יונתן (פרנק קנת) אפרת נ. היועץ המשפטי לממשלה

החלטה בתיק ע"פ 739/07 בבית המשפט העליון ע"פ 739/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: יונתן (פרנק קנת) אפרת נ ג ד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בב"ש 6744/06 מיום 27.12.06 שניתנה על-ידי כבוד השופט צ' סגל, סגן-נשיא תאריך הישיבה: כ"ב באייר התשס"ז (10.5.07) בשם המערער: עו"ד שמואל אלבראנס בשם המשיב: עו"ד שרון אדרי פסק-דין השופט ע' פוגלמן ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צ' סגל, סגן נשיא) אשר הכריז על המערער כבר-הסגרה, לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, התשי"ד – 1954 (להלן: חוק ההסגרה). רקע עובדתי וההליך לפני בית המשפט המחוזי 1. ביום 20.12.89 הרשיע בית משפט הגבוה במחוז קרן שבמדינת קליפורניה בארצות-הברית את המערער, רופא במקצועו, בשני מעשי אינוס, עבירות לפי סעיף 261(3) לחוק הפלילי של מדינת קליפורניה. יסודה של ההרשעה בשני אירועים בשנים 1985 ו-1986, במהלכם אנס המערער שתי נשים לאחר שהחדיר חומר נרקוטי מרדים למשקה שהגיש להן. באותה עת היה המערער אזרח ותושב ארצות-הברית. בעת ניהול משפטו, ואף לאחר הרשעתו, היה המערער משוחרר בערובה. ביום 17.1.90 היה על המערער להתייצב לדיון בטיעונים לעונש במשפטו, אך הוא לא עשה כן. בית המשפט בקליפורניה הוציא בו ביום צו מעצר נגד המערער (אשר עדיין עומד בתקפו) ורשויות אכיפת החוק בארצות-הברית החלו תרות אחריו. כפי שידוע היום, ביום 22.1.90 נכנס המערער לישראל. בחודש פברואר 1992 הוא שינה את שמו (Kenneth Aaron Frank) לשם יונתן אפרת. בחודש פברואר 1994 הוענקה לו אזרחות ישראלית. במהלך השנים 1990 – 2004 המשיכו רשויות אכיפת החוק בארצות-הברית בניסיונות לאתר את המערער. בכלל זה, נערכו חקירות בתוך ארצות-הברית ומחוצה לה, לרבות בירורים מול רשויות אכיפת החוק במדינות שונות ובאמצעות האינטרפול, על מנת לנסות ולאתר את מקום הימצאו של המערער. כן נעשה שימוש בתכנית הטלוויזיה "תעלומות בלתי-פתורות" ("Unsolved Mysteries") המשודרת בארצות-הברית. כחלק ממאמצי חקירה אלה, נערכו מספר פניות לרשויות אכיפת החוק במדינת ישראל על מנת לברר אם המערער שוהה בה. פניות ראשונות בעניין זה, עוד בשנת 1994, נענו בשלילה, ככל הנראה משום שנכלל בהן תאריך לידה שגוי של המערער. פנייה מאוחרת יותר, בה נכלל תאריך לידה נכון, נענתה על ידי משטרת ישראל ביום 16.4.97 בתשובה כי המערער נכנס לישראל ביום 22.1.90 ושינה את שמו לשם יונתן אפרת. תשובה זו, אשר יכולה היתה לאפשר את איתור המערער כבר באותה עת, לא טופלה, ולא ברור מה עלה בגורלה (להלן נכנה אירוע זה בשם: התקלה). ביום 9.12.04 נערכה פניה נוספת למשטרת ישראל, אשר הביאה לאיתור המערער בישראל מספר ימים לאחר מכן. ביום 28.6.05 פנתה ממשלת ארצות-הברית לממשלת ישראל בבקשה להסגיר לידיה את המערער לצורך גזירת דינו וריצוי עונשו. לאחר שהוגשה השלמה לבקשת ההסגרה ביום 11.4.06, הורה שר המשפטים על הבאת המערער לפני בית המשפט המחוזי בירושלים כדי שיקבע אם הוא בר-הסגרה לארצות-הברית, זאת מכוח סמכותו לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה. ביום 26.7.06 עתר המשיב (להלן: היועץ המשפטי) לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריז על המערער כבר-הסגרה. 2. לפני בית המשפט המחוזי, לא חלק המערער על עצם קיומן של ראיות לכאורה נגדו; על תקפותה של אמנת ההסגרה שבין ישראל לארצות-הברית; ועל כך שאין תחולה בעניינו להוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה. המערער גם לא חלק על העובדה כי לפי הדין הישראלי מעשיו הינם בגדר עבירות אינוס, לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין). המחלוקת בין הצדדים נסבה על בקשת המערער לזמן את הסוכן שן קול מהבולשת הפדרלית לחקירה נגדית על תצהירו (להלן: תצהיר הסוכן); ועל תחולת הסייגים להסגרה המנויים בסעיפים 2ב(א)(6); 2ב(א)(7); ו2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. סייגים אלה עניינם, בהתאמה, במקרה בו העבירה או העונש בגינם מבוקשת ההסגרה התיישנו לפי דיני מדינת ישראל; במקרה בו בשל מעשה העבירה קיבל המבוקש חנינה או מחילה במדינה המבקשת; ובמקרה בו היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל. 3. בית המשפט המחוזי הכריז על המערער כבר-הסגרה. ביחס לבקשה לחקור את הסוכן קבע בית המשפט, כי היא סותרת הסכמה קודמת שהושגה, אשר קיבלה תוקף של החלטה, וכי אינה מגלה עילה לגופה. כן נדחתה הטענה לתחולת הסייגים שבסעיפים 2ב(א)(6), 2ב(א)(7) ו-2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. על הנמקותיו של בית המשפט נעמוד ביתר פירוט להלן, עת נדון בטענות המערער לגופן. לפנינו, שב ומעלה המערער את עיקר הטענות אשר הציג לפני בית המשפט המחוזי. היועץ המשפטי מצידו, תומך בהחלטת בית המשפט המחוזי. סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה 4. וכך מורה סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה: "סייגים להסגרה (א) לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: ... (6) בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה או עונש שנתיישן לפי דיניה של מדינת ישראל". סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה מתנה את ההסגרה בכך שהעבירה או העונש לא התיישנו לפי דיני מדינת ישראל. בעבר נהג מבחן "כפול" ונקבע בסעיף 8(2) לחוק ההסגרה כי בית המשפט ידחה עתירה להכריז על אדם כבר-הסגרה, "אם נתיישנה אותה עבירה או נתיישן העונש שהוטל עליו בגללה לפי דיני המדינה המבקשת או לפי דיני מדינת ישראל". ביטוי לגישה זו נמצא גם בהוראת סעיף 6(3) לאמנת ההסגרה בין ממשלת ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית של אמריקה, כ"א 13, 795 (להלן: האמנה) הקובעת שלא תהא הסגרה בנסיבות בהן "התביעה הפלילית או אכיפת העונש בשל העבירה נחסמו מחמת התיישנות לפי דיני הצד המבקש או היו נחסמות מחמת התיישנות לפי דיני הצד המתבקש אילו נעברה העבירה בשטח-ארצו". סעיף 8(2) לחוק ההסגרה בוטל בשנת תשס"א, עת נוסף לחוק סעיף 2ב(א)(6) אשר מסייג, כאמור, את אפשרות ההסגרה בהתיישנות העבירה או העונש לפי דיני מדינת ישראל בלבד (ס"ח 385). בדברי ההסבר להצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8), התשס"א – 2000 הובהר הטעם לשינוי כך: "מוצע לקבוע שדיני ההתיישנות של מדינת ישראל בלבד, הם שימנעו את הסגרתו של מבוקש למדינת המבקשת; ההנחה המשפטית היא שמדינה מתוקנת אינה דורשת את הסגרתו של אדם אלא אם כן אין כל מניעה להפעיל עליו את דיניה לאחר שהוא הוסגר" (ה"ח 158; ראו גם ע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 304 – 305 (2004) – להלן: עניין בזק). למרות תיקון זה של החוק, הובעה הדעה כי גם כיום יש לבחון את דיני ההתיישנות של המדינה המבקשת (ראו עניין בזק, בעמ' 305). בענייננו, מכל מקום, וכפי שציין בית המשפט, הסכים המערער הלכה למעשה כי העבירות לא התיישנו לפי דין מדינת קליפורניה. משכך – שומה עלינו לבדוק את שאלת ההתיישנות לפי דיני מדינת ישראל בלבד. 5. ההוראות הרלוונטיות לבחינת דיני ההתיישנות מצויות בסעיפים 9, 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי קובע הסדר ביחס להתיישנות עבירות, בזו הלשון: "התיישנות עבירות (א) באין הוראה אחרת לענין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה – (1) בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם – עשרים שנים; (2) בפשע אחר – עשר שנים; (3) בעוון – חמש שנים; (4) בחטא – שנה אחת. (ב) ... (ג) בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר. (ד) הוראות סעיף קטן (ג) יחולו על עבירת הסגרה שבשלה הוגשה בקשת הסגרה למדינת ישראל וכל פעולה מהפעולות המפורטות באותו סעיף קטן, שנעשתה במדינה המבקשת, תאריך את מנין תקופת ההתיישנות לאותה עבירה לפי סעיף זה, כאילו נעשתה בישראל". סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי קובע הסדר ביחס להתיישנות ענשים, כדלקמן: "התיישנות ענשים עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו – (1) בפשע – עשרים שנים; (2) בעוון – עשר שנים; (3) בחטא – שלוש שנים". עבירת האינוס – היא העבירה הרלוונטית לענייננו – מסווגת כ"פשע". 6. בית המשפט קבע, כי העבירה לא התיישנה, וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי (עליה נעמוד להלן), הקובעת כי ניתן לחדש משפט שהותלו בו ההליכים, "אף אם עברו בין מועד התליית ההליכים לבין המועד שבו ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו התקופות האמורות בסעיף 9; ובלבד שההליכים הותלו מהטעם שהנאשם התחמק מן הדין". בית המשפט סבר, כי לו היה המשפט מתנהל בישראל, ניתן להניח כי ההליכים היו מותלים בהתאם להוראת סעיף 94א האמורה, ועם איתורו של המערער, היה היועץ המשפטי מורה על חידושם. בית המשפט הוסיף וקבע, כי גם אם נבחן את ההתיישנות לפי הוראת סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, חל הסייג להתיישנות שבסעיפים 9(ג) ו-9(ד) לחוק סדר הדין הפלילי, משום הליכי החקירה שהתקיימו במהלך התקופה. לפנינו טוען המערער כי העבירה התיישנה, כאמור בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, שכן את תקופת ההתיישנות יש למנות החל מיום 17.1.90, עת בוצעה הפעולה האחרונה בהליך המשפטי בקליפורניה. היועץ המשפטי מצידו טוען, כי נוכח פעולות החקירה שנערכו במשך השנים, לא התיישנה העבירה. היועץ המשפטי מבקש לראות בצו המעצר שהוצא ביום 17.1.90 כפעולה משפטית התקפה עד היום, השקולה למעשה לצעד של התליית הליכים. כן נטען, כי גישת המערער אינה יכולה להתקבל שכן דיני ההתיישנות לא נועדו לשרת עבריינים נמלטים. התליית הליכים "פותחת מחדש" את מירוץ ההתיישנות 7. ההסדר הסטטוטורי המיוחד שדן בהשפעת התחמקותו של נאשם מהמשך משפטו על מניין תקופת ההתיישנות מצוי בהוראת סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי, שזו לשונה: "התליית הליכים (א) בכל עת שלאחר הגשת כתב האישום ולפני גזר הדין, רשאי בית המשפט להתלות את ההליכים, בין מיוזמתו ובין לבקשת תובע, אם נוכח כי לא ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו. (ב) הותלו ההליכים, לפי סעיף קטן (א) ולאחר מכן ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו, רשאי תובע להודיע בכתב לבית המשפט על רצונו לחדש את ההליכים, ומשעשה כן יחדש בית המשפט את ההליכים, ורשאי הוא להמשיך בהם מן השלב שאליו הגיע לפני התלייתם. (ג) על אף הוראות סעיף 9 ניתן לחדש את ההליכים באישור היועץ המשפטי לממשלה, מטעמים שיירשמו, אף אם עברו בין מועד התליית ההליכים לבין המועד שבו ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו התקופות האמורות בסעיף 9; ובלבד שההליכים הותלו מהטעם שהנאשם מתחמק מן הדין". בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 16), התשנ"ג – 1993 הוסברה הוראה זו כך (ס"ח 277): "במקרים לא מעטים, נאשמים אינם מתייצבים להמשך הדין ואין למוצאם. במקרים אלה אין התביעה מוכנה לבקש ביטול האישום, מאחר שביטול זה כמוהו כזיכוי בדין. עיכוב ההליך בידי היועץ המשפטי לממשלה אינו מסייע, כי ניתן לחדש את ההליכים רק עד תום תקופות מסויימות מיום החלטת העיכוב. התוצאה היא שתיקים אלה נשארים תלויים ועומדים לפני בית המשפט, שנאלץ מעת לעת לקיים ישיבה לבירור המצב, דבר המכביד על הפעילות השוטפת של בתי המשפט. מוצע לקבוע הליך חדש של התלייית הליכים שלפיו יוכל בית המשפט, כל עוד לא גזר את דינו של נאשם, להתלות הליך פלילי על פי בקשת בעל דין, כאשר לא ניתן לאתר את הנאשם. התלייה זו לא תהווה זיכוי נאשם. כמו כן מוצע לקבוע הוראה המסייגת את ההוראות הקיימות בסעיף 9 לחוק, בשל התיישנות עבירה, ולקבוע שהתקופה שבין התליית הליך לבין המועד שבו ניתן לבקש את חידושו, לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות. זאת מאחר שהיעדרו של נאשם ממשפטו מהווה התנהגות פסולה מטעם הנאשם, שאין הצדקה שיהנה ממנה". הוראת סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי, כעולה ממנה וכמבואר בדברי ההסבר, מאפשרת התליית ההליך המשפטי במקרה בו לא ניתן להביא את הנאשם להמשך משפטו, ואם זה התחמק מן הדין – ניתן לחדש את ההליך, אף אם חלפו תקופות ההתיישנות המנויות בסעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי. שימוש בסמכות המוקנית בסעיף זה – קרי, חידוש משפטו של נאשם שנמלט מן הדין – מלמד על הבעת דעה מצד התביעה הכללית כי האינטרס הציבורי הגלום במיצוי הדין עם הנאשם, גובר על המשקל שיש ליתן לחלוף השנים (ואשר ביטויו בהוראות ההתיישנות שבסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי). הוראת סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי מבססת עצמה על מהלכים דיוניים הננקטים מקום בו המשפט תלוי ועומד. מהלכים אלו לא התקיימו במקרה הנוכחי, בו עוסקים אנו במשפט שהתנהל בארצות-הברית. להליכים אלו אין מקבילה בדין מדינת קליפורניה, שכן לפי דין מדינת קליפורניה דיני ההתיישנות חלים עד למועד הגשתו של כתב אישום ולא לאחר מכן (כפי הנטען על ידי היועץ המשפטי, בהסתמך על תצהירה של עו"ד ליסה גרין שצורף לבקשת ההסגרה, ומבלי שהמערער חלק על כך). ממילא שאלת ההתיישנות במקרה כגון זה כלל אינה מתעוררת. על מנת ליתן תשובה לשאלה אם העבירה התיישנה לפי הדין הישראלי עלינו לבצע, אם כן, מהלך של "המרת נתונים" "על דרך החלפת 'הנסיבות העובדתיות האקטואליות [שהיו חוצה-לישראל] בנסיבות ישראליות היפותטיות מקבילות'" (דנ"פ 2980/04 אויקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.12.05, פסקה 14 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין – להלן: עניין אויקו). המרה זו תתבצע על רקע הטעם העומד ביסוד הכלל המשפטי (השוו: דנ"פ 532/93 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(4) 25, 35 (1993) – פסק דינו של השופט – כתוארו אז – א' ברק). בדין מדינת קליפורניה השאלה, כאמור, אינה מתעוררת. דיני ההתיישנות חלים רק עד להגשתו של כתב אישום ולא לאחר מכן. לשון אחר – האינטרס הציבורי מכריע בכל מקרה של נאשם שנמלט מן הדין ולא נדרשת פעולה נוספת של הפעלת שיקול דעת. עוד נזכיר כי במקרה שלפנינו הוצא נגד המערער צו מעצר העומד בתקפו ומאמצי החקירה נמשכו במשך השנים, עד לאיתורו. אלה מלמדים על עמדתן החוזרת ונשנית של רשויות אכיפת החוק בארצות-הברית בדבר האינטרס בהבאת המערער לדין, למרות חלוף הזמן. נמיר נתונים אלה לדין הישראלי, ונמצא, כי לו היה מתרחש האירוע בישראל, הרי נוכח חומרת העבירות בהן הורשע המערער, התחמקותו מן הדין, ועריכת החיפושים אחריו במשך השנים, היה ננקט המהלך של התליית הליכים וחידושם עם איתור הנאשם, לפי סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי (השוו: הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 4.3011 (תשס"ב) "התליית הליכים בשל חוסר אפשרות לאתר נאשם" – מתוך: http://www.justice.gov.il/MOJHeb/YoezMespati/HanchayotNew/4/43). משמצאנו כי אילו היה המערער מורשע בישראל בשתי עבירות אינוס ונמלט מאימת הדין היו מותלים ההליכים המשפטיים נגדו, ועם לכידתו היו מחודשים, המסקנה הינה כי נוכח הוראת סעיף 94א לחוק סדר הדין הפלילי, העבירות שביצע המערער לא התיישנו לפי הדין הישראלי, כפי שקבע – בצדק – בית המשפט המחוזי. מטעם זה אין צורך להידרש לטענה הנוספת שהעלה היועץ המשפטי, לפיה גם בגדרו של סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי נעצר מרוץ ההתיישנות בשל פעולות חקירה שנערכו. סיכום ביניים 8. מצאנו אם כן, כי לפי הדין הישראלי העבירות בהן הורשע המערער לא התיישנו. התוצאה אליה הגענו עולה בקנה אחד עם העיקרון המרכזי ביחס לקטיעת מירוץ ההתיישנות או להשהייתו, עליו עמד השופט א' גולדברג: "קטיעת מרוץ ההתיישנות, או השהייתו, מוצדקת בראש ובראשונה כאשר הנאשם עושה מעשים המשמיטים את הקרקע מתחת לנימוקי ההתיישנות. כאשר העבריין מתחמק מידיהן של רשויות האכיפה והעמדתו לדין נמנעת בשל כך, אין לומר שהחברה שכחה את העבירה ומחלה עליה. שהרי אין החברה מוחלת למי שמסכל את ההליכים הפליליים נגדו, ואין זכותו להליך מהיר יכולה לעמוד לו למגן. ביטוי מפורש לרעיון זה ניתן למצוא בסעיף 94א(ג) לחוק, הקובע כי ניתן להתלות הליכים נגד נאשם המתחמק מן הדין, ולחדשם אף אם עברה תקופת ההתיישנות" (בג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2) 757, 774 (1997) – להלן: עניין התנועה למען איכות השלטון). תוצאה זו אף עולה בקנה אחד עם התכלית הראשונה והמרכזית שביסוד דיני ההסגרה והיא "יצירתו של מכשיר יעיל לשיתוף-פעולה בין-לאומי במאבק בפשיעה" (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.11.05; פסקה 39 לפסק דין – להלן: עניין רוזנשטיין; ע"פ 9182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625, 639 (1999)). תוצאה זו תואמת את אחת מן המטרות המרכזיות של אותו שיתוף פעולה שהינה "מניעת התחמקותם מן הדין של עבריינים, אשר ביצעו עבירה במדינה אחת ונמלטו למדינה אחרת" (עניין רוזנשטיין, פסקה 40 לפסק דין). חקירת הסוכן על תצהירו 9. ביום 11.4.06 העבירה שגרירות ארצות-הברית בישראל השלמה לבקשת ההסגרה, אשר כללה את תצהירו של מר שן קול, המכהן מאז שנת 2001 כסוכן מיוחד בבולשת הפדרלית, ומאז חודש מאי 2001 היה הסוכן הממונה על המקרה. התצהיר כלל פירוט של מאמצי הבולשת הפדרלית לאתר את המערער מאז העלמו בראשית שנת 1990. המערער עתר לזימונו של הסוכן להיחקר על תצהירו. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט, במסגרת ההחלטה נושא הערעור, הן מן הטעם שעמדה בניגוד להסכמה דיונית קודמת אשר קיבלה תוקף של החלטה, הן לגופה. לפנינו טוען המערער כי היה מקום לחקור את הסוכן, כדי לסתור את הטענה לפיה נעשו מאמצים כנים על מנת לאתרו. לטענתו, חקירת הסוכן היתה מגלה כי לא בוצעו חיפושים ראויים אחריו וכי היה שיהוי של ממש בהגשת בקשת ההסגרה והעתירה. אלה מלמדים, לשיטת המערער, כי אין מקום להורות על הסגרתו עקב התיישנות, מחילה ושיהוי. עוד טוען המערער כי תצהיר הסוכן פגום, שכן נכללים בו חלקים שהינם בבחינת "עדות שמועה", המפרטים מהלכי חקירה שלא בוצעו אישית על ידי הסוכן, וחלקם אף בוצע טרם החל לעבוד בבולשת הפדרלית. 10. דין טענות המערער להידחות. תצהיר הסוכן פירט את מהלכי החקירה שניהלו הרשויות בארצות-הברית. התצהיר הוגש בהתאם להוראות הדין (ראו סעיף 12 לחוק ההסגרה; תקנה 15(א) לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א – 1970 (להלן: תקנות ההסגרה); סעיף 10 לאמנה). בעצם הכללת עדויות שמועה בתצהיר אין כדי לפגוע בקבילותו, שכן נפסק כי "הוראות סעיף 12 לחוק ההסגרה ותקנה 15(א) לתקנות ההסגרה מתירות אפוא לבית-המשפט בישראל לקבל במסגרת הליך ההסגרה עדויות ומסמכים שלא על-פי דיני הראיות הרגילים שלנו" (ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 508 (2003) – להלן: עניין הקש). מעבר לכך, גישת המערער – לו היתה מתקבלת – היתה מחייבת את ממשלת ארצות-הברית לצרף לבקשת ההסגרה תצהיר "ממקור ראשון" של כל מי שטיפל בחקירה מאז שנת 1990. תוצאה שכזו אינה יכולה להתקבל. היא אינה מתחייבת מהוראות הדין, ותסרבל שלא לצורך את הליכי ההסגרה (השוו: שניאור-זלמן פלר דיני ההסגרה 362 (1980) – להלן: פלר). בצד האמור, אין צריך לומר כי בית המשפט רשאי במסגרת הפעלת שיקול דעתו, ליתן משקל לכך כי התשתית הראייתית כוללת עדויות מפי השמועה (השוו: עניין הקש, בעמ' 509). במקרה הנוכחי, תצהירו של הסוכן הינו תצהיר שהוגש מטעמו כ"נציג הארגון" וכמי שהיה הממונה על המקרה מאז שנת 2001. התצהיר כולל פירוט של מהלכי חקירה שבוצעו, הנלמדים מתיקי הבולשת הפדרלית. משכך הוא, ובהעדר טענות של ממש מצד המערער לגוף התצהיר, ככל שיש בעדות השמיעה לפגוע במשקלו הראייתי של התצהיר, הרי זו פגיעה שמשקלה מוגבל. נוסיף ונציין כי לא נפל פגם בכך שלא הותר למערער לחקור את הסוכן, הן משום ההסכמה הדיונית שהושגה, הן לעיצומם של דברים. זאת נוכח הטעמים המפורטים להלן. אשר להיבט הדיוני – בדיון שנערך בבית המשפט ביום 3.9.06 הבהיר המערער כי אינו עומד –"בשלב זה" – על חקירת הסוכן, וביקש לעיין בחומר עליו התבסס הסוכן בעת הכנת התצהיר (עמ' 8 לפרוטוקול). בהחלטה מאותו יום ניתנה למערער האפשרות להגיש בקשה מתאימה עד ליום 4.10.06 (עמ' 12 לפרוטוקול), אך בקשה כאמור לא הוגשה. רק בסיכומי תשובה בכתב שהגיש המערער ביום 15.11.06 התבקשה חקירת המצהיר. בקשה זו חורגת מן ההסכמה שהושגה ועומדת בניגוד להחלטת בית המשפט. בנסיבות אלו, לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט שלא להתיר את חקירת המצהיר. גם לגופם של דברים, לא היה מקום לאפשר את חקירת המצהיר. כבר נפסק כי אין קיימת זכות לחקירה נגדית של מי שעדויותיהם או תצהיריהם מהווים חלק מחומר הראיות שעליו נתמכת בקשת ההסגרה (ע"פ 600/88 דיויס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(2) 645, 647 (1989) (להלן: עניין דיויס); ע"פ 2998/91 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1) 573, 580 (1993) (להלן: עניין מנינג); פלר, בעמ' 366 – 368). חקירה כאמור תסרבל את הדיון בבקשת ההסגרה, ו"אינה מתיישבת עם אופיו של הדיון בבקשה הסגרה ותכליתו" (עניין דיויס, בעמ' 648). אמנם, במקרה הנוכחי עוסקים אנו במסכת ראייתית הנוגעת להליכי החקירה שבוצעו (להבדיל משאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום). במקרה זה לכאורה נשמטת ההנמקה לפיה טענות המערער ביחס לקבילות ומשקל הראיות ייבחנו לגופן על-ידי בית המשפט לפניו יישפט במדינה המבקשת (עניין דיויס, בעמ' 648; עניין מנינג, בעמ' 579; עניין הקש, בעמ' 509) אולם, גם בשים לב לאבחנה אחרונה זו, ועל רקע התשתית שפורטה, אין בכך כדי לשנות מן האמור לעיל. זאת בפרט נוכח מהות טענות המערער ביחס לתצהיר הסוכן, שמתייחסות בעיקרן להערכת טיב פעולות החקירה שבוצעו, ובראשן – הטענה כי נקיטת אמצעי חקירה יעילים יותר, היתה מביאה לאיתורו במועד מוקדם יותר. מקומן של טענות אלו בשלב הסיכומים, ולא היה בהן להצדיק את זימונו של הסוכן לחקירה שכנגד. סעיף 2ב(א)(7) לחוק ההסגרה 11. וכך מורה סעיף 2ב(א)(7) לחוק ההסגרה: "סייגים להסגרה (א) לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: ... (7) בקשת ההסגרה הוגשה בשל מעשה עבירה שבשלו קיבל המבוקש חנינה או מחילה במדינה המבקשת". בית המשפט המחוזי דחה את הטענה לתחולת הוראת סעיף 2ב(א)(7) לחוק ההסגרה, וקבע כי רשויות אכיפת החוק בארצות-הברית לא התנהלו כמי שמחלו למערער, ואף ההפך הוא הנכון. המערער מסכים כי מחילה פורמלית לא היתה במקרה הנוכחי, אך טוען כי ממעשי וממחדלי ממשלת ארצות-הברית ניתן ללמוד כי זנחה את חיפושיה אחריו, ובכך מחלה לו על מעשיו. דין הטענה להידחות. יפים לכאן דברי המשנה לנשיא מ' חשין: "טענה זו, דומה, אינה אלא טענת שיהוי המתכסה באדרת של מחילה. לגופה של הטענה אומר כי נתקשיתי למצוא בראיות שלפנינו ולו רמז לחנינה או למחילה בין במישרין בין בעקיפין, בין במפורש בין במשתמע. שלטונות צרפת עשו כיכולתם כדי להניח ידם על המערער, להביאו לדין ולשופטו כסדר. היה זה המערער שסיכל את מעגלי הצדק, ומה לו כי יעלה טענת מחילה" (עניין בזק, עמ' 304). דברים נכוחים אלה ישימים גם בענייננו. שלטונות ארצות-הברית פעלו באורח עקבי על מנת לנסות לאתר את המערער. לא נתגלה – בין במפורש ובין במשתמע – כל סימן למחילה או חנינה מצידם. סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה 12. וכך מורה סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה: "סייגים להסגרה (א) לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: ... (8) היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". בית המשפט המחוזי דחה את הטענה, וקבע כי הסגרת המערער לארצות-הברית – הגם כי הינה בבחינת תוצאה קשה עבורו – אינה כרוכה בפגיעה בערכי היסוד של שיטת המשפט בישראל. המערער טוען כי החיפושים אחריו במשך השנים לא נערכו בצורה ראויה וכי במהלך תקופה זו השתקע בישראל, הקים משפחה, ושימש כרופא בקהילה. מכלול נסיבות זה מקים, לשיטת המערער, את הסייג שבסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. עוד טוען המערער כי מכלול הנסיבות שפורט, יחד עם ההשתהות בהגשת בקשת ההסגרה והעתירה לבית המשפט, מקימים מחסום להסגרתו בדמות הגנה מן הצדק. כפי שנסביר להלן, לא ניתן לקבל טענות אלו. תקנת הציבור שבסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה הינה תקנת הציבור החיצונית, כפי שנפסק: "תקנת הציבור שבהוראת סעיף 2ב(א)(8) שלחוק ההסגרה, תקנת ציבור 'חיצונית' היא (ordre public externe) – להבדילה מתקנת ציבור 'פנימית' (ordre public interne) – ועניינה 'בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה' ... במקום אחר דיבר בית-המשפט על '...ערכי יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות'" (עניין בזק, בעמ' 301). ובלשונו של השופט א' א' לוי: "מקום בו ההסגרה, היינו – הרשאת תחולתו של הדין הזר – כרוכה בפגיעה בערכי היסוד של שיטת-המשפט המקומית, שוב אין מעשה ההסגרה ראוי, מפאת היותו מנוגד לתקנת הציבור" (עניין רוזנשטיין, פסקה 52). אכן, לא מן הנמנע כי בנסיבות חריגות ניתן יהיה להיזקק לטענה כי שיהוי קיצוני ובלתי סביר מצד המדינה מבקשת ההסגרה בנקיטת הליכי הסגרה, יכול לשמש יסוד לטענה של פגיעה בתקנת הציבור, ובלשונו של השופט מ' חשין: "הנה-כי-כן, הסגרתו של פלוני למדינה המבקשת את הסגרתו – מדינה אשר השתהתה באורח ניכר ובלתי סביר בהגשת הבקשה להסגרה – עלולה לפגוע בתקנת הציבור בישראל, אם בשל השיהוי נוצרו נסיבות יוצאות-דופן כדי כך שהסגרתו של פלוני באותן נסיבות תהא שקולה כנגד פגיעה מהותית ברגשי הצדק והמוסר של הציבור בישראל" (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 347 (2003) – להלן: עניין סירקיס). כן ראו ענין בזק, בעמ' 302 – 303; ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(6) 49, 73 (2005) (להלן: עניין פיינברג). בחינת אמת מידה זו, על רקע הנסיבות הקונקרטיות שלפנינו, מלמדת כי הטענה לפגיעה בתקנת הציבור אינה יכולה להתקבל. לא נמצא כי היה שיהוי (וודאי לא שיהוי ניכר) בהתנהלות הרשויות בתקופה מאז שברח המערער מן הדין ועד לאיתורו בישראל. אמנם, חלף פרק זמן רב עד לאיתורו של המערער בישראל, אך כך ארע משום שלמרות מאמצי החקירה, לא עלה בידי הרשויות לאתר את המערער במועד מוקדם יותר. אכן, חלוף השנים כשלעצמו מכביד על המערער, אשר במשך השנים השתקע בישראל והקים בה משפחה. עם זאת, הכבדה זו הינה פועל יוצא של התחמקותו של המערער מן הדין במשך שנים ארוכות, ומשכך הוא, לא יכולה להישמע מפיו הטענה לפגיעה בתקנת הציבור. אף אם ציפייתו של המערער כי יוסיף להימלט מאימת הדין נכזבה, אין זו ציפייה לגיטימית שהדין מעניק לה הגנה. גם בחינת השתלשלות העניינים לאחר מועד איתורו של המערער בחודש דצמבר 2004, אינה יכולה לסייע לו. בקשת ההסגרה הופנתה לממשלת ישראל ביום 27.6.05, כחצי שנה לאחר איתורו של המערער. השלמות לבקשה זו נשלחו ביום 11.4.06, והבקשה הוגשה ביום 26.7.06. גם אם היה ניתן להחיש במידת מה את הטיפול בבקשה, אין בכך להקים – על רקע מכלול נסיבות המקרה – מחסום בפני הכרזת המערער כבר-הסגרה (השוו: עניין פיינברג, בעמ' 74; עניין סירקיס, בעמ' 347; עניין בזק, בעמ' 303). המערער מנסה להיבנות עוד מאותה תקלה שארעה בשנת 1997, עליה עמדנו, ואשר אלמלא התרחשותה, יש להניח כי היה מאותר בישראל כבר באותה שנה. איננו סבורים כי בתקלה זו יש כדי להקים מחסום בפני הסגרתו של המערער. אכן, תקלה זו הביאה לכך שהמערער שהה בישראל שנים נוספות, בחסות שמו החדש והמעמד שקיבל בארץ. על פרק הזמן הנוסף בו התחמק המערער מן הדין, לא המערער צריך להלין, כי אם הציבור, שכן הדבר הצריך מאמצי חקירה נוספים על מנת לנסות ולאתר את המערער. בנסיבות המקרה, כאשר המערער נמלט מן הדין, אין מקום לשמוע אותו בטענה כי תקלה זו מקימה מחסום בפני הסגרתו. בפרט הוא, כאשר נסיבות אותה תקלה אינן ידועות, אך אין כל יסוד להניח כי מעידה היא על הזנחת החקירה. 13. גם לטענת ההגנה מן הצדק אין על מה שתסמוך. על מהותה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק, אגב הליכי הסגרה, עמד השופט א' א' לוי, וכך סוכמו הדברים: "בין שתאמר כי בהליכי הסגרה עומדת הדוקטרינה של הגנה מן הצדק לעצמה, ובין שהיא נבלעת בהגנות ה'פנימיות' שבדיני ההסגרה, המסקנה היא אחת: בקשת הסגרה, המגלה חשש ממשי לפגיעה בעקרונות הצדק וההגינות המשפטית או בזכות למשפט הוגן, עשויה להיענות בסירוב אך מטעם זה. ומקום שהחלו כבר הליכי הסגרה, ניתן יהא להתלותם" (עניין רוזנשטיין, פסקה 10). נעיין בדברים אלה ונלמד, כי אין המערער יכול להיבנות מטענת ההגנה מן הצדק. המערער ברח מאימת הדין לאחר שהורשע ובעוד משפטו תלוי ועומד. המערער הפר, הלכה למעשה, את האמון שנתן בו בית המשפט בקליפורניה אשר נמנע מלהורות על מעצרו, גם לאחר שהורשע בדין. גם אם ניתן היה לנהל את החקירה בעניינו בדרך שהיתה מביאה לאיתורו במועד מוקדם יותר, אין לפנינו – בנסיבות עליהן עמדנו – חשש לפגיעה בעקרונות הצדק, שיכול לבסס הגנה מן הצדק, על פי אמות המידה שהובהרו לעיל. סיכום 14. המערער הוכרז כבר-הסגרה על ידי בית המשפט המחוזי. הכרזה זו בדין יסודה, ולא עלה בידי המערער להראות כי נתקיימו בעניינו הסייגים להסגרה, להם טען. אשר על כן דין הערעור להידחות. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, כ"א סיון, התשס"ז (7.6.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07007390_M01.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il