עופר ליזמי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7384/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7384/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערער: עופר ליזמי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת"פ 2154/06 שניתן ביום 10.7.07 על ידי כבוד השופט א' פרקש תאריך הישיבה: י"ד באדר א התשס"ח (20.02.08) בשם המערער: עו"ד ראובן המבורגר בשם המשיבה: עו"ד אליעד וינשל פסק-דין השופט י' אלון: 1. ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' פרקש). בכתב האישום נטען, כי ביום 9.7.06 סמוך ל-02:30 לפנות בוקר, הגיע המערער לרחוב משה דיין בשכונת פסגת זאב בירושלים כשהוא נושא עמו רימון הלם. הוא ניגש למכונית חונה, הצמיד את הרימון לסרן האחורי, קשר לניצרת הרימון חבל וחיבר את קצהו השני במסמכים לכביש, כך שבעת נסיעת המכונית תישלף הנצרה ויתפוצץ הרימון. נטען, כי המערער עשה זאת על מנת להטיל פחד בליבם של בעלי המכונית. בשל מעשיו אלה יוחסו לו עבירות של נשיאת נשק ואיומים. המערער כפר במיוחס לו, וטען כי בעת ההתרחשויות הנטענות שהה בביתו שבישוב הסמוך – אדם. התביעה העידה בפרשת ראיותיה שני חברים של המערער, שלום ויהודה (גם הם מהישוב אדם). לדבריהם, בליל האירוע הסיעו את המערער מביתו באדם לרחוב סמוך למקום חניית המכונית. המערער יצא שם את מכוניתם וחזר כעבור זמן קצר. אחד מהם (יהודה), העיד כי מששב המערער למכונית הוא אמר לשלום: "תיסע, תיסע מפה מהר", ובמהלך הנסיעה חזרה לאדם הוסיף ואמר המערער: "אתם רואים את האוטו הלבן הזה, הסובארו הלבנה, שמתי שם רימון". גם שלום בעדותו העיד כי הסיע במכוניתו את המערער (וגם את יהודה) מביתו באדם לשכונת פסגת זאב, בסמוך למקום ההתרחשות, כי המערער ירד שם מהמכונית, ביקש שימתינו לו ושב כעבור מספר דקות. הוא לא שמע את המערער (כששב למכונית) מדבר על רימון ששם במכונית הסובארו. בהסכמת הסניגורים, הוגשו הודעותיהם בחקירה של שלושה עדי ראיה, מבלי שייחקרו נגדית. שניים מהם – אודי ולימור – ישבו בליל ובשעת האירוע במכונית ברחוב משה דיין בפסגת זאב. הם הבחינו בטנדר איסוזו (הזהה למכוניתו של שלום) עומד לצד בניין מס' 51 או 53. מהטנדר ירד בחור בחולצה אפורה, והטנדר המשיך בנסיעה כ-50 או 60 מ' ועצר, כשמנועו נשאר דולק. הבחור שירד מהטנדר חצה את הכביש, ניגש למכונית הסובארו, התכופף לצד המכונית וכעבור מספר דקות חזר במהירות לטנדר הממתין לו ונסע מהמקום. העדה לימור מוסיפה בהודעתה, כי הבחור שניגש למכונית הסובארו התעכב ליד המכונית מספר דקות בטרם שב לטנדר ונסע מהמקום. מאחר ואותה המכונית חנתה לצד ביתה של לימור והשניים חשדו כי המדובר בגנבי רכב, הם צלצלו למשטרה ודיווחו על המתרחש. עד התביעה הנוסף שהודעתו בחקירה הוגשה בהסכמה, היה מר שמעון יהודה המתגורר בבניין הסמוך למקום האירוע. מחלון דירתו הוא הבחין בטנדר המגיע למקום, בבחור שירד מהטנדר, חצה את הכביש, ניגש לפח אשפה והוציא משם שקית, ואז ניגש למכונית הסובארו והתעכב לידה. שלושת העדים הנ"ל (אודי, לימור ושמעון) מסרו תיאור דומה של האדם שירד מהטנדר וניגש לסובארו. בהודעתו של אודי (ת/7) הוא מוסר כי כשטלפן למשטרה ודיווח על ההתרחשות, הורה לו השוטר שבמוקד לגשת לכיוון מכונית הסובארו ולבחון אותה. הוא ולימור התקרבו למקום במכוניתם, והוא הבחין ברימון הלם המחובר למכונית בצידה האחורי ימני. בעקבות אותו הדיווח הגיע למקום חבלן משטרה ונתגלה רימון ההלם הקשור לסרן האחורי של המכונית. בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדויותיהם של שלום ויהודה, לפיהן הם הסיעו במכוניתם את המערער, ובמפורט בהודעות (שהוגשו בהסכמה) של העדים אודי, לימור ושמעון – ומתוך כך קבע כי המערער אכן ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. 2. בהודעת הערעור ובטיעוניו על פה, מבקש ב"כ המערער להשיג על ממצאי המהימנות והעובדה שנקבעו בהכרעת הדין. לטענתו, לא ניתן לשלול את האפשרות שמא העדים שלום ויהודה העלילו עלילה על המערער מתוך מטרה להרחיק מעצמם את החשד למעשים. הסנגור מפנה לאי התאמות בפרטים אלה ואחרים שנתגלו בין עדויותיהם. עוד טוען הסניגור, כי לא הובאה ראיה ישירה או עדות ראייה חד משמעית לפיה המערער הוא זה ששם את רימון ההלם במכונית הסובארו. איננו מקבלים טענותיו אלה של הסניגור. בהכרעת הדין המפורטת והמנומקת כדבעי סוקר בית המשפט קמא אחת לאחת את עדויות התביעה – הן את עדויות העדים שהעידו בפניו והן את ההודעות שהוגשו בהסכמת שני הצדדים. בית המשפט נתן אמון בעדותם של שלום ויהודה, ומוסיף ומציין כי: "ניכר בשניהם כי המעמד אינו נוח להם והעידו כמי ש'כפאם שד'. אך התרשמותי היא, כי אמרו את האמת לאמיתה, בניגוד לעדותו של הנאשם שהתרשמתי כי ניסה לחמוק מלומר את האמת". המערער העיד כאמור כי לא יצא כלל את ביתו אותו הלילה, כי לא נסע עם שלום ויהודה (במכוניתו של שלום) לפסגת זאב, וכי עדות שניהם אינה אלא עלילה. הכרעתו של השופט קמא לעניין המהימנות של העדים שהעידו בפניו מתבססת על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים, מדרך מתן עדותם וכן ממכלול הראיות הנוספות. בין היתר, במהלך עימות שנערך בין המערער לבין העד יהודה, נצפה המערער כשהוא עושה תנועה עם אצבעו על פיו ומסמן ליהודה לשתוק (הקלטת ת/6). בעימותים עם יהודה ושלום מסרב המערער להשיב לשאלות החוקרים ואינו מנסה כלל להטיח בהם כי הם, לטענתו, מעלילים עליו עלילה. לא ניתן גם הסבר כלשהו מצד המערער מדוע זה יעלילו עליו שני חבריו – שלום ויהודה – דברים שלא היו ולא נבראו. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאי העובדה שנקבעו בערכאה הדיונית, וביתר שאת שעה שהמדובר בממצאי מהימנות העדים, אלא באותם החריגים שנקבעו לעניין זה בפסיקה. המקרה דנן אינו נמנה על חריג מאותם החריגים לכלל. אדרבא, לצד קביעות המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, מתבססים ממצאי העובדה על מארג הראיות כולו המוביל למסקנה האחת ולפיה הוכח מעבר לספק סביר שהמערער אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. לאור זאת – דין הערעור על הכרעת הדין להדחות. 3. בגזר הדין הוטל על המערער עונש מאסר של שמונה עשר חודשים, ונקבע כי מאסר זה ירוצה במצטבר למאסר של שמונה חודשים שהוטל עליו בגזר דין מיום 17.1.07 בגין הרשעתו בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה ונהיגה בזמן פסילה. הסניגור טוען, כי רימון הלם מוגדר אמנם ככלי נשק, אולם פגיעתו מטבע הדברים אינה קטלנית. על כן, דין היה שעונשו ייקבע בתחתית רף הענישה המקובל בעבירות מסוג זה. גם אם לא היה מסולק רימון ההלם מהמכונית, וגם אם היה מתפוצץ כתוצאה מנסיעתה – לא היו התוצאות חורגות מרעש חזק ותו לא. כך הסניגור. לא מצאנו מקום להתערב בגזר הדין. מעשיו של המערער מלמדים על התנהלות עבריינית מוקפדת ומתוכננת. מסיבות שלא נחשפו, הוא גמר אומר להצמיד רימון הלם למכונית של המתלוננים. בשעת לפנות בוקר הגיע למקום לאחר שהטמין, עוד קודם לכן, את רימון ההלם בפח אשפה סמוך. במיומנות ובמקצועיות הוא מטפל ברימון ובמכונית, מחבר את הרימון לסרן האחורי ובעזרת חבל מחבר את ניצרת הרימון לכביש. אלמלא האזרחים הערניים שצפו במתרחש והזמינו המשטרה, עלולה היתה להתרחש תוצאה קשה ומסוכנת, הן מהבהלה הרבה שהיתה אוחזת בנהג המכונית כתוצאה מההתפוצצות, והן מהאפשרות של הימצאות אנשים בסמיכות מיידית לרימון ההלם בשת התפוצצותו. אכן, צודק הסניגור כי בעבירות הנשק קיים מדרג ענישה המושפע, בין היתר, מכלי הנשק בו נעברה העבירה. ברם, בנסיבות בהן ביצע המערער את המעשים והעבירה שהורשע בביצועם, לא מצאנו כי עונש המאסר שהוטל עליו חורג מהענישה הראויה. אציע איפוא, כי נדחה את הערעור הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, כ"ט באדר א' התשס"ח (6.3.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07073840_A02.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il