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור, לקבל את ערעורו, ולהשאיר את גזר הדין של בית משפט השלום על כנו. 11. טוענת המדינה בתשובתה כי מקרה זה אינו מתאים למתן רשות ערעור, מאחר שלאמיתו של דבר, אין הוא מעלה שאלה עקרונית אמיתית הראויה לדיון בפני ערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). 12. לגופו של עניין טוענת המדינה, כי העונש שהוטל על המבקש הוא ראוי, משאין להקל ראש בחומרתן של העבירות על חוק הכניסה לישראל, נוכח הסיכון שהן מהוות לביטחון המדינה ולחיי אזרחיה. זאת, במיוחד על רקע הרשעת המבקש בעבירה דומה בעבר, ולאור העובדה שהעבירה נשוא בקשה זו בוצעה בשעה שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בגין עבירה דומה שביצע כשנתיים קודם לכן, בלא שהעונש המותנה הרתיעו מחזרה להפר את החוק. כן טענה המדינה כי יש לתת משקל לקביעה בתסקיר שירות המבחן כי המבקש מתקשה להכיר בחומרת מעשיו, ולהפנים את גבולות המותר והאסור, דבר המשתקף ברצידיביזם בהתנהגותו העבריינית. המדינה מתייחסת גם למצבו הרפואי של המבקש ולשני הצינתורים שעבר, ומציינת כי שב"ס ערוך לתת טיפול רפואי הולם לבעיות רפואיות מסוג זה, ואין לראות בכך מניעה לריצוי עונש המאסר על-ידו. מטעמים אלה, מבקשת המשיבה לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור, ולהורות למבקש להתייצב לריצוי עונשו לאלתר. הכרעה 13. עניינה של הבקשה מתמקד בהיבט העונש שנגזר על המבקש בגין עבירות על חוק הכניסה לישראל. ענין זה נדון בפני שתי ערכאות. כלל הוא, כי רשות ערעור לצורך דיון שיפוטי בגלגול שלישי ניתנת במשורה, והיא מוגבלת לאותם מקרים חריגים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות עקרונית כללית, החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין (רע"פ 4602/04 נאג'י נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.04) (להלן - ענין נאג'י)). הבקשה שלפנינו, ביסודה, אינה מעלה שאלה בעלת אופי עקרוני כללי, החורגת מעבר לענין הספציפי למבקש. לפיכך, לא מתקיים בה התנאי הנדרש לצורך מתן רשות ערעור. עיקר בקשתו של המבקש נסבה על עונש המאסר בפועל שנגזר עליו, כאשר, לטענתו, נסיבותיו של הענין מצדיקות להסתפק בהארכת תקופת המאסר על תנאי התלוי נגדו, ולחייבו בתנאים עונשיים נוספים שאינם כוללים מאסר ממש. 14. אין בהשגה על חומרת העונש, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אלא במקרים נדירים וחריגים. בדרך כלל, טענות בנוגע לחומרת העונש, כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (רע"פ 1950/03 עזריה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.2.03); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.97); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.97); ע"פ 2672/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.11.08); רע"פ 6217/05 חג'אג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.06)). מקרה זה אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור, משבית המשפט המחוזי בדעת הרוב הלך, בעיקרו של דבר, בתלם הענישה המקובל, ובמסגרת רף הענישה העונה למדיניות המקובלת בהעדר נסיבות אינדיבידואליות חריגות, קרי: גזירת עונש מאסר בן מספר חודשים בגין עבירות הכניסה לישראל שבוצעו בהליך זה, בצד הפעלת עונש המאסר על תנאי שהוטל על המבקש בהליך קודם בגין עבירות דומות. 15. קו ענישה זה עולה בקנה אחד עם החוק ועם מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות על חוק הכניסה לישראל (ענין נאג'י, שם; בש"פ 8303/03 איסמעיל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.9.03); רע"פ 1751/04 עזאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.2.04)). ניתן אף לומר מעבר לכך - הימנעות מהטלת עונש מאסר ומהפעלת עונש המאסר על תנאי בנסיבות של רצידיביזם בביצוע אותן עבירות בטווח שנים לא רב, בלא שהעונש המותנה הועיל להרתיע, היא המשקפת תפנית מהקו העונשי המקובל. לאורך שנים, ראתה הפסיקה במסיעים, מלינים ומעסיקים של שוהים בלתי חוקיים חוטאים ומחטיאים את הרבים (השופט רובינשטיין ברע"פ 3173/09 פראמין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.5.09)). לפיכך, החמיר עימם המחוקק, והחמירו עימם בתי המשפט (רע"פ 5198/01 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769 (2001)). בהתאם לעמדה זו, ונוכח המציאות הביטחונית הקשה בישראל, הקו העונשי שהתקבל הוביל לגזירת עונשי מאסר בפועל על העבריינים, אלא אם כן נתקיימו נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, המצדיקות הקלה (שם, עמ' 775). בצד מדיניות ההחמרה, נדרש בכל מקרה לבחון נסיבות אינדיבידואליות (רע"פ 7544/05 שאולוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.12.05); רע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.06); רע"פ 1921/06 אבו בדאר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.3.06)). קו הענישה הנקוט כיום מדגיש, אפוא, את המדיניות השיפוטית המחמירה בעבירות מסוג זה כדי להגשים את תכלית ההרתעה, תוך התחשבות בנסיבות אינדיבידואליות לנאשם, שלעולם יש לשוקלן. העונש הראוי הוא מאסר בפועל, למעט במקרים בהם נסיבות אישיות חריגות מצדיקות הקלה. אין צריך לומר, כי חזרה על מעשי עבירה דומים על חוק הכניסה לישראל פעם אחר פעם מצדיקה החמרת-יתר עם הנאשם. קיומו של מאסר מותנה שלא הועיל להרתיע את הנאשם מהווה אף הוא עילה להחמרה. 16. במקרה שלפנינו, קו ההחמרה המצדיק הטלת מאסר בפועל עומד בעינו בעניינו של המבקש, גם על רקע בחינת הנסיבות האינדיבידואליות המיוחדות לו, ובעיקר, היותו עבריין רצידיביסטי שאינו נרתע מחזרה על עבירות דומות פעם אחר פעם. לא נמצאו בעניינו נסיבות אישיות חריגות המצדיקות סטייה מקו החומרה הנקוט בענישה בסוג זה של עבירות. גם עניינו הבריאותי אינו מצדיק התייחסות חריגה (רע"פ 1941/09 עלאדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.3.09); 1737/07 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.3.07)). ניתן אף לומר, כי קיים פער הקשה ליישוב בין גזירת עונש מאסר בפועל של 4 חודשים על המבקש בגין העבירות על חוק הכניסה לישראל בהליך הפלילי הקודם שהתנהל נגדו, לבין הימנעות מוחלטת מהטלת עונש מאסר בפועל כלשהו בהליך הנוכחי על-פי החלטת בית משפט השלום ושופט המיעוט בבית המשפט המחוזי, חרף המועדות המשתקפת בהתנהגות המבקש. וזאת, גם חרף האמור בתסקיר המבחן, המציין כי המבקש אינו מפנים גם כיום את המותר והאסור בהתנהגותו, דבר המעלה חשש כי יחזור גם בעתיד לבצע עבירות מסוג זה. הגישה המקלה, הנמנעת מהטלת עונש מאסר, עלולה לעודד הפרות נוספות בידי המבקש. היא גם אינה מתיישבת עם קו ענישה עקבי ואפקטיבי, שנועד לבער תופעה נפוצה בציבור, הטומנת בחובה סיכונים לביטחון תושבי ישראל, פוגעת במידה רבה ביכולתה של המדינה לפקח על הנכנסים והיוצאים מתחומיה, ומקשה על הסדרת מדיניות שוק העבודה באמצעות מערכת היתרי שהייה לעובדים, הניתנים על-פי קריטריונים וצרכים אמיתיים. 17. הקושי העיקרי בהליך זה נעוץ כל כולו בהיקפו של עונש המאסר המותנה שהוטל, אשר הפעלתו בשלמותו מתחייבת בצד הטלת עונש מאסר בפועל בגין העבירות בהליך הנוכחי. בית משפט השלום נרתע מהפעלת עונש המאסר על תנאי בן 12 החודשים לצד עונש מאסר בפועל בהליך זה בשל תחושה כי גם אם עונשים אלה יוטלו בחפיפה מלאה - כפי שפסקה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי - גם אז יחרוג העונש מהמידתיות הראויה במקרה זה. לגישה זו היה שותף גם שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי. 18. אכן, אין לכחד כי גם אנו היינו שותפים לקושי האמור, שעיקרו בהיקפו של עונש המאסר על תנאי שהוטל בהליך קודם, והוא בבחינת נתון עונשי שלא נוכל לשנותו כיום. אילו היה הדבר בידינו, אין להוציא מכלל אפשרות כי היינו מסתפקים בנסיבות עניין זה בעונש מאסר בפועל כולל הקצר מ-12 חודשים, כפי שנגזר בפועל על המבקש בבית המשפט המחוזי כתוצאה מצירוף עונש המאסר בפועל שהוטל, והפעלת עונש המאסר על תנאי. אולם אנו מחוייבים להיקפו של העונש המותנה שהוטל בלא יכולת לשנותו, ונדרשים על-פי טיב הענין, ועל-פי מדיניות הענישה הנוהגת, גם להטלת מאסר בפועל בהיקף מידתי בגין העבירות בהליך זה. לא נראית לנו דרך ההתמודדות עם הקושי הנובע מהיקפו של העונש המותנה, שאינו בר-שינוי היום, ואשר שומא להפעילו על ידי נקיטה בדרך עוקפת שעיקרה בהארכת התנאי, הימנעות מהטלת מאסר בפועל, והטלת קנס בהיקף גדול ביותר על המבקש, שספק אם יוכל לשלמו, ותמורתו חמישה חודשי מאסר בפועל. משיש מקום להטלת מאסר בפועל במקרה זה, ובהינתן עונש מותנה בהיקף נתון שאינו ניתן לקיצור, אין אלא לקבל את עמדת דעת הרוב בבית המשפט המחוזי. עם זאת, מקרה זה ממחיש את הקושי במצבים בהם הפעלת מאסר על תנאי בהיקף נתון, ואפילו בחפיפה מלאה למאסר בפועל המוטל בגין העבירה הנוספת עלול להביא להחמרת יתר בענישה. קושי זה מצדיק ראייה למרחוק בעת הטלת עונשי מאסר על תנאי ובזמן קביעת היקפם, בצד שינויים אפשריים בחקיקה, כגון הסמכת בית המשפט הגוזר דין בעבירה נוספת להפעיל את העונש המותנה רק בחלקו. 19. המבקש בענייננו עבר עבירות על חוק הכניסה לישראל, הנחשבות עבירות שיש בהן פוטנציאל סיכון לביטחון ישראל וחיי אזרחיה. עבירות אלה כרוכות ושלובות לא אחת עם פעולות טרור, בין אם מבצען מודע לכך, ומתכוון לכך, ובין אם לאו. חומרת מעשיו של המבקש מודגשת לאור העובדה שעבר עבירות דומות אך שנתיים קודם לכן, ועל אף שתלוי נגדו עונש מאסר על תנאי ארוך, הדבר לא הרתיעו. גם כיום הוא אינו מפנים את חומרת מעשיו, וקיים חשש בתחום עבירות זה כי ענישה ללא הרתעה לא תשיג את מטרתה. לאור הרצידיביזם בהתנהגותו של המבקש, והעדר נסיבות אישיות חריגות המצדיקות התייחסות מקילה, חלה על עניינו המדיניות המקובלת בענישה הנוטה להחמרה ניכרת לצרכי הרתעה (ענין אבו סאלם, שם, פסקאות 12-14). 20. על-פי מצוות החוק, הארכת תקופת תנאי אפשרית "מטעמים שיירשמו... אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק להפעיל את המאסר על תנאי" (סעיף 56(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977; וכן ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 119, 127 (2005)); שיקול הדעת הניתן לבית המשפט בהארכת עונש מאסר מותנה מתמקד במצבים שבהם מוצדק לתת לנאשם הזדמנות נוספת לחזור לדרך הישר, כאשר הוא מראה סימנים המניחים יסוד לציפייה כי כך יהיה. עצם אורכו של עונש המאסר על תנאי שהוטל בגין הליך קודם אינו טעם מיוחד להארכתו, במיוחד כאשר הנאשם אינו מראה סימנים אמיתיים של הכרה והפנמה של משמעות התנהגותו הפלילית. הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל והארכת תקופת התנאי רק בשל היקפו של עונש המאסר על תנאי שיש להפעילו, אינה מתיישבת עם קו עונשי אפקטיבי וראוי בנסיבות מקרה זה. 21. הערכאות הקודמות נתנו את דעתן למכלול הנסיבות האישיות של המבקש. אנו התמקדנו בהיבט הרפואי שעלה בטיעוני ב"כ המבקש. הובהר, כי המבקש סובל מבעיות לב, ועבר צינתור לב בחודש מרץ 2009. מתעודת השחרור מבית החולים עולה כי לאחר הצינתור שוחרר המבקש במצב כללי טוב. עמדת המדינה לאחר בדיקת המסמכים הרפואיים היא כי אין במצבו הרפואי של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור והקלה בעונשו, וכי הוא יזכה לטיפול רפואי נאות מגורמי הרפואה בשב"ס. אין לנו אלא לקבל את עמדת המדינה, ולהניח כי, ככל שמצבו הרפואי של המבקש יחייב, הוא יזכה לטיפול רפואי נאות וראוי בין כתלי הכלא, וכי תינתן להיבט זה מלוא תשומת הלב. 22. לאור האמור, אנו דוחים את בקשת רשות הערעור, ומותירים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 29.9.09 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה. ניתן היום, כ"ה באלול התשס"ט (14.9.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08073910_R05.doc יט+עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il