אשרץ בן תייסר שארף נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7382/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7382/02 בפני: כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופטת א' חיות המערער: אשרץ בן תייסר שארף נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק פ' 1050/00 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' אברמוביץ, נ' ממן, ח' גלפז תאריך הישיבה: כ"ב בכסלו תשס"ד (17.12.03) בשם המערער: עו"ד עבד אבו עאמר בשם המשיב: עו"ד אורי כרמל פסק-דין השופט י' טירקל: 1. בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את המערער, על פי הראיות, בעבירות של רצח, חטיפה לשם רצח, החזקת ונשיאת נשק ושיבוש מהלכי משפט. כמו כן הרשיע אותו, על פי הודייתו, בעבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל והחזקה ושימוש בסם מסוכן. כפי שנקבע רצח המערער – שהוא תושב שכם השוהה בארץ שלא כחוק – ביריות אקדח שהחזיק ללא רשיון, ילד בן 8 שנים, תלמיד כיתה ג' (להלן – "המנוח"), תמורת סכום של 60,000 דולר, לפי הזמנתה של משפחה שבינה לבין משפחת המנוח סכסוך דמים רב שנים. למעשה הרצח קדמה חטיפתו של המנוח במכונית שבה נהג המערער. בית המשפט המחוזי גזר על המערער את העונשים הבאים: בגין עבירת הרצח – מאסר עולם; בגין עבירת החטיפה לשם רצח – מאסר לתקופה של 10 שנים; בגין יתר העבירות, למעט העבירה של שהיה בלתי חוקית בישראל – מאסר לתקופה של 3 שנים; בגין העבירה של שהיה בלתי חוקית בישראל – מאסר לשנה אחת. בית המשפט המחוזי הורה כי העונשים בשל שתי העבירות הראשונות ירוצו במצטבר ואילו יתר עונשי המאסר יהיו חופפים ביניהם וחופפים לתקופת המאסר של 10 שנים, כך שיהיה על המערער לרצות מאסר עולם בצירוף מאסר לתקופה של 10 שנים. המערער ערער על הרשעתו בדין ועל חומרת עונשו. 2. הכרעת הדין הושתתה על שלושה אדנים עיקריים: א) הודיותיו של המערער בביצוע המעשה במהלך החקירות שנחקר במשטרה, שבהן נכלל ציור שצייר את זירת החטיפה, הזיהוי שזיהה את תמונת המנוח במסדר זיהוי תמונות וכן שחזור; ב) עדות אחיינו של המערער, הישאם ניג'ם (להלן – "הישאם"), שנעתר להזמנתו של המערער להשתתף עמו במעשה החטיפה, ולאחר גילוי הרצח הודה במעורבותו בחטיפה והפליל את המערער במעשה הרצח; ג) עדויות החוקרים שחקרו את המערער ואת הישאם המאשרות ומחזקות את ההודיות הנזכרות, לרבות קלטות שתיעדו את החקירות. חיזוקים לכל אלה מצא בית המשפט בראיות נוספות, ובין היתר: פלטי שיחות טלפון המאשרים את הקשר בין המערער לבין מזמיני הרצח; מציאת סכום של אלפי דולרים ברשותו של המערער וכן עדותו של החלפן שהמיר אותם; זיהוי המערער כמי שהסיע את המנוח ברכבו לפני יום הרצח, כחלק מפעולות ההכנה שלו. 3. בנימוקי הערעור המפורטים שהגיש בא כוח המערער ובטיעוניו לפנינו ניסה לקעקע את הממצאים שבעובדה שקבע בית המשפט המחוזי. כמו כן חזר על הטענות שהעלה במשפט הזוטא – שאותן דחה בית המשפט המחוזי - שלפיהן הודה המערער מחמת לחץ פיזי ונפשי קשה שהופעל עליו וכן בשל פיתויים על ידי טובות הנאה שהובטחו לו. לענין הממצאים שבעובדה שנקבעו טען, בין היתר, כי הראיות לגבי הפצעים שנמצאו בגופו של המנוח מעוררות ספקות בדבר מספר היריות שפגעו בגופו ובדבר מספרם של כלי הנשק שמהם נורו היריות. על עדותו המפלילה של הישאם אמר שאין לסמוך עליה, בין היתר, משום שהעיד בלחץ של פחד שהיה מוטל עליו. לענין זה הוסיף וציין שכל עדותו של הישאם לא היתה אלא משפט אחד שבו אישר את דבריו במשטרה. בא כוח המערער מנה גם ספקות שונים המערערים את ראיות החיזוק; מכל מקום, לדעתו, אין בהן כדי לחזק את הראיות שהן באות לחזקן. דוגמא לענין האחרון הוא סכום הכסף שנמצא ברשותו של המערער, שניתן להסבירו בעסקיו של המערער. לחלופין טען כי לא היתה הצדקה לצבור את עונשי המאסר בגין ההרשעות בשתי העבירות הראשונות וראוי היה לחפוף אותם למאסר העולם. 4. לא מצאנו ממש בהשגותיו של בא כוח המערער על הכרעת הדין. בית המשפט קבע ממצאים שבעובדה על פי התרשמותו מן העדויות, תוך שדחה מכל וכל את גירסתו של המערער בעדותו. כפי שאמר "התרשמנו שהנאשם, למרות שהינו אנאלפבית, כמעט, הנו אדם נבון, מתוחכם ומניפולטיבי היודע לכלכל היטב את צעדיו. אולם בחקירתו על דוכן העדים הסתבך בסבך שקריו ולא הצליח כלל לשכנע שיש ממש כלשהו בטענותיו בענין ההודעות שנגבו ממנו". מאידך גיסא, נתן אמון בעדויותיהם של חוקרי המשטרה וכן בדבריו המפלילים של הישאם ודחה את כל הספקות שהועלו לגבי ראיות החיזוק. מדובר בממצאי מהימנות מובהקים ובממצאים שבעובדה, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. אולם, גם אחרי בחינת הדברים לגופם לא מצאנו מקום להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט, כפי שפורטו בהכרעת דינו המפורטת. אשר לעונש שנגזר, אך למותר לעמוד על כל פרטי מעשה הזוועה הנורא ועל נסיבות המתתו של הילד התמים והמסכן, שהמערער שפך את דמו תמורת בצע כסף. מעשה כזה אין לו כפרה ואין לו מחילה עולמית וראוי לו לעושה מעשים כאלה שבית המשפט ימצה עמו את הדין עד תום, על דרך של צבירת העונשים שגזר (על השיקולים להצדקת ענישה מצטברת ראו: ע"פ 35,44/89 לוגסי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 102; ע"פ 1023/99 חכמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 407; ע"פ 3503,3504/01 תפאל נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003 (3) 2516; ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 562). 5. לפיכך אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. ניתן היום, כ"ב בכסלו תשס"ד (17.12.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02073820_M05.docמפ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il