ירון כהן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7376/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7376/02 ע"א 7338/02 בפני: כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת א' חיות המערער בע"פ 7376/02: ירון כהן נ ג ד המשיבה בע"פ 7376/02: מדינת ישראל המערערים בע"א 1. אבי כהן 7338/02: 2. בתיה כהן נ ג ד המשיבה בע"א 7338/02: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 3002/02 מיום 14.7.02 שניתן על ידי כבוד השופט מ' רביד תאריך הישיבה: כ"ג באדר ב התשס"ג (27.03.03) בשם המערערים: עו"ד גולן יאיר עו"ד דן ענבר בשם המשיבה: עו"ד אריה פטר פסק-דין השופטת א' חיות: כללי 1. נגד המערער בע"פ 7376/02, ירון כהן (להלן: ירון), ונגד אחיו, המערער 1 בע"א 7338/02, אבי כהן (להלן: אבי), הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של סחר בסם מסוכן – עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973 (להלן: הפקודה), והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית – עבירה לפי סעיף 7 לפקודה. כתב האישום כולל שני אישומים. על-פי האישום הראשון, שעניינו עבירת הסחר, מכרו השניים, ביום 18.12.2001, לאחד שלמה בן ארוש, 370 גרם סם מסוכן מסוג חשיש, תמורת 1,600 ₪. האישום השני נוגע לעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, ולפיו החזיקו השניים, ביום 31.12.2001, תשעה ק"ג של סם מסוכן מסוג מריחואנה וכן שלושה ק"ג ומחצה של סם מסוכן מסוג חשיש, שלא לצריכה עצמית, במקום מחבוא בכביש המוביל מצומת הסטף לכיוון קיבוץ צובא. במסגרת כתב האישום, התבקש בית המשפט לחלט שני כלי רכב – האחד, רכב מסוג AUDI, אשר מספרו 85-447-18 (להלן: רכב ה- AUDI הראשון), והאחר, אף הוא רכב מסוג AUDI, אשר מספרו 88-150-18 (להלן: הרכב ה- AUDI השני). כן התבקש בית המשפט לחלט מכשירי טלפון סלולאריים שונים. החילוט התבקש לנוכח העובדה שכלי-הרכב ומכשירי הטלפון שימשו את ירון ואת אבי, לפי כתב-האישום, לצורך ביצוע העבירות שייוחסו להם. עוד התבקש בית המשפט, במסגרת כתב-האישום, לחלט כל רכוש של ירון ואבי, אשר הושג כתוצאה מביצוע העבירות שיוחסו להם. משפטם של השניים התקיים בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' רביד). בתום שלב ראיות התביעה, טען סנגורו של אבי כי אין עליו להשיב לאשמה, ככל שהדברים אמורים בעבירה של סחר בסם מסוכן. בא-כוח המדינה נתן הסכמתו לכך, ובית המשפט אכן זיכה את אבי מן העבירה האמורה, לפי סמכותו מכוח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. בתום המשפט זוכה אבי גם מן העבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, שיוחסה לו, כאמור, באישום השני. לעומת זאת, הרשיע בית המשפט המחוזי את ירון בשתי העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. את ההרשעה בעבירת הסחר סמך בית משפט קמא על דו"ח עיכוב, שבו מתואר מפגש של ירון עם בן ארוש, וכן על הודעה מפלילה שמסר בן ארוש במשטרה, ביום 1.1.2002, אותה העדיף בית המשפט על פני הודעה קודמת שמסר בן ארוש ועל פני עדותו בבית המשפט. הרשעתו של ירון בעבירת ההחזקה נסמכה אף היא על עדותם של שוטרים, אשר עקבו אחר ירון וצפו במעשיו. הגרסאות שמסר ירון, ביחס לשתי העבירות שיוחסו לו, נמצאו על-ידי בית המשפט המחוזי כבלתי ראויות לאמון. בית המשפט גזר על ירון עונש של 3.5 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בסך 50,000 ₪ ופסילה על-תנאי של רישיונו למשך 12 חודשים. כמו-כן, הורה בית המשפט, במסגרת גזר הדין, על חילוט שני כלי הרכב הנ"ל. 2. בערעורו (ע"פ 7376/02) מלין ירון על הרשעתו בדין, ולחלופין, הוא מלין על חומרת העונש. לטענתו, אשמתו בעבירת הסחר לא הוכחה, משום שאיש מן השוטרים אשר עקבו אחריו וצפו במעשיו, לא ראה אותו מעביר דבר-מה, ובפרט סמים, לבן ארוש. עוד הוא טוען, ביחס לעבירה זו, כי לא היה מקום להעדיף את הודעתו של בן ארוש במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, וכי לא היה מקום לקבוע ממצאים על יסוד הודעה זו. באשר לעבירת ההחזקה, טוען ירון כי יסודות העבירה לא הוכחו, וכי קיים ספק סביר ביחס לאשמתו, בעיקר לאור הגרסה שמסר, שהיא לדעתו סבירה ביותר, ולאור העובדה שעל שקיות הסמים שנמצאו, לא נתגלו טביעות אצבעותיו. אשר לעונש, טוען ירון כי עונש המאסר שהושת עליו חמור יתר על המידה וחורג מן המקובל בעבירות כגון אלה שבהן הורשע. הוא טוען, כי חלפו שנים רבות מאז הרשעותיו הקודמות, שאינן משמעותיות, וכי נסיבותיו האישיות מצדיקות אף הן הקלה בעונשו. 3. ע"א 7338/02 הוא ערעורם של אבי ושל אם המערערים - בתיה כהן (להלן – בתיה) והוא נסוב על החלטתו של בית המשפט המחוזי להורות על חילוטם של שני כלי הרכב. המערערים טוענים, כי לא היה מקום להורות על חילוט כלי-הרכב, בין היתר, משום שאלה אינם שייכים לירון, אשר הורשע בעבירות הסמים. הרכב הראשון, כך טוענים המערערים, רשום על-שם אבי, אך שייך, הלכה למעשה, לבתיה. הרכב השני, כך הם מוסיפים וטוענים, רשום על-שם אבי ורעייתו ושייך, הלכה למעשה, לאבי. לפיכך, סבורים המערערים כי חילוט כלי הרכב, יש בו משום נקיטת סנקציה עונשית, ובלתי-מוצדקת, כלפיהם וכי בנסיבות העניין, היה מקום להימנע מחילוט כלי הרכב, משום שהמערערים, כך לטענתם, לא ידעו על דבר המעשים הפסולים, שביצע ירון תוך שימוש בכלי הרכב. דיון הערעור על ההרשעה בעבירת הסחר 4. הרשעתו של ירון בעבירת הסחר נשענת, כאמור, על שני נדבכים עיקריים. נדבך ראשון הוא עדותו של השוטר 632, אשר עקב אחר ירון ביום האירוע, ותיעד את שראו עיניו בדו"ח עיכוב (ת/12). נדבך שני הוא הודעה שמסר, ביום 1.1.2002, שלמה בן ארוש – זה אשר לפי כתב האישום רכש מירון את הסמים (להלן: ההודעה מיום 1.1.2002). בדו"ח העיכוב, שרשם שוטר 632, נכתב כי ירון נראה נוהג ברכב ה- AUDI הראשון, עד הגיעו לרחוב פנקס. למקום הגיע רכב נוסף, מסוג B.M.W (להלן: רכב ה- B.M.W), וחנה ליד רכב ה- AUDI הראשון. ירון ניגש לרכב ה- B.M.W ושוחח עם נהגו. לאחר מכן ניגש ירון לרכב ה- AUDI הראשון, פתח את הדלת שבסמוך לתא הנהג ונראה רוכן לעבר המושב שליד הנהג. מיד אחר-כך שב לרכב ה- B.M.W, ונראה מושיט את ידו לעבר הרכב. או אז נפרדו השניים, וכל אחד מהם נסע לדרכו. כחמש דקות לאחר מכן נעצר רכב ה- B.M.W. התברר כי נהגו הוא אותו בן ארוש, וכי ברכבו מצויות שתי סוליות חשיש, במשקל כולל של 396 גרם, חבויות מתחת למושב הנהג. דו"ח העיכוב של השוטר 632 מתעד, אם כן, מפגש שהתקיים, ביום 18.12.2001, בין ירון לבין בן ארוש. יודגש, כי על עצם קיומו של המפגש אין איש חולק עוד, והשאלה היא מה היתה מטרת המפגש: האם נפגשו השניים לצורך עסקה של סחר בסם, כאמור בכתב האישום, או שמא לצורך מכירה של בגדי "אימוניות", כגרסת ירון ובן ארוש בבית המשפט. השוטר 632, אכן, לא ראה את ירון מוסר לבן ארוש סוליות חשיש, וגם לא ראה מסירת כסף מבן ארוש לירון, אולם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, דו"ח העיכוב אינו עומד לבדו. ה"חלל" בעניין מה שהוחלף בין ירון לבין בן ארוש מתמלא באמצעות הנדבך השני להרשעתו של ירון בעבירת הסחר, והוא – ההודעה שמסר בן ארוש בעת שנחקר במשטרה, ביום 1.1.2002 (ת/22), בה הפליל את ירון כמי שמסר לידיו, תמורת סכום של 1,600 ₪, את סוליות החשיש. סוליות אלה נמצאו דקות ספורות לאחר-מכן ברכבו של בן ארוש. הודעתו הנ"ל של בן ארוש הוגשה לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), לאחר שבן ארוש הוכרז כעד עוין. בית המשפט בחר להעדיף הודעה זו על-פני עדותו של בן ארוש בבית המשפט, שם הציג גרסה שונה, אותה תיאר בית המשפט המחוזי כ"שיפוץ" של גרסה נוספת, שמסר בן ארוש במשטרה בהודעה מיום 18.12.2001 (ת/21). בהודעה זו, שנגבתה ביום מעצרו, סיפר בן ארוש כי רכש את סוליות החשיש מערבי שפגש, שבועיים קודם לכן, בשכונת המושבה הגרמנית, ואותן הטמין במקום מחבוא בעמק המצלבה. באותו שלב, לא הזכיר בן ארוש ולוּ במילה את המפגש עם ירון, שהתרחש דקות ספורות קודם למעצרו, ואף ענה בתשובה לשאלה, כי לא פגש איש מאז לקח את הסמים ממקום מחבואם ועד שנעצר. בבית המשפט, לעומת זה, "שופצה" הגרסה, כך שבן ארוש נזכר במפגש עם ירון, אך דבק בגרסתו, כי את הסמים קנה מאותו ערבי, וכן הוסיף כי בפגישה עם ירון ביקש לקנות "אימוניות". 5. בית המשפט המחוזי בחר, כאמור, להעדיף את הודעתו של בן ארוש מיום 1.1.2002 על-פני הודעתו מיום 18.12.2001 וכן על פני עדותו בבית המשפט. בהקשר זה, דחה בית המשפט את טענתו של בן ארוש, כי הודעתו מיום 1.1.2002, בה הפליל את ירון, ניתנה, כביכול, בעקבות שיחה בעל-פה בינו לבין החוקר, רס"ר אבי כהן, שבמהלכה הפעיל עליו החוקר לחץ ואיומים, והכתיב לו את הגרסה המפלילה את ירון. בית המשפט קבע, כי הסבריו של בן ארוש בעניין זה מבולבלים ונגועים בסתירות, והעדיף על פניהם את עדותו של רס"ר כהן, שסיפר כי הקריא לבן ארוש את האזהרה ואת החשד נגדו, ואמר לו "אני יודע את האמת", אך לא מסר לו פרטים ולא הזכיר את ירון. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי ניכר בעדותו של בן ארוש בבית המשפט, כי היא באה להיטיב עם ירון ולהתיישב עם גרסתו. כך, למשל, ציין בית המשפט כי השינוי בגרסתו של בן ארוש, לעניין הפגישה עם ירון, בא לאחר שבן ארוש ידע כי המשטרה צפתה במפגש בינו לבין ירון, והוא נועד ליצור התאמה עם הגרסה שהציג ירון, לפיה נפגש עם בן ארוש במועד הנקוב בכתב האישום. על גרסה זו של בן ארוש קבע בית המשפט כי היא אינה הגיונית ואינה סבירה - "גרסה התפורה בחוטים גסים, המנסה להתאים עצמה לגרסת הנאשם 1 [ירון]". גרסה זו – כך הוסיף בית המשפט המחוזי – אף סותרת בנקודות שונות את גרסתו של ירון. בית המשפט ציין עוד, כי לפי פלט שיחות יוצאות ממכשיר הטלפון הנייד של בן ארוש, הוא התקשר לירון 27 פעמים (ת/8). בן ארוש הכחיש כי שוחח עם ירון וניסה לייחס שיחות אלה לאחד שרלי ממן – גיסו של ירון. אולם, זה האחרון העיד מטעם ההגנה והכחיש את השיחות המיוחסות לו על-ידי בן ארוש, אם כי אישר ששוחח 5-3 שיחות ממכשיר הטלפון הנייד של בן ארוש. ירון, מצדו, לא הכחיש קיומן של שיחות טלפון עם בן ארוש. הודעתו של בן ארוש מיום 1.1.2002, כך קבע בית המשפט המחוזי, תואמת את דו"ח העיכוב; ודבריו של בן ארוש באותה הודעה, כי בהגיעו לאזור המפגש עם ירון, הוא התקשר פעמיים למכשיר הטלפון הנייד של ירון, תואמים – כך הוסיף בית המשפט וקבע – את פלט השיחות היוצאות ממכשיר הטלפון הנייד של בן ארוש. בכך מצא בית המשפט משום חיזוק הנדרש, לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות, לדבריו של בן ארוש בהודעתו מיום 1.1.2002. לאור כל אלה, העדיף, כאמור, בית המשפט המחוזי, את הודעתו של בן ארוש מיום 1.1.2002, על-פני עדותו בבית המשפט. 6. טענתו של ירון בערעור היא, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שראה להעדיף את הודעתו של בן ארוש, מיום 1.1.2002, על-פני ההודעה שמסר במשטרה ביום 18.12.2001 ועל-פני עדותו בבית המשפט. דא עקא, הלכה מיוסדת היטב היא, כי אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, ובמיוחד כך, מקום שבו ממצאים עובדתיים אלה נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים שהעידו בפני בית המשפט. אכן, "מהימנות ומשקל ראייתי נתונים לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית על-פי התרשמותה... ועל רקע מכלול הראיות שנפרסו לפניה; ומירווח התערבותה של ערכאת הערעור בתחום זה מצומצם לחריגים וליוצאים מן הכלל" (ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200, 206). עיקר טעמה של הלכה זו, ביתרון שיש לערכאה הדיונית בכל הנוגע לקביעת העובדות, הנובע, בראש ובראשונה, מיכולתה להתרשם באופן בלתי-אמצעי מן הראיות המוצגות לה ומן העדים המופיעים בפניה (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644-643). קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי, כפי שפורטו לעיל, מעוגנות היטב בחומר הראיות שהוצג בפניו, ואין מקום להתערב בהן. מכאן, כי דין ערעורו של ירון, ככל שהוא נוגע להרשעתו בעבירת הסחר – להידחות. הערעור על ההרשעה בעבירת ההחזקה 7. האישום השני נסוב על אירועים שהתרחשו בערב ובלילה של יום 30.12.2001. על-פי כתב האישום, החזיקו ירון ואבי תשעה ק"ג של סם מסוכן מסוג מריחואנה, ושלושה ק"ג ומחצה של סם מסוכן מסוג חשיש, שלא לצריכה עצמית, במקום מחבוא בכביש המוביל מצומת הסטף לכיוון קיבוץ צובא. אבי זוכה, כאמור, מחמת הספק, מן האישום שיוחס לו בעניין זה. גם ביחס לאישום השני, הציגה התביעה דו"ח עיכוב, שערך השוטר 645 (ת/14). הדו"ח מתאר מעקב אחר ירון, באזור דרום הארץ, בעת שנסע יחד עם אחרים ברכב ה- AUDI הראשון, נכנס לשביל עפר, ולאחר כ- 400 מ' עצר וכיבה את אורות הרכב. כעבור דקתיים הגיע רכב נוסף, שאורותיו כבויים, מכיוון מאהל בדואי, וירון נצפה כשהוא יורד מרכב ה- AUDI הראשון, שב אליו כעבור דקה, ומתחיל בנסיעה לכיוון העיר ירושלים. כ- 150 מ' אחרי כביש הסטף, נכנס רכב ה- AUDI הראשון לשביל עפר, ועצר במרחק של כ- 50 מ' מן הכביש הראשי. ירון נצפה יורד מן הרכב, משאיר דבר-מה בינות לקוצים שבשולי הכביש, שב אל הרכב ועוזב את המקום. כעבור כמחצית השעה לערך, בחצות, חזר ירון למקום ברכב ה- AUDI השני, שהיה נהוג בידי אבי. ירון נצפה יורד מן הרכב וניגש לשדה הקוצים. בינתיים, במהלך מחצית השעה, שחלפה מאז עזב ירון את השביל ברכב ה- AUDI הראשון, ועד שחזר למקום עם אבי, ברכב ה- AUDI השני, ניגש הקצין אבי ביטון למקום בו נראה ירון משאיר דבר-מה, וגילה שם מזוודה גדולה וכן תיק קטן, ובהם: משקל אלקטרוני, מחשבון, סוליות חשיש ואריזות מריחואנה. הקצין ביטון סגר את המזוודה ואת התיק והתמקם, יחד עם שלושה שוטרים נוספים, בקרבת מקום. בעדותו בבית המשפט תיאר ביטון את ההתרחשות עם הגיעו של רכב ה- AUDI השני למקום. ירון, כך לפי עדותו, ירד מן הרכב, ניגש לכיוון המזוודה, התכופף ונגע בידית, אך אז הבחין במסוק החג בשמיים ואמר לנהג הרכב "יש מסוק בשמיים, אתה רואה את המסוק". או אז ניגש ירון לרכב, אמר לנהג "צא, צא מכאן", והרכב עזב את המקום. זמן קצר לאחר-מכן נתפסו ירון ואבי על-ידי המשטרה, והקצין ביטון נטל את המזוודה ואת התיק, על תכולתם, לתחנת המשטרה. 8. ראיות אלה, כפי שקבע בית משפט קמא, די בהן כדי לבסס את אשמתו של ירון בעבירת ההחזקה. לב ליבה של עבירה זו טמון בשאלת השליטה בסם המסוכן, שמשמעותה – יכולתו הבלעדית של הנאשם, על-פי מהלך העניינים הטבעי והרגיל, להגיע לעשייה פיזית בחפץ, או לקבוע את גורלו הפיסי של החפץ (ראו ע"פ 250/84 הוכשטט נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 813, 823). כבר נפסק, כי מקום שבו אדם מטמין חפץ ברשות הרבים, כגון בגן ציבורי או בשדה ריק, באופן שעובר אורח אינו עשוי למצאו אלא בדרך מקרה – הריהו שולט באותו חפץ (שם, בעמ' 825, וראו גם האסמכתאות שם). כך גם בענייננו, עולה מן הראיות והעדויות, כי לירון היתה שליטה במזוודה ובתיק, אשר הכילו סמים מסוכנים. 9. בעדותו בבית המשפט המחוזי, כמו-גם בטיעוניו בפנינו, טען ירון כי לא היה מודע לתחולת המזוודה והתיק. לפי גרסתו, הוא עסק באותה תקופה בענייני הלבשה, ונסיעתו לדרום, ביום האירוע, נועדה לרכישת בגדים במחיר זול. מאחר ולא רווה נחת מן הסחורה, שב בידיים ריקות לירושלים, אולם בדרך קיבל טלפון מחבר – שאת שמו מיאן לחשוף – וזה ביקש כי יאסוף עבורו מזוודות המצויות בסטף. ירון העיד כי אכן הגיע לשביל שבקרבת הסטף, אולם בשל תקלה ברכב עזב את המקום, ואחר-כך, התקשר לאחיו אבי ונפגש עמו. השניים, כך טען ירון, נדברו לנסוע לחמותו של אבי, ובדרך נכנסו, לבקשתו של ירון, לאותו שביל, שם, כך העיד ירון, "יכול להיות שראיתי את המזוודות, הרגשתי פחד לעשות את הטובה הזאת, היתה לי תחושה בלב לא לעשות זאת, יצאתי משם". בית המשפט המחוזי קבע, כי אין ליתן אמון בגרסה זו של ירון, אשר נמסרה, לראשונה, בעדותו בבית המשפט. בית המשפט הוסיף וקבע כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם שורת ההיגיון, וכי נתגלו בה סתירות הן ביחס להודעתו במשטרה מיום 1.1.2002 (ת/3), והן ביחס למהלך הדברים כפי שנצפה על-ידי השוטרים. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי ירון לא הצליח לעורר ספק סביר ביחס למסקנה, העולה מנסיבות המקרה, כפי שהן משתקפות בראיות, בדבר התקיימות יסודות עבירת ההחזקה. קביעות אלה של בית המשפט המחוזי, מבוססות כדבעי על התרשמותו מן הראיות והעדויות שבאו בפניו, ואין כל עילה להתערב בהן. העובדה כי טביעות אצבעותיו של ירון לא נתגלו על המזוודה והתיק או על תחולתם, לא היוותה בעיני בית המשפט המחוזי, ובצדק, טעם המקים ספק סביר בדבר אשמתו. אכן, "כוחן הראייתי של טביעות האצבעות נעוץ בהימצאותן ולא בהעדרן" (ע"פ 5724/95 אחמד בן מוחמד אבו-דחל נ' מדינת ישראל, תק-על 96(2) 567). לפיכך, טענה זו של ירון אף היא דינה להידחות. מסקנתי היא, אפוא, כי ערעורו של ירון, ככל שהוא נוגע להרשעתו בעבירה של החזקת סם מסוכן, שלא לצריכה עצמית, אף הוא דינו להידחות. הערעור על חומרת העונש 10. בית המשפט המחוזי גזר על ירון עונש של 3.5 שנות מאסר לריצוי בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בסך 50,000 ₪ ופסילה על-תנאי של רישיונו לתקופה של 12 חודשים. בהחלטתו התחשב בית המשפט המחוזי במכלול נסיבות העניין, לחומרא ולקולא. בין היתר, הדגיש בית המשפט את החומרה הרבה הטמונה בעבירות מן הסוג בהן הורשע ירון, ואת האינטרס הראשון במעלה, לשמור על הציבור ולהגן עליו מפני פגיעתו הרעה של הסם. בית המשפט ציין כי מדובר בכמות גדולה של סמים, אשר יש בה כדי להזיק לבריאותם ולנפשם של משתמשים רבים. מאידך גיסא, הביא בית המשפט בחשבון העונש את העובדה כי עברו הפלילי של ירון אינו מכביד מאד וכי לא ישב, קודם לכן, מאחורי סורג ובריח. כן שקל בית המשפט את נסיבותיו האישיות של ירון, אך בעניין אחרון זה ציין בית המשפט, כי "אין המדובר בנסיבות אישיות ומשפחתיות יוצאות דופן, אשר יש בהן כדי להוות שיקול מכריע לקולא". 11. בערעורו משיג הסניגור על חומרת העונשים שהטיל בית המשפט המחוזי, ועומד שוב על נסיבותיו האישיות של ירון, אשר מצדיקות, לדעתו, הפחתה משמעותית בעונש. לטענתו, חורג העונש שהוטל מן המקובל בפסיקה הנוגעת לעבירות מן הסוג בו עסקינן. הסניגור אף מלין על כך שהקנס שירון חוייב בתשלומו הינו גבוה, ומדגיש את מצבם הכלכלי הקשה של ירון ומשפחתו. 12. שקלתי את הטענות שהעלו הצדדים, והגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בעונש שקבע בית המשפט המחוזי. הפסיקה חזרה והדגישה את החומרה היתרה הטמונה בעבירות סמים, ואת הצורך במדיניות ענישה מחמירה, אשר מטרתה להלחם בנגע זה ולהקטין את ממדיו. אכן, "החברה בישראל שמה לה למטרה להדביר את נגע הסמים, ולבתי המשפט תפקיד ראשון במעלה להבטיח שיעד זה יושג, ולא יהווה משאלת-לב בלבד" (ע"פ 2649/00 בועז ישראל נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3) 460). כנגד שיקול זה העמיד בית המשפט המחוזי את השיקולים לקולא, והעונש שנגזר משקף איזון ראוי ביניהם. מכאן, שדין הערעור על חומרת העונש להידחות. החילוט 13. בית המשפט המחוזי הוסיף והורה על חילוט שני כלי הרכב מסוג AUDI, במסגרת גזר-הדין, וזאת בהתאם לבקשה שהעלתה המדינה, לעניין זה, בכתב האישום. על חילוט זה מלינים, כאמור, אבי ואימו בתיה, בע"א 7338/02. ההסדר הנורמטיבי, הנוגע לחילוט, קבוע בסעיף 36א לפקודה, לאמור: (א) הורשע אדם בעבירה של עסקת סמים, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש שהוא - (1) רכוש ששימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה או ששימש או נועד לשמש כדי לאפשר את ביצוע העבירה; (2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך. לענין פסקאות (1) ו- (2) - "ביצוע העבירה" - לרבות ביצוע כל עבירה אחרת של עסקת סמים, אף אם לא הורשע בה הנידון, ובלבד שהיא קשורה לעבירה שבה הוא הורשע. (ב) בית המשפט שהרשיע אדם בעבירה של עסקת סמים והוכח לו כי הנידון הפיק רווח מעבירה של עסקת סמים או שהיה אמור להפיק רווח מעבירה כאמור, יקבע בהכרעת הדין, על פי בקשת תובע, שהנידון הוא סוחר סמים ומשעשה כן - יצווה בגזר הדין, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים, אלא אם כן סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט. (ג) לא יצווה בית המשפט על חילוט כאמור בסעיף זה אלא לאחר שנתן לנידון וכן אם הם ידועים לבעל הרכוש, למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ולמי שטוען לזכות ברכוש (להלן - הטוען לזכות ברכוש), הזדמנות להשמיע את טענותיהם. (ד) טען אדם שאינו הנידון לזכות ברכוש כאמור בסעיף קטן (ג), וראה בית המשפט, מטעמים שיירשמו, כי בירור הטענות עלול להקשות על המשך הדיון בהליך הפלילי, רשאי הוא לקבוע שהדיון בחילוט יהיה בהליך אזרחי; קבע בית המשפט כן, יחולו בהליך האזרחי הוראות סעיף 31(6). ..... מדברי הצעת-החוק אנו למדים, כי תכלית מנגנון החילוט, הקבוע בפקודה, היא: "... להתמודד ביעילות עם סוג זה של עבירות, שרווחיהן קלים והיקפן גדול, מוצע לאפשר אמצעי לחימה שיפגע במוקד הכדאיות: חילוט הרכוש ששימש אמצעי לעבור עבירה, או שהושג כשכר עבירה או כתוצאה ממעשה העבירה. ניקוי סוחר הסמים מרווחיו וממקורותיו הכספיים עשוי להיות מכשיר רב כוח במלחמה בסוחרי הסמים, המשחיתים את חלקת חברתנו ומסכנים את מרקמה החברתי... יש צורך בתפישה חדשה, שתתמקד לא רק בפרט העבריין אלא גם – ובעיקר – בבסיס הכלכלי המשמש מניע ודחף לאיום המתמיד על איכות החיים החברתית במדינה ומחוצה לה. על כן, לוחמה יעילה צריך שתתמקד במקור העצמה הכלכלית ובבסיס המימון של עסקאות הסמים" (הצעת חוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים (מס' 3), התשמ"ח-1988, הצ"ח 1893, 241, בעמ' 245). 14. עיון בסעיף 36א לפקודה מעלה, כי קיימים שני תנאים, אשר בהתקיימם על בית המשפט להורות על חילוט רכוש: האחד, הרשעה ב"עבירה של עסקת סמים", והאחר, התקיימות אחת משתי עילות החילוט – העילה שעניינה שימוש ברכוש כאמצעי לביצוע העבירה, או העילה שעניינה השגת הרכוש כתוצאה מן העבירה. בענייננו, אין מחלוקת בדבר קיומו של התנאי הראשון. ירון הורשע בעבירות של סחר והחזקה, אשר שתיהן מהוות "עבירה של עסקת סמים", כהגדרתה בסעיף 1 לפקודה ("עבירה לפי פקודה זו שעונשה מאסר עשרים שנים או יותר"). אשר לתנאי השני, קבע בית המשפט המחוזי, לגבי רכב ה- AUDI הראשון, כי ירון נהג בו למקום המפגש עם בן ארוש, ולאחר שהשניים שוחחו, חזר ירון לרכב, נטל מן המושב הסמוך למושב הנהג שתי סוליות של חשיש, ניגש לרכב של בן ארוש ומסר לו אותן. רכב ה- AUDI הראשון שימש, אפוא, את ירון, בביצוע עבירת הסחר. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי רכב ה- AUDI הראשון שימש את ירון גם לצורך ביצוע העבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי ירון נהג ברכב למאהל בדואי השוכן בדרום הארץ, שם נפגש עם אנשים, ולאחר מכן נסע לכיוון ירושלים, עלה על שביל עפר המצוי בסמוך למעיין הסטף והניח, בין הקוצים, מזוודה ותיק, אשר הכילו – כך התברר – סמים מסוכנים מסוג חשיש ומריחואנה. אשר לרכב ה- AUDI השני, קבע בית המשפט המחוזי כי רכב זה שימש אף הוא את ירון ואִפשר את ביצוע עבירת ההחזקה, שכן ברכב זה הגיע עם אבי בחזרה אל שביל העפר, אשר בשוליו הניח קודם לכן את המזוודה והתיק שהכילו סמים מסוכנים. מן המקובץ עולה, כי רכב ה- AUDI הראשון, וכמוהו רכב ה- AUDI השני, אכן שימשו את ירון לצורך ביצוע העבירות שבהן הורשע. על כן, צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו, כי קיימת עילה לחילוט שני כלי-הרכב. בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן האם מתקיים, בענייננו, אחד מן הסייגים לחילוט, הקבועים בפקודה. לגבי רכב ה- AUDI הראשון, קבע בית המשפט כי שאלת הבעלות ברכב אינה מכרעת לצורך החילוט, וכי מכל מקום, הרכב שייך, בפועל, לירון, הגם שאינו רשום על-שמו. לפיכך, פסק בית המשפט כי אין נפקא מינה האם ידעה בתיה על השימוש של ירון ברכב לצורך ביצוע עבירה. עוד קבע בית משפט קמא, כי לא קיימים, בעניין רכב ה- AUDI הראשון, "נימוקים מיוחדים" להימנעות מן החילוט. בנוגע לרכב ה- AUDI השני, קבע בית המשפט המחוזי, כי זיכויו של אבי, אשר על שמו ועל שם רעייתו רשום הרכב, מעבירת ההחזקה, אין בו כדי להוות נימוק מיוחד לשלילת החילוט, וכי אבי לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי לא ידע שהרכב משמש לעבירה. 15. אבי ובתיה משיגים על קביעות אלה של בית המשפט המחוזי. לטענתם, לא היה מקום להורות על חילוט כלי-הרכב, בין היתר, משום שכלי הרכב שייכים להם ולא לירון, שהורשע בביצוע עבירות הסמים. בעלותו של אדם, שהורשע בעבירה של עסקת סמים, בנכס, אינה תנאי-בלעדיו-אין לקיומה של עילת חילוט על-פי סעיף 36א לפקודה (ראו ע"פ 4209/99 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 587, 593; ע"פ 546/92 מלול אלי נ' מדינת ישראל, תק-על 92(3) 237; רע"פ 5271/90 שלום מירלשווילי נ' מדינת ישראל, תק-על 91(1) 1133; והשוו לסעיפים 39 ו- 40 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969). יחד עם זאת, העובדה כי בעל הזכות ברכוש, אשר חילוטו מתבקש, אינו מעורב בביצוע העבירה, יש לה נפקות בהקשר זה. הפקודה קובעת, כי בטרם יצווה בית משפט על חילוט רכוש, יש ליתן זכות שימוע למי שהוא בעל הרכוש, וכן למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ולמי שטוען לזכות ברכוש (סעיף 36א(ג) לפקודה). זכות שימוע זו משמעותה, כי בבוא בית המשפט לשקול חילוטו של נכס מסוים, עליו לשמוע את דברו של בעל הזכויות בנכס, וליתן דעתו לטענותיו. 16. מהם השיקולים שעל בית המשפט לשקול, ומהם המבחנים שעליו ליישם, בבואו להכריע בשאלת חילוטו של רכוש, אשר לגביו טוען לזכויות מי שלא הורשע בעבירה? הפקודה כוללת מספר הוראות, העשויות לשלול את החילוט, בהתקיים הנסיבות הקבועות בהן, וחלק מהוראות אלה חלות גם מקום שבו הרכוש המועמד לחילוט שייך למבצע העבירה. ההוראה הראשונה קבועה בסעיף 36א(א) לפקודה, ולפיה לא יורה בית משפט על חילוט רכוש, אם ראה שאין לעשות כן, "מנימוקים מיוחדים שיפרט". נראה, כי קיומם של בעלי זכות ברכוש, אשר לא הורשעו בעבירה, שבגינה מתבקש החילוט, עשוי, בנסיבות מסוימות, להוות "נימוק מיוחד" להימנעות של בית המשפט מן החילוט (ראו ב"ש (חיפה) 2638/99 מדינת ישראל נ' אלון מלכה, תק-מח 2000(1), 9458). לצד חריג זה, הנתון לשיקול-דעתו של בית המשפט, ניצבת הוראת סעיף 36ג לפקודה, הקובעת סייגים לחילוט. וכך קובעת הוראה זו: (א) בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א או 36ב, אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה. (ב) בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א ו- 36ב אלא אם כן נוכח שלבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר. (ג) בית המשפט לא יצווה על חילוטם של מטלטלים שאינם ניתנים לעיקול לפי סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. החוק קובע, אם כן, איזון בין האינטרס הציבורי שבניהול מלחמה יעילה בנגע הסמים, בדרך של חילוט רכוש, ששימש לעבירה או שהושג בעבירה, לבין האינטרס הפרטי-קנייני של בעל הזכויות באותו רכוש (ראו והשוו: רע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3) 312). איזון זה משתקף בבחירתו של המחוקק לקבוע עילות חילוט, המתקיימות מקום שבו נעשה ברכוש שימוש אסור או שהרכוש הושג בדרך פסולה; אך בד-בבד – להעניק זכות שימוע לבעל הזכויות ברכוש, וכן לקבוע סייגים והגנות, אשר יש בהם כדי להבטיח כי חילוטו של הרכוש לא ייעשה, כאשר אין בו כדי להגשים תכלית ראויה, או שהוא פוגע באופן בלתי מידתי או בלתי צודק בבעל הזכויות ברכוש. 17. כבר נפסק, כי "חילוט אינו עונש, במשמעותו המובהקת של מושג זה ותכליתו אינה 'עונשית'", אלא שהוא נועד ל"הוצאת בלעו של גזלן מפיו" (ע"פ 7475/95, 7480, 7481, 7598 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2) 385, 410). תפיסה זו, היא העומדת ביסוד ההלכה לפיה החילוט והקנס יכולים לדור בכפיפה אחת, והיא גם הטעם העומד ביסוד הקביעה כי אין מאסר תמורת החילוט, וכי החילוט מקנה את הרכוש, בפועל, פשוטו כמשמעו, לציבור (שם, שם). תכליתו של החילוט לפי פקודת הסמים המסוכנים היא, בעיקרה, תכלית הרתעתית, לאמור – הוא נועד לאיין את התמריץ לביצוע עבירות סמים וכן להבטיח כי לא יצא חוטא נשכר. מכל אלה נגזרת המסקנה, כי מקום שבו בעל הזכויות ברכוש לא ידע ולא הסכים לשימוש האסור ברכוש, או שרכש את הרכוש בתמורה ובתום-לב, כאמור בסעיף 36ג(א) לפקודה, אין החילוט מקיים את התכלית אותה הוא נועד להגשים ואין, על כן, הגיון וטעם להפעילו. 18. ומן הכלל אל הפרט: בית המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי לגבי שני כלי-הרכב קיימת עילת חילוט, וכבר עמדתי על כך שבמסקנה זו אין להתערב. רכב ה- AUDI הראשון שימש כאמצעי לביצוע עבירת הסחר ועבירת ההחזקה, ורכב ה- AUDI השני שימש אף הוא כדי לאפשר את ביצוע עבירת ההחזקה. כאשר מביאים בחשבון את חומרתן של העבירות בהן הורשע ירון, וכן את מהותה ועוצמתה של הזיקה בין כלי הרכב לבין עבירות אלה – אכן ברי כי התגבשה עילה לחילוטם (השוו לע"פ 4148/92 חוסין מועד נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3) 779). עם זאת, עדיין יש לדון בטענות שמעלים אבי ובתיה בערעורם, באשר לתחולת החריגים וההגנות הקבועים בפקודה לעניין החילוט. רכב ה- AUDI הראשון רשום, כאמור, על-שמו של אבי, אולם, הן בפני בית המשפט המחוזי והן בפנינו, אין טענה כי הוא הבעלים של הרכב. המערערים טוענים כי, הלכה למעשה, שייך הרכב לאם בתיה. בעלותו של אבי ברכב, כך הם טוענים, היא "טכנית בלבד", ונובעת מכך שלבתיה אין רישיון נהיגה. הרכב, כך הם מוסיפים וטוענים, נרכש בכספה של בתיה, אותו קיבלה בירושה מבעלה המנוח, ורכישתו נעשתה לשם הסעתה לצרכים רפואיים ואחרים. המערערים סבורים, כי בנסיבות אלה יש משום "נימוק מיוחד" להימנעות מן החילוט, וכי שגה בית משפט קמא, שלא קיבל את טענתם. טענה זו, של אבי ובתיה, בדין נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. אכן, רישום של רכב על-שם מאן-דהוא אינו מעיד בהכרח על הבעלות ברכב (ראו למשל רע"פ 5271/90 שלום מירלשווילי נ' מדינת ישראל, תק-על 91(1) 1133). בענייננו, קבע בית המשפט המחוזי, כי הגם שהרכב אינו רשום על שמו של ירון, הרי שבפועל הרבה ירון להשתמש בו, ולמעשה היה הרכב שייך לו. בית המשפט דחה את הטענה כי הרכב שייך לבתיה, וקבע כי היא רכשה את הרכב כמתנה לילדיה. את מסקנתו בעניין זה סמך בית המשפט על העדויות והראיות שבאו בפניו, ובהן, בין היתר, דבריו של ירון בבית המשפט, כי הוא עושה שימוש ברכב לצרכיו הפרטיים, וכן עדותה של בתיה עצמה במשטרה (ת/30), לפיה רכשה את הרכב עבור ילדיה. בית המשפט בחר שלא ליתן אמון בעדותה של בתיה בבית המשפט, לפיה הרכב נרכש "עבור הבית", על-מנת שילדיה יוכלו להסיעה לצרכיה השונים. "השינוי בגרסתה" – כך קבע בית המשפט המחוזי – "הינו תולדה של הבנתה את השלכות הודעתה במשטרה על בקשה זו [בקשת החילוט]". בית המשפט המחוזי הטעים, כי גם אם שימש הרכב לעיתים לצורך הסעתה של בתיה, הרי בכך בלבד אין כדי להעיד שהיא בעלת הזכויות בו, ואין בכך כדי להוות משום נימוק מיוחד להימנעות מחילוט הרכב, ששימש לביצוע עבירות הסמים. אכן, משנדחתה טענתה של בתיה בדבר בעלותה ברכב, ומשנקבע כי העניקה את הרכב במתנה לילדיה, ממילא אין היא באה בגדר סעיף 36ג(א) לפקודה, ואין נפקא מינה אם ידעה על כך שהרכב משמש לעבירה ואם הסכימה לכך. לפיכך, דין הערעור, בכל הנוגע לחילוט רכב ה- AUDI הראשון, להידחות. 19. קביעתו של בית משפט קמא בדבר קיומה של עילת חילוט בנוגע לרכב ה- AUDI השני, אף היא מקובלת עלינו. בית המשפט המחוזי קבע, כי זיכויו של אבי, מחמת הספק, אין בו, כשלעצמו, להוות משום נימוק מיוחד להימנעות מחילוט הרכב, ועוד קבע כי אבי לא עמד בנטל המוטל עליו, להוכיח כי לא ידע ולא הסכים לשימוש האסור ברכב. במסקנה זו אין להתערב. בנסיבות המקרה שלפנינו אירע כי אבי, הטוען לזכות ברכב ה- AUDI השני, היה בעצמו אחד הנאשמים בהליך הפלילי, וזוכה מחמת הספק מן העבירה, אשר בגינה נתבקש חילוטו של רכב זה. כך קרה כי מסכת הראיות, אשר הביאה לזיכויו מחמת הספק, היא היא העומדת גם ביסוד ההכרעה בעניין אי-קיומה של ההגנה לפי סעיף 36ג(א) לפקודה. נשאלת, אפוא, השאלה, האם הראיות, שדי היה בהן כדי לגבש ספק סביר בדבר אשמו של אבי, יש בהן כדי לבסס את ההגנה שהוא מעלה לעניין החילוט, ועיקרה אי-ידיעה על אודות השימוש הפסול ברכב. לשם הבהרת נקודה זו, ראוי כי נזכיר מושכלות ראשונים. נטל השכנוע במשפט פלילי מוטל על התביעה, ועל-מנת לעמוד בנטל זה, עליה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר. המשמעות היא, כי על התביעה להוכיח "עובדות המצביעות בכיוון אשמת הנאשם במידה המגיעה לכדי אפשרות הקרובה עד מאוד לאמת או לוודאות" (ע"פ 528/76 דוד צלניק נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 701, 712). בית המשפט רשאי להרשיע את הנאשם, אם הגרסה של התביעה היא הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו - אף אם איננה בגדר ודאות גמורה (ע"פ 38/49 קנדיל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 813, 832; ע"פ 2518/94 אברהם אלימלך נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 481, 498). אולם, מקום שבו קיימת אפשרות ממשית, שאיננה תיאורטית גרידא, בדבר חפותו של הנאשם, ואפשרות זו יש לה אחיזה בחומר הראיות – יזוכה הנאשם בדינו (ע"פ 2316/98 יריב סוויסה נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 1303). לעומת זאת, כאשר בהוכחת ההגנה לפי סעיף 36ג(א) לפקודה עסקינן, מוטל נטל השכנוע על הטוען לזכות ברכוש (ראו י' קדמי, על פקודת הסמים המסוכנים (מהדורה מעודכנת, תשנ"ז) 240; ב"ש (ירושלים) 1131/99 מדינת ישראל נ' אמיר סעדה, תק-מח 2000(1) 1110). עליו להוכיח, "כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה". על-מנת לעמוד בנטל זה, על הטוען להציג ראיות המצביעות על כך שגרסתו, כי לא ידע על דבר השימוש האסור ברכב, מסתברת יותר מן הגרסה לפיה ידע על כך. ברור, אפוא, כי קיים "הפרש ראייתי" בין "אפשרות ממשית שאינה תיאורטית גרידא בדבר חפותו של נאשם", שדי בה כדי להעלות ספק סביר בדבר האשם הנטען, לבין הנטל להוכיח, במאזן ההסתברויות, אי-ידיעה על דבר השימוש ברכב לצורך עבירת סמים. קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי על-פי חומר הראיות שהוצג, לא עמדה המדינה בנטל השכנוע המוטל עליה, להוכיח מעבר לספק סביר את אשמתו של אבי, אין בה כדי להקים לאחרון, מניה וביה, על בסיס אותו חומר ראיות, הגנה לפי סעיף 36ג(א) לפקודה. על-מנת שתקום לו הגנה כזו, עליו להראות ולהוכיח, ובעניין זה הנטל עליו, כי במאזן ההסתברויות, גרסתו לפיה לא ידע שרכבו משמש את ירון לצורך ביצוע העבירות, היא הגיונית ומתקבלת יותר על הדעת מן האפשרות שידע על הדבר. בנטל זה, כך קבע בית המשפט המחוזי, לא עמד אבי. אדרבא, בית המשפט המחוזי קבע, כי הנסיבות העולות מן הראיות "מחשידות מאד" (כלשונו) את אבי במעורבות בהחזקת הסם. בית המשפט גילה קושיות, תמיהות ושקרים בעדותו של אבי, ואם כי לא סבר שדי בכך על-מנת להוכיח את אשמתו מעבר לכל ספק סביר, הנה הגיע בית המשפט למסקנה כי גרסתו של אבי, ויתר הראיות שהוצגו, אין די בהן כדי להרים את הנטל המוטל עליו, בסברו כי אין הן מתיישבות יותר עם המסקנה שאבי לא ידע על דבר השימוש ברכב לצורך ביצוע העבירה. לפיכך, הערעור בכל הנוגע לחילוט רכב ה- AUDI השני, אף הוא דינו להידחות. סוף דבר – מכל הטעמים שבוארו, אני סבורה כי יש לדחות את שני הערעורים כאחד. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת נקבע כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ט' סיוון, תשס"ג (09.06.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02073760_V03.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il