דאפר ג'אברין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7388/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7388/03 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: דאפר ג'אברין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 6.7.03, בת"פ 336/02, שניתן על ידי סגן הנשיא ח' פיזם, והשופטים א' רזי וש' שטמר תאריך הישיבה: כ"ט בחשון התשס"ז (20.11.06) בשם המערער: עו"ד בויראת עאדל בשם המשיבה: תרגום לערבית: עו"ד זיו אריאלי מר נאסר יוסף פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער, דאפר ג'בארין, אזרח ישראלי ותושב אום אל-פחם, הורשע על פי הודאתו בעבירות של מגע עם סוכן חוץ, עבירות בנשק, מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת ותמיכה בארגון טרור, עבירות לפי סעיפים 114, 144 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 85(ג) לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945, וכן סעיף 4(ו) לפקודת מניעת טרור, תש"ח-1948. בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט המחוזי בחיפה למערער 17 שנות מאסר ו-3 שנים מאסר על-תנאי. בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו. 2. תמציתן של העובדות אשר עמדה בבסיס הרשעתו של המערער היתה זו: בחודש מרץ 2002 הוא התוודע לשני תושבי ג'נין – מועתצם יאסין אבו חלב (להלן: מועתצם), והאני מנסור (להלן: האני), אשר השתייכו לארגון החזית הדמוקרטית שהוכרז כארגון טרור. במפגשים שקיים עם השניים ביקשו ממנו האחרונים להירתם לפעילות עוינת, והוא הסכים לכך. בחודש מרץ 2002 תכננו המערער ושותפיו לרצוח את האחראי על הביטחון בישוב קציר, אולם תכנון זה סוכל מאחר ומועתצם והאני לא הגיעו לנקודת המפגש עם המערער, הואיל ובדרכם נתקלו בירי של כוחות הביטחון. בתחילת חודש אפריל 2002 נרתם לפעילות העבריינית אדם נוסף – אחמד אלמשראח, והארבעה תכננו להניח מטען חבלה בדרכו של אוטובוס, ולירות לעברו ממקום סמוך. גם כוונה זו של החבורה סוכלה עקב התרחשותו של פיגוע ירי אחר באזור. בהמשך, קיבל המערער על עצמו לעקוב אחר תנועותיו של אדם שנחשד כמשתף פעולה עם ישראל, מתוך כוונה לגרום למותו. בנוסף, החל המערער, לבקשת שותפיו, לאתר מקומות הומי אדם לצורך ביצוע פיגוע התאבדות, ולבסוף בחר במסעדה כלשהי הנמצאת בקרבת העיר ראשון לציון. הפיגוע היה אמור להתבצע ביום 19.6.02, ותפקידו של המערער היה לסייע בהובלת המפגע לזירה. אולם, בטרם ביצעה החבורה את זממה, נעצר המערער. באישום נוסף נטען, כי בחודש מאי 2002 מכר המערער לאחר כדורי רובה אותם אסף ממחנה אימונים של צה"ל, ובסמוך לכך הוא מכר לאותו אדם תת-מקלע מסוג קרל גוסטב, אותו רכש בשנת 2000. 3. להשקפת המערער, נפל פגם מהותי בהרשעתו ועל כן דינה להתבטל. נטען, כי לבית משפט קמא הוגש כתב אישום מתוקן, ואותה עת הבין כי מטרת התיקון היתה אחת - להשמיט את העבירה של קשר לסייע לאויב במלחמה שיוחסה לו בכתב האישום המקורי. בפועל, כך נטען, הוגש כתב אישום חמור מזה המקורי מבלי שהדבר הובא לידיעתו, גם לא על ידי סנגורו דאז. ועוד נטען, כי האדם לו מכר המערער את הנשק והתחמושת בהם עוסק האישום השני, הוא למעשה סוכן החוץ בו עוסק האישום הראשון, ולפיכך לא היה מקום לפצל את כתב האישום לשני אישומים. 4. בטענות אלו לא מצאנו ממש. עובר להרשעת המערער הצהיר בא-כוחו דאז בלשון זו: "אני הקראתי לנאשם את כתב האישום המתוקן, והנאשם מודה בעובדות..." (ראו עמ' 8 לפרוטוקול הדיון). מיד לאחר זאת הצהיר המערער עצמו: "כתב האישום המתוקן הוקרא לי, ואני מודה בעובדות כתב האישום המתוקן" (עמ' 8). בהמשך, טענה באת-כוח המשיבה את טיעוניה לעונש, ובין היתר, היא חזרה בפרוט רב על העובדות המפלילות שיוחסו למערער. לאחר מכן הביא הסנגור את נימוקיו להקל בעונשו של שולחו, ולמרבה הפליאה זה האחרון לא הביע תרעומת או מחאה על דברי התובעת, והסתפק באומרו "אני חוזר על מה שאמר עורך-הדין שלי. אני ביקשתי מעורך-הדין שלי שידבר... אני מתחרט" (ראו עמ' 17). הנה כי כן, לטענה בדבר טעות או הטעייה שגרמו למערער להודות במה שלא עשה, לא נמצא בסיס בפרוטוקול הדיון, נהפוך הוא, היא נסתרת מיניה וביה בדבריו שלו-עצמו. נוכח מסקנה זו, אנו דוחים את הערער כנגד ההרשעה. 5. באשר לערעור כנגד העונש - המערער, אזרח ישראלי, רתם את עצמו, מדעת ומרצון, לסייע לארגוני החבלה לפגוע באזרחי המדינה ותושביה. מדובר במי שמגעיו לא נותרו בשלב של הגות ותכנון, אלא עמדו בפני השלמתם, ולולא יד המקרה ופעילות הסיכול של אנשי הביטחון, אפשר שהיו מסתיימים בתוצאה קשה. מזה שנים רבות, ובעיקר מאז שנת 2000, עושים ארגוני הטרור מאמצים לשבש את חייהם של תושבי הארץ הזאת. הם שמו לנגד עיניהם מטרה - לזרוע מוות וחורבן - תוך שהם גורמים למותם של אזרחים תמימים, גברים, נשים וטף, ופוצעים רבבות. גורמי הביטחון שוקדים ללא לאות כדי למנוע ולסכל את הפיגועים המתוכננים בטרם ביצועם, והדבר קשה שבעתיים כאשר מעורב בכך ישראלי, שמכוח אזרחותו הוא נהנה מחופש תנועה אותו הוא יכול לנצל כדי להקל על המפגעים לבצע את זממם. אכן, מעשיו של המערער לא גרמו בסופו של יום לנזק, אולם לכך לא גרמה חרטה שתקפה אותו, אלא הנסיבות שמנעו ממנו מלבצען. למערער מסוג זה ואחרים דוגמתו, ראוי עונש מאסר קשה וממושך, ואם בכך יהיה כדי למנוע ולו פיגוע אחד נוסף - דיינו. אשר על כן, ולאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב ועל-פה, לא מצאנו מקום לשנות מגזר-דינו של בית משפט קמא, ומדעתנו לא שנינו גם נוכח העונש שהושת על מעורבים אחרים בפרשה – מועתצם והאני. כאמור, המערער הנו אזרח המדינה וחב נאמנות לה ולאזרחיה. בתחום זה הוא נכשל כשלון חרוץ, ומכאן ההצדקה להחמרה בעניינו. לפיכך, הערעור נדחה על שני חלקיו. ניתן היום, כ"ט בחשוון תשס"ז (20.11.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03073880_O06.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il