איתן פריש נ. שר הביטחון ,מר בנימין בו-אליעזר

פסק-דין בתיק בג"ץ 7373/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7373/02 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי העותר: איתן פריש נ ג ד המשיבים: 1. שר הביטחון 2. ראש אגף השיקום, משרד הביטחון 3. מנהל מחוז שיקום חיפה והצפון 4. מנהל היחידה הארצית לשירותי שיקום עתירה למתן צו על תנאי תאריכי הישיבות: ט' בתמוז התשס"ג י"ז באדר התשס"ד כ"ד בניסן התשס"ד ט' בשבט התשס"ה י"ז בשבט התשס"ז (09.07.2003) (10.03.2004) (15.04.2004) (19.01.2005) (05.02.2007) בשם העותר: עו"ד אליעד שרגא; עו"ד הילה ויצמן בשם המשיבים: עו"ד ערן אטינגר פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: העותר בעתירה שלפנינו הינו נכה צה"ל, הטוען כי הוא זכאי להיכלל במסלול של שיקום נכי צה"ל באמצעות קבלת זיכיון לניהול תחנת דלק. את טענותיו מבסס העותר על מגעיו עם הגורמים הרלוונטיים באגף השיקום של משרד הביטחון החל מראשית שנות השמונים של המאה שעברה ועל הבטחה מינהלית שקיבל בשנת 1995. עמדתם של המשיבים בנושא עברה תהפוכות והשתנתה מאז הגשת העתירה. הם אינם מתנגדים כיום באופן עקרוני לאפשרות שיקומו של העותר באמצעות הפעלת תחנת דלק, אולם הם טוענים כי אין לתת לעותר זיכיון להפעלת תחנת דלק על בסיס פניותיו בעבר אלא עליו להגיש בקשה עדכנית, שלפיה תיבחן זכאותו להיכלל במסלול השיקום המבוקש. שאלת הכללתו של העותר במסלול השיקום באמצעות ניהול תחנת דלק, ללא הגשת בקשה עדכנית על ידו, היא, אפוא, השאלה שעומדת כיום להכרעה בעתירה שלפנינו. 1. בטרם נכריע בעתירתו של העותר נעמוד על השתלשלות הטיפול בעניינו מאז הגיש לראשונה, לפני למעלה מעשרים וחמש שנה, את בקשתו להיכלל במסלול השיקום באמצעות תחנת דלק. העותר, יליד שנת 1953, נפצע פציעה קשה במלחמת יום הכיפורים במהלך שירותו הצבאי הסדיר בחיל השריון. נכון למועד הגשת העתירה בשנת 2002 עמד שיעור הנכות הקבועה שנקבעה לעותר על 79%. החל מיום 1.1.76 ועד ליום 31.3.01, בהיותו נכה צה"ל, עבד העותר כפועל ברפא"ל. ביום 31.10.80 פנה העותר לסגן מנהל לשכת השיקום של משרד הביטחון בחיפה, וביקש להירשם כמועמד לשיקום באמצעות תחנת דלק, וזאת מאחר שבהיותו חסר השכלה גבוהה לא היה צפוי לו קידום במסגרת עבודתו ברפא"ל. לטענת העותר, הוא נפגש באותה עת עם סגן מנהל לשכת השיקום בחיפה, והלה הבטיח לו הבטחה שבעל-פה כי ייכלל ברשימת הממתינים לזיכיון. ביום 6.7.86, משלא קודם עניינו של העותר, הוא פנה פעם נוספת ללשכת השיקום בחיפה בבקשה להיכלל במסלול השיקום באמצעות תחנת דלק. פנייתו זו נענתה ביום 15.7.86 על ידי האחראית לענייני שיקום ודיור בלשכת השיקום, שכתבה לעותר כי קיים מחסור בהצעות מעשיות לשיקום באמצעות תחנת דלק, וכי משרד הביטחון רואה את עבודתו של העותר ברפא"ל כשיקום. לאחר שחלפו מספר שנים נוספות, שבמהלכן המתין העותר, לטענתו, לכך שיהיו תחנות דלק חדשות זמינות, הוא שוחח בטלפון בראשית שנת 1995 עם מנהל המחוז באגף השיקום, והאחרון הבטיח לו, על-פי הנטען, כי אם ימציא אישור ממקום העבודה, לפיו אין לו סיכויי קידום, אגף השיקום יראה בו נכה בלתי משוקם והוא ייכלל ברשימת המועמדים לקבל זיכיון לתחנת דלק, ואף תוענק לו עדיפות לעומת מועמדים אחרים. משניתן לעותר האישור המבוקש ממקום עבודתו אישר מנהל המחוז במכתב מיום 10.2.95 לבא-כוחו דאז של העותר, כי העותר ייכלל ברשימת המועמדים לזכאות לתחנת דלק למרות היותו "נכה משוקם", וכי המשך העסקתו ברפא"ל לא יהווה מכשול למועמדותו. בעקבות התכתבויות נוספות בעניין כתב ביום 25.5.95 מנהל המחוז לבא-כוחו דאז של העותר מכתב, בזו הלשון: "האם פסו אמונים מקרב הארץ? מר איתן פריש הינו מועמד מטעמנו והדברים בכתובים". אולם, על אף הבטחות מפורשות אלה לא נכלל העותר במסלול השיקום המבוקש. 2. בחודש יוני 1996 נמסר לעותר על ידי רפא"ל כי על-פי הסכם קיבוצי מיוחד מיום 6.6.96 הוא אמור לפרוש לגמלאות בחודש מרץ 2001. בעקבות הודעה זו פנה העותר פעם נוספת לאגף השיקום בבקשה לשיקום באמצעות תחנת דלק. פנייה זו נענתה ביום 29.10.96 על ידי מנהל מחוז חיפה והצפון באגף השיקום, שהודיע לעותר כי מאחר ששכרו ברפא"ל עולה על השכר הממוצע במשק החליטה הוועדה המוסמכת לראות את העותר כמי ששיקומו הוא במקום עבודתו ברפא"ל, ודחתה את בקשתו לשיקום בהפעלת תחנת דלק. בעקבות הודעה זו הגיש העותר ערר לוועדת הערעורים העליונה באגף השיקום. ביום 6.4.97 החליטה וועדת הערעורים לדחות את בקשתו של העותר ל"ביטול שיקום", מן הטעם שהעותר עובד במקום עבודה קבוע למעלה מעשרים שנה ויש לו מקור קבוע של הכנסה המספיקה כדי מחיה. משדחתה ועדת הערעורים העליונה את בקשתו של העותר, הוגשה על ידו עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 4709/97). פסק הדין הקצר בעתירה ניתן ביום 18.12.97, וכך נקבע בפסק הדין: "לא יכול להיות ספק כי הטיפול בענינו של העותר היה לקוי וניתנה לו הבטחה שיצרה אצלו ציפיות שנתבדו. אולם, אין בכך כדי להביא לקבלת העתירה, נוכח העובדה כי העותר הינו בגדר "נכה משוקם" ואין במקרה זה טעם מספיק כדי לסטות מהוראת אגף השיקום מס' 63.01 א'. אכן, גם הפרוצדורה בכל הנוגע לביטול השיקום הראשון לא היתה נאותה, אולם יש מקום לראות במכתב מנהל מחוז השיקום חיפה והצפון מיום 29.10.96 (ע/28), משום דחיית הבקשה לבטול השיקום, שבעקבותיה התקיים הדיון בוועדת הערעורים. לפיכך דין העתירה להידחות. זאת, כשברור הוא כי בידי העותר יהיה לפנות מחדש בבקשה לביטול השיקום, עם שינוי הנסיבות הנוגעות לשיקומו, ונושא ההבטחה שניתנה לו בעבר יהיה בין השיקולים שיילקחו בחשבון לצורך החלטה בבקשה." 3. לאחר מתן פסק הדין הנזכר המשיך העותר בעבודתו ברפא"ל, כאשר המועד הצפוי לסיום עבודתו של העותר ברפא"ל היה, כזכור, בחודש מרץ 2001. העותר ביקש להיערך מבעוד מועד ליציאתו לגמלאות, ובעקבות מספר פניות של העותר לאגף השיקום נתקיימה ביום 9.7.00 פגישה בין בא-כוחו של העותר לראש אגף השיקום. הסיכום שהושג בפגישה זו הועלה על הכתב במכתב מיום 19.7.00 שנשלח לעותר על ידי ראש אגף השיקום. במכתב זה מציין ראש אגף השיקום כי אגף השיקום רואה בעותר נכה משוקם, אולם היה וייאלץ להפסיק את עבודתו במקום עבודתו הנוכחי "נוכל לשקול כחריג בחינת שיקומך בתחנת דלק, עפ"י הנוהלים והקריטריונים בתחום זה ובהתייחס למועמדים אחרים שיהיו לכך באותו מועד". עוד הוסיף ראש אגף השיקום במכתבו כי: "נביא לתשומת ליבך שסיכויי שיקום כזה קלושים ביותר הן בשל נדירות ההיצע והן בשל גודל הביקוש". ביום 31.1.01 קיבל העותר הודעה מרפא"ל לפיה עבודתו בחברה תופסק ביום 31.3.01, וכבר ביום 1.2.01, למחרת קבלת ההודעה, פנה בא-כוחו של העותר לראש אגף השיקום במשרד הביטחון בבקשה כי נוכח הפסקת עבודתו של העותר ברפא"ל יוחזר לרשימת המועמדים לקבלת זיכיון לתחנת דלק, וכי עניינו יקודם במהירות האפשרית. ביום 26.2.01 נענתה פנייה זו על ידי אחת מעובדות אגף השיקום, שציינה במכתבה כי העותר הוא נכה משוקם וכל עוד שיקומו לא בוטל על ידי הוועדה המוסמכת לכך הוא אינו זכאי לכל שיקום חלופי, ובכלל זה לשיקום באמצעות הפעלת תחנת דלק. לאחר שעבודתו של העותר ברפא"ל נסתיימה ביום 31.3.01, פנה בא-כוחו של העותר ביום 1.5.01 למנהל מחוז שיקום חיפה והצפון בבקשה לשיקומו מחדש בתחנת דלק. במהלך למעלה משנה מאז שליחתו של מכתב זה התמהמהו הגורמים הרלוונטיים באגף השיקום בטיפולם בעניינו של העותר. התמהמהות זו (שלא לומר סחבת זו) באה לידי ביטוי באי מענה לפניותיו של העותר, בהצבת דרישות מדרישות שונות לקבלת מסמכים שונים מהעותר ומרפא"ל בדבר נסיבות הפסקת עבודתו של העותר ברפא"ל, ובדחיות שונות של הטיפול בעניינו של העותר. בסופו של דבר הודיע מנהל מחוז חיפה והצפון באגף השיקום לעותר במכתב מיום 28.5.02 כי מבדיקה שערך אגף השיקום עולה כי העותר פרש מרפא"ל מרצונו וביוזמתו, ועל כן הוא ממשיך להיחשב ל"נכה משוקם", ובהיותו נכה משוקם אין לאגף השיקום כל מחויבות לשקמו באמצעות תחנת דלק או בכל שיקום מקצועי אחר. בהקשר זה יוער, כי העותר טען כי הוא לא פרש מרפא"ל מיוזמתו ומרצונו החופשי והוא לא ביקש כלל להפסיק את עבודתו ברפא"ל, אלא שבהגיעו לגיל 48 התמלאו התנאים לפרישה שנקבעו בהסכם הקיבוצי המיוחד של רפא"ל מיום 6.6.96. מכל מקום, בפנינו לא טוענים עוד המשיבים כי העותר פרש מרצונו מעבודתו ברפא"ל. ביום 24.6.02 הגיש העותר למנהל היחידה הארצית לשירותי שיקום ערר על החלטתו הנזכרת של מנהל המחוז הדוחה את בקשתו לביטול שיקומו ולשיקום חוזר. משלא נתקבלה החלטה בערר הגיש העותר ביום 28.8.02 את העתירה שלפנינו, שבמסגרתה ביקש, בין היתר, להורות על ביטול שיקומו נוכח פיטוריו מעבודתו; להחזירו לרשימת הממתינים לקבלת זיכיון לניהול תחנת דלק כאילו הוכנס שמו לרשימה לראשונה בראשית שנות השמונים, המועד בו פנה לראשונה בבקשה לקבלת זיכיון, או לחלופין ביום 10.2.95, שהוא המועד בו ניתנה לו הבטחה מינהלית בעניין על ידי המשיב 3; ולקבוע כי הוא זכאי להיות משוקם בשיקום חוזר, וכי זכאותו לשיקום היא באמצעות תחנת דלק. ביום 28.8.02 ניתן בבית משפט זה (השופט א' מצא) צו על תנאי כמבוקש על ידי העותר. 4. אחת מהטענות המרכזיות שהעלה העותר בעתירתו היא כי הימנעות המשיבים מלהעביר את בקשתו לביטול שיקום, שהוגשה בעקבות פיטוריו מרפא"ל, לוועדה המחליטה בדבר ביטול השיקום, תוך הסתפקות בהחלטתו הנזכרת של מנהל המחוז מיום 28.5.02, הינה בלתי סבירה באופן קיצוני. ואכן, בעקבות הגשת העתירה דנן נבחן עניינו של העותר פעם נוספת על ידי אגף השיקום והוחלט להביאו בפני הוועדה המחוזית לביטול שיקום במחוז חיפה, שהיא הגורם המוסמך להחליט בבקשתו של העותר. ביום 13.1.03, כמעט שנתיים לאחר פיטוריו של העותר מרפא"ל, החליטה ועדת השיקום במחוז חיפה לבטל את שיקומו של העותר בעקבות פיטוריו מרפא"ל ולראות בו נכה בלתי-משוקם. בנוסף, הופנה העותר למפקחת על עובדי השיקום במחוז, לצורך בחינה של אפשרויות שיקומו. בנסיבות אלה התייתרו חלק מהסעדים שביקש העותר בעתירתו, שנגעו להליך ביטול השיקום. עם זאת, נותרה, כמובן, על כנה שאלת שיקומו החוזר של העותר באמצעות קבלת זיכיון להפעלת תחנת דלק. 5. מתצהיר התשובה שהגישו המשיבים ביום 9.6.03 עולה כי ביום 20.8.02 החליט מנכ"ל משרד הביטחון לבטל את מסלול השיקום של נכי צה"ל באמצעות הפעלת תחנות דלק. החלטה גורפת זו התקבלה בעקבות המלצת ועדה בראשות האלוף (במיל') רפאל ורדי, שבחנה את מצבו של אגף השיקום והמליצה לבטל את ההטבה של מתן זיכיונות לניהול תחנות דלק "בהיותה בלתי שוויונית ומפלה ונזקה גדול מתועלתה". יצוין, כי החלטתו של מנכ"ל משרד הביטחון נתקבלה לאחר שבשנת 1998 הונהגה מדיניות חדשה ביחס לתנאי ההסדר של שיקום נכי צה"ל באמצעות תחנות דלק, שתוצאותיה, על-פי הנטען בתצהיר התשובה, היו הפחתה באטרקטיביות הכלכלית של מסלול השיקום באמצעות תחנת דלק וצמצום ניכר של היצע הקרקעות המוקצות לנכי צה"ל לצורך שיקום. עוד נטען בתצהיר התשובה, כי החל משנת 1998 לא נחתמו חוזים חדשים להפעלת תחנות דלק על ידי נכי צה"ל, וזאת אף בנוגע לנכים שכבר הומלצו על ידי אגף השיקום לאיתור ספציפי, וכן לא ניתנו המלצות חדשות לנכים להפעלת תחנות דלק. במקביל להחלטתו, המתוארת לעיל, של מנכ"ל משרד הביטחון לבטל את מסלול השיקום באמצעות תחנות דלק נקבעו על ידי אגף השיקום הוראות מעבר ביחס לנכים שהטיפול בעניינם החל טרם קבלת ההחלטה. 6. באשר לעניינו הקונקרטי של העותר טענו המשיבים בתצהיר התשובה מטעמם כי שיקומו בוטל באופן רשמי ומסודר רק ביום 13.1.03 (מועד החלטתה של ועדת השיקום במחוז חיפה), וכי במועד זה כבר היה מבוטל, למעשה, מסלול השיקום באמצעות תחנת דלק. המשיבים הוסיפו עוד, כי גם אם בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן ניתן לראות את העותר כמי ששיקומו בוטל כבר במועד פיטוריו מרפא"ל ביום 31.3.01, וכך ליתן משקל להבטחות שניתנו לו בעבר, הרי התוצאה היא כי לכל היותר יראו את העותר כאילו במועד פיטוריו הוא הומלץ באופן עקרוני למועמדות לזיכיון על ידי הוועדה המחוזית. יצויין כי על-פי נהלי אגף השיקום, הוועדה המחוזית של הלשכה המחוזית, שבתחומה תוקם תחנת הדלק, היא הגורם הממליץ בפני הוועדה הארצית על נכי צה"ל המועמדים לשיקום באמצעות תחנת דלק. ואילו הוועדה הארצית היא הגורם המוסמך לקבוע את זהות הנכה שישוקם באמצעות תחנת דלק מסויימת. המשיבים הוסיפו וטענו כי על-פי הוראות המעבר, שנקבעו יחד עם החלטת מנכ"ל משרד הביטחון מיום 20.8.02, יופסק לחלוטין הטיפול במסלול השיקום באמצעות הפעלת תחנות דלק ביחס לנכי צה"ל, שקיבלו אישור עקרוני למועמדותם למסלול שיקום זה, אך מועמדותם טרם נבחנה על ידי הוועדה הארצית. על כן אף אם ייחשב העותר כאילו הומלץ על ידי הוועדה המחוזית כבר במועד פיטוריו מרפא"ל, אין בכך כדי להועיל לו, שכן מועמדותו כלל לא נבחנה על ידי הוועדה הארצית (בהקשר זה יוער, כי על-פי הוראות המעבר הנזכרות הופסק הטיפול במסלול השיקום באמצעות תחנות דלק אף ביחס לנכים שאושרו לשיבוץ ספציפי על ידי הוועדה הארצית, אך השיבוץ לא יצא אל הפועל מסיבות שאינן תלויות באגף השיקום). בהתחשב באמור לעיל עמדתם של המשיבים, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיר התשובה מטעמם, הייתה כי החלטתו של אגף השיקום שלא להמשיך ולטפל בבקשתו של העותר לשיקום באמצעות תחנת דלק הינה החלטה ענייינית וסבירה, וכי על העותר לעמוד בקשר עם המפקחת על עובדי השיקום במחוז חיפה לצורך בחינת אפשרויות אחרות לשיקומו. 7. בעקבות ביטולו של מסלול השיקום באמצעות תחנת דלק, הגיש העותר ביום 30.10.03 עתירה מתוקנת, שבה תקף את חוקיות החלטתו של מנכ"ל משרד הביטחון לבטל את מסלול השיקום באמצעות תחנות דלק. בעתירתו המתוקנת טען העותר כי החלטתו של מנכ"ל משרד הביטחון ניתנה בחוסר סמכות, שכן היא מנוגדת להוראת סעיף 6 לחוק משק הדלק (קידום התחרות), התשנ"ד-1994 (להלן: חוק משק הדלק). כאן המקום לציין כי בסעיף 6 לחוק משק הדלק, קבועה ההוראה שלהלן: "הקצאת מגרשים לנכי צה"ל 6. חלק מכלל המגרשים שישווק המינהל לצורך הקמת תחנות תדלוק יוקצה לנכי צבא הגנה לישראל, בהתאם להסדר, כפי שאומץ בהחלטת הממשלה". העתירה שלפנינו לא היתה העתירה היחידה שהופנתה כנגד ההחלטה לבטל את מסלול השיקום באמצעות תחנות דלק. היו עתירות נוספות ובהן עתירת ארגון נכי צה"ל. בעקבות הצו-על-תנאי שהוצא בעתירתו המתוקנת של העותר ובעתירות הנוספות שהופנו כנגד אותה החלטה, הוגש ביום 16.7.04 תצהיר תשובה נוסף מטעם המשיבים, שבו טענו כי החלטתו של מנכ"ל משרד הביטחון ניתנה לאחר שמסלול השיקום באמצעות הפעלת תחנת דלק היה בפועל משותק מזה שנים. כן ציינו המשיבים כי ביום 27.6.04 הופץ תזכיר הצעת חוק, לפיה יבוטל סעיף 6 לחוק משק הדלק. טענתם של המשיבים בתצהיר התשובה הייתה כי החלטת מנכ"ל משרד הביטחון הייתה מוצדקת לגופה, ועל כן נוכח העובדה שהחל הליך חקיקה, שנועד להתאים את המצב הנורמטיבי להחלטת המנכ"ל, אין מקום להורות על ביטול ההחלטה אף אם נפל בה פגם של סמכות, וזאת בהתאם לעקרון הבטלות היחסית. דא עקא, שתזכיר הצעת החוק, שנועד לאשרר בדיעבד את החלטתו של מנכ"ל משרד הביטחון, לא הביא לתוצאה האמורה. ביום 16.1.05 הועלה התזכיר לדיון בפני וועדת השרים לחקיקה וזו החליטה לאשרו; אולם, בעקבות ערר שהוגש על החלטה זו התקיים ביום 13.3.05 דיון נוסף בוועדת השרים לחקיקה, והוחלט לקבל את הערר. משלא צלח הניסיון להביא לביטולו של סעיף 6 לחוק משק הדלק, ומשלא צלחו המגעים שנוהלו במטרה להגיע להבנות בין המשיבים לבין ארגון נכי צה"ל, הודיעו המשיבים ביום 2.1.06 כי המדינה אינה רואה מנוס מלפעול בשלב זה מחדש בהתאם לסעיף 6 לחוק משק הדלק. בהמשך להודעתם האמורה של המשיבים, שמשמעותה המעשית היתה כי למעלה משלוש שנים אחרי שנתקבלה החלטתו של מנכ"ל משרד הביטחון החליטו המשיבים לחזור ממנה ולשוב לפעול בהתאם לדין הקיים, הביעו המשיבים בהודעה נוספת מיום 26.1.06 את עמדתם כי על העותר להגיש בקשה עדכנית לשיקום באמצעות הפעלת תחנת דלק. המשיבים ציינו בהודעתם, כי בקשה זו תיבחן בהתאם להוראות אגף השיקום על רקע מכלול הנתונים העדכניים לגבי העותר, ובהם גילו, מצבו המשפחתי ואחוזי הנכות שלו. הנה כי כן פרשת הקצאת תחנות דלק לשיקום נכי צה"ל עברה מסלול ארוך ומפותל משך השנים, ועניינו של העותר שלפנינו עבר אף הוא דרך ארוכה. 8. טענותיו של העותר ביחס להודעתם של המשיבים מיום 26.1.06 הן העומדות עתה לבירור בפנינו. בעקבות ההתפתחויות שחלו מאז הגשת העתירה אין ניצבות עוד בפנינו טענות העותר בדבר סירובם של המשיבים להורות על ביטול שיקומו בעקבות פיטוריו מרפא"ל ביום 31.3.01, וכן איננו נדרשים עוד להכריע בשאלת חוקיות החלטת מנכ"ל משרד הביטחון לבטל את מסלול השיקום של נכי צה"ל באמצעות קבלת זיכיון לניהול תחנות דלק. הסוגיה שנותרה בפנינו להכרעה הינה האם נוכח השתלשלות העניינים בטיפול בבקשות שהגיש העותר במהלך השנים כדי להיכלל במסלול השיקום באמצעות תחנת דלק והשינויים שחלו במדיניות המשיבים מאז הגשת העתירה, על העותר להגיש בקשה עדכנית לשיקום באמצעות תחנת דלק, כפי שטוענים המשיבים, או שמא ניתן להסתפק בבקשות שהוגשו על ידו עד כה, כפי שטוען העותר. 9. לטענת העותר, עמדתם הנוכחית של המשיבים אינה סבירה, שכן היא מתעלמת התעלמות מוחלטת מנסיבותיו המיוחדות – הגשת בקשה להשתקם באמצעות תחנת דלק כבר בראשית שנות השמונים; ההבטחות השלטוניות שניתנו לעותר במהלך השנים; פסק דינו של בית משפט זה בעתירתו הקודמת של העותר בבג"ץ 4709/97; ההימנעות מלטפל בבקשתו של העותר לאחר פיטוריו מרפא"ל; החלטתו של מנכ"ל משרד הביטחון שניתנה בחוסר סמכות ובניגוד לדין; והניסיון הכושל להביא לביטולו של סעיף 6 לחוק משק הדלק. על יסוד נסיבות מיוחדות אלה ונוכח הסחבת הממושכת של המשיבים בטיפול בעניינו, טוען העותר כי אין מקום לדרוש ממנו להגיש בקשה חדשה לשיקום באמצעות תחנת דלק. העותר מציין עוד, כי מאז פיטוריו מרפא"ל בשנת 2001 הוא מובטל ובלתי משוקם, והוא ממתין לכך שהמשיבים יפעלו לשיקומו בהתאם לבקשתו ובהתאם לפסק דינו של בית משפט זה בעתירתו הקודמת. 10. המשיבים, שעמדתם ביחס למסלול השיקום של נכי צה"ל באמצעות תחנות דלק השתנתה, כמתואר לעיל, מאז הגשת העתירה, מציינים כי כיום חידש משרד הביטחון את הטיפול במסלול השיקום הנדון, וטוענים, כאמור, כי על העותר להגיש בקשה חדשה לשיקום באמצעות תחנת דלק, שבה יתייחס גם למסלולי שיקום חלופיים ושתיבחן בהתאם להוראה הרלוונטית של אגף השיקום. בדיון שנערך בפנינו ביום 5.2.07 טען בא-כוח המדינה, כי אין הצדקה "להקפיץ" דווקא את העותר לראש ה"תור" לקבלת הזיכיון להפעלת תחנת דלק, המונה עשרות ממתינים, וזאת לאחר שהלה פרש מעבודתו ברפא"ל, תוך שהוא נהנה מפנסיה ומפיצויים. בא-כוח המדינה הוסיף עוד, כי בקשתו של העותר תעמוד לדיון מחודש בוועדה המחוזית, כאשר זו תתכנס ויהיו בפניה איתורים ספציפיים של תחנות דלק, וכי בבחינת הבקשה יינתן משקל גם להבטחה המנהלית שקיבל העותר בזמנו (כפי שמתחייב מפסק הדין, שניתן בעתירתו הקודמת של העותר לבית משפט זה). 11. בבואנו להכריע בטענות הצדדים אנו נדרשים למצוא את האיזון המתאים בין גורמים שונים. אי אפשר להתעלם מהתנהלותם הבעייתית של המשיבים כלפי העותר, שהייתה כרוכה בסחבת בלתי-מוצדקת ושפגעה בציפיותיו של העותר להיכלל במסלול השיקום באמצעות תחנת דלק – ציפיות שהתבססו על הבטחות מפורשות של גורמים שונים באגף השיקום, ומכך שבית משפט זה הכיר בפסק דינו הקודם בעניינו של העותר בכך שיש ליתן משקל להבטחות אלה, אף אם ניתנו בחוסר סמכות. בהקשר זה מקובלת עלינו טענת העותר כי אגף השיקום, במיוחד בפרק הזמן שבין מועד פיטוריו מרפא"ל ביום 31.3.01 למועד שבו נתקבלה החלטת ועדת השיקום במחוז חיפה לבטל את שיקומו של העותר ביום 13.1.03, השתהה השתהות בלתי-סבירה בטיפול בעניינו של העותר, וזאת במיוחד על רקע העובדה שהעותר פנה לאגף השיקום עוד לפני מועד סיום עבודתו ברפא"ל (כמפורט בפיסקה 3 לעיל), והודיע מראש על כך שעבודתו ברפא"ל צפויה להסתיים. רק כאשר העותר שב ופנה לאגף השיקום מספר פעמים, וזמן ניכר לאחר פיטוריו החל הטיפול הממשי בעניינו; רק בעקבות הגשת העתירה דנן הכירו המשיבים בכך שנוכח פיטוריו של העותר מרפא"ל יש לראות בעותר נכה בלתי-משוקם. הגורמים השונים באגף השיקום שטיפלו בעניינו של העותר במהלך התקופה שבין פיטוריו למועד ביטול שיקומו לא מילאו, אפוא, את החובה לפעול במהירות הראויה, המוטלת על הרשות המינהלית, בהתאם לסעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, חובה שנקבע בפסיקתנו כי היא אינה אלא ביטוי לחובתה של הרשות להתנהגות סבירה (ראו: בג"ץ 7198/93 מיטראל בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר, פ"ד מח(2) 844, 853; בג"ץ 5931/04 מזורסקי נ' מדינת ישראל,משרד החינוך, פ"ד נט(3) 769, 783-782; בג"צ 4634/04 רופאים לזכויות אדם נ' השר לביטחון פנים (טרם פורסם, פיסקה 32 לפסק הדין). מן הראוי לציין עוד, כי אילו המשיבים היו פועלים במהירות הראויה לאחר סיום עבודתו של העותר ברפא"ל ביום 31.3.01 ניתן להניח כי בקשתו להיכלל במסלול השיקום באמצעות תחנת דלק הייתה נבחנת לגופה, והייתה מתקבלת הכרעה עניינית בבקשה עוד בטרם ניתנה החלטתו של מנכ"ל משרד הביטחון ביום 20.8.02 לבטל מסלול שיקום זה. יש להוסיף עוד, כי כאשר רשות מינהלית מסוימת מתנהלת כלפי אזרח שבא עימה במגע או נזקק לשירותיה, באופן שבו התנהלו המשיבים כלפי העותר במהלך השנים כעולה מעובדות הפרשה שלפנינו, הדבר פוגע לא רק באינטרסים האישיים של האזרח הנפגע אלא אף באינטרס הציבורי הרחב הנוגע לאמון הציבור באותה רשות בפרט וברשויות המינהל במדינה בכלל. במקרה הקונקרטי שלפנינו משמעותה המעשית של דרישה מן העותר כי יגיש בקשה חדשה ועדכנית להיכלל במסלול השיקום באמצעות תחנות דלק, בלא שהמשיבים יכירו בכך שיש ליתן משקל לבקשותיו הקודמות ולפניותיו אליהם בעבר, הינה בבחינת מתן הכשר לדרך ההתנהלות שאפיינה את הטיפול בעניינו של העותר משך שנים, תוך מתן משקל אפסי לאינטרסים של העותר ולציפיותיו. תוצאה כזו אף אינה עולה בקנה אחד עם פסק דינו הקודם של בית משפט זה, שכן היא אינה נותנת כל משקל להבטחה המינהלית שניתנה לו בעבר. 12. על אף האמור עלינו להביא בחשבון כי קביעה שהעותר ייכלל ברשימת נכי צה"ל הממתינים לקבלת זיכיון להפעלת תחנת דלק כאילו בקשתו הוגשה בראשית שנות השמונים או לחלופין בשנת 1995, כפי שמבקש העותר, משמעותה הינה פגיעה אפשרית בנכי צה"ל אחרים, שייתכן כי מצבם האובייקטיבי הוא קשה יותר מזה של העותר. נכים אלה ממתינים אף הם שנים רבות לקבלת הזיכיון המיוחל, ונראה שלפחות לחלקם ישנו אינטרס ציפייה ביחס לקבלת הזיכיון שהוא משמעותי יותר מזה של העותר, שכן הם היו מצויים בשלב מתקדם יותר בדרכם לקבלת הזיכיון במועד בו נתקבלה החלטת מנכ"ל משרד הביטחון לבטל את מסלול השיקום באמצעות תחנות דלק. עוד יצוין, כי לאחר שניתן פסק הדין בעתירתו הקודמת של העותר, הובהר לו לא אחת על ידי אגף השיקום כי סיכוייו להיכלל במסלול השיקום המבוקש על ידו הינם נמוכים ביותר, ואף בכך יש כדי להגביל את אינטרס הציפייה הלגיטימי של העותר. בנוסף, הקביעה המבוקשת על ידי העותר באשר למועד שבו יש לראות את בקשתו כאילו הוגשה, אינה עולה בקנה אחד עם פסק הדין הקודם בעניינו של העותר, שבו נדחתה כזכור עתירתו של העותר להורות על שיקומו בדרך של הענקת זיכיון להפעלת תחנת דלק. בית משפט זה קבע באותו פסק דין, כי אין די בהבטחה שניתנה לעותר כדי לסטות מהוראות אגף השיקום באותה עת וכי יש לראות את העותר, נכון לאותו מועד, כ"נכה משוקם". עניין נוסף בו יש להתחשב בהקשר זה הוא שכעולה מתשובות המשיבים לעתירה, מועד הגשת הבקשה להיכלל במסלול השיקום באמצעות תחנת דלק אינו אמת המידה היחידה לקביעת זהות נכי צה"ל, שיקבלו בסופו של יום את הזיכיון. קריטריונים נוספים המשמשים את אגף השיקום למיון המועמדים השונים הם, בין היתר, גילם של המועמדים, מצב התעסוקתי ומצבם המשפחתי. על פני הדברים קריטריונים אלה נראים סבירים, ומכל מקום העותר אינו משיג בפנינו על השימוש בהם. בנסיבות אלה אין פסול בדרישה כי יימסרו לאגף השיקום הנתונים העדכניים לגבי העותר, וזאת על מנת שניתן יהיה להשוות בין מצבו של העותר למצבם של נכי צה"ל האחרים המועמדים לקבלת זיכיון על בסיס מלוא המידע הרלוונטי. 13. בהתחשב במכלול השיקולים המפורטים לעיל, התוצאה המאזנת בצורה הסבירה ביותר בין השיקולים הרלוונטיים בעניינו של העותר, היא שכתנאי לכך שהעותר יוכל להיכלל במסלול השיקום באמצעות תחנת דלק יהיה עליו להגיש בקשה עדכנית בעניין, ובה פירוט הנתונים האישיים הנדרשים על ידי אגף השיקום לשם הכרעה בבקשה; אולם, ככל שמועד הגשת הבקשה הוא רלוונטי למיון בקשותיהם של המועמדים השונים להיכלל במסלול השיקום, יש לראות את בקשתו של העותר כאילו הוגשה ביום 31.3.01 – מועד סיום עבודתו ברפא"ל. קביעת מועד זה כמועד הגשת הבקשה עולה בקנה אחד עם פסק דינו הקודם של בית משפט זה בעניינו של העותר, שלפיו יש ליתן משקל להבטחה המינהלית שניתנה לעותר. קביעה זו אף מתחשבת בכך שפנייתו של העותר לאגף השיקום, שבה הודיע על המועד הצפוי לסיום עבודתו ברפא"ל נעשתה מבעוד מועד. מנגד, קביעה זו אינה מביאה לפגיעה יתר על המידה בנכים שמצבם האובייקטיבי חמור מזה של העותר, שכן אין משמעותה בהכרח שהעותר יוצב בראש רשימת הממתינים, אלא היא נותנת ביטוי לאמת המידה של מועד הגשת הבקשה, ככל שאמת מידה זו רלוונטית, ולא לאמות המידה האחרות, המשמשות למיון המועמדים השונים להיכלל במסלול השיקום. 14. אשר על כן, אציע לחבריי ליתן צו מוחלט, כמפורט בפיסקה 13 לעיל, המורה למשיבים לקבל את בקשתו המעודכנת של העותר לשיקום באמצעות הקצאת תחנת דלק ולדון בה כאילו מועד הגשתה הוא 31.3.01. המשיבים יישאו בשכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, ב' בתמוז התשס"ז (18.06.2007). ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02073730_N45.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il