גור בן -ציון עו"ד נ. המועצה המקומית אבן יהודה

פסק-דין בתיק ע"א 739/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 739/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער: גור בן-ציון עו"ד נ ג ד המשיבה: המועצה המקומית אבן יהודה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' יעקב) מיום 10.12.12 בת"א 23405-02-10 תאריך הישיבה: כ"ג באלול התשע"ד (18.9.14) בשם המערער: עו"ד ד"ר הנריק רוסטוביץ; עו"ד ערן פייביש בשם המשיבה: עו"ד אורן מילר; עו"ד חיה גוגיג (רזניק) פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה א' יעקב) מיום 10.12.12 בת"א 23405-02-10, בו נדחתה תביעתו הכספית של המערער נגד המשיבה, בטענת גביית מיסים והיטלים באופן לא חוקי וכן בגין גרימת נזקים שונים, באופן שהמיט עליו כנטען הפסד ממון רב. רקע והליכים ב. בתקופה הרלבנטית למחלוקת נשוא ענייננו, היה המערער הבעלים של חלקה 13 בגוש 8016 באבן יהודה (להלן המגרש). בשנת 1997, בגין חלק ממגרש זה, ביקש המערער היתר מן הועדה לתכנון ובנייה להקמת בניין לתעשייה ומלאכה. בשנת 1999 ניתן ההיתר, ובשנת 2000 הודיע המערער למשיבה, במסגרת בקשה להנחת קו ביוב, כי "הקמת המבנה הושלמה" (נ/10, צרופה 2); בשנת 2003, במסגרת בקשה למתן טופס אישור אכלוס (להלן טופס 4), הודיע האדריכל מטעם המערער כי המבנה מוכן לאכלוס (נ/10, צרופה 17); בהמשך שנת 2003 ניתן טופס 4. ג. במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, בעקבות התביעה שהגיש כנגד המשיבה, טען המערער את הטענות הבאות: ראשית, כי המשיבה גבתה ממנו ביתר היטל כבישים – 3 פעמים בעבור אותו כביש. שנית, כי גבתה ממנו כספי ארנונה שלא כדין לשנים 2007-2006, שעה שהנכס לא היה ראוי לשימוש, והמשיבה אף התחייבה שלא לגבות ארנונה עד אשר יחובר המבנה לחשמל. לעניין זה הגיש המערער כראיה מסמך חתום על-ידי גזבר המשיבה וכן עובדת מחלקת הגביה מיום 19.10.04, ובו נאמר כי "בהמשך לשיחתנו הטלפונית, הריני להודיעך כי שומת הארנונה לנכס בוטלה. עם החיבור לרשת החשמל תחויב בהתאם" (ת/4, נספח ל'); לשיטת המערער הדבר עולה כדי הבטחה שלטונית, וכיון שהחיבור לחשמל נעשה אך בתום התקופה, לא היה מקום לחייבו בארנונה בעבור שנים אלה. שלישית, כי המשיבה גבתה ממנו שלא כדין היטל התקנת תאורה וסלילת מדרכה לאחר שלא יידעה אותו בדבר מעיקרא; רק לאחר שביקש אישור למרשם המקרקעין הודיעה לו המשיבה על תשלום זה, ולטענת המערער הדבר עולה כדי רשלנות. רביעית, כי דרישות התשלום השונות של העירייה והעיקולים שהטילה על רכושו שעה שאלה לא שולמו, הביאו את המערער למצב כספי קשה, עד שהיה חייב למכור את הנכס שהיה בבעלותו בהפסד, ולכן על המשיבה לפצותו בגין כך; לשם בחינת הטענה הובאו חוות דעת של שמאים מטעם כל אחד מן הצדדים. חמישית, כי ההודעות שהוציאה העירייה בדבר עיקול רכושו הן בגדר לשון הרע, ועל כן על המשיבה לפצותו בהתאם. ד. בפסק דינו מיום 10.12.12 דחה בית המשפט המחוזי את טענות המערער. לעניין היטל הכבישים, נקבע כי אין מדובר בגביית יתר שכן מדובר בעבודות בנייה שונות בגינן התבקשו ההיטלים השונים (שניים במספר, ולא שלוש כטענת המערער). אשר לכספי הארנונה נקבע, כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי בשנים אלה לא היה המבנה ראוי לשימוש, וזאת במיוחד שעה שהמערער עצמו, והאדריכל מטעמו, הצהירו שנים קודם לכן את ההיפך; כן נטען לעניין זה כי אין לייחס חשיבות יתרה למסמך עליו חתם גזבר המשיבה והדבר אינו עולה כדי הבטחה שלטונית, שכן ברי כי לא הייתה בכוונתו להעניק פטור מתשלום הארנונה לתקופה בלתי מוגבלת, והדבר גם לא היה בסמכותו. אשר לארנונה לשנת 2007 ספציפית, נקבע גם כי העניין תלוי ועומד בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד המשיבה, ועל כן אין מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי במסגרת הליך זה. לעניין היטל התקנת תאורה וסלילת מדרכה נקבע, כי החיוב לכשעצמו מוצדק, ואף שהמשיבה מסרה למערער בתחילה מידע שגוי בנוגע לכך, תיקנה את טעותה במהרה, ועל כן אין הדבר עולה לכדי רשלנות.לעניין הנזקים שנגרמו לו בגין מכירה מוקדמת לכאורה של המבנה, קבע בית המשפט כי לא ניתן להסתמך באופן מוחלט על חוות דעת השמאים, אשר התעלמו שניהם מנתונים רלבנטיים להערכת שווי הנכס, ועל כן אין לקבל את טענת המערער לעניין זה. לבסוף, אשר ללשון הרע נקבע, כי שעה שמדובר בחובת הרשות לפרסם את צוי העיקול, נתונה לה ההגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק לשון הרע, התשכ"ה-1965, לפיה פרסום מכוח הדין אינו מאפשר תביעה בגין לשון הרע. מכל הטעמים האמורים מצא בית המשפט המחוזי לדחות כאמור את תביעת המערער על כל ראשיה, ולחייבו לשלם למשיבה סך של 80,000 ₪ בעבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין. הערעור והדיון שלפנינו ה. בערעור זה משיג המערער על קביעותיו השונות של בית המשפט המחוזי. בין היתר נטען, כי שגה בית המשפט בכך שלא קבע כי דרישת המשיבה לתשלום היטל כבישים נעשתה שלא כדין שעה שלא הוכח בעבור מה נדרש כפל התשלום, וכן שלא נקבע כי דרישת התשלום התיישנה שעה שהכביש נבנה לפני למעלה מ-50 שנה. לעניין הארנונה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין לייחס חשיבות יתרה למסמך עליו חתם גזבר המועצה, שכן האופן בו נוסח הוא מפורש, ואינו מאפשר פרשנות אחרת מלבד זו לפיה המערער פטור מתשלום ארנונה עד אשר יחבר את הנכס לרשת החשמל. עוד נטען לעניין זה, כי הראיות שהביא המערער לבית המשפט המחוזי מצביעות על כך שבשנים 2007-2006 הנכס לא היה ראוי לשימוש, ועל כן לא היה מקום לחייבו בתשלום ארנונה. אשר לנזקים אשר נגרמו לו ממכירת רכושו בחסר, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קבע כי המכירה נעשתה במחיר הנמוך ממחיר השוק, נוכח התנהלות המשיבה, ובאופן שגרם למערער נזקים כלכליים כבדים. לבסוף נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בהשיתו על המערער סכום הוצאות ושכר טרחה כה גבוה, למרות התנהלותה הבעייתית של המשיבה בהליכים נגדו. ו. לטענת המשיבה אין מקום לקבל את הערעור. נטען בפירוט, כי טענות המערער נדונו ונדחו בהרחבה על-ידי בית המשפט המחוזי, ואין מקום לשנות מקביעותיו. לעניין המסמך החתום בידי גזבר המשיבה נטען, כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי אין לראות בכך הבטחה שלטונית, שעה שהגזבר לא היה מוסמך לעשות כן, והדבר היה טעון חתימתו של ראש המועצה ואישור מליאת המועצה. ז. בדיון ביום 18.9.14 הצענו לצדדים להגיע לפשרה ביניהם, אולם בהודעה מיום 21.9.14 הודיעונו הצדדים כי מאמציהם להשגת פשרה לא צלחו. הכרעה ח. לאחר עיון בטענות שבכתב ושמיעת הצדדים, לא מצאנו להיעתר לעיקרו של הערעור, וזאת מנימוקי בית המשפט המחוזי ובהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אולם, כפי שיפורט, מצאנו להתערב בגובה ההוצאות אשר הושתו על המערער בבית המשפט המחוזי. ט. טענותיו הרבות של המערער מופנות בעיקרן נגד קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. כך, הן לעניין המיסים וההיטלים השונים שלפי הנטען נגבו שלא כדין, הן לגבי הנזק שנגרם לכאורה למערער מכך שנאלץ למכור את הנכס בבעלותו בהפסד. בית המשפט התרשם ישירות מן העדים השונים שהובאו בפניו, בחן את חומר הראיות, וקבע כפי שפורט מעלה. כידוע, אין בית משפט של ערעור מתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית כדבר שבשגרה, ולא מצאנו כי בענייננו מתקיים טעם חריג להתערבות מעין זו (ע"א 10331/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה, פסקה 39 (2011)); ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי 470 (מהדורה שלישית, 2012))). י. אשר לטענות המערער לעניין תשלומי הארנונה: כאשר רצה המערער כי יחובר קו ביוב למבנה נשוא ענייננו, הצהיר עוד בשנת 2000, כשש שנים לפני חיוב הארנונה הראשון, כי "הקמת המבנה הושלמה" (נ/10, צרופה 2); כאשר היה מעוניין לקבל טופס 4, הודיע האדריכל מטעם המערער כי ה"נכס נשוא הבקשה ראוי לשימוש" (נ/10, צרופה 17). מנגד, כאשר היה מעוניין בפטור מתשלום ארנונה לשנת 2006, טען כי "בניית הבנין עדיין לא הסתיימה" ולכן אין לחייבו בתשלום ארנונה (ת/10, נספח ל"א); וגם בערעור זה טוען המערער כי בניית הבניין לא נסתיימה בשנים 2007-2006, ולכן לא היה מקום לגבות ממנו תשלום עבור שנים אלה (פסקה 26 לסיכומי המערער). כפי שצוין לא אחת, ההליכים המשפטיים אינם "תכנית כבקשתך" בהם יכול פלוני לטעון פעם כך ופעם אחרת, ולסתור את דבריו שלו עצמו בהתאם לאינטרסים נשוא ההליך הרלבנטי (בע"מ 778/09‏ היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ''ד סג(3) 111, פסקה י"ב (2009); בע"מ 4506/12 פלוני נ' פלונית, פסקה ה' (2012); רע"א 5988/13‏ מנאל חמאיסי נ' מנאר ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ, פסקה ז' (2013)). אף אם הדברים אינם עולים כדי השתק שיפוטי מובהק שכן אין מדובר בהליכים שהתנהלו מול בתי המשפט והגיעו לידי קביעות שיפוטיות (ראו והשוו - רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 635-632 (2005)), די בחובות תום הלב וההגינות הבסיסיות כדי לקבוע כי אין אדם יכול לטעון לדבר והיפוכו ולצפות כי טענותיו יתקבלו בהתאם למבוקש בשעה פלונית (שם, ע' 637). מכאן, כי שעה שהמערער טען – וכאמור לא פעם – כי בניית המבנה הסתיימה, כאשר הדבר תאם את צרכיו באותה עת, סבורני כי הוא מושתק מלטעון אחרת אך כיון שצרכיו השתנו. מסיבה זו אין להלום את טענותיו לעניין גביית תשלום הארנונה. יא. אשר לטענת ההבטחה המינהלית, לפיה הובטח למערער, על-ידי גזבר המועצה, כי לא יחויב בתשלום ארנונה עד אשר יחובר המבנה לרשת החשמל (ת/4, נספח ל') – לטעמי התנערותה של רשות שלטונית ממה שהצהיר בעל תפקיד בה ועליו הסתמך באופן סביר אדם אחר, אך נוכח הטענה כי הדבר היה טעון אישור פורמלי נוסף, צריכה להיבחן בזהירות, ובמקרים המתאימים הצהרה מעין זו אף יכולה לעלות כדי הבטחה מינהלית חרף היעדר האישור הנוסף (עע"מ 7275/10 הועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 נ' עמירם שקד, פסקה ל"ו (2011) (עניין שקד)); ראו והשוו גם ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד סג(2) 1 (2009)); רע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין (2010)). אולם, סבורני כי ענייננו שונה מכך: ראשית, בשונה למשל מעניין שקד, קשה לומר כי כל שנדרש כאן, מעבר לאישור הגזבר, היה בגדר אישור פורמלי במהותו, שכן גזבר המועצה לא היה מוסמך מעיקרא להעניק פטור מתשלום ארנונה לתקופה בלתי מוגבלת (ראו גם עע"מ 5666/09 עיריית פתח תקווה נ' איי.די. איי חברה לביטוח, פסקה 29 (2011)); וגם השכל הישר אינו מאפשר מתן פטור בלתי מוגבל מתשלום ארנונה שעה שהמערער הודיע שבניית הנכס הושלמה וניתן טופס 4 (בר"מ 10194/05 יהלומית פרץ נ' עיריית אשדוד (2006)). שנית, נדמה כי אף המערער לא הסתמך על כך שהפטור יינתן לתקופה בלתי מוגבלת, כאשר בבקשותיו להשיג על עצם חיוב הארנונה בשנת 2006 (ת/4, נספח ל"א), וכן למתן פטור מתשלום ארנונה לשנת 2006 (ת/4, נספח ל"ח), נמנע מציון התחייבות לכאורית זו של הגזבר; ועל אלה יש להוסיף כאמור את סוגיית ההשתק. יב. עם זאת, יש מקום לקבל את טענת המערער, לפיה התנהלות המשיבה עד כה מצדיקה את הפחתת סכום ההוצאות שהשית עליו בית המשפט המחוזי. בין אם הדבר עולה כדי הבטחה מינהלית מחייבת ובין אם לאו, מתן הבטחות "ללא כיסוי" אינו בגדר התנהלות תקינה של רשות מינהלית, ולכך יש ליתן משקל מסוים במסגרת ההכרעה השיפוטית; הדבר נובע ישירות מ"חובת המדינה להגינות יתרה בהתנהגותה בכל דרכיה [אשר] ברורה לדידי כשמש בצהרי היום, עד כי אינה טעונה אסמכתאות" (רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, פסקה ט' (2010); הדגשה במקור – א"ר). בענייננו, גזבר המועצה הוא נושא משרה חשוב, ולכן יש ליתן להחלטותיו משקל באופן שלא יאפשר למשיבה להתנער מהן בלא כלום מכל וכל. בהתאם, סבורני כי הדבר מצדיק שסכום ההוצאות ושכר הטרחה אותו קבע בית המשפט המחוזי יופחת, ויועמד על 10,000 ₪ חלף 80,000 ₪. יג. בכפוף לאמור בפסקה י"ב לעניין ההוצאות ושכר הטרחה שפסק בית המשפט המחוזי, אין בידינו לקבל את הערעור. מן הטעמים האמורים, לא נעשה צו להוצאות בערכאה זו. ניתן היום, ‏י"ב בתשרי התשע"ה (‏6.10.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13007390_T09.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il