פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7389/97
בפני: כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט ח' אריאל
המערער: דוד פרץ
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה מיום 23.11.97 בת.פ. 49/96
שניתן על ידי כבוד השופט ח' פיזם
תאריך הישיבה: כ"ד בשבט התשנ"ט (10.2.99)
בשם המערער: עו"ד רז דורון
בשם המשיב: עו"ד אמי פלמור
פסק-דין
השופט י' קדמי:
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 49/96) בשתי עבירות: האחת - תקיפה הגורמת חבלה ממשית (למתלונן אחד); והשניה - גרם חבלה חמורה (למתלונן שני). בשל הרשעתו כאמור, נדון המערער לשמונה עשר חודשים מאסר של תנאי וקנס בסך 9,000 ש"ח; וכן חויב בתשלום פיצויים בסך 10,000 ש"ח למתלונן שאיבד את עינו כתוצאה מהחבלה החמורה שגרם לו המערער.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה; כשטענתו של המערער, היא כי תקיפתם של שני המתלוננים נעשתה על ידו במסגרת של "הגנה עצמית".
2. כמפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי התחלק הארוע נושא האישום לשני שלבים: בשלב הראשון - תקף המערער את בנם הקטין של שכניו, שוקי, שעה שהלה רכב על אופניו; והכהו מכות נמרצות, כשהוא משתמש, בין היתר, באבן. ואילו בשלב השני, התלקחה קטטה בין המערער לבין ניסים, אביו החורג של שוקי, ומאיר בנו, שנזעקו לעזרתו של שוקי; ובמהלכה הלם המערער באגרוף בעינו של ניסים וגרם לאבדן הראיה בה.
גירסתו של המערער היתה: כי שוקי דרס אותו באופניו, בעט בו והרים אבן כנגדו, אך הוא התגונן והוציא מידיו את האבן; ומשנזעקו למקום שני בני המשפחה האחרים - ניסים ומאיר - התנפלו עליו השלשה והיכוהו, כאשר הוא אך מתגונן מפניהם. לדבריו, המערער אינו יודע כיצד ניגרם הנזק לעינו של ניסים.
3. (א) בית המשפט דחה את גרסתו של המערער בדבר תקיפתו על ידי שוקי, כבלתי מהימנה; וביכר על פניה את עדותו של שוקי - לה נמצאה תמיכה בעדויות נוספות - לפיה, היה זה המערער שתקף אותו, כשהוא משתמש באבן שמצא במקום. על רקע זה, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בתקיפתו של שוקי.
(ב) אשר לחלקו השני של הארוע, קבע בית המשפט המחוזי: כי אכן המערער נקלע למצוקה, כאשר הצטרפו ניסים ומאיר אל שוקי ושלושתם יחד קמו עליו; וכי הוא מאמין למערער שהוא - המערער - הוכה על ידי השלושה. יחד עם זאת, קבע בית המשפט, כי "ברור לי שהנאשם היכה ופגע קשות בניסים"; והוסיף, כי "ברור לי שזה לא מקרה של הגנה עצמית וגם לא מקרה של כורח", כפי שטען ב"כ המערער. את עמדתו בענין טענות ה"הגנה העצמית" ו"הכורח" סמך בית המשפט על הערכתו את העדויות שבאו בפניו, לפיהן: "הנאשם (קרי: המערער - י.ק.) לא הראה ובעצם אפילו לא טען שלא היתה לו אפשרות לברוח מפגיעתם של ניסים ומאיר בו. הוא העדיף להשיב להם מכות. גירסתם של שוקי וניסים שהנאשם פגע בעינו של ניסים, מהימנת עלי".
4. לשיטתו של בית המשפט המחוזי יכול היה המערער להיכנס לביתו כאשר הגיעו למקום ניסים ומאיר; ובדרך זו למנוע את התפתחות הקטטה שבמהלכה איבד ניסים את עינו. נראה, כי יכולתו של המערער לנתק מגע עם השלשה - שוקי, ניסים ומאיר - התחייבה, בין היתר, גם מן העובדה שלדבריו, אשתו הצליחה להרחיק את השלושה מעליו; ואם היא היתה מסוגלת לכך - הוא יכול היה לעשות כן על אחת כמה וכמה. ויהיו הדברים כאשר יהיו, התמונה שהצטיירה לבית המשפט המחוזי בכל הקשור להתנהגותו של המערער, לא היתה תמונה של "הודף התקפה", אלא של מי ש"שש להשיב מלחמה שערה"; וכידוע, האחרון אינו יכול לטעון ל"הגנה עצמית" או ל"כורח".
בתיהן של שתי המשפחות - משפחת המערער ומשפחתו של ניסים - סמוכים זה לזה; והקטטה התרחשה בפתח חצר ביתו של המערער. המימצאים והמסקנות שקבע בית המשפט המחוזי בדבר יכולתו של המערער להיכנס לביתו במקום להכות בתוקפיו, נעוצים בסופו של דבר, בהתרשמותו של בית המשפט מן העדויות שהיו מהימנות עליו; ואנו לא מצאנו עילה להתערב בהן ולשנותן, כפי שמבקש מאתנו ב"כ המערער.
5. לצד טענותיו כנגד דחיית טענות ההגנה העצמית והכורח, העלה ב"כ המערער טענה נוספת. מאיר לא נחקר במשטרה ולא העיד במהלך הדיון על חלקו בפרשה נושא האישום; וב"כ המערער רואה בכך עילה לדחיית גירסתם של בני משפחת ניסים ואף לביטול פסק הדין והחזרת התיק לדיון מחדש.
עמדה זו של ב"כ המערער אינה מקובלת עלינו. העובדה שמאיר לא נחקר - ככל הנראה בשל כך ש"נעלם" בשעתו בהקשר למעשים אחרים שאינם נוגעים לענין - לא נעלמה מב"כ המערער; והוא הדין בעובדה ששמו לא נמנה בין עדי התביעה. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הבהיר ב"כ המערער, כי הוא שוקל לקרוא את מאיר - שבינתיים נעצר - כעד מטעמו; אך בסופו של שיקול, החליט שלא לעשות כן ולהסתפק בהשלכה שעשויה להיות לטובתו, לעובדה שהתביעה לא העידה את מאיר מטעמה.
בנסיבות הענין, שקולה החלטתו של ב"כ המערער בענין זה, כנגד "ויתור" על העדתו של מאיר; ואין הוא רשאי להחזיר עתה את הגלגל אחורנית.
6. לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחברי לדחות את הערעור.
ש ו פ ט
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ח' אריאל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט קדמי.
ניתן היום, יד בניסן תשנ"ט (29.3.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97073890.H07