מוחמד נביל כיאל נ. ג'מאל יאסין בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 7375/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7375/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט א' שהם כבוד השופט מ' מזוז המערער: מוחמד נביל כיאל נ ג ד המשיבים: 1. ג'מאל יאסין בע"מ 2. עו"ד אייל רייף 3. כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה והצפון ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 20.10.2015 בפש"ר 62135-02-15 שניתנה על ידי כבוד השופט יוסף בן-חמו תאריך הישיבה: ט"ז באלול התשע"ו (19.9.2016) בשם המערער: עו"ד ראמי עלי בשם המשיבים 2-1: עו"ד אייל רייף; עו"ד סיוון דניאל בשם המשיב 3: עו"ד מיכל דלומי פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' בן חמו) מיום 20.9.2015 בה התקבלה בקשת המשיבה 1 (להלן: המשיבה) וניתן צו כינוס לנכסי המערער. רקע עובדתי והחלטת בית המשפט המחוזי 1. המערער הינו המנהל ובעל המניות היחיד של חברת אלקיאל בע"מ ושל חברת אלקיאל אחזקה וסימון כבישים בע"מ (להלן: אלקיאל ו-אלקיאל אחזקה בהתאמה ולהלן יחד: החברות), העוסקות, בין היתר, בעבודות בניה, עפר וסימון כבישים. ביום 26.2.2015 הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה לכינוס נכסי המערער ולהכרזתו כפושט רגל. על פי הנטען בבקשה, מסר המערער למשיבה עשרים וחמישה שיקים המשוכים על שם אלקיאל בסכום כולל של 684,000 ש"ח, שמועד פירעונם בין חודש יוני 2014 לחודש דצמבר 2015. המשיבה הוסיפה וטענה כי השיקים שמועד פירעונם הגיע חוללו באי פרעון תוך ציון העובדה כי "אין כיסוי מספיק" או כי "החשבון מוגבל". עוד ציינה המשיבה כי ביום 3.2.2014 ניתנה לה על ידי המערער ערבות אישית לפירעון השיקים (להלן: הערבות) אך למרות דרישתה הוא לא פרע את החוב. לבקשה צורף דו"ח חקירה מיום 25.1.2015 שנערך על ידי משרד חקירות פרטי וכן דו"ח משלים מיום 29.1.2016 (דו"ח החקירה הראשון והדו"ח המשלים ייקראו להלן ביחד: דו"ח החקירה), מהם עולה לכאורה כי המערער נקלע לקשיים כלכליים, וכי התנהלו ומתנהלים נגדו ונגד החברות הליכים משפטיים בשל חובות לבנקים ולגופים נוספים. עוד צוין בדו"ח החקירה כי אלקיאל אחזקה הוכרזה על ידי בנק ישראל כ"לקוח מוגבל בנסיבות מחמירות" (כהגדרתו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981) עד ליום 20.9.2016, וכי רעיית המערער הינה בעלת מניות בחברת אנאת נכסים והשקעות בע"מ (להלן: חברת אנאת), העוסקת גם היא בקבלנות בניה ועפר, וככל הנראה עושה המערער שימוש בחברה זו בשל החובות שאליהם נקלע. 2. המשיבה טענה כי במעשיו ביצע המערער שלושה מעשי פשיטת רגל, כהגדרתם בסעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: הפקודה): הראשון – המערער התבודד במטרה שנושיו לא יוכלו להתקשר עמו (סעיף 5(2)(ג) לפקודה). בהקשר זה טענה המשיבה כי ניסיונות חוזרים ונשנים ליצור קשר עם המערער במטרה להביא לסילוק החוב עלו בתוהו. טענה זו נתמכה בתצהירו של מנהל המשיבה, ג'מאל יאסין (להלן: יאסין). השני – לפי סעיף 5(5) לפקודה, שכן המערער הודיע כי נקלע לחובות וכי אין בכוונתו לשלם את החוב למשיבה - טענה זו גובתה בתצהיר מיום 9.2.2016 שניתן על ידי אחיו של יאסין; השלישי – לפי סעיף 5(1)(ב) לפקודה, בשל כך שעל פי האמור בדו"ח החקירה המערער פעל להבריח את פעילותו העסקית לחברת אנאת. מטעמים אלו כולם טענה המשיבה כי קמה לבית המשפט סמכות מכוח סעיף 6 לפקודה ליתן צו כינוס לנכסי המערער. 3. המערער מצידו כפר בטענות שהועלו בבקשה. בתגובה שהגיש (להלן: התגובה), טען המערער כי כלל אינו חייב כספים למשיבה, ולחלופין נטען כי ככל שקיים חוב, הוא נובע ממחלוקת בין הצדדים ומכל מקום הוא נמוך מהסכום הקבוע בפקודה כסכום המצדיק מתן צו כינוס (87,400.55 ש"ח). לטענת המערער, השיקים שברשות המשיבה מקורם ביחסים מתמשכים בין הצדדים, אשר במסגרתם העבירה המשיבה למערער שיקים בסכום כולל של מאות אלפי שקלים, והוא ניכה אותם עבורה בחברות ניכיון שיקים. כנגד התשלום שקיבל המערער מחברות הניכיון, כך נטען, הוא העביר למשיבה שיקים המשוכים על שם החברות שבבעלותו. עוד טען המערער כי לעיתים הפקיד שיקים מעותדים בידי המשיבה כערובה לכך שישיב לה את התמורה עבור הכספים שניכה כאמור. לגרסת המערער, בחודש מאי 2014 החליט בעצה אחת עם יאסין להפסיק את פעילותם זו, ועל כן ביום 10.5.2014 נערכה ביניהם התחשבנות סופית בה התחייב יאסין להחזיר למערער את השיקים שברשותו, אך לא עשה כן. עוד טען המערער כי לא ביצע את מעשי פשיטת הרגל הנטענים וכי מכל מקום המשיבה לא ציינה את המועד שבו נעשו לכאורה מעשי פשיטת הרגל הנטענים ועל כן, בקשתה אינה עומדת בתנאי שבסעיף 7(3) לפקודה, הקובע כי בקשת פשיטת רגל צריכה להיות מוגשת בתוך שלושה חודשים מיום מעשה פשיטת הרגל, ודינה להידחות רק מטעם זה. לבסוף, נטען כי תצהירו של יאסין אינו כולל את שם המערער ואינו עומד בתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 וגם בכך די כדי לדחות את הבקשה. 4. ביום 20.9.2015 החליט בית המשפט המחוזי לקבל את הבקשה ונתן צו לכינוס נכסי המערער. בית המשפט קבע כי הוצגו לו ראיות לכאורה (השיקים, כתב הערבות, דו"ח החקירה ותצהיר האח) שדי בהן בשלב זה כדי ללמד שהמערער אכן עשה מעשי פשיטת רגל. עוד נקבע כי הבקשה הוגשה בתוך פחות משלושה חודשים מיום מתן תצהיר האח וממועד הגשת דו"ח החקירה, ולגישתו יש בכך כדי לענות על התנאי שבסעיף 7(3) לפקודה. בית המשפט הוסיף ומינה את המשיב 2, בא כוח המשיבה, כמנהל מיוחד לנכסיו של המערער (להלן: המנהל המיוחד). בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה שהגיש המערער נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 8.12.2015, בנימוק שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המערער, שכן צו הכינוס מונע הברחת רכוש אפשרית על ידו ומנגד לא נגרם לו נזק של ממש. עוד ציין בית המשפט כי ביני לביני הוגשה נגד המערער תביעת חוב נוספת על ידי בנק הפועלים בע"מ (להלן: בנק הפועלים או הבנק) בגין חוב של כמיליון ש"ח, ועובדה זו יש בה כדי לחזק את טענות המשיבה. טענות הצדדים 5. בערעורו שב המערער וטוען כי אין לו חוב כלפי המשיבה וכי כאשר החייב כופר בחוב כלפי הנושה, רשאי בית המשפט לעכב את ההליכים בבקשה לצו כינוס עד לבירור קיומו של החוב. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי מועד עריכת דו"ח החקירה ומועד הגשת התצהיר רלבנטיים לצורך עמידה בתנאי הקבוע בסעיף 7(3) לפקודה. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט לא הצביע על מעשה פשיטת רגל כלשהו שעשה המערער, ובפרט לא על מעשה שאירע בשלושת החודשים שקדמו להגשת הבקשה. לבסוף טוען המערער כי תצהיר האח שהוגש לתמיכה בבקשה אינו מספק מאחר שאינו כולל את העובדות שנטענו בבקשה. 6. המשיבה והמנהל המיוחד מצידם סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענים כי לא בכדי נמנע המערער מלהתייחס בפירוט לטענה בדבר הברחת הנכסים ולפעילות העסקית שהוא מבצע באמצעות חברות המופעלות על ידי בני משפחתו, וכי הוא אף סירב לשתף פעולה עם החקירות שמבצע המנהל המיוחד. אשר לטענת המערער כי לא הודיע על כוונתו שלא לשלם את חובותיו, ומשכך לא עשה מעשה פשיטת רגל כהגדרתו בסעיף 5(5) לפקודה, גורסים המשיבים כי המערער נמנע מלחקור את נותן התצהיר ועל כן, יש לדחות את טענותיו בהקשר זה. עוד נטען כי המערער מתנהל בחוסר תום לב במטרה להבריח נכסים ולהעדיף נושים שלא כדין. כמו כן נטען כי ביטול צו הכינוס עלול לפגוע בנושים נוספים שהגישו תביעת חוב נגד המערער. הכונס הרשמי תומך אף הוא בדחיית הערעור מטעמיו של בית המשפט המחוזי, ומציין כי תצהירו של יאסין אכן לא כלל את שם המערער, אך זאת ככל הנראה בשל טעות סופר וכי התצהיר שמסר אחיו של יאסין הוגש כדין ובהתאם לתקנות. לבסוף צוין כי לאחר פרסום צו הכינוס ברשומות ובעיתונות הוגשו נגד המערער עוד ארבע תביעות חוב, לרבות התביעה שהגיש בנק הפועלים בסך של כמיליון ש"ח. 7. בתשובתו טוען המערער כי תביעות החוב הנוספות שהוגשו נגדו אינן מרפאות את הפגמים שנפלו בבקשת המשיבה ומכל מקום טענות אלו לא גובו באסמכתא מתאימה. עוד נטען כי המערער הגיע להסדר עם בנק הפועלים ומכל מקום אין בתביעת הבנק כדי להצביע על מעשה פשיטת רגל. ההליכים לאחר החלטת בית המשפט המחוזי 8. ביום 24.1.2016 הגיש המנהל המיוחד לבית המשפט המחוזי בקשה "בהולה" למתן הוראות במעמד צד אחד ובקשה לכפיית ציות בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט נגד המערער. המנהל המיוחד טען כי המערער אינו מקיים את החלטת בית המשפט ומסרב להתייצב לחקירות ולהמציא מסמכים, ומשכך ביקש מבית המשפט ליתן צו המאפשר לו להיכנס לביתו של המערער ולמשרדיו ולתפוס מסמכים וחומרים רלבנטיים, במידת הצורך תוך קבלת ליווי מגורמי אבטחה. בקשה זו של המנהל המיוחד התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 7.2.2016 ובקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה על ידי בית משפט זה ביום 15.2.2016 (רע"א 1198/16). ביום 19.7.2016 הגיש המנהל המיוחד לבית המשפט המחוזי דו"ח ראשוני המפרט את ממצאי החקירה שערך ביחס למערער. בד בבד עם הגשת הדו"ח, הגיש המנהל המיוחד בקשה לחקור את המערער ואת אשתו וכן בקשה להוצאת פקודת מאסר נגד המערער בשל הפרת החלטת בית המשפט, וביום 1.8.2016 אישר בית המשפט המחוזי את בקשת החקירה נגד השניים. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 21.9.2016 הוחלט כי ייקבע מועד לחקירתה של אשת המערער, שנעדרה מהדיון; כי המנהל המיוחד יגיש בקשה למתן פקודת מאסר עליה יוכל המערער להגיב; וכי המערער יסלק את חובותיו לקופת הכינוס בתוך 45 ימים, ישלם את התשלומים השוטפים לקופת הכינוס ויגיש מידית את הדו"חות שלא העביר לכונס הרשמי, כפי שנקבע בהחלטה למתן צו הכינוס. בקשת רשות ערעור נוספת שהגישו המערער ואשתו לבית משפט זה על ההחלטה מיום 21.9.2016 לחקור את אשת המערער נדחתה ביום 6.11.2016 (רע"א 8150/16). דיון והכרעה 9. הליך פשיטת הרגל מכוון לתפיסת כלל נכסיו של חייב, ריכוזם ומכירתם לשם פרעון חובותיו, וזאת באופן שוויוני ויעיל. כמו כן מיועד הליך פשיטת הרגל לאפשר לחייב להשתקם מבחינה כלכלית ולקבל הפטר (ע"א 2975/09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' דראל, פסקה ט"ז לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (22.12.2010) (להלן: עניין דראל); לוין וגרוניס, עמ' 25-24). על פי סעיף 2 לפקודה, נדרש קיומם של שני תנאים מצטברים לשם ביסוס עילה לפשיטת רגל, האחד – קיומו של "חייב", והשני – "מעשה פשיטת רגל", כמשמעו בסעיף 5 לפקודה (עניין דראל, בפסקה י"ז; לוין וגרוניס, בעמ' 47). כאשר נושה הוא המבקש את הצו לכינוס נכסי החייב, נפסק כי "דרך המלך" היא הגשת התראה על פשיטת רגל לחייב לאחר קבלת פסק דין חלוט (עניין דראל, פסקה כ"א לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין; לוין וגרוניס, בעמ' 69), וככל שהחייב לא ממלא את הדרישות האמורות בה בתוך שבעה ימים, הרי הוא עושה מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(6) לפקודה (להרחבה, ראו: לוין וגרוניס, בעמ' 81 וההפניות שם). בכל הנוגע לשיקים שחוללו באי פרעון, כבענייננו, קובעת הפקודה בסעיף 3(2) כי פסק דין חלוט בהקשר זה משמעו בין היתר "שטר חוב ושיק שהוגשו לביצוע ללשכת ההוצאה לפועל לפי סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ולא הגיש החייב התנגדות לביצועם או שהתנגדותו נדחתה בפסק דין חלוט או בהחלטה חלוטה". לצד זאת, הפקודה מאפשרת הגשת בקשה למתן צו כינוס גם כאשר הנושה לא שלח התראה על פשיטת רגל, אם עשה החייב אחד ממעשי פשיטת הרגל הקבועים בסעיפים 5(1)-5(5) לפקודה. ויודגש: שני המסלולים הללו, שבהם יכול לנקוט נושה בהליך פשיטת רגל – פנייה להליכי הוצאה לפועל ובהמשך הגשת התראה על פשיטת רגל, או הגשת בקשה המתבססת על סעיפים 5(1)-5(5) לפקודה כמפורט לעיל - הינם חלופיים, כעולה מלשון החוק וכן מן ההלכה הפסוקה; (עניין דראל, פסקה כ' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין), ובכל אחד מהם על הנושה לעמוד בתנאים המצטברים המנויים בסעיף 7, קרי: החוב אינו נמוך מ-87,400.55 ש"ח; סכום החוב קצוב; מעשה פשיטת הרגל בוצע עד שלושה חודשים טרם הגשת הבקשה לצו כינוס; ומקום מושבו של החייב בישראל. 10. במקרה שלפנינו בחרה המשיבה, וטעמיה עימה, שלא להגיש את השיקים שחוללו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, אלא לפנות ישירות לבית המשפט בבקשה לצו כינוס בטענות שפורטו לעיל. טענה מרכזית שהעלה המערער נגד הבקשה היא הטענה כי אין לו חוב למשיבה, ולחלופין הוא טוען כי חוב זה נמוך מ-87,400.55 ש"ח הקבוע בפקודה כסכום החוב המינימלי הדרוש למתן צו כינוס. אין חולק כי קיומו של חוב הוא תנאי הכרחי למתן צו כינוס. הוא מהווה 'לבנת יסוד' במסד המשפטי הדרוש על מנת להקים לנושה עילה בהליך פשיטת רגל. לפיכך, יש לבחון תחילה האם הונח במקרה דנן בסיס מספיק לדבר קיומו של חוב, בו כופר המערער, כאמור. סעיף 16(א) לפקודה קובע לעניין זה כך: 16(א) התייצב החייב לדיון בבקשה וכפר שהוא חייב חוב לנושה, בכלל או בסכום שיש בו להצדיק הגשת הבקשה נגדו, רשאי בית המשפט, במקום לדחות את הבקשה, לעכב את כל ההליכים בה לזמן הדרוש למשפט בדבר החוב, ורשאי הוא לדרוש שתינתן ערובה לתשלום כל חוב שיוכח נגד החייב לזכות המבקש במהלך המשפטי הרגיל והוצאות הוכחתו. מלשון הסעיף עולה אם כן כי משעה שהחייב כופר בחוב, יכול בית המשפט לדחות את הבקשה לצו כינוס, אם לא שוכנע בקיום החוב, או לעכב את ההליכים בבקשה עד לבירור החוב (למותר לציין כי לבית המשפט נתונה גם הסמכות לדחות את טענת החייב אם מצא כי אין בה ממש). בהקשר זה נפסק כי דחיית הבקשה לצו כינוס או עיכוב ההליכים בה, יש לה מקום אם שוכנע בית המשפט כי קיומו של החוב הנטען לא הוכח ברמה הנדרשת וכי קיימת "מחלוקת כנה" לגביו (ע"א 2930/09 רייפמן נ'CCM MASTER QUALIFIED FUND, פסקה 5 (21.11.2010) (להלן: עניין רייפמן); ע"א 510/85 רבין נ' בנק ברקליס דיסקונט, פסקה 7 (12.8.1986)). עוד נפסק כי ההחלטה האם לדחות את הבקשה לצו כינוס או לעכב את ההליכים בה מקום שנמצא כי קיימת "מחלוקת כנה" לגבי החוב, מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט (עניין רייפמן, פסקה 5; לוין וגרוניס, עמ' 104). לעניין הרף הראייתי הנדרש להוכחת חוב, נקבע כי בשלב הבקשה לצו כינוס די בכך שהמבקש יציג ראיות לכאורה לקיום החוב ואין צורך בפסק דין חלוט (רע"א 2164/00 ייני נ' י.א.ת.א. התייעלות בע"מ (29.6.2000)), ולהשלמת התמונה יצוין כי גם אם עיכב בית המשפט את ההליכים בבקשה לצו כינוס לפי סעיף 16(א) לפקודה, יש לו האפשרות ליתן צו כינוס על סמך בקשה של נושה אחר אם מצא לנכון לעשות כן בנסיבות העניין (סעיף 16(ב) לפקודה). 11. בענייננו קבע בית המשפט המחוזי כי "העתקי השיקים וכתב הערבות המשתרעים על פני תקופה ארוכה וחלקם מועד פירעונם הנקוב הוא אף אחרי הגשת הבקשה, די בהם כדי להוות ראיות לכאורה לקיומו של החוב". ואולם, קביעה זו מתעלמת מן הגירסה שהציג המערער לפיה יאסין התחייב להשיב לו את השיקים נושא ההליך וזאת במסגרת ההתחשבנות הסופית שערכו השניים בחודש מאי 2014. גירסתו זו של המערער מבוססת, בין היתר, על סיכום בכתב בינו ובין יאסין מיום 10.5.2014 (להלן: מסמך הסיכום), שנכתב על גבי מסמך שהופק, לכאורה, מתוכנת הנהלת החשבונות של המשיבה והמפרט את השיקים שקיבלה המשיבה מאלקיאל. וכך נאמר במסמך הסיכום: "אני החתום מטה גמאל יאסין מאשר בזה שקיבלתי את תמורת כל הצ'קים שמופיעים בכרטסת ונתקבל מחברת אלקיאל [כך במקור] ואני מתחייב להחזיר את הצ'קים שמופיעים בכרטסת לעיל לידי אלקיאל ואני מאשר שיש גם צ'קים אחרים מבנקים אחרים שלא מופיעים בכרטסת ומתחייב להחזירם אפילו אם זמן פרעונם טרם הגיע ולא לעשות בהם שימוש" (עמ' 43 למוצגי המערער, ההדגשות אינן במקור – א.ח.). במסמך הסיכום אמנם לא מפורטים מספרי השיקים שעל יאסין להחזיר למערער, אך על פני הדברים נראה כי יש במסמך זה, ולו לכאורה, כדי לתמוך בטענות המערער: ראשית, הוא נערך זמן קצר – כחודש וחצי – לפני מועד הפרעון של השיק הראשון שהיה בידי יאסין (וחולל באי פרעון); שנית, השיקים המופיעים בכרטסת שאליהם מתייחס מסמך הסיכום הם אמנם שיקים שהוציא בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, אך מסמך הסיכום מתייחס גם לשיקים "מבנקים אחרים" (השיקים המעותדים שהיו בידי המשיבה וחוללו באי פרעון, הוצאו על ידי בנק מזרחי טפחות בע"מ). בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 6.7.2015 טען בא כוח המשיבה שמונה לאחר מכן כמנהל המיוחד לנכסי המערער כי: "... מה שחברי מנסה לטעון כנגד החוב, זה איזשהו מסמך שחתום על ידי מנהל הזוכה ובמסמך הזה נזכרת אמירה לגבי שיקים שהוא צריך להשיב אותם, אם בית המשפט יראה את המסמך כל השיקים נשוא הבקשה שלנו בגובה של 700 אש"ח אינם השיקים שחברי מפנה במסמך שהוא מצרף אלא שיקים אחרים לגמרי, לכן אין טענה וחצי טענה לגבי החוב". אך כפי שפורט לעיל, טיעון זה אינו מתיישב לכאורה עם האמור במסמך הסיכום והוא אף לא הועלה בכתבי הטענות מטעם המשיבה. בהינתן מסמך הסיכום שלא נסתר בשלב זה, אינני שותפה למסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי ולפיה המשיבה הציגה כבר בשלב זה ראיות מספיקות לביסוס החוב הנטען על ידה. לדעתי מסמך הסיכום יש בו, לכאורה, כדי לעורר ספקות בהקשר זה והדברים טעונים בירור וליבון. 12. טענה חלופית שהעלה המערער היא כי התנאי הקבוע בסעיף 7(3) לפקודה אינו מתקיים בענייננו. וכך נקבע בו: 7(3) מעשה פשיטת הרגל שעליו מסתמכת הבקשה אירע תוך שלושה חדשים לפני הגשתה; מלשון הסעיף עולה כי בין "מעשה פשיטת הרגל" (כמפורט בסעיף 5 לפקודה) ובין הגשת בקשת פשיטת רגל הנסמכת על אותו המעשה, יכול שיעברו לכל היותר שלושה חודשים. הטעם לסד הזמנים האמור שקבעה הפקודה נעוץ בעיקרו בצורך לצמצם את תקופת אי הוודאות במהלכה אין יודעים למי תוקנה לבסוף הבעלות על נכסי החייב. זאת, בהינתן העיקרון לפיו עם הכרזת החייב כפושט רגל מוקנים נכסיו לנאמן למפרע, ממועד עשיית מעשה פשיטת הרגל שבגינו ניתן צו הכינוס (לוין וגרוניס, בעמ' 93). אשר למצבים שבהם בבקשה למתן צו כינוס לא צוין במפורש מהו המועד שבו ביצע החייב את מעשה פשיטת הרגל, נפסק במשפט האנגלי כי טעות מסוג זה עולה כדי פגם מהותי בבקשה, אך יש אפשרות להתגבר עליו אם ניתן לאתר בבקשה את המועד שבו בוצע מעשה פשיטת הרגל (In Re Hastings [1985] 1 All ER 885, 973 (להלן: עניין Hastings); לפרשנותו הדווקנית והמצמצמת של הסעיף בערכאות הדיוניות ר' פש"ר (ת"א) 1970/00 בנק איגוד לישראל נ' זהריר יצור יהלומים, פסקאות 30-29 לפסק הדין (20.1.2002); ראו גם: פש"ר (ת"א) 55177-09-14 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' דנקנר (26.3.2015); פש"ר (חי') 37381-04-12 ניבויגדור נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 לפסק הדין (18.11.2012)). 13. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה בהחלטתו כי "האמור בדוח החקירה ... ובתצהיר של [אחיו של יאסין] לפיו החייב הצהיר שאין ביכולתו לשלם את החוב, יש בהם כדי לקבוע שנעשה על ידי החייב מעשה פשיטת רגל". בהתייחסו למסגרת הזמנים להגשת הבקשה, הוסיף בית המשפט וקבע כי "הבקשה לצו כינוס הוגשה ביום 26.2.2015 בתוך פרק זמן הפחות מ-3 חודשים ממועד דוח החוקר ומתאריך תצהירו של מר יאסין בכרי [אחיו של יאסין]", ולגישתו מסגרת זמנים זו עונה על הנדרש בפקודה. מהחלטת בית המשפט עולה כי מעשה פשיטת הרגל שביצע המערער הוא "הודאת חייב" לפי סעיף 5(5) לפקודה, המדבר בחייב ש"הודיע לנושה מנושיו כי הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות, לשלם את חובו" וכבר נפסק כי הודאת חייב יכול שתהיה גם בעל פה, אך אין די בהצהרה כללית בדבר קשיים כלכליים אלא נדרשת הודעה ברורה המבטאת כוונה חד משמעית של החייב להתלות את תשלום חובותיו (ע"א 271/82 ברנט נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ פ"ד לו(3) 751, 756 (1983); ע"א 723/83 לינצר נ' בנק ברקליס דיסקונט פ"ד לט(3) 771, 774 (1985)). בענייננו, כאמור, התבסס בית המשפט על תצהיר האח, לפיו: "ביררתי עם החייב [המערער] ... את יכולת פירעונו, וזה הבהיר מפורשות וביקש להעביר מסר אל מר ג'מאל יאסין, כי הוא נתון ברשת סבוכה של חובות והיקפים עצומים ולו נושים רבים המחפשים אחריו, במצב דברים זה אין ביכולות [כך במקור] ואין בכוונתו לשלם את החוב כלפי חברת ג'מאל יאסין בע"מ!! כך למעשה הצהיר [המערער] מפורשות כי לא ישלם החוב!!" (עמ' 47 למוצגי המשיבה). אכן, נראה כי הדברים המיוחסים למערער בתצהיר המצוטט לעיל, מלמדים לכאורה על כוונה ברורה של המערער שלא לשלם את חובו למשיבה, ומבחינה זו עומד התצהיר בדרישות שנקבעו בחוק ובפסיקה לעניין תוכן ההודאה. ברם התצהיר אינו מפרט מתי אמר המערער את הדברים לאחיו של יאסין, היינו מתי נעשה מעשה פשיטת רגל המתואר. כפי שצוין לעיל, סעיף 7(3) לפקודה מחייב כי בין הבקשה לבין מעשה פשיטת הרגל עליו היא מסתמכת לא יחלפו יותר משלושה חודשים. לכן, מועד עריכת התצהיר וכן המועד בו נכתב דו"ח החקירה, עליהם הסתמך בית המשפט המחוזי בהחלטתו, אינם מועדים רלבנטיים לצורך סעיף 7(3) לפקודה. מסמכים אלה יכולים אמנם להעיד על התקיימותו של מעשה פשיטת רגל, אך הם כשלעצמם אינם בבחינת מעשה פשיטת רגל שממנו ניתן להתחיל את מניין שלושת החודשים. על כן, לוקה הבקשה בפגם מהותי בהקשר זה. הוא הדין בטענות שהעלתה המשיבה לגבי מעשי פשיטת רגל נוספים שייחסה למערער, אשר גם לגביהם לא צוין המועד כנדרש. פגם זה ניתן אמנם לתיקון (ראו: עניין Hastings), ככל שיש בבקשה או בראיות שהוצגו בפני בית המשפט כדי ללמד שאיזה ממעשי פשיטת הרגל המיוחסים למערער אירעו בתוך שלושה חודשים ממועד הגשת הבקשה. ואולם, נוכח המסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי לעניין מניין שלושת החודשים, הוא לא בחן את הדבר וממילא לא קבע כל ממצא בהקשר זה. 14. שני נושאים, אם כן, לא נבחנו באופן ממצה בהחלטת בית המשפט המחוזי. האחד - שאלת קיומה של "מחלוקת כנה" בעניין החוב; והשני - מועד ביצוע מעשה פשיטת הרגל, כנדרש בסעיף 7(3) לפקודה. לא אחת נפסק כי, למתן צו כינוס השלכות משמעותיות על החייב ועל נושיו, וכי "תוצאות אלה, על השלכותיהן מרחיקות הלכת, מחייבות כי בחינת התקיימותם של התנאים המוקדמים למתן צו הכינוס תיעשה בקפידה המתבקשת" (ע"א 2643/99‏‏ קרן חברה להשקעות בע"מ (סגל-פרנקל) נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פ''ד נה(2) 441, 446 (2001) (להלן: עניין קרן)). במקרה דנן, מן הראוי, אפוא, להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיתן דעתו לשתי הסוגיות שצוינו לעיל ויכריע בהן על בסיס הטיעונים ומלוא חומר הראיות שבפניו (ענין קרן). עוד אני סבורה כי בשלב זה מן הראוי להותיר את צו הכינוס בעינו עד החלטה אחרת שתינתן בהליך זה על ידי בית המשפט המחוזי וזאת, בין היתר, כדי למנוע פגיעה אפשרית בנושים הנוספים שהגישו בינתיים תביעות החוב נגד המערער (השוו: ע"א 6359/14 קרויס נ' פרידמן, פסקה 12 (16.11.2014)). נושים אלה לא צורפו אמנם כצד להליך אך מטבע הדברים ביטול צו הכינוס בשלב זה עלול להשפיע באופן ישיר ומיידי על זכויותיהם. לנוכח התוצאה שאליה הגעתי איני רואה צורך להכריע בבקשה לצירוף מסמכים שהגיש המנהל המיוחד ביום 13.11.2016 (המערער התנגד לבקשה). המנהל המיוחד יוכל, ככל שיחפוץ בכך, להגיש את הבקשה לבית המשפט המחוזי, אשר ידון בה לאחר שישמע את הצדדים ויכריע בה כפי שימצא לנכון. 15. אשר על כן, אציע לחבריי להחזיר את הדיון אל בית המשפט המחוזי, כאמור בסעיף 14 לעיל. לפני סיום ראיתי להעיר כי התנהלותו של המערער לאחר מתן צו הכינוס איננה ראויה כלל וכלל. המערער עתר לעיכוב ביצוע ההחלטה נושא הערעור אך מבוקשו זה לא ניתן לו. למרות זאת, בחר המערער להתנהל כאילו ההחלטה אינה קיימת תוך שהוא עושה דין לעצמו ואינו ממלא אחריה. עם התנהלות שכזו אין להסכין ועל כן ראיתי להדגיש כי משצו הכינוס נותר על כנו, על המערער לקיים את החלטות בית המשפט המחוזי הניתנות כפועל היוצא מצו זה, כל עוד לא בוטל. בנסיבות אלו, אוסיף ואציע לחבריי שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏כ"ו בחשון התשע"ז (‏27.11.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15073750_V04.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il