ברהום אסלם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 735/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 735/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער: ברהום אסלם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 24.12.07, בתיק 1048/05, שניתן על ידי כבוד השופטת א' אפעל-גבאי תאריך הישיבה: י"ד באייר התשס"ח (19.05.08) בשם המערער: עו"ד גז ששי בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים עו"ד תמר פרוש גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה וכן שורה של עבירות תעבורה, ובעקבות כך גזר לו 22 חודשי מאסר, 5 חודשים מאסר על-תנאי, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 8 שנים, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 5000 ש"ח. בכתב האישום נטען, כי באחד מימיו של חודש אוגוסט 2005, בשעות אחר הצהריים, נהג המערער באוטובוס זעיר מכיוון אבו גוש לצומת נטף. אותה שעה נסע בכיוון הנגדי אופנוע נהוג בידי המתלונן. בהגיעו לצומת פנה המערער שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לאופנוע, ופגע בו. כתוצאה מהתאונה נגרמו לרוכב האופנוע שני שברים בכף רגל שמאל ושפשופים בחלקים אחרים של גופו. נטען, כי המערער לא עצר במקום התאונה ונמלט מבלי לדווח למשטרה תוך שהוא נמנע מלהושיט עזרה לנפגע. במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי לא היתה מחלוקת בדבר התרחשות התאונה, אולם המערער התגונן באומרו כי לא היה מעורב בה, הואיל וכאשר התרחשה הוא היה במקום אחר. נוכח הראיות שהציגה המשיבה, לא זכתה גרסת המערער לאמונו של בית המשפט. 2. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. לעניין הכרעת הדין נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם כליל מכל אותם עדים שמסרו כי רכבו של המערער היה בעת שהתרחשה התאונה במוסך, וכי השבר בפנס הוא תוצאה של תאונה בה היה מעורב אותו רכב שבועות אחדים לפני שארעה התאונה בה עוסק ערעור זה. ועוד נטען, כי משהתברר למערער כי התיקון ברכבו לא יסתיים באותו יום, הוא נסע עם גיסו לאילת, וגם מטעם זה לא יכול היה להיות הנהג שפגע במתלונן. טענות נוספות שהעלה המערער היו אלו: שעה שהחוקרים פרקו את הפנס השבור ממכוניתו היו בתוכו חלק מן השברים, ולא מן הנמנע כי שחזור הפנס נעשה באמצעות שברים אלה ולא השברים שנטען כי נמצאו בזירה; הבוחן שאסף את שברי הפנס בזירה, לא טרח לצלמם בטרם נאספו על ידו, ובדרך זו מנע מההגנה ראייה אשר עשוי היה לה להיות משקל רב; לתאונה היה עד ראייה נוסף (ולדימיר קולב), שמשום מה לא טרחו החוקרים לגבות ממנו עדות; רוכב האופנוע אמנם מסר כי הנהג הפוגע היה "בעל פנים עגלגלות שמנמנות" (וכזהו המערער), אולם לפרט זה אין לייחס משקל, הואיל והעד לא הצליח לזהות את המערער אפילו בבית המשפט; גם אם היה רכבו של המערער מעורב בתאונה, אין זה בטוח כלל שהוא נהג בו, הואיל והרכב משמש גם את בני משפחתו האחרים. 4. אין בידי לקבל את הערעור, ולהלן אפרט את הנמקתי: א) השוטר שוי פאדי קיבל הודעה על התאונה בשעה 14:13, וכאשר הגיע לזירה מצא את רוכב האופנוע שוכב על הכביש. בדו"ח שערך (ראו ת/1) ציין השוטר כי "ישנם כמה חלקי שברים של פנסים במקום הפגיעה", ואותם "שברי פנסים" נזכרים גם בעדותו של פאדי בבית המשפט (ראו עמ' 4 לפרוטוקול). באותו דו"ח הוסיף השוטר, כי בזירה נכח עד ראייה (ולדימיר קולב), אשר מסר כי הרכב הפוגע היה מסוג G.M.C. בצבע לבן. ב) באותם שברים של פנסים הבחין גם בוחן התנועה אילן יוסף, שלא טרח לצלמם, אולם אלה תועדו בתרשים שערך בכתב-ידו בזירה (ראו ת/11, וכן ראו ת/13, סעיף 9). שברים אלה נאספו על ידי אילן יוסף, ונפתח עבורם "כרטיס לרישום מוצגים" (ראו ת/27). ג) על התהליך הכרוך בניסיון לאתר רכב שהיה מעורב בתאונת "פגע וברח", העיד השוטר דוד בן זקן, אף הוא בוחן תנועה. עד זה מסר כי על פי הנתונים הראשונים שנאספים בזירה ומפיהם של עדי ראייה (לדוגמה: סוג הרכב וצבעו), מתבקשים אנשי המחשוב במטה הארצי לאתר רכבים העונים על תאור זה, וכך היה גם הפעם. העד הוסיף ומסר, כי למחרת התאונה הוא ביקר במוסך של חברת "פורד", שם אוחו השברים שנמצאו בזירה, ואלה הובילו למסקנה כי הם שייכים לרכב מסחרי מסוג "אקונליין" (ראו ת/2). ד) בתאריך 1.9.05, בעת שהיה בחופשה, הבחין אילן יוסף בירושלים ברכב מסוג פורד אקונליין בצבע לבן, שפנס האיתות השמאלי-קדמי שלו היה שבור. העד עיכב את נהגו של הרכב, והזעיק למקום את הבוחן בן זקן. השניים פירקו את הפנס הניזוק, ובהמשך רשם אותו אילן יוסף כמוצג נוסף שצורף לתיק החקירה (ת/28). השוואה שערך הבוחן בין השברים שמצא בזירה לחלקי הזכוכית של פנס האיתות – הצביעה על התאמה, ועל כן הועברו המוצגים לבדיקה נוספת במטה הארצי (ראו ת/31). ה) תוצאותיה של הבדיקה שנערכה במעבדת סימנים וחומרים הובאו בחוות הדעת ת/8, עליה חתום העד יהודה נובוסלסקי, וממצאיה היו אלה (בלשון המקור): "מצאתי התאמה בקו השבר ("התאמה פיסית"), בין שברי הפלסטיק מסעיף 2 [שברים שנאספו בזירה התאונה] לבין מכסה פנס האיתות מסעיף 1 הנ"ל [פנס האיתות שפורק מרכבו של המערער]. שברי הפלסטיק מסעיף 2 הנ"ל היו בעבר חלק מעדשת פנס האיתות מסעיף 1..." (ההדגשות הוספו). תוצאות הבדיקה הודגמו במספר תצלומים, בהם סומנו חלקי הפנס שנותרו קבועים בו בספרה "1", בעוד שהשברים שנאספו בזירה סומנו בספרה "2". עיון באותם תצלומים (ראו ת/8 וכן ת/9 תצלומים 3 עד 6, מאשרים במידת וודאות שאין למעלה ממנה את מסקנותיה של המעבדה. למסקנה זו היה שותף גם העד נובוסלסקי, שבעדותו בבית המשפט אמר (ראו עמ' 12): "בעקרון התאמה פיזית זאת הראיה החותכת החזקה ביותר שיש לנו מבחינת הבדיקות במז"פ ובעיקר במעבדת סימנים וחומרים. יש כאן שילוב של שברים אקראיים, שנוצרים כתוצאה ממכה או מפגיעה ומקבלים צורה אקראית לחלוטין, ויש לנו כאן צירוף של כל כך הרבה שברים וצורות שונות ומשונות – שהשילוב של אלה ביחד מביא אותנו למסקנה החד משמעית: שכל החלקים האלה היו בעבר פנס אחד". בעמ' 13 של פרוטוקול הדיון הוסיף העד, כי לוודאות התוצאה מוסיפה גם העובדה שהפנס מורכב משני גוונים – כתום ולבן, ואין סיכוי שתימצא התאמה כזו בין שברים אקראיים, והכוונה להתאמה בצורת השברים וצבעם. ו) אותה מסקנה של המעבדה אומצה על ידי בית המשפט המחוזי, והיא מקובלת גם עלי. לדידי אין כלל ספק כי ההתאמה שנמצאה בין השברים שנמצאו בזירה לפנס האיתות ברכבו של המערער אינה מקרית, וזאת יש לזכור, המסקנה הולמת היטב גם את תאור הרכב הפוגע בידי רוכב האופנוע והעד לתאונה (וולדימיר קולב), היינו, כי מדובר ברכב מסחרי בצבע לבן. ז) להשקפת בא-כוח המערער, גרסתו של אילן יוסף בדבר איסוף שברי הפנס בזירה מעוררת, למצער, ספקות, בפרט נוכח העובדה שהוא לא טרח לצלם את השברים בטרם נאספו על ידו. על רקע זה נרמז במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי וגם במהלך הערעור, כי אפשר שאילן יוסף, בעצמו או בסיועם של אחרים, פעל שלא בתום לב כדי להפליל נהג שלא חטא, ובכך "לפענח" כביכול את תעלומת זהותו של הנהג הפוגע. ועוד נטען, כי אפשר שהשברים שאוחו לא נאספו כלל בזירה, אלא היו בתוך הפנס השבור שעה שפורק על ידי בוחן התנועה קודם להעברתו לבדיקת מעבדה. את כל אלה דחה בית המשפט המחוזי, ואינני סבור כי הוכחה עילה להתערבותנו באותה מסקנה. ראשית, הואיל ומדובר בממצאים של עובדה ומהימנות בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב; שנית, שוכנעתי אף אני, וברמה הנדרשת בפלילים, כי מארג הראיות שהוצג לבית משפט קמא, ובעיקר חוות הדעת ת/8, שוב אינם מותירים ספק כי רכבו של המערער, הוא ולא אחר, היה זה שפגע ברוכב האופנוע. מסקנה זו מובילה למסקנה נוספת, היינו, שהעדים אותם השמיע המערער לא הקפידו לומר אמת בבית המשפט, ודוגמה בולטת לכך מצויה באותה סתירה שנתגלתה בין דבריו של סאלם אבו חאלף בהודעה ת/37 לגרסת המערער. 5. כאמור, בין נימוקי הערעור נכללה טענה נוספת, היינו, כי אם רכבו של המערער היה הרכב הפוגע, אפשר שהוא עצמו לא נהג בו בשעת התאונה. טענה זו אין בידי לקבל, הואיל ובהודעה ת/29 נשאל המערער מי נהג ברכב ביום 22.8.05 (הוא יום התאונה), ועל כך השיב: "רק אני נהגתי ברכב בתאריך הנ"ל". יתרה מכך, לישיבת יום 28.12.06 זימנה התביעה את אחיו של המערער – איימן ברהום, כדי ללבן את שאלת זהותו של הנהג. אולם הצדדים החליטו לוותר על עדותו, והצהירו לפרוטוקול בזו הלשון (ראו עמ' 30): "הנאשם הוא הבעלים האמיתי של האוטו, אף על פי שהאוטו רשום על שם אחיו – איימן ברהום – מטעמים כלכליים, והרכב נמצא תמיד ברשות הנאשם והוא היחיד שתמיד נוהג ברכב הזה". נוכח הצהרות אלו של המערער ובא-כוחו בבית המשפט המחוזי, שוב אין ספק כי הטענה לפיה לא הוא נהג ברכב הפוגע, אין לה על מה שתסמוך. 6. נוכח האמור, דעתי היא כי דינו של הערעור כנגד ההרשעה להדחות, וכך אני מציע לנהוג גם בערעור כנגד העונש. המערער פגע עם הרכב בו נהג ברוכב אופנוע, ואף שהיה מודע לפגיעה בחר להימלט מהזירה תוך שהוא מותיר את קורבנו מוטל על הכביש, חבול ומדמם. זו התנהגות שלא רק חומרה גלומה, בה אלא גם כיעור ופגיעה בערכי יסוד של מוסר ושל חברה מתוקנת. אכן, פציעתו של רוכב האופנוע לא היתה קשה, אולם ניסיון החיים מלמד כי פגיעות מסוג זה עלולות להסתיים גם בתוצאה קטלנית. ואם בכל אלה לא די, מתברר כי למערער הרשעות רבות בעבירות תעבורה, ונוכח הדרך בה בחר להתגונן במשפטו, תוך הכחשת מעורבותו בתאונה, מנקר בי הספק אם הוא הפנים עד תום את הפסול שבמעשיו וחומרתם. סבורני כי בנסיבות אלו אין בעונש שהושת על המערער חומרה כלשהי, ועל כן הייתי דוחה את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים לפסק דינו של חברי, כבוד השופט א' א' לוי, ככל שהדבר נוגע לדחיית הערעור כנגד הכרעת הדין. באשר לערעור על חומרת העונש, סבור אני כי למרות החומרה הרבה שבעבירת הפקרה לאחר פגיעה ולמרות הכיעור הגלום בהתנהגותו של המערער, יש מקום להקל בעונש שהושת עליו על ידי בית המשפט קמא. אף אם אין מקום לייחס משקל רב במיוחד לנימוקים שאותם העלה בא כוחו המלומד של המערער לעניין חומרת העונש שהושת על המערער, הרי שבדיקת הפסיקה בנושא העבירה הנ"ל מלמדת כי בתי המשפט נוטים, בדרך כלל, שלא להטיל על נאשמים בעבירה דנן שגרמו לפציעתם של הקורבנות, מבלי שהיו קורבנות בנפש, עונשי מאסר בפועל ממושכים. לפיכך, אני סבור כי יש מקום לקיצור עונש המאסר בפועל שהושת על המערער מ-22 חודשים ל-12 חודשי מאסר בפועל. יחד עם זאת, איני רואה הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא בענין תקופת שלילת רשיונו של המערער והוא הדין באשר לסכום בו חוייב לפצות את המתלונן (עניין אליו לא התייחס בא כוח המערער בנימוקי הערעור). ש ו פ ט השופטת א' חיות: כחברי השופט א. לוי אף אני סבורה כי הערעור ככל שהוא נוגע להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו דינו להידחות ואילו באשר לערעור על חומרת העונש מקובלת עלי עמדת חברי השופט י. דנציגר כי תקופת המאסר בפועל שהושתה על המערער נוטה לחומרה במידה החורגת מרמת הענישה המקובלת בכגון דא. לפיכך, ובהתחשב במכלול נסיבות העניין ובהן, בין היתר, עוצמת הפגיעה ועברו הנקי של המערער אני מצטרפת לתוצאה לפיה יש להותיר את ההרשעה על כנה ולהפחית 10 חודשים מעונש המאסר שהושת על המערער באופן שיעמידו על 12 חודשי מאסר בפועל בלבד. יתר חלקי גזר-הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט ת התוצאה היא אפוא שהערעור כנגד ההרשעה נדחה פה אחד. באשר לערעור כנגד העונש – הערעור מתקבל ברוב דעות, ומאסרו בפועל של המערער יעמוד על 12 חודשים. יתר חלקיו של גזר-הדין – יעמדו בעינם. המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ביום כ"ז באייר התשס"ח (1.6.08), עד לשעה 10:00. ניתן היום, י"ז באייר התשס"ח (22.05.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08007350_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il