צ'רלי שריקי ואח' נ. Hulton International Corp

פסק-דין בתיק ע"א 7375/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7375/12 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז המערערים: 1. צ'רלי שריקי ואח' 2. אוגוסטו קרילו ואח' נ ג ד המשיבה: Hilton International Corp ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב­-­יפו מיום 23.08.2012 בת"א 2152/08 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ד' פלפל תאריך הישיבה: ג' בטבת תשע"ה (25.12.14) בשם המערערים: עו"ד חיים זליכוב, עו"ד צביקה זליכוב, עו"ד משה זינגל, עו"ד בתיה זקס בשם המשיבה: עו"ד פני שרון, עו"ד משה עבאדי, עו"ד עודד צדרבוים פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1 פיצוץ של מכונית תופת בכניסה למלון הילטון-טאבה, שהחריד את שלוות הלילה ביום 7.10.2004, גרם למותם של 17 אנשים, לפציעתם של רבים אחרים ולנזקים נוספים למלון ולאורחיו. האם אמצעי הביטחון שננקטו באותה עת על-ידי המלון היו מספקים או שמא הוא התרשל וחדל מלנקוט באמצעים נוספים שהיה בהם למנוע את התרחשותו של הפיגוע. זו השאלה שעמדה במרכזו של הערעור שבפנינו. עיקרי התשתית העובדתית וההליכים עד כה 2. עיקרי העובדות הרלוונטיות לדיון שבפנינו הובאו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערערים הם למעלה ממאה אנשים שנפגעו, באופנים שונים, מן הפיצוץ שהתרחש במלון הילטון טאבה (להלן גם: המלון) ביום 7.10.2004 כתוצאה מהתפוצצותה במקום של מכונית תופת. יצוין כי לא כל המערערים הם ישראלים. תושבי ישראל מביניהם הוכרו כנפגעי פעולות איבה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970, ובהתאם לכך זכאים לקבל תגמולים מן המדינה לפי חוק זה (אם כי בפועל רק חלקם מקבלים תגמולים מן המדינה לפי החוק, מאחר שיש ביניהם גם כאלה שנמנעו מלבקש תגמולים). המשיבה היא הבעלים והמפעילה של המלון, חברת הילטון הבינלאומית (להלן: הילטון). המערערים הגישו נגד המשיבה תובענות אזרחיות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שאוחדו (ת"א 2152/08 ו-ת"א 29828-04-10, סגנית הנשיאה ד' פלפל). 3. בעיקרו של דבר, עמדת המערערים הייתה שהמשיבה הפרה את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליה לנקוט אמצעי בטיחות מספקים במלון ובסביבתו, אמצעים שלו היו ננקטים היה בהם, כך נטען, לסכל את התרחשותו של הפיגוע. 4. בית המשפט המחוזי שמע עדויות בכל הנוגע לאמצעי האבטחה שננקטו על-ידי המלון והצביע על כך שאלה כללו כמה "מעגלי אבטחה". מעגל האבטחה הראשון כלל מחסומים שהוצבו בידי כוחות הביטחון המצריים בדרכים המובילות לעיירה טאבה שבה ממוקם המלון. מעגל אבטחה נוסף כלל שוטר מצרי שהיה אחראי למחסום שהוצב בכניסה לכביש הגישה למלון. בפתח של אולם הכניסה של המלון (לובי) היה אמור להיות שומר הבודק את תיקיהם של הנכנסים למקום תוך שימוש בגלאי מתכות, אך בית המשפט המחוזי קבע כי ביום האירוע העמדה בפתחו של אולם הכניסה לא הייתה מאוישת. כן נקבע כי ידוע שבאזור המלון פעלו (בהיקף שאינו ידוע) שירותי המודיעין המצריים ("מוחבראת") וכי היה במלון צוות אבטחה כללי שנע בתוכו ולא הוצב במיקום קבוע. 5. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בתי מלון נוספים באזור נקטו אמצעי ביטחון דומים לאלה שנהגו במלון הילטון טאבה באותה עת. כמו כן, הוא קבע כי לאחר שהתרחש האירוע הוגברה רמת האבטחה של אתר המלון, ובכלל זה הותקנו במקום מכונת שיקוף שבודקת את הכבודה של אורחי המלון, הותקנו מחסומי אבן המונעים גישה ישירה של כלי רכב לקרבת המלון, הגעת האורחים למלון נעשית באמצעות הסעות, ונוכחותם של שומרים ושוטרים במקום תוגברה. 6. בעיקרו של דבר, טענת המערערים הייתה שלנוכח המודעות לאיום הטרור בעולם, ולא כל שכן לאחר אירועי ה-11 בספטמבר 2001 בניו יורק, היה על המלון לנקוט באמצעי אבטחה משמעותיים יותר מאלה שננקטו, ובעיקר לפקח על הגעה בלתי מבוקרת של כלי רכב לאזור המלון - נוסף למחסומים שהוצבו בדרכים ה"רשמיות". באי-כוחם של המערערים לא הביאו ראיות לעניין התראות ספציפיות הנוגעות למלון או לסביבתו, אך הצביעו על כך שכבר בשנת 1997 היה פיגוע טרור בעיר לוקסור במצרים שכוון כנגד תיירים, וכי במהלך השנים שקדמו לפיגוע מושא התביעה היו פיגועים בכמה אתרי נופש בעולם (באלי ומומבסה בשנת 2002 וג'קרטה בשנת 2003). 7. מנגד הביאה המשיבה ראיות באשר לכך שרמת האבטחה שננקטה בה לא הייתה שונה מזו שנהגה בבתי מלון בישראל. כמו כן, היא הצביעה על כך שבתחומי מצרים לא היו פיגועי טרור רלוונטיים מזה כשבע שנים (באותה עת) וכן על כך שלא היו התראות ספציפיות באשר לפיגועים באזור. 8. על סמך העדויות והראיות שהונחו בפניו קבע בית המשפט המחוזי כי החובה העיקרית לסיכול טרור מוטלת על המדינה, וכי אמצעי האבטחה המשלימים שנקט המלון היו בגדר המקובל והסביר בשים לב למכלול נסיבות העניין. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי ייחס משקל להעדרן של התראות ספציפיות הנוגעות למלון, לעובדה שלא היו פיגועים במצרים במשך כשבע שנים, לכך שהסדרי האבטחה במלונות אחרים בסביבה היו דומים, ואף לכך שזו רמת הביטחון שנהגה במלונות בישראל. על בסיס מסקנה זו דחה בית המשפט המחוזי את התביעות מבלי שנתן צו להוצאות. הערעור 9. למעשה, הערעור שבפנינו חזר והעלה את הטענות העקרוניות שנטענו על-ידי המערערים גם בפני בית המשפט המחוזי. לשיטת המערערים, בהתחשב במציאות של טרור עולמי בכלל, ובשים לב למיקומו המבודד של המלון בסיני, בקרבה לגבול ישראל-מצרים בפרט, היה על המלון לנקוט אמצעי בטיחות נוספים, אשר אילו היו ננקטים היה בהם כדי לסכל את קרות הפיגוע והנזקים שנגרמו כתוצאה ממנו. מנגד, המשיבה טוענת כי טענותיהם של המערערים אינן משקפות את הידע שהיה קיים בזמנים הרלוונטיים, וכי מכל מקום אין הצדקה להטלת אחריות כה גבוהה, כמעט אחריות מוחלטת, על בעלי עסק פרטי כדוגמת מלון, ולא כל שכן בהעדר התראות ספציפיות. 10. במהלך הדיון שנערך בפנינו ביום 25.12.2014 הצענו למערערים שלא לעמוד על ערעורם, בשים לב לממצאים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. ביום 25.1.2015 נמסרה לבית המשפט הודעה לפיה עשרה מבין המערערים ביקשו כי ערעורם יימחק, אך יתר המערערים מבקשים כי יינתן פסק דין בערעור (להלן: ההודעה). דיון והכרעה 11. אנו סבורים כי המערערים לא הצליחו לסתור את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע להתראות באזור המלון כמו גם לסטנדרטים מקובלים של ביטחון. מעבר לכך, הם אף לא הצליחו להראות כי קיימת הצדקה להטלת אחריות כה גבוהה על מפעילים של בתי מלון או עסקים דומים, בנסיבות שבהן אין ניסיון עבר רלוונטי שניתן ללמוד ממנו מפיגועים שהתרחשו באזור ואף אין התראות רלוונטיות לאזור ביחס לאפשרות של פיגועי טרור. 12. המערערים אמנם הצביעו על פסקי דין שבהם הוכרה אחריות של בעלי מלון לשלומם של אורחיהם. אולם, למעט אחד מהם, המשותף לכולם היה שעסקו בסיכונים "מקובלים" של גניבה או שוד, שההסתברות ביחס להתרחשותם ברורה יותר, ואילו אמצעי האבטחה ביחס אליהם אינם כרוכים בהשקעות חריגות. באשר לדוגמה היחידה שהובאה לפסק דין שנסב על אירוע טרור – Nash v. Port Authority 856 N.Y.S.2d (2008) 583 – דומה שניתן לומר כי אף היא אינה תומכת בעמדתם של המערערים. ראשית, עיון בהנמקתו של פסק הדין דווקא מלמד כי האחריות שהוטלה בו התבססה במידה רבה גם על הערכות קונקרטיות שקדמו לפיגוע הנדון (במרכז המסחר העולמי בניו יורק בשנת 1993) באשר לכך שמקום התרחשותו מהווה יעד לפיגועי טרור. שנית, הנתבעת באותו עניין לא הייתה גוף פרטי, אלא גוף בעל מעמד ציבורי (רשות הנמלים של ניו יורק וניו ג'רזי, בעלת המקרקעין). לאחר שניתן פסק הדין האמור קבע בית המשפט לערעורים של מדינת ניו יורק, בתיק אחר שנסב על אותו פיגוע, כי ככל שהיה כשל במערך האבטחה במקום הרי שהוא נבע מאופן חלוקתם של משאבי המשטרה והנתבעת זכאית ליהנות מחסינות מפני התביעה בתוקף מעמד הציבורי (World Trade Ctr. Bombing Litig v. Port Authority, 17 N.Y.3d 428 (2011)). 13. אדרבה, הדיון בלקחים הנובעים מאירועי טרור בספרות המשפטית – הן לפני אירועי ספטמבר 2001, וביתר שאת לאחריהם – הצביע על הקשיים שצפויים לעמוד בדרכם של נפגעי טרור לקבל פיצויים במסגרת דיני הנזיקין הרגילים, להבדיל מאשר על-פי תוכניות פיצוי סטטוטוריות מיוחדות (מבלי שהאפשרות של החלת דיני הנזיקין נפסלת, כמובן, אלא נבחנת על-פי נסיבות כל מקרה) (ראו למשל: Melinda L. Reynolds, Landowner Liability For Terrorist Acts, 47 Case W. Res. L. Rev. 155 (1996); Robert L. Rabin, The September 11th Victim Compensation Fund: A Circumscribed Response of an Auspicious Model? 53 DePaul L. Rev. 769 (2003); Caitlin M. Piccarello, Terrorism, Tourism, and Torts: Liability in the Event of a Terrorist Attack on a Sports or Entertainment Venue, 12 Vill. Sports & Ent. L. J. 365 (2005)). 14. למעשה, המערערים לא הצליחו להצביע על סטנדרט הבטיחות שהיה על המלון לאמץ. אכן, לו ננקטו האמצעים שעליהם הצביעו המערערים, כדוגמת חסימת הגישה למלון מכל ארבע רוחות השמיים, ייתכן שהיה בכך כדי למנוע את האירוע הספציפי במתווה שבו התרחש. אולם, זוהי בעיקר "חכמה שלאחר מעשה". יתר על כן, לצערנו, התקפת טרור על אתר נופש כדוגמת הילטון טאבה יכולה להיעשות גם בדרכים רבות נוספות (מלבד הגעה באמצעות מכונית תופת במקום). כלל לא ברור, לשיטתם של המערערים, היכן עובר קו הגבול מבחינת ההיערכות של המלון עצמו, להבדיל מאשר זו של שירותי הביטחון המדינתיים, למתקפת טרור אפשרית. 15. אכן, פרקטיקות מקובלות בבתי מלון אחרים באותה תקופה אינן מהוות חזות הכול כאשר עומדת על הפרק שאלת הרשלנות, אולם יש בהן כדי ללמד – בהעדר אינדיקציות אחרות – מה היו ההערכות באשר להתרחשותם של פיגועים. המקרים האחרים של פיגועים שנזכרו בטיעוני המערערים היו אך דוגמאות אנקדוטליות להתרחשותם של פיגועים בעולם. למעשה, משתמע מן הטיעונים בערעורים, כפי שנשמעו, שכלל בתי המלון בכל העולם היו צריכים לנקוט באותה עת אותם אמצעי בטיחות, באופן בלתי תלוי בהתראות קונקרטיות ובנסיבות פוליטיות באזור. קשה להלום מסקנה כזו. 16. למעשה, על מנת להצליח בערעורם בשאלת החבות היה על המערערים לעבור מחסום כפול. ראשית, היה עליהם להראות כי פיגוע טרור מן הסוג שהתרחש היה אכן צפוי בשים לב לנסיבות הביטחוניות-פוליטיות ולידע הקיים במועד שבו התרחשו האירועים. שנית – ואף אם לא היו נכשלים כבר בשלב זה – היה עליהם להראות כי האמצעים שננקטו על-ידי המלון לא היו סבירים, בשים לב לכך שאין לצפות מבעל עסק כי יחזיק במעין "צבא פרטי" וימלא את תפקידה של המדינה בכל הנוגע להתגוננות מכלל סיכוני הטרור. הם לא צלחו מחסום זה. 17. על כן, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו סבורים שהדין עם המשיבה מטעמיו של בית המשפט המחוזי, שאת הנמקתו אנו מאמצים בתוקף סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 18. אנו שותפים לצערם ולכאבם של המערערים על הנזקים שנגרמו להם, כשם שאנו שותפים לכאבם של נפגעים אחרים של פעולות טרור באשר הם. עם זאת, אין בכך בלבד כדי לשמש בסיס לקבלת הערעור. 19. לפני סיום, נוסיף – והדבר אף מובן מאליו – כי אין ספק שעל בתי מלון, כבתי עסק אחרים המזמינים אליהם לקוחות – להיות קשובים להתראות ולנקוט אמצעי בטיחות סבירים, בהתאם להמלצותיהם של הגורמים המקצועיים. אולם, עליהם לנקוט אך באמצעים סבירים, על-פי המידע שנמצא ברשותם או כזה שאמור להיות ברשותם. המערערים לא הצליחו להראות שהמשיבה הפרה חובתה זו. 20. אשר על כן, דין הערעור להידחות. בשים לב למכלול נסיבות העניין, לרבות עלויות ההתדיינויות, מספרם הרב של המערערים והכאב והצער שנגרמו להם, החלטנו לחייב את המערערים (למעט אלה שביקשו כי ערעורם יימחק, כאמור בסעיפים 8-7 להודעה) בהוצאות בסכום מופחת של 30,000 שקל. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ‏י"ד בשבט התשע"ה (‏3.2.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12073750_A08.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il