הדר יצחקי נ. רון יצחקי

18 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7379/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ד' מינץ המערערת: הדר יצחקי נ ג ד המשיבים: 1. רון יצחקי 2. רננות יזום השקעות בע"מ 3. רויה הספקת מים באר יעקב בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתיק א 039827-01-16 שניתן ביום 27.08.2018 על ידי כבוד השופט ח' כבוב תאריך הישיבה: כ"ז בחשון התש"ף (25.11.2019) בשם המערערת: עו"ד ארז דר-לולו ועו"ד אלה בן דור בשם המשיבים: עו"ד גיורא ארדינסט, עו"ד אריק ברנאייזן ועו"ד אורי הרמלין פסק-דין השופט י' עמית: 1. המערערת והמשיב 1 (להלן: המשיב) הגיעו להסכם פשרה מקיף, שבמסגרתו נחתם גם כתב ויתור גורף על תביעות, טענות ודרישות. לאחר החתימה על ההסכם, המערערת הגישה תביעה נגד המשיב, בטענה כי היא בעלת הזכויות בנכס מסויים שלא הוזכר בהסכם הפשרה. לטענת המערערת, הנכס לא נכלל בהסכם הפשרה רק מפני שהמשיב הטעה אותה באופן בוטה, ולפיכך נטען כי כתב הוויתור אינו חוסם את עילת התביעה. בפסק דין מיום 27.8.2018, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ח' כבוב) את תביעתה של המערערת על הסף (ת"א 39827-01-16). מכאן הערעור. רקע עובדתי ודיוני 2. הרקע להליך הוא סכסוך רכושי ממושך ורחב היקף בין שני אחים: המערערת והמשיב (אחות נוספת אינה צד להליך). המשיב הוא בעל השליטה במספר חברות, והמערערת טענה כי חלק ניכר מן המניות באותן חברות שייך לה. בין הצדדים התנהל משא ומתן להסכם פשרה במסגרת ובעקבות הליכי גישור, ובתחילת שנת 2013 הושגו הסכמות. הזכויות בנכסי המשפחה הוסדרו, ולשם כך נחתמו מספר הסכמים ("הסכם בעלי מניות", "כתב הסכמה" וכתב ויתור). המסמך החשוב ביותר לענייננו הוא "כתב ויתור וסילוק הדדי" שנחתם ביום 2.1.2013. כתב הוויתור מנוסח בצורה רחבה, ובין היתר נכתב בו: "המבקשים מתחייבים בזאת, ביחד ולחוד, כי אין להם ולא תהיינה להם ו/או למי מהחברות המצויות בבעלותם ו/או שנשלטות על ידם, הן במישרין והן בעקיפין [...] כל דרישות ו/או תביעות ו/או טענות מכל מין וסוג שהוא כלפי יצחקי מחסנים בע"מ ו/או שפתנית בע"מ ו/או מר רון יצחקי ו/או לוגי סחר ותעשיות בע"מ ו/או לוגי בר-לחי בע"מ [...] ו/או כלפי כל אדם שפעל מטעם המשיבים... ו/או כל כלפי חברה אחרת הנשלטת על ידי המשיבים או מי מטעמם, הן במישרין והן בעקיפין [...] שעילתן כולה או מקצתה נולדה או נתגבשה טרם מועד כתב ויתור זה (בין שהייתה ידועה ובין שלא), לרבות, אך לא רק, בגין כל עניין הקשור להליכים המשפטיים [...] וכי ככל שיש כאלה, מוותרים המבקשים עליהן באופן סופי, מוחלט ובלתי חוזר ופוטרים מכל אחריות את המשיבים ואת מוטבי הוויתור מטעם המשיבים [...] המבקשים מתחייבים שלא ליזום הליך כלשהו, כתובעים או כמודיעים בהודעת צד ג' ו/או בכל כשירות אחרת, לא בשם עצמם ולא בשם אחרים ו/או באמצעות אחרים, כלפי המשיבים, מוטבי הוויתור מטעם המשיבים, או מי מהם, ו/או לשתף פעולה באופן כלשהו, עם כל גורם שהוא היוזם [...] לרבות בתביעה ייצוגית ובתביעה נגזרת, שעילתו, כולה או מקצתה נולדה או נתגבשה טרם מועד כתב ויתור זה (בין שהייתה ידועה ובין שלא)" (הדגשות נוספו; יובהר כי המערערת נמנית על "המבקשים", והמשיב כאן נמנה על "המשיבים" – י"ע). 3. על אף כתב הוויתור, המערערת פתחה נגד המשיב שני הליכים משפטיים, שנכנה אותם "תביעת לוגי" ו"התביעה הנוכחית". תביעת לוגי הוגשה אחרי התביעה הנוכחית, אך כפי שיתבהר, מוטב לפרט אודותיה תחילה. "תביעת לוגי" הוגשה על-ידי המערערת כהמרצת פתיחה בחודש ינואר 2017, למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. במסגרת הליך זה, המערערת טענה כי המשיב קיפח את זכויותיה כבעלת מניות מיעוט בחברת לו-גי סחר ותעשיות בע"מ ובחברת לוגי - בר לחי בע"מ. בפסק דינו של השופט ח' כבוב, מיום 11.2.2018, נדחתה התביעה על הסף, בשל תחולתו של כתב הוויתור (ת"א 6430-01-17). על פסק הדין הוגש ערעור, וביום 6.3.2019 נפסק כי "הערעור יתקבל באופן חלקי, כך שפסק הדין יבוטל חלקית במובן זה שהדיון יוחזר לבית המשפט קמא לבירור התובענה, אך ורק ביחס לעילות שעל פי הנטען בהמרצת הפתיחה נולדו אחרי יום 2.1.2013. לאמור, עילות שלפי הנטען נולדו לפני מועד זה נדחות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי במקרה דנן. זכויות וטענות שני הצדדים שמורות להם ביחס לעילות שנותרו כאמור במסגרת תיק זה" (ע"א 2597/18). כלומר, הקביעה כי כתב הוויתור חוסם עילות תביעה שנולדו לפני חתימתו, היא קביעה שיפוטית חלוטה. 4. התביעה הנוכחית הוגשה בתחילת שנת 2016. טענתה העיקרית של המערערת, היא כי יש לה זכויות בפרויקט נדל"ן רחב היקף, ובמהלך המשא ומתן להסכם הפשרה, המשיב הטעה אותה לגבי מצבו של הפרויקט. מדובר בפרויקט בנייה של מאות יחידות דיור בקיבוץ גליל-ים, והמערערת סבורה כי היא זכאית ל-21.5% מהזכויות בפרויקט, כשלטענתה, היקף הרווח הצפוי מהפרויקט הוא מאות מיליוני שקלים. כאן המקום לציין כי הזכויות בפרויקט מוחזקות בידי המשיבה 2 (חברת רננות), אשר מוחזקת על-ידי המשיבה 3 (חברת רויה). המשיב רשום כבעל המניות היחיד בחברת רויה, אך המערערת טוענת כי היא זכאית ל-21.5% מהמניות, שמוחזקות עבורה בנאמנות מאז שנת 2000. 5. כדי להבין את טיב המחלוקת, נעצור כאן להסבר נוסף על הפרויקט. פרויקט גליל-ים מבוסס על עסקת קומבינציה שנערכה בשנת 1995 בין קיבוץ גליל-ים כמחזיק בקרקע לבין חברת רננות כחברה יזמית (מוצג 14 למוצגי המערערת). הפרויקט, שהיה תלוי גם בשינוי ייעוד המקרקעין, לא התקדם כמצופה, והסכם נוסף בין רננות לקיבוץ נחתם בשנת 2002. בהסכם זה נקבעו שני תנאים מתלים (אחד תכנוני והשני במישור היחסים מול רמ"י; מוצג 15). השנים חלפו, הליכי התכנון לא הושלמו, ובשנת 2010 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף לצורך קידום הפרויקט (מוצג 16). כזכור, הסכם הפשרה בין המערערת והמשיב נחתם בתחילת 2013. לטענתה של המערערת, הפרויקט היה "בתוקף" בזמן שהצדדים הגיעו להסדר הפשרה, ו"ראיית הזהב" שהוצגה לשם כך, היא מכתב מקיבוץ גליל-ים לרננות מיום 13.5.2012, לפיו רננות תשלם לקיבוץ מקדמה בסך מיליון דולר, והצדדים יידברו "באופן מיידי" כדי להתאים את ההסכם להתפתחויות העובדתיות (מוצג 17; להלן גם: "מכתב הקיבוץ"; ואציין כי המערערת נחשפה למכתב רק לאחר הגשת התביעה). למרות זאת, כאשר המערערת ביקשה מהמשיב מידע על הפרויקט, הוא השיב לה, לטענתה, שהפרויקט בוטל, תוקף ההסכם עם הקיבוץ פג, והקיבוץ הוציא את הפרויקט למכרז (סעיף 36 לכתב התביעה). בכתב ההגנה נטען, כי המשיב הבהיר למערערת שאין לה זכויות בפרויקט, ומעבר לנדרש סיפר לה על מצב הפרויקט, כאשר "אותה עת, התנאים המתלים שנקבעו בהסכמים עם הקיבוץ לא התקיימו, והמועד האחרון להתקיימותם חלף זה מכבר", כך שהמידע שנמסר למערערת היה "מידע מלא ונכון" (סעיפים 89-87 לכתב ההגנה). אין מחלוקת כי שיחה מעין זו התנהלה בחודש אוקטובר 2012: חודשים ספורים לאחר מכתב רננות לקיבוץ וכחודשיים לפני חתימת הסכם הפשרה וכתב הוויתור. פסק הדין מושא הערעור 6. המערערת טענה בתביעתה, כי למרות שיש לה חלק נכבד בפרויקט, היא לא עמדה על זכויותיה לגביו במסגרת הסדר הפשרה, וזאת רק משום שהמשיב הטעה אותה ואמר לה במפורש שהפרויקט נכשל. המשיב ביקש לדחות את התביעה על הסף, וכאמור, בית המשפט קיבל את עמדתו. בפסק הדין נקבע כי תביעתה של המערערת נדחית על הסף בשל השתק פלוגתא, נוכח הקביעה בפסק הדין בעניין לוגי, כי "מטרת כתב הוויתור היתה להביא לסיומם של כלל ההליכים המשפטיים בין הצדדים". צויין כי אמנם הטענה להטעיה בקשר לפרויקט גליל-ים לא נטענה בעניין לוגי, אך המרצת הפתיחה שם הוגשה לאחר הגשת התביעה הנוכחית, והמערערת יכולה היתה להעלות שם את אותה טענה, ולא עשתה זאת. כמו בתביעת לוגי, בית המשפט קמא פסק כי דין התביעה הנוכחית להידחות על הסף גם מחמת כתב הוויתור. נקבע כי כתב הוויתור נועד לסיים את כל הסכסוכים בין הצדדים, גם בנושאים שלא היו ידועים בזמן הכריתה, ולכן הוויתור חל גם על פרויקט גליל-ים: "כתב הוויתור, אשר נוסח באופן רחב וברור במטרה להקיף את כל עילות התביעה בין התובעת לנתבע בקשר לעסקים המשפחתיים, חל גם על התביעה דנן. בהתאם, מנועה התובעת מלהמשיך ולנהלה" (פסקאות 35-34 לפסק הדין). אף שהתביעה נדחתה על הסף, טענת ההטעיה נבחנה גם לגופה. בית המשפט קיבל את טענתו של המשיב, וקבע כי באותו זמן לא היה הסכם מחייב לגבי הפרויקט אלא רק משא ומתן בין רננות לבין הקיבוץ, וכן צויין כי ממילא לא עלה בידי המערערת להוכיח שהיא בעלת מניות בחברת רויה (עמ' 23-21 לפסק הדין). טענות הצדדים 7. הערעור שלפנינו נסב אפוא על השאלה אם ראוי היה לדחות את התביעה על הסף. טענתה העיקרית של המערערת היא כי "מכתב הקיבוץ" מהווה הוכחה ניצחת לקיומן של הטעיה ותרמית, ובנסיבות אלה אין להעניק לכתב הוויתור תוקף שיוצר חסימה הרמטית של הגישה לערכאות. בפיה של המערערת מספר טענות נוספות: ראשית, פסק הדין בתביעת לוגי אינו מקים השתק פלוגתא לעניין התביעה הנוכחית. שנית, כתב ויתור אינו יכול לחול על טענה להטעיה בשלב המשא ומתן לחתימה על כתב הוויתור. בנוסף, נטען כי בניגוד לסדרי הדין ותוך סטיה מהחלטות קודמות בהליך, בית המשפט קבע ממצאים עובדתיים במסגרת הליך של סילוק על הסף, ללא דיון עובדתי וללא שניתנה למערערת הזדמנות לפרוש את ראיותיה, מה גם שהממצאים שגויים לגופם. 8. המשיב טען כי במסגרת הסכם הפשרה הוא העביר למערערת עשרות מליוני שקלים לפנים משורת הדין, רק כדי להבטיח את סיום המחלוקות, ואילו המערערת נהגה בחוסר תום לב בכך שהגישה את התביעה, בניגוד להתחייבותה בכתב הוויתור. לטענת המשיב, "שאלת תוקפו ותחולתו של כתב הוויתור כבר הוכרעה" בתביעת לוגי, ואף אם הטענה לא עלתה בהליך הקודם, המערערת היתה צריכה להעלות אותה שם ולפיכך היא מושתקת כיום וחל השתק פלוגתא בנושא. המשיב הדגיש כי ניהול התדיינות משפטית ביחס לכל טענה של המערערת יסכל את תכליתו של כתב הוויתור, אשר מעוצב ומנוסח באופן שנועד למנוע הליכים נוספים מכל סוג שהוא. לגופו של עניין נטען כי המערערת ניהלה משא ומתן ממושך כשהיא מלווה על-ידי אנשי מקצוע, ומבחינה עובדתית המשיב לא הטעה אותה. טענה נוספת היא כי לכל היותר, המערערת רשאית לבקש ביטול כולל של הסדר הפשרה מחמת הטעיה, ואין אפשרות להחריג מן ההסכם עילת תביעה ספציפית. השתק פלוגתא 9. בית המשפט קמא הגיע למסקנה כי "חל השתק פלוגתא ביחס לטענות הנוגעות לתוקפו ולתחולתו של כתב הוויתור, לרבות בנוגע לטענת ההטעיה". בפסק הדין נאמר: "משנקבע בפסק הדין בעניין לוגי כי תחולתו של כתב הוויתור היא רחבה וגורפת וכי הוא כולל למעשה את כל עילות התביעה שבין התובעת לנתבע, וכן כי הוא תקף, טענה כי כתב הוויתור אינו חל על התביעה דנן עומדת בניגוד לקביעה זו. [...] גם בעניין לוגי העלתה התובעת טענות בקשר להסתרת פרטים, מצג מטעה, הטעיה, מרמה ותרמית מצדו של התובע, אגב החתימה על הסדר הפשרה וכתב הוויתור. [...] הפלוגתא שהוכרעה בהליך הקודם נוגעת לתוקפו ותחולתו של כתב הוויתור, במסגרת היחסים בין התובעת לנתבע. והנה, גם בהליך דנן, טוענת התובעת לאי תוקפו ותחולתו של כתב הוויתור על עילות תביעה נגד הנתבע, וכן לאי תחולה הנובעת מההטעיה בנוגע לפרויקט גליל ים. מדובר באותה פלוגתא" (פסקה 40; ההדגשה במקור). מסקנה זו מעוררת קושי. התביעה הנוכחית נבדלת מתביעת לוגי בסוג הטענות המשפטיות ובחלק משמעותי מן המסכת העובדתית הרלוונטית. במישור העובדתי: בתביעת לוגי, המערערת העלתה טענה בדבר קיפוח זכויותיה כבעלת מניות מיעוט בשתי חברות שהמשיב הוא בעל השליטה בהן. לעומת זאת, החברות רויה ורננות, שבאמצעותן מבוצע פרויקט גליל-ים, לא הוזכרו בפסק הדין בעניין לוגי, אלא רק בתביעה הנוכחית. במישור המשפטי: כדי להתגבר על כתב הוויתור, המערערת טענה בעניין לוגי טענות שונות. בין היתר, נטען כי יש לפרש את כתב הוויתור כך שלא יחול על עילות תביעה שהיו ידועות למשיב במועד החתימה, ובית המשפט דחה את הטענה (בפסקה 19 לפסק הדין). בשונה מכך, בענייננו הטענה המרכזית היא להטעיה ותרמית, ולא טענה לטעות. לשלמות התמונה אציין כי אמנם המערערת הזכירה טענת תרמית בעניין לוגי, אך הטענה היתה כי "ככל שממצאי רו"ח החוקר יעלו כי התקיימו מעשי תרמית, ברי כי מעשים אלה לא יחסו תחת 'ההגנה' של כתב הוויתור" (סעיף 42 לסיכומים מיום 16.10.2017)). אינני מוצא קרבה מספקת בין טענה זו לטענת ההטעיה האקטיבית שנטענה בענייננו. למעשה, טענתה הנוכחית של המערערת, כי המשיב הטעה אותה לגבי הפרויקט בגליל-ים, לא נדונה בעניין לוגי ולא הוכרעה בפסק הדין שם. 10. בית המשפט קמא היה עֵר להבדלים בין שתי התביעות, וביסס את הכרעתו על הכלל שלפיו "מעשה בית דין" עשוי ליצור השתק גם לגבי טענה פוטנציאלית שלא נטענה, אם בעל דין היה יכול להעלות אותה בהליך קודם, שהסתיים בהכרעה. בית המשפט קמא זקף זאת לחובתה של המערערת וקבע כי היא מושתקת משום ש"הייתה יכולה לטעון את טענת ההטעיה בקשר לפרויקט גליל ים גם בהליך בעניין לוגי" (פסקה 40). גם מסקנה זו מוקשית בעיניי. עסקינן במצב ייחודי, שבו התביעה הנוכחית הוגשה לפני תביעת לוגי, אך תביעת לוגי נדונה ונדחתה לפני התביעה הנוכחית. בנסיבות אלה, אני מתקשה לזקוף לחובת המערערת את העובדה שבמהלך הדיון בתביעת לוגי, השניה בזמן, היא לא העלתה את מלוא הטענות שעמדו לה בתביעה הקודמת. למצער, זהו אינו המצב השכיח של מעשה בית דין, שבו לאחר הכרעה בתביעה הראשונה מוגשת תביעה נוספת, ובה טענות שהיו ראויות להיטען בתביעה הראשונה. בנוסף, בהינתן שבשתי התביעות המערערת לא ביקשה סעד של ביטול כתב הוויתור (ועל כך להלן בפסקה 29), אינני רואה מדוע היה עליה להעלות את הטענות להטעיה בעניין פרויקט גליל-ים גם במסגרת תביעת לוגי, וכיצד הדבר היה מועיל להכרעה שם. עילות התביעה בשני המקרים הן שונות. טענת הסף של המשיב בשני המקרים היא דומה, בכך שביקש להדוף את שתי התביעות באמצעות כתב הוויתור, אך תשובתה של המערערת לטענת הסף היא שונה בכל אחת מן התביעות. בעניין לוגי המערערת העלתה טענות שונות לצמצום היקפו של כתב הוויתור כך שלא יחסום את דרכה לתביעת קיפוח כבעלת מניות בחברת לוגי. בענייננו, הטענה היא להטעיה אקטיבית של המשיב, שהציג בפני המערערת מצג שווא בעניין הפרויקט בגליל-ים. אינני משוכנע כי טענה זו היתה יכולה להיות רלוונטית במסגרת ההליך בעניין לוגי, וגם אם יש לה רלוונטיות, אינני סבור כי המערערת היתה אמורה להעלות אותה באותה הזדמנות. אציין כי בפסק הדין בעניין לוגי נאמר (בפסקה 15) כי כתב הוויתור "מציב בפני התובעת רף של קושי לא מבוטל לשכנע את בית המשפט שחרף נוסחו הרחב, הכולל כמעט כל תסריט אפשרי, יש עדיין מקום לדון בטענות התובעת בדבר הסתרת מידע מהותי שהועלם ממנה בעת שחתמה על כתב הוויתור". קביעה זו בדין יסודה. ועדיין, אין בה כדי להקים השתק פלוגתא ביחס לטענת ההטעיה בתביעה הנוכחית. העובדה שטענות מסויימות של המערערת נגד תוקפו והיקפו של כתב הוויתור נדחו, אינה מקנה לו חסינות נצחית מפני טענות נוספות בהקשרים עובדתיים אחרים. לגבי טענת ההטעיה לגופה לא נוצר אפוא מעשה בית דין, אך לא מותר לציין כי קביעות עובדתיות שנקבעו בעניין לוגי (כגון הקביעה שהמערערת הבינה את כתב הוויתור וחתמה עליו לאחר היוועצות באנשי מקצוע), אכן עשויות להקשות על המערערת בהליך הנוכחי. 11. מסקנה: פסק הדין בעניין לוגי אינו מקים השתק פלוגתא שמצדיק לדחות את התביעה על הסף. טענת ההטעיה שנטענה בתביעה הנוכחית לא הוכרעה בהליך קודם, והמערערת לא נדרשה להעלות אותה שם. ביטול כתב ויתור מחמת פגם בכריתה 12. אין ספק שבדרכה של המערערת ניצב מכשול משמעותי: היא התחייבה לא ליזום כלפי המשיבים הליך שעילתו נולדה או התגבשה טרם מועד כתב הוויתור, בין שעילת התביעה היתה ידועה ובין שלא. אכן, כפי שציין בית המשפט קמא, מדובר בכתב ויתור רחב ביותר, אך חשוב להקפיד על ההבחנה בין שלבי הדיון השונים: (א) סילוק על הסף מכוח כתב הוויתור; (ב) בירור עובדתי ומשפטי לגבי תחולתו של כתב הוויתור על טענת ההטעיה מושא דיוננו; (ג) בירור עילת התביעה המהותית לגופה. מבחינת תוקפו המשפטי של כתב הוויתור, יש לזכור כי הוא שואב את כוחו הנורמטיבי מהסכמת הצדדים, דהיינו מכוח דיני חוזים. נקודת המוצא היא אפוא כי כתב הוויתור הוא ככל חוזה אחר, אשר ניתן להעלות כלפיו טענות חוזיות, לרבות טענה לפגם בכריתה (לפי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; להלן: חוק החוזים). בהמשך נידרש למאפייניו של כתב הוויתור הקונקרטי שעומד לדיון כיום, ובשלב זה הדברים אמורים לגבי כתבי ויתור באופן כללי. 13. האפשרות לתקוף כתב ויתור במסגרת הליך משפטי, או לבקש את ביטולו על יסוד טענה של פגם בכריתה, מעוררת קושי אינטואיטיבי. בבסיסו של כתב ויתור עומדת השאיפה למנוע התדיינויות משפטיות, על כל הכרוך בכך, והתדיינות נוספת לגבי תוקפו של כתב הוויתור או היקפו מסכלת את מטרתו של כתב הוויתור. דהיינו, לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה חוזית, ורצונם המשותף הוא למנוע הליכים משפטיים עתידיים, יש קושי בכך שאחד מהם יחזור ו"יגרור" את חברו לבית המשפט. לכאורה אין לדבר סוף, ותוצאה זו פוגעת בסופיות הפשרה, בוודאות המשפטית וכמובן גם באינטרסים של הנתבע (ראו והשוו: ע"א 10674/07 חומסקי נ' קרן גמלאות של חברי דן בע"מ, בפסקה יט (2.8.2010); רע"א 7817/99‏ אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49, 60 (2003); ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא, פ"ד מג(1) 714, 720 (1989)). למרות זאת, אין מנוס מן המסקנה שלפיה כתב ויתור אינו סוף פסוק ומעמדו אינו דומה ל"צו חוסם" שמונע מלכתחילה את הגשת התביעה. אילו כתב הוויתור עצמו היה חסין מתביעות, היינו מגיעים למצב שבו לא ניתן לברר אם הוויתור על זכות התביעה נעשה כדין ומרצון. חשש זה, מפני שלילת זכות הגישה לערכאות לגבי העילה המהותית, גובר על יתר השיקולים והחששות מפני הליך משפטי מיותר והטרדת הנתבע. בנוסף, כלל שמקנה חסינות מוחלטת לכתב ויתור, מעורר חשש מפני פגיעה בלתי הפיכה בזכות הגישה לערכאות. כלל כזה, אם היה מתקבל, היה חל באופן גורף, בין אם הפגיעה בזכות הגישה לערכאות היא מוצדקת ובין אם לאו, מבלי שניתן יהיה לברר את הסוגיה. לעומת זאת, האפשרות להעלות טענות נגד תוקפו והיקפו של כתב ויתור, אמנם פוגעת בנתבע, אך פגיעה זו ניתנת לתיקון, למשל באמצעות חיוב התובע בהוצאות משפט. לסיכום, שני טעמים תומכים באפשרות להעלות טענות נגד תוקפו של כתב הוויתור: עוצמת האינטרסים המתנגשים, וההיתכנות של ריפוי הפגיעה. 14. מסקנה: כתב ויתור, כשלעצמו, אינו חסין מפני טענות משפטיות-חוזיות נגד תוקפו המשפטי. ככל חוזה, כתב ויתור נתון לפרשנות, ניתן להעלות כלפיו עילות חוזיות שונות, ובין היתר חוסר תום-לב, טעות והטעיה, וכן עושק וכפיה. למעשה, מסקנה זו היא כמעט מובנת מאליה, והדיון התעורר בעיקר בשל הנוסח הרחב של כתב הוויתור במקרה דנא (בפסיקה ניתן למצוא דוגמאות רבות לדיון בטענות חוזיות נגד כתבי ויתור: טענה להטעיה נדונה, לצד עילות נוספות, בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533 (1986) (להלן: עניין רבינוביץ) ובע"א 4667/08 הר עוז נ' סערת תוכנה בע"מ (15.2.2011); טענת עושק נדונה בע"א 2041/05‏ מחקשווילי נ' מיכקשווילי (19.11.2007); כפיה נדונה בע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (1994), ע"א 2299/99‏ שפייר נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 213, 238-234 (2001) וע"א 6234/00‏ ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769, 791-787 (2003); וכן ראו ע"א 9207/04 כמיסה נ' גרטלר (14.8.2008); ע"א 4644/91 משה כובשי חברת הובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מט(1) 617, 624-622 (1995)). 15. ודוק: לאחר שנחתם כתב ויתור, התדיינות משפטית נוספת אכן חותרת תחת תכליתו של כתב הוויתור, אך אין בכך כדי לרוקן אותו מתוכן. לאחר שנחתם כתב ויתור, הוא ניצב כמשוכה משמעותית בדרכו של התובע, אשר נדרש להוכיח קודם כל את טענתו החוזית. ניתן להמחיש זאת באמצעות המקרה הנוכחי: עוד קודם שתגיע המערערת לטעון לעניין זכויותיה במניות חברת רויה, עליה להוכיח כי היא הוטעתה באופן שיוצר פרצה בחומת המגן שהמשיב הקים לעצמו באמצעות כתב הוויתור. 16. הערה: עד כה התייחסנו לכתב ויתור כאל חוזה לכל דבר, וחשוב לציין כי סוגים מסויימים של כתבי ויתור עשויים לעורר קושי נורמטיבי. כתב ויתור מקשה על הגישה לערכאות. מנקודת המבט של הנתבע הפוטנציאלי, זוהי תכליתו וחשיבותו של כתב הוויתור, ואין להקל ראש, אך בד בבד, חשיבותה של זכות הגישה לערכאות מגבירה את הצורך לנקוט כלפי כתב הוויתור משנה זהירות, ולעתים אף חשדנות של ממש (ע"א 1480/04‏ מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון, פ"ד סא(2) 855, 874-873 (2006)). לפיכך, הדין עשוי להגביל את כוחו של הוויתור ההסכמי על זכויות וסעדים, בפרט כאשר מדובר בכתב ויתור על זכויות עתידיות, שטרם התגבשו (ראו בהרחבה: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים – כרך א 659 (2019); עופר גרוסקופף "חוזה פסול" חוזים – כרך ג 559-550 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003)). אינני רואה מקום להרחיב בסוגיה זו משום שבמקרה הנוכחי, אין כל פגם בחתימה על כתב ויתור במסגרת הסכם פשרה שנערך בין שני אחים, כדי לשים קץ לסכסוכים המשפטיים ביניהם. כתב הוויתור מושא דיוננו 17. כאן אנו מתקרבים לנסיבות המקרה שבפנינו, שבו כתב הוויתור מנוסח באופן רחב ביותר. ההיבט החשוב ביותר לענייננו הוא הצהרתה של המערערת כי היא מוותרת גם על עילות תביעה שאינן ידועות לה. האם יש תוקף לתניה מעין זו? לכאורה ניתן לטעון, כטענת המערער בעניין רבינוביץ, כי "אם אחד הצדדים לא ידע, בעת חתימת החוזה, על זכות מסוימת, הרי בעת שוויתר על זכויותיו, לא נוצר מפגש רצונות לגבי זכות זו, כך שהחוזה אינו כולל ויתור על זכות זו" (בעמ' 539). למרות זאת, אני נוטה לדעה כי ייתכנו מצבים שבהם יינתן תוקף להצהרה של צד לחוזה כי הוא מוותר מראש גם על טעות שאינה ידועה. צדדים לחוזה יכולים להסדיר ביניהם מערכת יחסים שבה אחד מהם לוקח על עצמו את האחריות לבחון את מצב הדברים לאשורו וליטול את הסיכון לכך שהוא שגה בהבנה המציאות (פרידמן וכהן, בעמ' 660). למעשה, תרחיש דומה לזה מתבטא בכל עסקת מכר AS-IS. בהתאם לכך, אילו טענתה של המערערת היתה מתמצה בכך שהיא לא הבינה את מצבו של פרויקט גליל-ים במועד כריתת החוזה – אזי כתב הוויתור היה עומד בתוקפו. טענתה של המערערת, כי כתב הוויתור חל רק על טעות משותפת, כלומר על עילות תביעה שלא היו ידועות לשני הצדדים, כבר נדחתה בעניין לוגי (בפסקה 19). מכאן שאלמלא הטענה להטעיה אקטיבית, היינו קובעים כי דרכה של המערערת חסומה ואין בידה לצלוח את המשוכה של כתב הוויתור. 18. אלא שבענייננו המערערת העלתה טענה להטעיה, ואף לא הטעיה במחדל אלא במעשה מכוון. אני מתקשה לקבוע כי התחייבותה של המערערת להימנע מתביעה בגין עילה שאינה ידועה, חוסמת את האפשרות להעלות טענה להטעיה אקטיבית בשלב המשא ומתן לכריתת כתב הוויתור. הבחנה זו נובעת גם מן האופן שבו מנוסח כתב הוויתור: "המבקשים מתחייבים שלא ליזום הליך כלשהו [...] כלפי המשיבים [...] שעילתו, כולה או מקצתה נולדה או נתגבשה טרם מועד כתב ויתור זה (בין שהייתה ידועה ובין שלא)". אמנם הניסוח הוא מרחיב, אך קשה למצוא בו ויתור של המערערת על טענה להטעיה. מכתב הוויתור משתמע כי המערערת נטלה על עצמה את הסיכון שחסר לה מידע על עילת תביעה אפשרית, אך היא לא נטלה על עצמה את הסיכון שהיא מתבססת על מידע מוטעה שהמשיב מסר לה. במימד הנורמטיבי, ההבחנה בין טעות להטעיה היא משמעותית, במיוחד במקרים של הטעיה מכוונת, שמבטאת פסול מוסרי (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים, 375 (מהדורה רביעית; 2019) (להלן: שלו וצמח)). 19. הניסוח של כתב הוויתור עשוי לעורר שאלות נוספות: האם הוא שולל טענה להטעיה במחדל (אי-גילוי), ומה בדבר הטעיה במעשה אך בתום-לב? שאלות אלה אינן מתעוררות בענייננו, למצער בשלב הנוכחי, שבו טענת המערערת היא להטעיה אקטיבית בכוונה תחילה (לעניין מצב דעתו של המטעה ראו שלו וצמח, בעמ' 397). אך ככלל, ככל שההטעיה קרובה יותר לתרמית, כך נקודת המוצא הפרשנית מושפעת משיקולים של יושר והגינות, בשאיפה למנוע מצב שבו חוטא יצא נשכר. ברוח זו ציינתי בעבר, בהקשר שונה, כי – "תניית הפטור בהסדר החוב שבפנינו היא גורפת, אינה מבחינה בין טענות ועובדות ידועות לכאלו שאינן ידועות, ואינה מבחינה בין עילות של הפרת חובת זהירות או הפרת חובת אמונים בתום לב, לבין עילה של תרמית. כעניין של מדיניות משפטית, קשה להלום כי בית המשפט יפרש את התנייה ככוללת גם מעשי תרמית לא ידועים, שלא בא זכרם בתניית הפטור ובהסדר החוב, להבדיל ממעשי רשלנות או הפרת אמונים בתום לב. במצב הדברים הרגיל, אין אדם מוותר על מה שלא ידוע לו, ועל כן קשה להסיק ויתור לגבי תרמית שלבעלי המניות לא הייתה ידיעה קודמת לגביהם, ומבלי שהמילה תרמית נזכרה במפורש בתניית הוויתור" (רע"א 4024/14 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן, בפסקה 26 (26.4.2015), ההדגשות במקור; ראו גם פרידמן וכהן, 659-658 וההפניות שם). ובדומה: "תניית פטור, רחבה ככל שתהא, אינה יכולה לכלול מעשי תרמית והטעייה שלא היו ידועים בעת אישור הסדר החוב המתוקן" (רע"א 5938/16 אי.די.בי. חברה לפתוח בע"מ נ' אלוני, בפסקה 21 (16.11.2017)). להסרת ספק, אינני משווה בין הסדר חוב לבין כתב ויתור במסגרת פשרה, אך בהיבט זה יש ביניהם מכנה משותף. 20. הדיון בטענת ההטעיה עשוי להיות מושפע מנתונים עובדתיים נוספים, ובהם חשיבות הנושא שלגביו נעשתה הטעיה, חומרת ההתנהגות של הצד המטעה, וטיב מערכת היחסים בין הצדדים. כך, לדוגמה, ניתן להעלות על הדעת את האפשרות שגם הטעיה מכוונת לא תוביל לביטול של תניית ויתור, אם היא נסבה על פרט שולי בחוזה, וזאת בשונה מהטעיה מכוונת לגבי פרט מהותי שמכונן את העסקה. ונזכיר כי תנאי לביטול החוזה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, הוא קשר סיבתי בין הטעות (שנגרמה מהטעיה) לבין כריתת החוזה ("מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו"). כדוגמה להבחנה זו ניתן להביא את המקרה שנדון בע"א 607/83 אהרן נ' קרסנטי, פ"ד מב(1) 397 (1988) (להלן: עניין אהרן). באותו מקרה נדון תוקפו של חוזה למכר משאית, שבו נכתב כי "הקונה בדק את הרכב ואת כל המכללים שבו לשביעות רצונו". בדיעבד התברר לקונה כי המוכר ערך שינוי במבנה המשאית, ובעקבות השינוי נאסר עליה לנוע בכביש. בית המשפט דחה את טענת ההגנה של המוכר, וקבע כי על אף האמור בחוזה, עדיין אין להסיק שהקונה ויתר מראש על עילת התביעה, "שהרי הקונה ביקש לקנות משאית שתעזור לו לבנות את עתידו אך קיבל משאית שמבחינתו שלו לא הייתה אלא כלי שאין חפץ בו" (שם, בעמ' 404; וכן רע"א 7642/97 שטרית נ' נוסבאום, פ"ד נג(3) 516, 526-525 (1999)). בהיקש לענייננו, ייתכן שיש חשיבות לשאלה אם הפרויקט תופס מקום מרכזי במערך הנכסים המשפחתיים, או שמדובר בפרויקט נדל"ן אחד מני רבים. בעניין אהרן הוזכר גם השיקול בדבר טיב היחסים בין הצדדים בזמן ההטעיה (בעמ' 405-404). ובהיקש לענייננו, ככל שבמועד ההטעיה שררו בין האחים יחסים של אמון וקרבה, הרי שנוכח פערי המידע לטובת המשיב, ההסתמכות של המערערת על דבריו היא לגיטימית יותר. לעומת זאת, ככל שהיחסים היו עכורים והושפעו מן הסכסוכים המתמשכים, ייתכן שהיה על המערערת לבדוק בעצמה את מצב הדברים, בפרט אם מדובר בפרויקט בעל משמעות כלכלית עצומה. 21. [במאמר מוסגר: ככלל, הנטייה לצמצם את היקפה של תניית פטור יכולה להתבסס גם על כלל הפרשנות נגד המנסח (פרידמן וכהן, עמ' 657). בענייננו, יישומו של כלל זה כרוך בשאלה מעניינת. מסתבר כי מי שניסח את כתב הוויתור הוא המשיב, ואולם, בהסכם בעלי המניות, שנחתם לצד כתב הוויתור, נכללה תניה שלפיה "בכל מקרה בו תעלה שאלה פרשנית בקשר עם הוראות הסכם זה, בכל הליך משפטי (לרבות בוררות), תנאי והוראות הסכם זה יפורשו כתנאים והוראות שנערכו על-ידי הצדדים במשותף, ולא יהיה תוקף לחזקה כלשהיא לפיה לאחד מהצדדים להסכם זה היתה עדיפות בעיצוב תנאיו" (סעיף 9.8 למוצג 2 מטעם המערערת). תניה חוזית זו מעוררת את השאלה אם הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח, המעוגן בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים, הוא כלל מרשה (דיספוזיטיבי) או כופה (קוגנטי). אינני רואה צורך להכריע כאן בשאלה העקרונית, משום שהיא אינה משפיעה על התוצאה בהליך הנוכחי, אך אני נוטה לדעה שמדובר בהוראת חוק קוגנטית, שהסכמת הצדדים אינה מאפשרת לסטות ממנה (השוו לפסקה 11 לפסק הדין בעניין לוגי). נסיונו של מנסח החוזה לחלץ עצמו מן החזקה הפרשנית נגדו, באמצעות תניה חוזית שתבטל את הכלל הפרשני, משול לנסיונו של הברון מינכהאוזן לחלץ עצמו מבוץ טובעני על-ידי משיכה בשערות ראשו (וכן ראו שלו וצמח, בעמ' 526; למחקר אמפירי בנושא תניות פרשנות בחוזים מסחריים ראו Uri Benoliel "The Interpretation of Commercial Contracts: An Empirical Study" 69 Alabama Law Review 469 (2017))]. 22. הערה נוספת אינה נחוצה להכרעה, אך היא חשובה להצגת התמונה המלאה. גם אילו כתב הוויתור היה קובע במפורש ויתור על טענות להטעיה, ספק בעיניי אם היה ניתן תוקף משפטי לוויתור מעין זה. עקרון חופש החוזים הוא עקרון יסוד, אך אינו עיקרון מוחלט, ותניית ויתור על הטעיה מאתגרת את גבולותיו. הדיון בסוגיה זו נושק לשאלת האפשרות להתנות על חובת תום לב במשא ומתן, דהיינו האם הוראת סעיף 12(א) לחוק החוזים היא כופה (קוגנטית) או מרשה (דיספוזיטיבית). בהקשר זה מוכרת עמדתו של הנשיא שמגר, לפיה "התנאה גורפת על עצם החובה לנהוג בתום-לב תהא בטלה", וכן – "בדרך כלל לא יינתן תוקף להתנאה על היבט קונקרטי של החובה לנהוג בתום-לב, קרי, התנאה לפיה התנהגות מסוימת, אשר עשויה להוות הפרה של החובה לנהוג בתום-לב, לא תהווה עילה לתביעה; אלא שאין אני סבור, כי זהו כלל מוחלט ובל יעבור. ייתכן מצב, שהתנאה על התנהגות מסוימת תהא תקפה, אף שאותה התנהגות, אילולא ההתנאה, הייתה נחשבת להפרה של חובת תום הלב. במלים אחרות, עקרון תום הלב הינו עיקרון קוגנטי בעיקרו. אך אין לשלול אפשרות, שתופעה או התנהגות פלונית לא תיראה בנסיבות נתונות, מתוך הסכמה, כחובה מבין חובות תום הלב, אלא תהיה כפופה להסכמת הצדדים" (ד"נ 22/82 בית יולס בע"מ נ' רביב משה ושות' בע"מ, פ"ד מג(1) 441, 463 (1989)). אכן, לכל היותר ניתן לקבל את האפשרות של התנאה קונקרטית על היבטים מסויימים של חובת תום הלב. עם זאת, מקובלת עליי עמדתם של פרידמן וכהן כי הצדדים אינם רשאים לנהוג בשרירות לב או במירמה, אפילו אם התנו מראש על חובת תום הלב במשא ומתן (עמ' 654). פרידמן וכהן מוסיפים כי בסיום המשא ומתן רשאים הצדדים להסכים לוותר על עילת תביעה שצמחה במהלך המשא ומתן, ו"נראה כי עקרונית יש להכיר בתוקפו של ויתור על עילת תביעה. אולם לכך סייגים אחדים. הסייג המרכזי קיים במקרה שבחוזה שנכרת בעקבות המשא ומתן, ואשר בו גם כלולה תניית הפטור, נפל פגם רצוני" (שם, עמ' 655-654; שאלת הסעד הרלוונטי, שהוזכרה שם, תידון להלן). 23. מסקנה: כתב ויתור, כשלעצמו, חשוף לאפשרות של ביטול בגין פגם בכריתה. כתב הוויתור הנוכחי מחיל עצמו גם על עילות תביעה שלא היו ידועות למערערת, אך אינו חל על עילות תביעה שלא היו ידועות למערערת בשל הטעיה במעשה מכוון. דחיית התביעה על הסף 24. לאור מסקנה זו, יש לאפשר למערערת להוכיח את טענתה כי כתב הוויתור נחתם בעקבות הטעיה במעשה מכוון. כמובן שאין להסיק מכך דבר על סיכויי התביעה להתקבל. בשלב זה ניתן למנות מספר תוצאות אפשריות: התביעה עשויה להתקבל; או להידחות לגופה משום שעילת התביעה לא הוכחה כדבעי; או להידחות בנימוק שהמערערת לא הצליחה להוכיח הטעיה הגוברת על כתב הוויתור. אפשרות נוספת, והיא שעומדת במוקד הדיון הנוכחי, היא לדחות את התביעה על הסף, מכוחו של כתב הוויתור. הדגש החשוב לצורך הליכה במסלול זה, הוא הכלל שלפיו הדיון באפשרות של דחיה על הסף צריך להתבסס על גרסתו העובדתית של התובע. ההלכה לעניין סילוק על הסף היא כי "לצורך בירור טענות של סילוק תביעה על הסף – יש להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות ואינן נתונות כשלעצמן במחלוקת. שלב ההכרעה בטענת הסף הדיונית אינו מאפשר ואינו מצריך הכרעה במחלוקות עובדתיות שעניינן אמור להתברר במשפט גופו" (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 549-548 (2008); ע"א 2266/10 כהן נ' נ.ז. השיק בע"מ (9.12.2010)). כך, לדוגמה, נקבע בעבר (בדעת רוב) כי למרות שהוצג כתב ויתור אשר הופך את סיכויי התביעה ל"קלושים למדיי", עדיין התביעה תידון לגופה ולא תימחק על הסף (ע"א 76/86 פיינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ, פ"ד מג(3) 124 (1989); לביקורת על פסק הדין ראו בספרו של יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 411-409 (2015); וכן רע"א 8862/08 צין טורס חדשה נ' אהרוני (1.12.2008); רמז לגישה מרוככת יותר ניתן למצוא בע"א 134/77‏ גניסלב נ' אקמן, פ"ד לב(1) 748, 753 (1978), שם נקבע כי נוכח כתב הויתור ונסיבות המקרה, התביעה נדונה מראש לכשלון). לפיכך, בית המשפט קמא היה רשאי לדחות את התביעה מכוח כתב הוויתור, אילו לאחר דיון ראייתי היתה מתגבשת המסקנה כי המערערת לא הוכיחה את טענת ההטעיה באופן שמאפשר להתגבר על כתב הוויתור. דחיה על הסף, לעומת זאת, מותנית בכך שגם לפי גרסתה העובדתית של המערערת לא קמה עילה שמאפשרת לה לעקוף את כתב הוויתור. 25. כאן עלינו לפרט מעט על אודות ההליך בבית המשפט קמא. התביעה הוגשה בתחילת שנת 2016, וחלפו שנתיים וחצי עד למתן פסק הדין. בתוך פרק זמן זה הוגשו כתב תביעה, כתב הגנה, וכתב תשובה שבגדרו התייחסה המערערת גם לתחולתו של כתב הוויתור וצירפה ראיות (אך לטענתה יש בידה ראיות נוספות). לקראת סיום ההליכים המקדמיים, המשיבים ביקשו לפצל את הדיון לשני שלבים, "כך שבשלב הראשון תדון שאלת תחולתו של כתב הוויתור [...], אשר אינה מצריכה בירור עובדתי מורכב, ואילו בשלב השני, ככל שיהיה בכך צורך, יידונו השאלות הנוספות המתעוררות בתביעה". בהחלטה מיום 13.6.2017, קבע בית המשפט קמא כי אין תועלת בפיצול הדיון, שכן ממילא יהיה צורך לדון בשאלה אם המשיב הטעה את המערערת. בתחילת שנת 2018 התמקד ההליך בשני אפיקים מקבילים: מצד אחד, המערערת הגישה בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים. מצד שני, לאחר שביום 11.2.2018 ניתן פסק הדין שבו תביעת לוגי נדחתה על הסף, המשיבים הגישו בקשה לדחות על הסף גם את התביעה הנוכחית. בנוסף, המשיבים טענו כי יש להשהות את הליכי הגילוי עד לאחר ההכרעה בבקשה לדחיית התביעה על הסף. בהחלטה מיום 19.3.2018, קבע בית המשפט קמא כי שתי הבקשות יידונו באותו מועד. הדיון התקיים ביום 22.4.2018, וביום 27.8.2018 ניתן פסק הדין בו נדחתה התביעה הנוכחית על הסף. 26. ההליך שהתנהל בבית המשפט קמא לא כלל אפוא בירור עובדתי מלא. הבקשה לגילוי מסמכים ספציפיים לא הוכרעה, לא הוגשו תצהירים ולא נחקרו עדים, ולטענת המערערת יש בידיה ראיות רלוונטיות אשר טרם הוגשו. למרות זאת, בית המשפט נדרש בפסק דינו למספר סוגיות עובדתיות, ולמעשה דחה חלק מטענותיה של התובעת-המערערת. כך, נקבע בפסק הדין כי המשיב לא הטעה את המערערת משום ש"במועד בו נטען כי ניתן מצג שווא – הסכם 2002 לא היה בתוקף", שכן התנאים המתלים שנקבעו בו לא התקיימו (פסקאות 55-51 לפסק הדין). בית המשפט הוסיף מספר הערות, ואחת מהן היא כי בניגוד לטענתה של המערערת, "עולה כי [היא] לא החזיקה במניות רויה משנת 2000" (פסקה 59), וצויין כי יש בכך כדי לתמוך במסקנה של דחיית התביעה על הסף. קשה לקבל מצב שבו תביעה נדחית על הסף על יסוד קביעות עובדתיות, למרות שלא התנהל בירור עובדתי. כאמור, דרך המלך לדחיית תביעה על הסף היא על יסוד הגרסה העובדתית של התובע. ככל שיש צורך בבירור עובדתי מצומצם, בית המשפט רשאי לתחום את היקפו למעין "משפט זוטא" או פיצול הדיון לשלבים, לצורך בירור העובדות הצריכות להכרעה בבקשה לדחייה על הסף. במקרה הנוכחי אמנם הצטברו בידי בית המשפט קמא הראיות שצורפו לכתבי הטענות, אך קשה לומר כי הדיון העובדתי מוצה. בפיה של המערערת טענות עובדתיות שונות, שלא קיבלו ביטוי בפסק דינו של בית המשפט קמא, כגון בעניין התקיימות התנאים המתלים בחוזה עם הקיבוץ או ביחס לטענה כי יש לה זכויות במניות רויה (בין היתר, ראו פסקה 19 לסיכומים). בנסיבות אלה, אני סבור כי הבירור העובדתי כפי שנערך אינו מספק לצורך דחיית התביעה על הסף תוך הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת עובדתית. למותר לציין כי שלב הערעור אינו מתאים להשלמת הבירור העובדתי, ואינני מביע דעה לגופן של המחלוקות העובדתיות בין הצדדים. 27. כאמור, לצורך דחיה על הסף יש לדון בשאלה האם הגרסה העובדתית המובאת בכתב התביעה עשויה להקים עילת תביעה לגבי הפרויקט בגליל-ים, על אף התחייבויותיה של המערערת בכתב הוויתור. מבלי שאדרש לחזור ולפרט את העובדות הנטענות, אני סבור כי גרסתה של המערערת אכן מקימה עילה החורגת מגדרי כתב הוויתור (אך ראו להלן הערה לעניין ביטול ההסכם). על פי גרסה זו, המשיב הטעה את המערערת ביודעין, בכך שאמר לה שהפרויקט בוטל. כזכור, ממכתב הקיבוץ עולה כי חודשים ספורים קודם המשיב שילם מקדמה בסך מיליון דולר כדי לקדם את הפרויקט. עוד על פי גרסתה של המערערת, היתה לה זכות ל-21.5% מרווחי הפרויקט, שהיקפו הכלכלי עצום, ולטענתה, רק משום שנתנה אמון בדבריו של המשיב, הפרויקט לא נכלל בהסדר הפשרה (בין היתר ראו פסקאות 5 ו-66-65 לכתב התביעה). על יסוד המסקנות שאליהן הגעתי לעיל, הרי שאם תתקבל גרסתה של המערערת, ככתבה וכלשונה, יהיה בכך כדי לפרוץ את גדרותיו של כתב הוויתור. 28. מסקנה: מכיוון שההליך טרם הגיע לשלב הבירור העובדתי, לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף מכוחו של כתב הוויתור, תוך דחיית טענותיה העובדתיות של המערערת. 29. עד כה עסקנו והכרענו בשאלת הדחייה על הסף. אם היינו מרחיבים את המבט, ייתכן שהיתה מתגלה תמונה מורכבת יותר. בין היתר, ניתן לתהות אם המערערת נהגה כשורה כאשר הסתמכה על שיחה בעל-פה לגבי פרויקט כה רחב; קיימת אי-בהירות לגבי התקיימותם של התנאים המתלים והסטטוס החוזי של הפרויקט באותה שעה; מעמדה של המערערת כבעלת מניות בחברת רויה שנוי במחלוקת, וגם אם נניח שעמדתה בנושא תתקבל, עדיין ייתכן כי היקף חובת הגילוי של המשיב מושפע מתפיסתו הסובייקטיבית לגבי זכויותיה בפרויקט. כלומר, אם המשיב סבר שאין למערערת חלק בפרויקט, ייתכן שיש לכך השפעה על האופן שבו בית המשפט יעריך את התנהגותו. בפיהם של הצדדים טענות נוספות. בין היתר, המשיבים מסתמכים על תניה חוזית שלפיה אין חשיבות למצגים קודמים (סעיף 9.3 להסכם בעלי המניות שצורף כמוצג 2 מטעם המערערת), ואילו המערערת הדגישה את ההתחייבות החוזית שלפיה "הצהרותיו של כל צד נכונות ומדויקות" ועל סמך זה התקשרו הצדדים בחוזה (סעיף 3.1.3 לאותו הסכם). 30. בנוסף, המשיבים טענו, כי גם אם טענתה המשפטית של המערערת תתקבל, בסופו של יום הסעד היחיד שיכול להינתן לה הוא ביטול הסכם הפשרה כולו, להבדיל מהחרגת הפרויקט בגליל-ים מכתב הוויתור. יש ממש בטענה זו, אך לא כעילה לדחייה על הסף אלא כאות אזהרה לגבי עתיד התביעה. במצב הדברים הרגיל, עילת ההטעיה מובילה לביטול החוזה (סעיף 15 לחוק החוזים). אמנם יש אפשרות תיאורטית לביטול חלקי, אך היא תלויה בכך שהחוזה ניתן "להפרדה לחלקים" (סעיף 19 לחוק החוזים; שלו וצמח, בעמ' 457-451; ייתכנו גם דרכים משפטיות נוספות שמובילות לתוצאות דומות – ראו פרידמן וכהן, בעמ' 659-655). ברם, ספק בעיניי אם האפשרות של ביטול חלקי היא אפשרות מעשית במקרה דנא, שבו מדובר בהסכם פשרה כולל וסופי (יוער כי גם לשיטתה של המערערת נעשתה "התחשבנות כוללת" (סעיף 40 לכתב התביעה, והשוו לסעיף 20 לסיכומי המערערת)). מתן היתר למערערת לתבוע זכויות בנכס משמעותי – שלא נלקח בחשבון בזמן הכריתה – עשוי לערער את יסודות ההסכמה החוזית ולהוביל לביטול ההסכם כולו. כמובן שבנוסף למשוכות העומדות בפני המערערת בשלב המקדמי של התמודדות עם כתב הוויתור, בשלב השני יהיה עליה להוכיח את עילת התביעה לגופה. על אף המשוכות הגבוהות העומדות בפני המערערת, יש ליתן לה את יומה בבית המשפט, גם אם בסופו של יום תביעתה תידחה, וכמובן שאינני מביע עמדה. סיכום 31. (-) פסק הדין בתביעת לוגי אינו יוצר מעשה בית דין שחוסם את התביעה הנוכחית. יש הבדל בין הטענות העובדתיות והמשפטיות שנטענו בשני ההליכים, והמערערת לא היתה חייבת להעלות את טענותיה במהלך הדיון בתביעת לוגי. (-) כתב הוויתור אכן מנוסח באופן רחב ביותר, אך אינו חל על הטעיה במעשה מכוון בשלב המשא ומתן על הסדר הפשרה. לטענת המערערת, כך נהג המשיב כאשר הטעה אותה באופן אקטיבי לגבי פרויקט גליל-ים. (-) הדיון בבקשה לדחיית התביעה על הסף היה צריך להיערך על יסוד גרסתה העובדתית של המערערת. בניגוד לכך, בית המשפט דחה את טענותיה העובדתיות כבר בשלב מקדמי זה, מבלי שקדם לכך הליך של בירור העובדות. בכך נפלה שגגה המצדיקה את התערבותנו. (-) התוצאה המתחייבת היא ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא והמשך בירור התביעה לגופה. דרכה של המערערת לא צפויה להיות קלה, אך היא זכאית לקבל את יומה בבית המשפט ולנסות להוכיח את טענותיה העובדתיות והמשפטיות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות, והוצאות הליך זה יילקחו בחשבון על ידי בית משפט קמא בהתאם לתוצאת פסק הדין. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏כ' בכסלו התש"פ (‏18.12.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18073790_E07.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1