פרנקלין (אפרים) נובק נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7376/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7376/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל המערער: פרנקלין (אפרים) נובק נ ג ד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.6.10 בב"ש 9331/09 שניתן על ידי כבוד השופט ר' כרמל תאריך הישיבה: ב' בניסן התשע"א (6.4.2011) בשם המערער: עו"ד איגור יוטקין בשם המשיב: עו"ד נינה מנצור פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: רקע עובדתי ודיוני 1. ביום 22.9.2009 הגיש המשיב עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרתה ביקש להכריז על המערער ועל אדם נוסף (להלן: ברקוביץ) כברי הסגרה בהתאם לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה). העתירה הוגשה בעקבות בקשה שהגישה ממשלת ארצות-הברית למדינת ישראל להסגיר לידיה את המערער ואת ברקוביץ בגין עבירות פליליות בהן הם מואשמים בארצות-הברית וזאת בהתאם לאמנת ההסגרה ההדדית בין ארצות-הברית לבין ישראל משנת 1962 (כתבי אמנה 505, כרך 13, 795; להלן: האמנה). 2. בעתירה נטען כי המערער מבוקש בארצות-הברית בגין העבירות הבאות: קשירת קשר להונות את ממשלת ארצות-הברית בסיכול תפקודה של רשות המס הפדראלית וקשירת קשר להונות את רשויות המס הפדראלית ורשויות המס של מדינות שונות ולקבל כסף ורכוש במרמה באמצעות רשות הדואר הפדראלית, באמצעות מובילי דואר פרטיים בין מדינות ובאמצעות התקשורת האלקטרונית הבין-מדינתית והזרה; הונאה שבוצעה על ידי שימוש באמצעים אלקטרוניים; וכן שלוש עבירות של הונאה שבוצעה על ידי שימוש בדואר ממשלתי פדראלי ובמובילי דואר פרטיים. העונש המרבי המצטבר הצפוי למערער עומד על 85 שנות מאסר. עבירות אלה הן עבירות הסגרה הן לפי סעיף 2 לחוק ההסגרה והן לפי הפרוטוקול מיום 10.1.2007 אשר תיקן את האמנה. 3. כפי שעולה מהעתירה, לרשות המס הפדראלית בארצות-הברית (להלן: ה-IRS) ולרשויות המס של המדינות השונות בארצות-הברית הוגשו דוחות מס שהוכנו על ידי ברקוביץ או בהתאם להוראותיו בשמותיהם של נישומים שנפטרו או שבעת הגשת הדוחות היו אסירים אשר לא נתנו את הסכמתם להגשה ולא היו מודעים לה. בדוחות המס התבקשו הרשויות השונות לשלוח החזרי מס לנישומים אל כתובות או אל חשבונות בנק שהיו שייכים לתושבי ארצות-הברית שסייעו לברקוביץ ולמערער (להלן: המסייעים). לאחר מכן, העבירו המסייעים את הכספים אל המערער ואל ברקוביץ בהתאם להוראות שקיבלו. בפועל, מדובר בסכומים אשר שולמו על בסיס מידע כוזב כיוון שהמידע האמיתי היחידי שהופיע באותם דוחות היו שמות הנישומים ומספרי הביטוח הלאומי שלהם. מאז שנת 2003 ועד למעצרם הרוויחו ברקוביץ והמערער בדרך זו מעל ארבעה מיליוני דולרים. 4. בעתירתו, פירט המשיב את העובדות העומדות בבסיס בקשת ההסגרה ואת הראיות התומכות בה וקבע מדוע, לפי עמדתו, עולה מהן כי המערער וברקוביץ פעלו משטח ישראל באמצעות המסייעים ובאמצעות הדואר האלקטרוני, הטלפון, הפקס ומובילי דואר בין-לאומיים במטרה להוציא לפועל את מזימתם להונות את ממשלת ארצות-הברית ואת הנישומים שבשמם הוגשו הדוחות. כן נכתב בעתירה כי ברקוביץ הוא זה שהיה ה"מוח" מאחורי המזימה אך המערער היה פעיל ביותר בביצוע העבירות, נטל חלק בהפעלת המסייעים וקיבל מהם המחאות. עוד יש לציין כי המערער עלה לארץ בשנת 2003 ובאותה שנה קיבל אזרחות ישראלית. מאז הוא מתגורר בארץ אך מבקר בארצות-הברית כפעם בשנה לתקופה של מספר שבועות. 5. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' כרמל) קיבל את עתירת המשיב, קבע כי מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 2א לחוק ההסגרה והכריז על המערער כבר הסגרה בהתאם לחוק. בית המשפט בחן את טענותיו של המערער ביחס להסגרתו ודחה אותן אחת לאחת, כפי שיפורט להלן. ראשית, דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה לא הוכיח המשיב כי ישנה תשתית ראייתית מספיקה על מנת להסגירו. בית המשפט סקר את כל חומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה וקבע כי די בו על מנת להוות אחיזה לאישומו של המערער בעבירות המיוחסות לו בארצות-הברית, לו היו מבוצעות בישראל. בין היתר, ציין בית המשפט כי תצהיריהם של המסייעים מלמד על כך שחלקו של המערער בפרשה היה משמעותי ולא מזערי, כפי שטען. כמו כן, התייחס בית המשפט אל תצהירו המשלים של חוקר ה- IRS קרין (להלן: קרין), אשר כלל סקירה מקיפה של הראיות בתיק, פעולות החקירה וממצאיה. שנית, קבע בית המשפט, כי בניגוד לטענת המערער, אין בהסגרתו כדי לפגוע בתקנת הציבור ודחה את טענתו לפיה קבלת בקשת ההסגרה משמעה אכיפה סלקטיבית המפלה בינו לבין מעורבים נוספים אשר לא התבקשה הסגרתם. בית המשפט קבע כי ההחלטה להעמיד את המערער לדין התקבלה על ידי הרשויות בארצות-הברית וכי הוא לא הצליח להראות כי בבסיס ההחלטה עמדו שיקולים זרים או מניע פסול. לכן, קבע בית המשפט כי לא מדובר באחד מאותם מקרים נדירים בהם יש בקיומו של הליך ההסגרה משום פגיעה בתקנת הציבור. בנוסף, קבע בית המשפט כי אף מצבו הבריאותי של המערער אינו מהווה טעם אשר יש בו כדי להצדיק את ההימנעות מהסגרתו. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער לפיה כיוון שיש סמכות שיפוט מקבילה, יש להעדיף את העמדתו לדין בישראל על פני הסגרתו לארצות-הברית. בהקשר זה קבע בית המשפט כי מרכז הכובד של העבירות המיוחסות למערער הוא בארצות-הברית וזאת, בין היתר, כיוון שחקירת הפרשה התקיימה ברובה בארצות-הברית ושם גם מצויים העדים והקורבנות. טענות הצדדים טענות המערער 6. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקיבל את עתירתו של המשיב וזאת על סמך שלושה נימוקים עיקריים: דיות הראיות, פגיעה בתקנת הציבור ו"הגנה מן הצדק". עוד טוען המערער כי אין להסגירו בשל מצבו הכלכלי והבריאותי. ראשית, טוען המערער כי לבקשת ההסגרה לא צורפה תשתית ראייתית אשר יש בה כדי להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש על מנת להרשיעו בעבירות המיוחסות לו. לטענתו, ברקוביץ הוא שעמד מאחורי ההונאה והוא זה שהכין ושלח את דוחות המס הכוזבים לרשויות ואילו הוא לא היה מעורב כלל באיתור שמות הנישומים וכתיבת הדוחות המזויפים. לטענתו הוא כלל לא היה מודע לכך שברקוביץ עובר על החוק וסבר כי הנישומים נתנו את הסכמתם לשליחת הדוחות. עוד טוען המערער כי במהלך כל התקופה במהלכה עבד עבור ברקוביץ הרוויח פחות מסך של 60,000 דולר. לפיכך, סבור המערער כי אין ראיה לכך שהתגבש אצלו היסוד הנפשי הנדרש שכן הוא כלל לא ידע על המזימה הפלילית אותה יזם ברקוביץ. שנית, טוען המערער כי הסגרתו מנוגדת לתקנת הציבור הן מהטעם שהפורום הראוי לשפיטתו הוא הפורום הישראלי והן ומהטעם שהיא פוגעת באופן לא מידתי בזכותו החוקתית שלא להיות מוסגר. בעניין הפורום הראוי, טוען המערער כי לדין הישראלי יש תחולה במקרה זה כיוון שהעבירות בוצעו מישראל ולו גם יש את מירב הזיקות לביצוע העבירות שכן הקשר נקשר בישראל ומירב הפעולות בוצעו ממנה. עוד טוען המערער שהמחלוקת העובדתית בין הצדדים נסבה אך סביב שאלת קיומו של היסוד הנפשי ולכן אין כל מניעה מעשית לבררה בארץ ולא בארצות-הברית. לעניין חוקתיות הסגרתו, טוען המערער כי הסגרתו אינה מידתית בנסיבות המקרה הן לאור חולשת הראיות והן לאור העובדה שהפורום המתאים לשפיטתו הוא הפורום הישראלי. שלישית, טוען המערער כי אין להסגירו מטעמים של "הגנה מן הצדק". בהקשר זה טוען המערער כי ישנה הפליה בוטה בינו לבין מעורבים אחרים בפרשה אשר הסגרתם לא התבקשה וזאת על אף העובדה שהם לקחו חלק פעיל בפרשה המתוארת בבקשת ההסגרה. עוד טוען המערער בהקשר זה כי לאור ההפליה האסורה החלטתו של המשיב לעתור לבית המשפט על מנת להכריז על הסגרתו הינה החלטה בלתי סבירה. לבסוף, טוען המערער כי אין להסגירו כיוון שמעורבותו בפרשה הייתה שולית וטכנית ומגיעה לכל היותר לדרגת סיוע בלבד וכן כיוון שמצבו הבריאותי קשה ביותר. טענות המשיב 7. המשיב סומך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו וטוען כי יש להשאיר על כנה את ההחלטה להכריז על המערער כבר הסגרה. לטענת המשיב קביעת בית המשפט המחוזי לפיה ישנה תשתית ראייתית מספקת על מנת לתמוך בבקשת ההסגרה הינה קביעה נכונה אשר מבוססת על חומר הראיות. לטענתו, אין לקבל את טענת המערער לפיה הראיות לא מצביעות על כך שהוא ידע על המזימה הפלילית של ברקוביץ. בין היתר, טוען המשיב בהקשר זה כי העובדה שהמערער המשיך לבצע את המעשים המיוחסים לו גם לאחר שהמסייעים הודיעו לו כי רואיינו על ידי חוקרי ה- IRS ונמסר להם כי הם מעורבים בהונאה נגד רשויות המס, מעידה על כך שהתקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש. עוד טוען המשיב כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מרכז הכובד של העבירות היא בארצות-הברית היא נכונה ומבוססת וזאת, בין היתר, לאור העובדה שממשלת ארצות-הברית היא זו שהחלה לחקור את הפרשה, לאור העובדה שכל מעשיו של המערער בוצעו בארצות-הברית, בין אם על ידו ובין אם באמצעות המסייעים וכן לאור העובדה שהקורבנות והעדים נמצאים בארצות-הברית. עוד טוען המשיב כי אין לקבל את טענת המערער לפיה אין להסגירו מטעמים של אכיפה בררנית. לטענתו, אין ממש בטענה זו כיוון שהשאלה האם לבקש את הסגרתו של אדם נתונה לשיקול דעתה של ממשלת ארצות-הברית ולא נטען כי החלטתה נבעה משיקולים מפלים. לבסוף, טוען המשיב כי אין לקבל את טענתו של המערער לפיה אין להסגירו בגלל מצבו הרפואי. בהקשר זה טוען המשיב כי הוא קיבל הבטחה בכתב משרות בתי הכלא בארצות-הברית לפיה המערער יקבל את כל הטיפול לו הוא זקוק וכי ניתן יהיה לשמור על מצבו הבריאותי במהלך מעצרו. בנוסף, טוען המשיב כי ממשלת ארצות- הברית התחייבה לאפשר למערער לרצות את עונשו בישראל במידה ויורשע. דיון 8. השאלה הדרושה הכרעה במקרה שלפנינו היא האם על מדינת ישראל להיענות לבקשת הסגרה של ארצות-הברית, עמה היא חתמה על הסכם הסגרה, להסגיר לידיה את המערער אשר פעל, לכאורה, מתוך מדינת ישראל במטרה לרמות ולהונות את רשויות המס, הן הפדרלית והן המדינתית, בארצות-הברית. הערעור שבפנינו מעלה שלוש שאלות עיקריות: הראשונה, האם הונחה תשתית ראייתית מספקת על מנת להסגיר את המערער; השנייה, האם הסגרתו תפגע בתקנת הציבור הישראלית כיוון שהפורום הראוי לשפיטתו הוא הפורום הישראלי; והשלישית, האם יש בעקרון ה"הגנה מן הצדק" כדי למנוע את הסגרתו של המערער וזאת מהטעם של אכיפה בררנית. דיות הראיות 9. חוק ההסגרה מורה כי " לא יוסגר אדם הנמצא בישראל לידי מדינה אחרת אלא לפי חוק זה" (סעיף 1 לחוק). לכן השלב הראשון בבחינת בקשת הסגרתו של המערער לארצות-הברית הוא לבדוק האם מתקיימים התנאים להסגרה המנויים בחוק. בענייננו אין חולק כי מתקיימים התנאים המקדמיים להסגרה המנויים בסעיף 2 לחוק ולכן השאלה מתמקדת בתנאי הקבוע בסעיף 9 לחוק לפיו יש להוכיח את קיומו של בסיס ראייתי אשר על פיו ניתן היה להעמיד את המערער לדין בישראל בין העבירות בשלן מתבקשת הסגרתו: הכרזת מבוקש כבר-הסגרה 9. (א) הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו – יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה...". סעיף זה פורש בפסיקה כדורש מבית המשפט לבדוק האם יש בחומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה "אחיזה לאישום" (ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460 (1977)) והאם הוא מצדיק את המשך בירור אשמתו של הנאשם במדינה המבקשת (ראו למשל: ע"פ 6717/09 אוזיפה ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 6.12.2010, בפסקה 9 לפסק הדין וההפניות המובאות שם; להלן: עניין אוזיפה)). אין זה מתפקידו של בית המשפט הדן בבקשת הסגרה לבחון את שאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. לכן נקבע כי "... אין בית המשפט נדרש בגדרו של הליך ההסגרה לבחון את מהימנותן ומשקלן של הראיות עליהן נסמכת בקשת ההסגרה. זאת בתנאי שמדובר בראיות שאינן חסרות ערך על פניהן" (שם). 10. בענייננו, לאחר שעיינתי בחומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן קיימת "אחיזה לאישום" אשר מספקת את דרישת התנאי הקבוע בסעיף 9 לחוק. ראשית, שני התצהירים של הסוכן קרין, אשר מסכמים את ממצאי החקירה שערכו הרשויות בארצות-הברית, כוללים מספיק ראיות כנגד המערער ודי בהם כדי לספק את הדרישה הראייתית הקבועה בחוק. נזכיר, כי תצהירים אלו קבילים כראיה בהליכי הסגרה, אף אם היו עשויים להיחשב כעדות שמיעה לפי דיני הראיות בישראל (ראו למשל פרשת אוזיפה, בפסקה 14). בתצהירו המשלים של הסוכן קרין נכתב, בין היתר, כי המערער גייס לפחות 14 אנשים לקבלת צ'קים של החזרי מס בדואר ונתן להם הוראות לגבי אופן העברת הצ'קים אליו בדואר או באמצעות הפקדת הכסף בחשבונות בנק אשר יש לו גישה אליהם. עוד נכתב כי המערער פיקח באופן ישיר על לפחות שישה חשבונות בנק אשר שימשו לקבלת הפקדות ישירות של החזרי מס שמקורן בהונאה ואף פתח שניים מהם בעצמו לאחר שעלה לארץ, במהלך ביקור בארצות-הברית בשנת 2004. עוד נכתב בתצהיר כי המערער המשיך בפעולות ההונאה המיוחסות לו גם לאחר שהובא לידיעתו שה- IRS החל לחקור את הפרשה ואף לאחר שלפחות ארבעה מסייעים הודיעו לו כי נחקרו בנושא. שנית, תצהיריהם של חלק מהמסייעים אף הם מלמדים על מעורבותו של המערער בפרשה. כך למשל, הצהיר Rod Kirkendall כי בשנת 2005 ביקש ממנו המערער לקבל בדואר המחאות החזרי מס בעבור לקוחותיו של ברקוביץ ולשלוח אותן אל כתובתו של המערער בירושלים. כמו כן, העיד קירקנדל כי עוד בשנת 2006 הודיע למערער כי חוקרי ה- IRSיצרו עמו קשר. מסייעת נוספת בשם Marcia Solomon העידה אף היא כי התבקשה על ידי המערער לקבל החזרי מס בדואר עבור לקוחותיו של ברקוביץ ולשלוח את ההמחאות אל כתובת שניתנה לה בירושלים. עוד העידה מרסייה כי בחודש נובמבר 2005 פתחה בהתאם להוראותיו של המערער חשבון בנק והעבירה לו זכות חתימה בחשבון וכן את הסיסמה המאפשרת ביצוע פעולות בחשבון באמצעות אתר האינטרנט. בשנת 2007 פתחה חשבון נוסף בהוראתו של המערער ואף אליו הייתה לו גישה. אל שני החשבונות התקבלו העברות בנקאיות של החזרי מס. עוד העידה מרסייה כי התבקשה על ידי המערער להעביר לעצמה ולאחרים עמלות מחשבונות אלו. עוד העידה מרסייה כי המערער ביקש ממנה לשלוח אליו בולים אמריקאיים וכן כי פעם אחת קיבלה חבילה מברקוביץ בה היו מעטפות מבוילות. המערער ביקש ממנה לשלוח את המעטפות בדואר. לבסוף, העידה מרסייה בתצהירה כי בשנת 2006 הודיע לה המערער כי נפתחה חקירה נגד ברקוביץ ואמר לה למסור מידע שקרי לחוקרים במידה ותיחקר. 11. לאור האמור לעיל, נראה כי מתקיימת בענייננו התשתית הראייתית הדרושה על מנת להסגיר את המערער ודי בה כדי להצדיק את המשך בירור ההליך בארצות-הברית. אשר על כן, מקומן של טענות המערער ביחס להתקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש ולהיקף מעורבותו בפרשת ההונאה יתבררו בפני בית המשפט אשר יברר את אשמתו, הוא בית המשפט בארצות-הברית. תקנת הציבור 12. כאמור, אחת מטענות המערער כנגד הסגרתו היא כי חל בעניינו הסייג הקובע כי אין להיענות לבקשת הסגרה במקרים בהם ההסגרה פוגעת בתקנת הציבור. לטענתו, הסגרתו תפגע בתקנת הציבור שכן מרכז הכובד של העבירות נמצא בישראל והיא הפורום הראוי לשפיטתו. עוד טוען המערער כי הסגרתו לארצות-הברית למרות שקיימת אפשרות מעשית להעמדתו לדין בישראל פוגעת באופן לא מידתי בזכותו החוקתית שלא להיות מוסגר. אין בידי לקבל טענות אלה. 13. הסייג של תקנת הציבור קבוע בסעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. כבר נקבע בעבר בפסיקה כי תקנת הציבור אשר אליה מכוון החוק היא תקנת ציבור "חיצונית" (ראו למשל: ע"פ 6914/04 זאב פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(6) 49, 59 (2005)). עניינה של תקנת הציבור זו הוא "...בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם כי נדחה מפניהם מעשה של הסגרה." (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346 (2003)). עוד נקבע כי לאור התכליות החשובות של מוסד ההסגרה יש להפעיל סייג זה במקרים קיצוניים בלבד: "נוכח האינטרסים המדינתיים והבין-מדינתיים החשובים המגולמים בדיני ההסגרה, נדרש כי הפעלת הסייג להסגרה, הנעוץ ב"תקנת הציבור", תיעשה בזהירות ובאורח מדוד, ותצטמצם למצבים קיצוניים בלבד, שבהם החשש לפגיעה בנאשם עקב ההסגרה היא בעלת עוצמה וכוח מיוחדים, שיש בהם אף כדי להכריע את האינטרס הציבורי החשוב הטמון במימוש ההסגרה" (ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, 14.1.2010, בפסקה 114) (להלן: עניין מונדרוביץ). בענייננו, לא שוכנעתי כי הסגרתו של המערער לארצות-הברית תהווה פגיעה קשה בעקרונות היסוד של השיטה המשפטית בישראל וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן. 14. בנסיבותיו של המקרה שבפנינו, בדומה לנסיבותיהן של פרשת רוזנשטיין (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 30.11.2005)(להלן: פרשת רוזנשטיין) ופרשת העוקץ הניגרי (ע"פ 8801/09 מאיו ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 21.9.2010)(להלן: פרשת מאיו)) קיימת סמכות שיפוט מקבילה, הן למדינת ישראל מכוח עקרון סמכות השיפוט הטריטוריאלית המעוגנת בחוק העונשין הישראלי והן לארצות-הברית מכח הזיקה הטריטוריאלית המרחיבה המוכרת בשתי המדינות (ראו פרשת מאיו, בפסקה 15; פרשת רוזנשטיין, פסקה 23 וההפניות המובאות בה). בפרשת רוזנשטיין נפסק כי לאור התכליות העומדות בבסיס דיני ההסגרה בישראל, בבחירת הפורום הראוי לשפיטתו של נאשם יש לבחון, בין היתר, מהי המדינה אשר לה זיקות מרובות יותר לעבירות, או במלים אחרות היכן נמצא "מרכז הכובד של העבירה" (שם, בפסקה 45). בענייננו, שוכנעתי כי מרכז הכובד של העבירות נמצא בארצות-הברית והיא המדינה אשר לה מירב הזיקות לפרשה וזאת לאור העובדה ששם החלה חקירת הפרשה, שם נמצאים העדים והקורבנות ושם הורגשה השפעתה הכלכלית, החברתית והמוסרית. אין כל חשיבות לכך שהמערער ביצע את המעשים המיוחסים לו משטחי מדינת ישראל שכן למעשה היה יכול לבצעם אף מארצות-הברית או ממדינה שלישית כיוון שמדובר בפשיעה שבמהותה הינה חוצת גבולות: "כל שנאמר עד כה רלוונטי במיוחד לעבירות אשר מטיבן אינן מוגבלות לתחומיה של מדינה יחידה. כאלה הם, למשל, הטרור העולמי, עבירות של סחר בבני-אדם, הלבנת הון, סחר בסמים מסוכנים ועבירות מחשב ואינטרנט, בהם טבועים, לרוב, סממנים אקסטרה-טריטוריאליים מובהקים. ...יסודותיהם של מעשים אלה עשויים להתפרש על פני שטחן של מספר מדינות, וכך גם הפירות הצומחים מביצועם. במציאות של ימינו, קל לאדם לשבת, לצורך הדוגמה, במלון על שפת ימה של תל-אביב, ולתכנן משם מעשים שתוצאותיהם יתרחשו מרחק אלפי מילין ממקום מושבו" (פרשת רוזנשטיין, בפסקה 30). בנוסף, אזרחי ארצות-הברית הם שנפגעו ממעשיו של המערער, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין ואף בכך יש כדי להצדיק את הסגרתו. המערער, במעשיו, בחר להונות את רשויות המס בארצות-הברית דווקא ובכך למעשה הכפיף עצמו לחוקיה ומערכת המשפט שלה. כפי שכתבתי בפרשת מאיו: "יישומו של מבחן "מרכז הכובד" לנסיבות המקרה שבפנינו מוביל למסקנה כי ארצות-הברית היא המדינה אשר לה מירב הזיקות לעבירות המיוחסות למערערים ובה נמצא "מרכז הכובד" שלהן. מסקנה זו נסמכת בעיקר על כך שהמערערים בחרו להונות קשישים מארצות-הברית דווקא, ולא בחרו קורבנות ישראלים למעשיהם הפליליים. ...העובדה כי הקורבנות הם אזרחים אמריקאיים היא זו שמצדיקה את חשיפתם לדין האמריקאי והסגרתם לארצות-הברית לצורך העמדתם לדין שם. ארצות-הברית היא המדינה אשר הסדר החברתי שלה נפגע כתוצאה ממעשיהם של המערערים והיא זו אשר ביוזמתה נפתחה חקירת הפרשה ולכן ראוי כי היא זו שתחיל על המערערים את הנורמות הפליליות שלה ותעמידם לדין" (שם, בפסקה 18; ראו גם בפסקה א' לפסק דינו של השופט רובינשטיין בפרשת רוזנשטיין)). המערער טוען כי יש להבחין בין מקרה זה לבין פרשת מאיו שכן שם היה צורך בהבאת קשישים המתגוררים בארצות-הברית לישראל לצורך מתן עדות, במידה והמשפט היה מתנהל בישראל. לטענתו, כיוון שבמקרה זה המחלוקת העובדתית בין הצדדים מצומצמת, אין כל מניעה כי המשפט יתנהל בישראל. טענה זו דינה להדחות. אף בפרשת מאיו נטען כי אין מניעה לשמוע את עדותם של הקורבנות הקשישים באמצעות וידאו-קונפרנס. כאמור בציטוט שהובא לעיל, מסקנתנו לפיה הפורום הראוי לשפיטת המערערים באותה פרשה היה הפורום האמריקאי התבססה ברובה על כך שהשלכותיה של הפרשה הורגשו שם ולא על הקושי הפרוצדוראלי שבהבאת עדים וראיות. על כן, אף במקרה זה, בו הקורבנות היו אזרחי ארצות-הברית ורשויותיה, מבחן מירב הזיקות מוביל לתוצאה זהה לפיה הפורום המתאים והראוי לשפיטתו של המערער הוא הפורום האמריקאי ולא הפורום הישראלי. 15. כאמור, המערער טוען בנוסף כי יש בהסגרתו משום פגיעה לא מידתית בזכותו החוקתית שלא להיות מוסגר. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם, הפסיקה הכירה בכך שהזכות שלא להיות מוסגר הינה זכות חוקתית אך בנסיבות מקרה זה הסגרתו של המערער מקיימת את התנאים הקבועים בפסקת ההגבלה שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולכן לא ניתן לומר כי היא אינה חוקתית. כידוע, חוק ההסגרה, על כל תנאיו וסייגיו, הינו חוק חוקתי אשר צלח את ביקורתו השיפוטית של בית משפט זה (ראו למשל בע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(6) 481, 495 (2003)). למרות קביעה זו טוען המערער שהסגרתו אינה חוקיתת וזאת כיוון שישנה אפשרות מעשית להעמידו לדין בישראל. טענה דומה דחיתי בפרשת מאיו מן הטעם ש: "קביעה גורפת לפיה לא ניתן להסגיר אזרחים ישראלים כאשר ניתן להעמידם לדין בישראל אינה עולה בקנה אחד עם לשונו ותכליתו של חוק ההסגרה וגם אינה משקפת את ההתחייבות של ישראל כלפי ארצות-הברית כפי שהיא באה לידי ביטוי באמנת ההסגרה. כיום, לאחר שתוקן חוק ההסגרה ניתן להסגיר אזרחים ישראלים כאשר מתקיימים תנאי ההסגרה. חוק ההסגרה אינו כולל חריג לפיו לא ניתן להסגיר אזרחים ישראלים למדינה המבקשת כאשר אפשר להעמידם לדין בישראל. העובדה כי ניתן, במקרים מסוימים, להעמיד לדין אזרחים ישראלים בארץ במקום להסגירם אינה בהכרח מובילה למסקנה כי זו האופציה העדיפה, אלא כי זו האופציה שבה היו נוקטים במידה והם היו מבצעים את העבירות שיוחסו להם במדינה עמה אין לישראל אמנת הסגרה או במקרה בו הסגרתם לא הייתה מתבקשת" (שם, בפסקה 23). בענייננו, לא מדובר במקרה חריג אשר מצדיק את העמדתו של המערער לדין בישראל חלף הסגרתו כאשר, כאמור, אין כל מניעה חוקית להסגירו לארצות-הברית, אשר היא הפורום המתאים והראוי לשפיטתו. הסגרת המערער תשרת תכליות ראויות אשר ביניהן מיגור הפשיעה הגלובלית ושמירת ההדדיות ביחסי ההסגרה של ישראל עם ארצות-הברית. בנוסף, לא שוכנעתי כי הסגרתו של המערער הינה פגיעה לא מידתית בזכויותיו וזאת אף לאחר התחשבות במצבו הרפואי הקשה. בעניין זה אוסיף כי מתשובת המשיב עולה כי הרשויות בארצות-הברית מודעות למצבו הרפואי של המערער והתחייבו לספק לו את כל התנאים הדרושים לו במהלך מעצרו. עוד אציין, כי המערער עלה לארץ לפני פחות מעשור והתמיד בביקורים תכופים בארצות-הברית אף לאחר מכן. המערער הינו דובר אנגלית ולא נראה כי הסגרתו תציב בפניו קשיים יוצאי דופן בכל הנוגע לניהול ההליך המשפטי במדינה זרה. על כן, אין בנסיבותיו האישיות של המערער, או בנסיבות המקרה, דבר אשר יצדיק את ההימנעות מהסגרתו מטעמים חוקתיים. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בבג"צ 852/86 ח"כ אלוני ואח' נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, 47-46 (1987): "אשר לתחום הפרסונאלי-הומאניטארי: אי-הסגרה על יסוד שיקול הדעת המסור לשר, שלא בקשר להתפתחויות מדיניות, תהיה מוצדקת רק בנסיבות שבהן יש נתונים בדוקים, יוצאי דופן וכבדי משקל, אשר לפיהם תהיה הסגרה, בנסיבות המקרה, בגדר מעשה בלתי צודק בעליל או תעלה לכדי מעשה של התעמרות קשה במבוקש. מובן, שהכוונה איננה לכך שהמבוקש עלול להישפט ולהיאסר ולסבול עקב כך את סבלו של נאשם, עציר או אסיר, שהרי זו מטרתה הלגיטימית של ההסגרה ותוצאתה הטבעית. המדובר בהתפתחות שהיא מעל ומעבר לתוצאה המשפטית המתוארת, אשר הינה צפויה וטבעית. כאשר מתייחסים לתוצאה בלתי צודקת בעליל או להתעמרות קשה, הרי הכוונה לנסיבות שבהן אין המדובר עוד בתוצאות המקובלות של ההסגרה, אלא, למשל, במסירתו של המבוקש למרצחים, אשר בכלל אינם מתכוונים לקיים הליך משפטי כדין, או לידי מענים, המפעילים שיטות חיסול או עינוי שאינן נוהגות, כמובן, במדינות בנות תרבות... ...הכוונה אך ורק להיווצרותן של נסיבות יוצאות דופן, אשר בהן יהיה בביצוע ההסגרה משום פגיעה מהותית בעיקרון-יסוד אחר, שהוא, על-פי תפיסותינו, מבין הערכים הבסיסיים שלנו" (ההדגשה הוספה – ס'. ג''). 16. לסיכום, אין בהסגרתו של המערער כדי לפגוע פגיעה קשה בעקרונות יסוד של החברה הישראלית ואין בה כדי להוות מעשה בלתי צודק ובלתי ראוי בעליל. לכן אין כל הצדקה שלא להסגירו לארצות-הברית מהטעם של פגיעה בתקנת הציבור הישראלית. הגנה מן הצדק 17. כאמור, המערער טוען כי אין להסגירו מהטעם שהליך ההסגרה בעניינו הינו הליך סלקטיבי וזאת לאור ההפליה הנטענת בינו לבין שלושה מעורבים נוספים בהליך. בהודעת הערעור שהגיש, סוקר המערער את הראיות הקיימות כנגד אותם שלושה מעורבים וטוען כי מעורבותם בפרשה גבוהה משלו מבחינת היקף הפעילות. אף טענה זו אין בידי לקבל. 18. אמנם, עקרון ה"הגנה מן הצדק" אכן הוכר כטענה אשר ניתן להעלותה במסגרת הליכי ההסגרה, בדומה לכל הליך פלילי אחר (עניין מונדרוביץ, בפסקה 117; פרשת רוזנשטיין, בפסקה 10), אך מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם יש לעשות שימוש בדוקטרינה זו. כידוע, בדומה להליכים פליליים, יש להידרש לדוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד בהם רשויות התביעה התנהלו באופן שרירותי ובלתי צודק בעליל. על מנת לבטל הליך פלילי, או הליך הסגרה, מכוח דוקטרינה זו יש להוכיח, כשלב ראשון מבין שלושה, כי הפגם שנפל בהליך הוא כה חמור עד כי "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת" (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, 370 (1996)). לא זה המקרה שבפנינו. המערער טוען כי הוא מופלה לרעה לעומת מעורבים אחרים אשר לא התבקשה הסגרתם ולכן מדובר במקרה של "אכיפה סלקטיבית". אלא, שלא כל מקרה בו התבקשה הסגרתו של מעורב אחד בפרשה ולא התבקשה הסגרתם של אחרים הינו בהכרח מקרה של "אכיפה סלקטיבית". בהקשר דומה כתבתי בפרשת מאיו כי: "אמנם, 'אכיפה סלקטיבית' או 'אכיפה בררנית' הוכרה בפסיקה כהצדקה לביטול כתב אישום וזאת כאשר הרשות מפלה בין נאשמים על בסיס שיקולים זרים כגון דת, גזע או מין (ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' אהרון לימור (טרם פורסם, 4.9.2007)). אך לא כל אכיפה חלקית היא בהכרח אכיפה פסולה, אלא אכיפה פסולה היא "אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא" (בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999)). מקרה זה אינו מקרה של אכיפה פסולה. לא ניתן לטעון כי הגב' הילה חייט לא נכללה בבקשת ההסגרה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט קמא מטעמים הקשורים לדתה, גזעה, מינה או מתוך שרירות או שיקולים זרים כלשהם. אלא, הגברת הילה חייט לא נכללה בבקשת ההסגרה מהסיבה הפשוטה שממשלת ארצות הברית לא ביקשה את הסגרתה. ברי כי לא מתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה להתערב בשיקוליה של רשות האכיפה האמריקאית ולדרוש ממנה מדוע בחרה שלא לבקש את הסגרתו של פלוני שהיה מעורב אף הוא במעשים שביצע אלמוני, שאת הסגרתו כן ביקשה (שם, בפסקה 30) (ההדגשה הוספה – ס'. ג''). 19. בענייננו, המערער לא הוכיח כי החלטת הרשויות בארצות-הברית שלא לבקש את הסגרתם של אותם מעורבים נוספים בפרשה נבעה משיקולים זרים או מאינטרסים שאינם קשורים להליך הפלילי ולכן הוא לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי נפל פגם בהליך אשר יש בו כדי להצדיק את ביטולו מטעמים הקשורים לעקרון ה"הגנה מן הצדק". סוף דבר 20. לאור כל האמור לעיל, ובכלל זה קיומה של תשתית ראייתית מספיקה על מנת להוות "אחיזה לאישום", המסקנה כי "מרכז הכובד" של העבירות המיוחסות למערער הוא בארצות-הברית והיעדרה של מניעה כלשהי להסגרתו מטעמים של תקנת הציבור או "הגנה מן הצדק", נראה כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להכריז עליו כבר הסגרה בהתאם לחוק. טענותיו של המערער בקשר להיעדר יסוד נפשי ובקשר לחלקו בפרשת ההונאה יתבררו בפני הערכאה המוסמכת לכך בארצות-הברית. 21. לפיכך, לו תישמע דעתי, דינו של הערעור להדחות. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ב באייר התשע"א (16.5.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10073760_H05.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il