פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 735/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 735/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו ע"י בית המשפט המחוזי לנוער חיפה מיום 13.12.2011 ב-ת"פ 56141-10-10 תאריך הישיבה: י"ח באב התשע"ג (25.7.2013) בשם המערער: עו"ד חגית לרנאו; עו"ד ישי שרון בשם המשיבה: עו"ד איתמר גלבפיש בשם שירות המבחן לנוער: גב' שלומית מרדר פסק-דין המשנָה לנשיא מ' נאור: המערער, שהיה בן 12 ו-4 חודשים בעת האירוע מושא האישום, קטל את חייו של דודו (אחי אביו) עאהד הייבי. הוא עשה כן, לפי קביעת בית המשפט קמא, על רקע פגיעה קשה של הדוד בכבודה של אמו של המערער. המערער נעץ סכין בגבו של המנוח וגרם למותו. מדובר בסכין גדולה וחדה שנועדה לחיתוך עופות. המערער טוען כי פעל מתוך הגנה עצמית, וכי לא היה מודע כלל לאפשרות שייגרם מוות. העניינים שהיו טעונים הכרעה הם אפוא טענות ההגנה העצמית או הגנה עצמית מדומה, וטענה בדבר העדר מודעות לאפשרות קרות התוצאה. 1. בית המשפט המחוזי (השופט ע' גרשון) הרשיע את המערער בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). בית המשפט קבע, כי לא נסתרה החזקה לפיה המערער היה מודע לכך שדקירתו את המנוח באזור פלג גופו העליון משמאל באמצעות סכין שאורך להבה כ-18 ס"מ, המשמשת לחיתוך עופות, עלולה לגרום למותו. מכל מקום – המערער היה קל דעת באשר לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. כמו כן, בית המשפט דחה, ופרטים עוד יובאו, את טענת ההגנה העצמית. בית המשפט הורה כי המערער יוחזק במעון נעול עד לגיל 18. על הכרעת הדין וגזר הדין הגיש המערער את הערעור שלפנינו באמצעות הסנגוריה הציבורית. 2. עיינו בטענות הצדדים בכתב, הוספנו ושמענו בהרחבה רבה טענות על פה. לאחר עיון בראיות עמדתי היא כי אין מקום להתערב בממצאים שבעובדה ובמסקנה כי המערער עבר את עבירת ההריגה, וגם לא בחומרת העונש. 3. באת כוח המערער, עו"ד לרנאו, עשתה עבורו את כל שניתן לעשות. היא ציירה לפנינו "נרטיב", כלשונה, בו הושם הדגש על הרקע שקדם לאירוע. לא אכחד: הלב נכמר על המערער, שרק חצה את הגבול התחתון של הקטינות בעת האירוע. לכל אשר יתואר להלן כסיפור העלילה, ובפרט לאופן בו תיארה ההגנה את החלק הראשון של האירוע צריך שיהיה וגם היה משקל ראוי בעת גזר הדין. עם זאת, לענין עצם ההרשעה בהריגה אין לחלקו הראשון של האירוע נפקות משפטית לענין הכרעת הדין. לענין גזר הדין היה מקום לתת את המשקל הראוי לערך של קדושת חיי אדם, גם חייו של אדם אשר פעל יחד עם אֶחָיו כלפי המערער ואמו שלא כראוי, ואני נוקטת לשון המעטה. 4. משפחתו של המערער התגוררה בבניין דירות השייך למשפחת אביו של המערער. בדירות אחרות בבניין התגוררו אֶחָיו של האב ומשפחותיהם. בחלקו האחורי של הבניין הייתה משחטת עופות שהקימו הוריו של המערער. כפי שעולה מעדות המערער עצמו, הבעלות הייתה של כל האחים. ביום 21.9.2010 הורחק האב מהבית בעקבות תלונות של האם, רודיאנה הייבי (להלן: רודיאנה), על אלימות. הרחקתו עוררה טינה רבה מצד המשפחה כלפי האם. הדודים לחצו על רודיאנה לחזור בה מתלונתה, וחסמו את הגישה שלה למשחטה. לאחר הליכים משפטיים שונים שאין צורך לעמוד על פרטיהם החליטה רודיאנה לנקות את המשחטה, שריח רע עלה ממנה, כדי להפעילה. היא חששה מאלימות והזעיקה את המשטרה, אך לא המתינה לבואם של השוטרים וניסתה לפתוח את המשחטה. כפי שעלה מהעדויות, ניסיונותיה של האם לפתוח את העסק תוך סילוקן של שרשראות שהתקינו אחיה של בעלה גררו מצד משפחת הבעל ניסיונות למנוע בעדה לעשות כן, כמו גם איומים הדדיים, התגרויות וקללות הדדיות. המנוח ירד מדירתו לזירה, אך בהתערבות שכן חזר לדירתו. בכך הסתיים חלקו הראשון של האירוע. מאוחר יותר חזר המנוח לחצר, לאחר שהסתבר לו כי האם ממשיכה בניסיונותיה להיכנס לחנות. כך החל השלב השני של האירוע, שלב בו נטל המערער סכין גדולה, וקטל את המנוח. כאמור, בחלקו השני של האירוע המנוח שב לזירה. הוא ירד בידיים ריקות. לענין מה שארע בשלב זה קבע בית המשפט כי יש להעדיף דברים שמסר המערער בסמוך לאירוע בשתי הודעות ראשונות על פני גרסה מאוחרת שמסר בהודעותיו המאוחרות ובבית המשפט. על סמך ההודעות הראשונות קבע בית המשפט כי הסיבה היחידה בגינה נעץ המערער את הסכין במנוח היא העלבון והפגיעה בכבודה של אמו בפרהסיה מול בני המשפחה ומול השכנים שצפו במתרחש. בית המשפט הסתמך על דברי המערער בהודעה הראשונה שמסר לאחר האירוע לפיה הוא "בכלל לא שתק" על זה שהמנוח זרק מילה לא טובה על אמו, ו"ישר הלך והביא סכין". 5. לגבי מה שארע בשלב השני של האירוע קיבל בית המשפט את עדותו של העד מהדי, בן גילו של המערער, שהיה עד ניטרלי. מהדי היה עד יחיד להתרחשויות שקדמו לדקירה בשלב השני, והדברים שמסר השתלבו עם גרסאותיו הראשונות של המערער לאחר שנעצר. וכך קבע בית המשפט לגבי החלק השני של האירוע: "אני קובע כי חלקו השני של האירוע שהוביל לדקירתו של המנוח התרחש באופן הבא: המנוח ירד בחזרה אל החצר ואז החל הויכוח בינו לבין רודאינה להתלהט. הוחלפו צעקות וקללות. המנוח תלש צינורות מים שבכניסה לחנות. הריב התלהט ורק בשלב הזה החל העימות הפיסי בין הנוכחים כאשר מי שהחל אותו היה הנאשם שזרק בקבוק [מים – מ.נ.] ראשון לעברו של המנוח. בתגובה, השליך המנוח גם הוא בקבוק לכיוונם של רודאינה והנאשם. רודאינה מצידה השליכה בקבוק נוסף לעברו של המנוח וכן זרקה לעברו מטאטא. בקבוק אחד מבין השניים פגע בגבו של המנוח. אז החלה רודאינה להתקדם לכיוון העסק פנימה ביחד עם הנאשם כאשר המנוח בעקבותיה. כל העת נמשכו הצעקות, חילופי הקללות וההתגרויות שבין הצדדים. בשלב זה המנוח רכן לעברה של רודאינה, כיתר אותה, התנפל עליה וייתכן שאף בעט בה ברגליו והכה אותה מכות קלות (שלא הותירו סימן) והכל באמצעות ידיו בלבד. לא הייתה כל חניקה של המנוח את רודאינה [כגרסת רודיאנה אותה אימץ המערער בעדותו – מ.נ.]. בתגובה נכנס הנאשם פנימה אל המחסן, נטל סכין מקופסת הסכינים, עלה על המדרגה ודקר את המנוח דקירה אחת עמוקה בגבו העליון משמאל. המנוח הרפה מרודאינה, החל לצאת מהעסק לכיוון החצר, הלך מספר צעדים ונפל." 6. עיון בראיות מעלה כי חלה התפתחות בגרסאותיו של המערער לגבי עוצמת הפגיעה של המנוח באמו. לא ראיתי מקום להתערב בשתי הקביעות העיקריות שהביאו לתוצאת הכרעת הדין – האחת, כי המערער היה מודע לאפשרות קרות התוצאה הקטלנית; השנייה, כי לא חלה על המערער טענת הגנה עצמית. 7. אפתח בטענת ההגנה העצמית. המערער, בגילו הצעיר, נקלע שלא בטובתו לסכסוך קשה בין משפחת אביו לבין אמו. הוא נטל על עצמו את התפקיד של הגבר במשפחה, האחראי לשלומם ולכבודם של אמו ואחיו. ניתן להבין ללבו, אך לא ניתן להשלים עם מעשיו. מעשיו של המערער אינם בגדר הגנה עצמית או הגנה על הזולת, וגם לא הגנה עצמית מדומה. הגנה עצמית מוגדרת בסעיפים 34י ו-34טז לחוק העונשין. וכך מורים סעיפים אלו: הגנה עצמית 34י. לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. חריגה מן הסביר 34טז. הוראות סעיפים 34י, 34יא ו-34יב לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה. 8. ההוראה שבסעיף 34י מגדירה את התנאים אשר בהתקיימם תעמוד לנאשם ההגנה העצמית, ואלו פורשו בפסיקה (ראו ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינה של השופטת ארבל (25.10.2006) (להלן: פרשת אלטגאוז); ע"פ 6147/07 אביסידריס נ' מדינת ישראל, פסקאות 33-31 לפסק דיני (2.7.2009) (להלן: פרשת אביסידריס); ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל פסקה 15 לפסק דינה של השופטת ארבל (22.2.2007) (להלן: פרשת זלנצקי)). אין חולק כי בענייננו התקיפה לא היתה כדין, כי נשקפה ממנה סכנה בעוצמה מסוימת לגופה של רודיאנה (הגם שלא לחייה, כאמור לעיל), ואני מוכנה להניח כי מעשה ההתגוננות היה דרוש באופן מיידי על מנת להדוף את התקיפה. אבהיר גם, כי איני שותפה לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער הביא עצמו בהתנהגותו הפסולה לתקיפה, תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. אם צריך היה לחלק "ציונים" להתנהגות פסולה שהביאה למצב הדברים, אי אפשר להתחיל בזריקת הבקבוקים מצד המערער. הדברים הולכים רחוק יותר בזמן. קשה לקבוע על מי מוטלת האשמה העיקרית לפרוץ הסכסוך, ומכל מקום אין לזקוף לחובת המערער התנהגות פסולה, ככל שהיתה כזו, של אמו. אין צורך להאריך בענין זה, כיוון שב"כ המדינה הבהיר בדיון כי אין המדינה טוענת להתנהגות פסולה של המערער השוללת טענה אפשרית של הגנה עצמית. עוד אבהיר, כי איני שותפה גם לאמירה לפיה המערער הוא "נער מעז פנים: הוא העז לתקוף את דודו ולזרוק עליו בקבוק מים" (עמוד 34 להכרעת הדין). לטעמי גם המנוח לא התנהג כדוד מיטיב וזריקת בקבוק המים היא רכיב שולי בכל הפרשה. מכאן, שתנאים אלו מתקיימים ואינם שוללים את הגנה עצמית העומדת למערער. ואולם, סעיף 34י מגדיר גם את תנאי הנחיצות. הסעיף קובע כי על המעשה להיות "דרוש באופן מיידי" לצורך הדיפת התקיפה. נדרש, כי לא ניתן היה להדוף את התקיפה בדרך אחרת, פוגענית פחות בתוקף (ראו ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 265, 274 (1996)). תנאי הנחיצות פורש בפסיקה ככזה הכולל הן נחיצות איכותית (האם בפני העושה עמדו אלטרנטיבות אחרות לפעולה) והן נחיצות כמותית (האם העושה יכול היה לנקוט בכוח מועט יותר לשם הדיפת הסכנה) (ראו ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80, 90 (2004)). תנאי הנחיצות מגולם גם בסעיף 34טז לחוק, הקובע כי ההגנה העצמית נשללת כאשר המעשה שנעשה "לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה". בגדר דרישת הסבירות נכללת גם נחיצות המעשה: מעשה החורג מן המידה הדרושה להגנה על החיים אינו עומד בדרישת הסבירות, שכן הוא מאבד את אופיו ההגנתי המקנה לו פטור מאחריות פלילית והופך לתקיפה שמטרתה להעניש את התוקף. מעשה "ענישה" בתגובה לתקיפה איננו סביר (ע"פ 4785/90 ג'בארין נ' מדינת ישראל פ"ד מט(5) 221, 228). סעיף 34טז פורש בספרות ובפסיקה ככזה אשר כולל גם דרישה של פרופורציה (ראו; פרשת אביסידריס, בפסקה 32; פרשת זלנצקי, בפסקה 15; בועז סנג'רו הגנה עצמית במשפט הפלילי 211-205 (2000). להבחנה בין תנאי הנחיצות לבין תנאי הפרופורציה ראו פרשת אלטגאוז, בפסקה 14). בגדרו של תנאי נורמטיבי זה נדרש, כי יתקיים יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת ההתגוננות לנזק הצפוי מהתקיפה. לדעתי, בצדק ציין בית המשפט קמא כי יסודות הנחיצות והפרופורציה אינם מתקיימים בענייננו. אני מוכנה לקבל, לצורך הענין, כי המערער לא יכול היה לעזוב את הזירה, וכי אילו היה יוצא וצועק לעזרה הדבר לא היה מועיל לו, או לפחות כי האמין שהדבר לא היה מועיל לו נוכח אדישותם של השכנים שצפו במתרחש ונמנעו מלהתערב (למעט שכן אחד אשר הרחיק את המנוח בשלב הראשון). גם תחת הנחות אלה, וזה העיקר בעיני, המערער יכול היה להשתמש באמצעי פוגעני פחות להדיפת המנוח. בשטח היה מקל של מטאטא וגם מתלה כביסה. בית המשפט מזכיר, כי המערער בחקירתו נשאל מדוע לא השתמש במקל המטאטא והשיב: "אתקוף אותו עם מקל מטאטא? מהמכה הראשונה היא תישבר" (עמ' 2, שורות 8-9 להודעת המערער מיום 19.10.2010). הדבר מלמד על מידת הכוח שביקש המערער להפעיל. כפי שעלה מחקירת המערער, היו גם בנמצא סכינים פחות חדות. גם ניתן היה, ולדעתי אפילו לכך לא היה מקום, לפגוע במנוח ברגליו או בידיו ולא באזור הפגיעה. כל זאת תחת הנחות הנוחות למערער לפיהן המנוח הכה בידיו את האם ובעט בה ברגליו, ואף נשך אותה באצבעהּ. אין המדובר, כפי שקבע בית המשפט ובצדק, בכך שהמנוח חנק את האם. לא בכדי האם, ובעקבותיה המערער, טענו בעדותם כי המנוח חנק את האם. טעם הדבר נעוץ בכך שכמעט מובן מאליו שאין כל יחס סביר בין הנזק שהיה צפוי לאמו של המערער לרעה אשר גרם המערער. יוצא מכך, שהמערער מנוע מלחסות בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 34י לחוק העונשין (ראו ע"פ 1520/97 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 337, 354 (2000)). 9. המערער טוען כי אף אם לא חלים תנאי ההגנה העצמית, הרי שלכל הפחות מתקיימים בעניינו תנאי ההגנה העצמית הסובייקטיבית. אף טענה זו אין לקבל. הסייג המכונה "הגנה עצמית מדומה" הנו למעשה שילוב בין סייג הטעות במצב הדברים שבסעיף 34יח(א) לחוק העונשין ובין סייג ההגנה העצמית שבסעיף 34י לחוק (ע"פ 6392/07 מדינת ישראל נגד יחזקאל, פסקה כ"ו לפסק דינו של השופט רובינשטיין (30.4.2008)). סעיף 34יח(א) מורה כי "העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו". כלומר, נאשם הפועל מתוך אמונה מוטעית כי מתקיימים תנאיה העובדתיים של ההגנה העצמית, יישא באחריות פלילית רק במידה בה היה נושא אם היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו (פרשת אלטגאוז, פסקה 16 לפסק דינה של השופטת ארבל). המערער טוען כי סבר בכנות שדקירת המנוח נחוצה באופן מיידי לשם הגנה על אמו ואחיו, וכי לא עמדו בפניו אלטרנטיבות אמיתיות אחרות. השאלה האם נאשם טעה טעות כנה בנוגע להתקיימות תנאי ההגנה העצמית המנויים בסעיף 34י לחוק העונשין – כולם או מקצתם – היא שאלה עובדתית מובהקת, שההכרעה בה מסורה לערכאה הדיונית (ע"פ 8133/09 מזרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (21.7.2010)). בממצאים אלה, כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם היא מוצאת כי המסכת העובדתית שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם חומר הראיות (ראו: ע"פ 2902/07 עראר נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של השופט לוי (8.9.2008); פרשת אביסידריס, בפסקאות 22-21 לפסק דיני). בית המשפט המחוזי, על סמך מכלול הראיות שהובאו בפניו, דחה את טענות המערער וקבע כממצא עובדתי כי המערער לא חש באופן סובייקטיבי סכנה מוחשית לחייו. בחקירות שנערכו בסמוך לאירוע לא טען המערער בשום שלב כי הרגיש כי היה שרוי בסכנת חיים. גרסא זו הועלתה על ידו בשלב מאוחר יותר, ונקבע כי לא ניתן טעם מניח את הדעת לכבישת העדות בנוגע לפרט חיוני כל כך. בית המשפט קמא קבע, כי הסיבה לתקיפה לא היתה סכנת החיים שחש המערער, אלא הפגיעה בכבודה של אמו ובכבודו שלו. לא מצאתי הצדקה להתערב בממצא עובדתי זה. 10. כזכור, קובל המערער גם על כך שבית המשפט קבע כי התקיים בו יסוד נפשי של מודעות לאפשרות המוות. לטענת המערער, בית המשפט הפעיל חזקה עובדתית כאילו הייתה זו חזקה משפטית, תוך התעלמות מגילו הצעיר של המערער והמצוקה בה היה נתון. גם בענין זה אין מקום להתערב במסקנות בית המשפט המחוזי. השאלה מהו היסוד הנפשי שהיה לאדם היא שאלה שבעובדה. ניתן להיעזר בחזקות העולות מניסיון החיים, שאינן אלא חזקות עובדתיות. אין חזקה עובדתית לפיה לקטין רך בשנים אין מודעות לתוצאות האפשריות של מעשיו, אף שיכול בית המשפט להשתכנע – ולו בדרך של ספק – כי הקטין (או כל אדם אחר) לא היה מודע למה שכל אדם סביר היה מודע לו במקומו. כך, למשל, לא נעתרנו לערעור של המדינה שביקשה לקבוע, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, כי לאחראי על אסון ורסאי לא הייתה מודעות בפועל לאפשרות קרות המוות, בדיוק מן הטעם שזהו ענין שבעובדה (ראו ע"פ 9815/07 רון נ' מדינת ישראל, פסקאות 109-105 לפסק הדין (26.11.2008)). כך גם בענייננו אין לדעתי מקום להתערב בממצאים שקבע בית המשפט בענין היסוד הנפשי של המערער. 11. אשר על כן, יש לדעתי לדחות את הערעור על ההרשעה. 12. לענין העונש: הדין אינו מאפשר להטיל על המערער, נוכח גילו בעת גזר הדין, עונש של מאסר בפועל (סעיף 25(ד) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער)). ניתן להטיל עליו שהייה במעון נעול עד גיל 20 (סעיף 34 לחוק הנוער). על המערער הוטל לשהות במעון נעול עד גיל 18. נראה כי מכתב שכתבה אשת המנוח, בו ביקשה לנהוג במערער במידת הרחמים, תרם במידה רבה להקלה בעונשו. לדעתי, בהתערבות בגזר הדין יש מסר המקל ראש בחיי אדם. העיקרון של שמירה על קדושת חיי אדם הוא, בעיני, עקרון שחיוני לשמור עליו, והוא ערך עליון בשיטת המשפט הישראלית (ראו: ע"פ 6833/06 אבו עמאש נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק דיני (11.1.2010); ע"פ 4688/09 ראב נ' מדינת ישראל, פסקאות כ"ג-כ"ה לפסק דינו של השופט רובינשטיין (29.12.2009); ע"פ 5729/09 לוי נ' מדינת ישראל, עמוד 8 לפסק הדין (27.4.2010)). יכולת לרסן דחפים אלימים בנסיבות של מצוקה ולא להיכנע להם אינה קלה, אך היא הכרחית. קבלת טענות המבוססות על "הגנה עצמית גבולית" (כדברי ב"כ המערער), או הגנה על כבוד המשפחה, עלולה להתפרש כאילו בנסיבות כאלו יש כדי להקל מהפשע של נטילת חיי אדם. יפים לענין זה דבריו של חברי השופט הנדל: "הדין חייב לשמור על עקרון קדושת החיים באמצעות הכלים העומדים לרשותו. הקלה בעונש בעבירת הריגה עלולה לשלוח מסר של השלמה עם המעשה או הבנתו. תגובה כגון דא מחלישה את חובתה של החברה להגן על כל המצוי בשטחה מפני הפגיעה החמורה מכל" (ע"פ 865/09 חמאד נ' מדינת ישראל (10.12.2009)). לגיל הצעיר מאוד של המערער בעת המעשה נתן המחוקק מצידו משקל של ממש בקביעתו כי אין להטיל על צעיר כזה עונש מאסר בפועל. על כך אין להוסיף התחשבות נוספת. אלמלא גילו הצעיר של המערער, הוא היה נשלח לשנות מאסר ארוכות. 13. צר לי על המערער, אך אני סבורה כי העונש שהוטל הולם את נסיבות הענין ואציע לחבריי לדחות גם חלק זה של הערעור. 14. סוף דבר – לדעתי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו. המשנָה לנשיא השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתה של חברתי המשנָה לנשיא על כל חלקיה. ב. הסניגורית המלומדת ד"ר לרנאו, שכחברתי סבורני כי לא הניחה אבן לא הפוכה, ביקשה לראות את הפרשה על רקע רחב, חברתי-תרבותי, קרי, מצב המערער ואמו אל מול המשפחה המורחבת (סיטואציה שהזכירה לי במשהו דמות מדמויות הספר גוף שני יחיד מאת סייד קשוע, אף כי שם לא באו הדברים לכלל אלימות). ואולם, מקום שבו מורמת היד – ובמקרה דנא אף תוקעת מאכלת בגבו של המנוח – ואין מדובר בהגנה עצמית במשמעותה בדין, אין מקום לפתוח מדרון חלקלק של הבנה שיפוטית לעלבון ולפגיעה בכבוד, כבסיס לזיכוי. אין זה המקום להידרש למקומו החברתי של הכבוד בהקשרים משפטיים שונים; המונח "כבוד המשפחה" מיוחד על פי רוב לפגיעה בנשים שהתנהגות פלונית שלהן לא נשאה חן בעיני קרוביהן (ראו לדוגמה קיצונית ע"פ 10828/03 נג'אר נ' מדינת ישראל (2005) והאסמכתאות שם). בענייננו עסקינן ב"נרטיב" כבוד האם, וריאציה אחרת – לכאורה – של כבוד המשפחה; ראו גם ספרה של אורית קמיר, כבוד אדם וחוה, פמיניזם ישראל, משפטי וחברתי (2007). בית המשפט קמא קבע (פסקה 16 בעמ' 31 להכרעת הדין) כי "הסיבה היחידה שבעטיה הוא דקר את המנוח היא העלבון והפגיעה בכבודה של אמו בפרהסיה ואל מול בני המשפחה, שעמדו בסמוך לחצר והביטו על המתרחש" (הדגשה במקור). ההגנה הטעימה את הסיטואציה החברתית והרגשית הקשה שאליה נקלע המערער ואת חשיבות בחינתם של יחסי הכוח בין הצדדים (פסקאות 46 ו-65 בהתאמה), לגבי רקע פעולת המערער, בסברו שעליו להגן על אמו. אולם כמות שציינה חברתי, לרקע רלבנטיות במקרה דנא באשר לעונש – אך, כאמור, לא באשר להכרעת הדין. גם בהינתן מצב משפחתי ונסיבות קונקרטיות לא פשוטות להתמודדות, בודאי לילד שזה לא כבר חלף על פני גבול האחריות בעונשין, קשה מאוד למתוח את גדר ההגנה העצמית והמודעות למשמעותה של סכין גדולה ננעצת בגב הזולת, ולומר כי זו – ההגנה העצמית נתקיימה וזו – המודעות – לא נתקיימה, שתי הטענות הללו מתכנסות לכדי מה שבלשון העם ייקרא "פתיל קצר" שהמערער, ילד, לקה בו, והביאו עד לקיצוניות שאין להלמה. לכן לא נוכל להצטרף לתיזות אלה; אין לצפות לכך מבית המשפט. ג. ובאשר לעונש, לטעמי – לאחר עיון בתסקירים ושמיעת טענות – סבורני כי אין הוא מצוי כל עיקר, ברף גבוה בנסיבות. מעון נעול אינו בית סוהר, וגם אם יש בו שלילת חרות, זו באה בצורה גמישה יותר. אין זה עונש חמור בהתחשב בכך שניטלו חיי אדם, וכל שכתבה חברתי על קדושת חיי אדם והצורך להעניש על נטילתם, מזדהה אני עמו. יש לקוות, בלי שמץ פטרוניות, כי התקופה במעון הנעול תיטיב עם הקטין באופן שיסייע לו לעתיד. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים לחוות דעתה של המשנָה לנשיא וכן להערותיו של חברי השופט א' רובינשטיין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של המשנָה לנשיא. ניתנה היום, כ"ג באלול תשע"ג (29.8.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12007350_C08.doc עע מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il