צמרות חברה לבניין נ. בנק מזרחי-טפחות

פסק-דין בתיק ע"א 735/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 735/07 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערערים: 1. צמרות חברה לבניין 2. גבריאל כדורי נ ג ד המשיב: בנק מזרחי-טפחות ערעור על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בת"א-יפו בבש"א 21750/06 מיום 19/12/2006 שניתנה על ידי כב' הרשם, השופט ש' ברוך, ז"ל. בשם המערערים: עו"ד י' ז'ילבר בשם המשיב: עו"ד א' דולב, עו"ד י' פולק פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. ערעור על פסק דינו של רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' הרשם, השופט ש' ברוך ז"ל), שדחה על הסף את תובענת המערערים מחמת מעשה בית דין והתיישנות. רקע עובדתי והליכים קודמים 2. המערער בהליך זה, כדורי גבריאל (להלן: המערער), מנהל ומחזיק במניות המערערת, צמרות חברה לבניין בע"מ (להלן: המערערת או החברה) (ביחד להלן: המערערים). המערער ואשתו התגוררו בדירה הרשומה בבעלות בנם (להלן: הדירה), ליאור גבריאל (להלן: הבן). בחודש דצמבר 1994, מישכן הבן את דירתו למשיב, בנק מזרחי-טפחות (להלן: הבנק). בראש שטר המשכנתא נרשם כי המשכנתא בנכס ניתנה להבטחת אשראי ללא הגבלה שקיבלו, או יקבלו, החברה, המערער ואשת המערער. 3. בדצמבר 1995 הושג הסכם בין הבנק לבין המערערים לפיו הבנק יעמיד למערערים מימון לצורך ביצוע "פרויקט צמרות", פרויקט בנייה לבניין דירות מגורים באזור נתניה (להלן: פרויקט צמרות), וזאת במסגרת הסכם ליווי של הבנק לפרויקט. הבנק היתנה את מתן המימון בהשגת היתרי בניה מתאימים על ידי המערערים. ההיתרים האמורים לא הושגו, ולפיכך הבנייה בשטח לא החלה, אף שהבנק היקצה לפרויקט סכומי כסף שנדרשו לצורך שלביו המוקדמים. 4. בשנת 1997 הודיע הבנק למערערים כי מימון הפרויקט מכוח ההסכם ביניהם מתבטל בשל העדר בטחונות מספיקים מטעמם. המערערים נפגשו עם מנהלת מחלקת הבנייה בבנק, שהודיעה להם כי הבנק לא יעמיד להם אשראי נוסף. מחומר הראיות שהוגש עולה, כי בשנים הבאות המערערים לא קבלו הודעות נוספות מהבנק, וזאת עד לשנת 2003, שאז הגיש הבנק למערערים דרישה לתשלום חובותיהם כלפיו, והודיע כי בכוונתו לממש את הבטוחה שניתנה לו בדירה. בחודש אוגוסט 2006 הגישו המערערים תובענה בדרך של המרצת פתיחה (ה"פ 1029/06) כנגד הבנק, ובה בקשה לסעד הצהרתי לפיו הם אינם חייבים חוב כלשהו כלפי הבנק, וכן כי הבנק אינו רשאי לממש את הבטוחה בדירה, שניתנה להבטחת חובות המערערים לבנק. כן נטען, כי הבנק הוא שחייב כספים למערערים בגין פעולותיו ומחדליו כלפיהם. 5. בצד הליך זה, שהוא נושא הערעור בפנינו, התקיימו שני הליכים שיפוטיים נוספים שיש להם זיקה מסוימת להליך זה, אשר הצגתם נדרשת לצורך בירור הטענות בערעור. 6. באוגוסט 2003, הגיש בנו של המערער המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בת"א-יפו כנגד הבנק (ה"פ 1025/03) (להלן: תביעת הבן או ההליך הראשון), באותה תביעה, ביקש הבן הצהרה על בטלות שטר המשכנתא על הדירה. בתביעה זו נטען, כי הדירה מושכנה לבנק כחלק מההון העצמי שהחברה התחייבה להעמיד לצורך מימון פרויקט הבנייה, אלא שהפרויקט לא יצא לפועל, ולמעשה לא הוחל בבנייה. עוד נטען, כי כשלון הפרויקט נעוץ במחדל הבנק להעמיד את הסכומים הנדרשים לביצוע הפרויקט, כפי שהוסכם בהסכם הליווי. להוכחת הטענה, הוצגו תצהירים מטעם עורך הדין שייצג את הבן והמערערים כלפי הבנק בעת החתימה על הסכם הליווי. במהלך המשפט, מגיש התצהירים נעדר מהארץ, ולכן לא נחקר על תצהיריו; לאור זאת, בית המשפט בתביעת הבן החליט שלא לדון בטענותיו בענין מחדלי הבנק. טענה נוספת שהועלתה באותה תביעה היתה כי מימון הבנק למערערים ניתן בלא שנתקיים התנאי המתלה שנקבע לצורך כך, שהוא – השגת היתרי בנייה על ידי המערערים. משניתן מימון בלא שנתקיים התנאי המתלה, אין בידי הבנק לדרוש את מימוש הבטוחה בדירה, כך על פי הטענה (להלן: טענת התנאי המתלה). באותה תביעה טען הבנק להגנתו, בין היתר, כי הבטוחה בדירה ניתנה להבטחת כל חובות המערערים כלפיו, וכי מימושה לא הותנה כלל בביצוע הפרויקט. כן נטען, כי הסיבה לחדלון הפרויקט אינה נעוצה באשמת הבנק, אלא בכישלון המערערים להשיג היתרי בניה. 7. תביעת הבן נדחתה (כב' השופטת ע' ברון). בפסק הדין נפסק, בין היתר, כי מאחר שלא הועלתה כל טענה מצד הבן ביחס לחובות המערערים כלפי הבנק, ממילא עצם קיומם וגובהם של החובות אינם שנויים במחלוקת. כן צויין, כי חרף נוכחות המערער באולם הדיונים, לא ניתן הסבר לטעם שבגינו לא הוגש מטעמו כל תצהיר עדות ראשית באשר לגרסת בנו לפיה הבטוחה בדירה ניתנה רק להבטחת חובות הקשורים לפרויקט צמרות. אשר לטענה כי מימוש הבטוחה מותנה בביצוע הפרויקט נקבע, כי אין בשטר המשכנתא כל התנאה הקושרת בין הפרויקט לשיעבוד הנכס, אשר הוטל להבטחת מלוא חובות המערערים לבנק, ולאו דווקא אלה הקשורים לפרויקט. אשר לטענה בדבר אשמו של הבנק בביצוע המוטל עליו מכוח ההסכם עם המערערים נקבע, כי לאחר שהתצהירים שהוגשו על ידי עורך הדין נמשכו, הכיר בא כוחו של הבן בכך כי אין בידו תשתית עובדתית וראייתית מספקת להוכחת אשמת הבנק בחדלון הפרויקט, ועל כן סוגיה זו לא עמדה להכרעה. עוד נקבע, כי אין מקום לדון בטענת התנאי המתלה, כיוון שזו הועלתה לראשונה רק בשלב סיכומי טענות הצדדים. מעבר לנדרש, דחה בית המשפט את טענת התנאי המתלה גם לגופה, בנימוק שאכן התנאי המתלה מסייג את חובת הבנק להעמיד אשראי למערערים כל עוד לא הושגו היתרי בנייה כנדרש, אך אם בחר הבנק לוותר מטעמו על הסייג האמור שנקבע לטובתו ולהגנתו, ולהלוות כספים למערערים אף מבלי שהתנאי המתלה התקיים, אין להסיק מכך שהם פטורים מהשבת הסכומים האמורים. מטעמים אלה נדחתה המרצת הפתיחה. 8. על פסק הדין בתביעת הבן הוגש ערעור לבית המשפט העליון. בחודש מרץ 2008 נדחה הערעור. בפסק דינו, ציין בית המשפט העליון כי הממצאים שנקבעו בידי הערכאה הדיונית מעוגנים היטב בחומר הראיות; כי לא נמצא בשטר המשכנתא סייג או התנאה הפוגעים בתקפותו; וכי אין בטענת התנאי המתלה כדי לפטור את הבן מחובת פירעון כספים שניתנו על ידי הבנק (ע"א 6374/06, מיום 3.3.2008). 9. הליך נוסף שיש לו זיקה מסוימת, אם כי רחוקה יותר, להליך הנוכחי הוא ה"פ 792/03 שנוהל בבית המשפט המחוזי בת"א-יפו (להלן: ההליך השני). על התובעים באותו הליך נימנו גם המערער וחב' גינות לאה בע"מ שבבעלותו, והוא נוהל כנגד הבנק. בהליך זה התבקש סעד המצהיר כי הבנק אינו זכאי לממש שעבוד על דירה ומגרש שניתנו להבטחת אשראי שנתן הבנק בקשר לפרויקט בנייה שהיה קשור בחב' גינות לאה בע"מ. בין ההליך הנוכחי לאותו הליך מספר הבדלים בולטים: ראשית, מדובר בפרויקט בנייה אחר שנוהל על ידי המערער, והמשכנתא שניתנה על המגרש והדירה ניתנו בקשר אליו. שנית, המשכנתא באותו הליך ניתנה ביחס לדירה אחרת מזו שנדונה בהליך הנוכחי. שלישית, הדירה הממושכנת באותו הליך נמצאת בבעלות המערער ולא בבעלות בנו, כפי המצב בהליך הנוכחי. התובעים בהליך השני טענו, בדומה לטענתם בהליך זה, כי הבנק אינו יכול לדרוש את מימוש הבטוחה באותו ענין לאחר שהפר את התחייבויותיו למימון אותו פרויקט. למרות שמדובר בפרויקט אחר, והדבר לא נדרש להכרעה, התייחסו התובעים בפתח כתב הטענות שהגישו למחדלי הבנק גם ביחס "לפרויקט צמרות" ולמימונו, שהוא נשוא ענייננו כאן. גם בהליך השני לא התייצב המצהיר להחקר על תצהירו, והוגשה בקשה למחיקת התובענה. בית המשפט פסק כי בהעדר תצהיר תקף, דין התביעה להידחות. בפסק הדין נקבע עוד, כי אין להסתפק במחיקת התביעה, אלא יש לדחותה, וזאת כדי "לסיים אחת ולתמיד את הנושא שהגיע לערכאות מזוויות שונות" (פסק דינה של כב' השופטת ד' פלפל). 10. גם על פסק הדין בהליך השני הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 2722/06). ביום 11.6.2007 הוחלט בהסכמת הצדדים לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר את הענין לערכאה הדיונית לצורך שמיעת ראיות ומתן פסק דין, וזאת בכפוף לחיוב המערערים בהוצאות משפט באותו הליך. 11. כחודשיים לאחר מתן פסק הדין בתביעת הבן, באוגוסט 2006, הוגשה לבית המשפט קמא המרצת הפתיחה בהליך הנוכחי, בה ביקשו המערערים בענייננו סעד הצהרתי כי הם אינם חייבים סכומים כלשהם לבנק; כי הבנק אינו זכאי לממש את הבטוחה שניתנה לו בדירה; וכי הבנק עצמו חב למערערים כספים בשל מחדליו בקיום התחייבויותיו על פי הסכם הליווי. בהמרצת הפתיחה העלו המערערים גם את טענת התנאי המתלה, על פיה אין תוקף למשכנתא שניתנה כבטוחה לאשראי שנתינתו כפופה לקיום התנאי בדבר השגת היתרי בנייה על ידי המערערים. משתנאי זה למתן האשראי לא נתקיים, אין הבטוחה ניתנת למימוש, כך על פי הטענה. 12. הבנק ביקש את סילוק המרצת הפתיחה על הסף מחמת מעשה בית דין בעקבות פסק הדין בתביעת הבן ופסק הדין בהליך השני, וכן בשל התיישנות עילת התביעה, ושיהוי בהגשתה. בהחלטת ביניים, ניתן צו מניעה זמני לעיכוב פינוי המערער ואשתו מהדירה נשוא הבטוחה עד להכרעה בתובענה. החלטת בית המשפט קמא 13. רשם בית המשפט המחוזי דן בבקשת הבנק לסילוק על הסף של התובענה, ובחן את טענות הצדדים לעניין היווצרות מעשה בית דין כתוצאה מההליכים בתביעת הבן ובהליך השני, ולעניין התיישנות ושיהוי בהגשת התובענה. מעשה בית דין 14. אשר לשאלת היווצרותו של מעשה בית דין בעקבות פסק הדין בתביעת הבן נקבע, כי הצדדים בשני ההליכים אינם זהים שכן התובענה הקודמת הוגשה בידי הבן ואילו התובענה בהליך הנוכחי הוגשה על ידי המערערים. עם זאת נקבע, כי מעשה בית דין עשוי להיווצר גם בהעדר זהות מלאה בין הצדדים לשני ההליכים, כל עוד קיימת 'זיקה מסוימת' בין בעלי הדין או 'יחסי חליפות'. נקבע, כי בנסיבות שלפנינו מתקיימת זיקה כזו, הן בשל קרבת המשפחה בין בעלי הדין, והן בשל זהות האינטרסים ביניהם, הנובעת, בין היתר, משעבוד הדירה הרשומה על שם הבן להבטחת האשראי שניתן על ידי הבנק למערערים. הרשם דן גם בשאלה האם טענת התנאי המתלה וטענת היעדר חוב לבנק שהעלו המערערים חסומות במעשה בית דין למרות היעדר הדיון בהן בתביעת הבן עקב משיכת התצהירים הנוגעים לטענת היעדר החוב, ולאור העלאת טענת התנאי המתלה באיחור. בענין זה נקבע, כי דחייתה של תביעת הבן התבססה על הקביעה כי תוקף שטר המשכנתא אינו מותנה כלל בביצוע הפרויקט, וכי קביעה עקרונית זו מכריעה ממילא גם את טענותיהם האחרות של המערערים, שהן, במהותן, מישניות לה. עוד נקבע, כי בהסתמך על פרשת גורה (ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 8.9.2005) (להלן: ענין גורה)), מעשה בית דין חל גם על סוגיות ש"ניתנות היו לדיון פוטנציאלי, אך נותרו ללא התייחסות עניינית, לאור אופן ניהול ההליך הקודם על ידי התובע" (עמוד 4 להחלטת הרשם); על יסוד עקרון זה נקבע, כי הגם שטענות העדר החוב והתנאי המתלה לא נדונו ולא הוכרעו באופן חזיתי, הטעם לכך נעוץ בדרך התנהלותם הדיונית של המערערים, אף שניתנה הזדמנות מלאה לדון בהם. כן נקבע, כי הפלוגתאות העובדתיות ביסוד שני ההליכים דומות מאוד במהותן, אם לא זהות ממש, עד שהן מגבשות עילות תביעה שגם הן דומות זו לזו עד לכדי זהות. על יסוד קביעות אלה, הוחלט כי פסק הדין בתביעת הבן יוצר השתק עילה והשתק פלוגתא ביחס להליך הנוכחי, המצדיק את סילוקה על הסף של התובענה. 15. הרשם בחן גם את שאלת היות ההליך השני בבחינת מעשה בית דין ביחס להליך הנוכחי. בענין זה הוא קבע, כי קיימת חפיפה מסוימת בין שני ההליכים מבחינת זהות הצדדים מאחר שהמערער הינו צד בשניהם ומנגד ניצב הבנק. כן הוא קבע, כי בין בעלי הדין בשני ההליכים קיימת זהות אינטרסים דיוניים ומהותיים. אשר למהות ההכרעה שנפלה בהליך השני, הרשם היה ער להבדלים בין ההליכים הן מבחינת השוני בפרויקטים בהם מדובר, הן מבחינת נכסי הבטוחות מושאי המחלוקת בשני ההליכים, והן באשר לנסיבות בהן נחתמו שטרי המשכנתא. חרף זאת, ציין הרשם, כי תיאור מחדליו של הבנק בפרויקט צמרות, כפי שעלה בכתבי טענות התובעים בהליך השני, הרחיב את המסכת העובדתית שעמדה לדיון באותו ענין, וגם אם פרישת טענות זו היתה נרחבת מדי, ואפשר אף לא נדרשה לענין הסעד המבוקש, הרי שהיא היוותה כר נרחב לדיון פוטנציאלי בטענות דומות שהעלו התובעים כלפי הבנק בהליך השני. דיון ענייני באותן טענות נמנע מטעמים דיוניים בלבד הקשורים בהתנהלות התובעים באותו הליך, ולכן גם ביחס להליך השני חל עקרון מעשה בית דין, המונע דיון לגוף התובענה בענייננו בשל השתק עילה והשתק פלוגתא גם יחד. ההתיישנות 16. טענת הסף בענין שאלת ההתיישנות התמקדה במועד שבו קמה עילת התביעה של המערערים כלפי הבנק. לטענת הבנק, עילת התביעה בידי המערערים התגבשה עוד בשנת 1997, עת הודיע להם הבנק כי בכוונתו להפסיק את הזרמת המימון לפרויקט. לפיכך, בעת הגשת התובענה בשנת 2006, חלה עליה התיישנות. מנגד טענו המערערים, כי עילת התביעה התגבשה בידם רק בשנת 2003, שכן רק במועד זה דרש הבנק לראשונה את תשלום החוב, והודיע כי בכוונתו לממש את הבטוחה על הדירה. בית משפט קמא קבע כי עילת התביעה שבידי המערערים, המתבססת על טענת הפרת התחייבות הבנק להעמיד למערערים את המימון עליו הוסכם בהסכם בין הצדדים משנת 1995, קמה בשנת 1997 – מועד בו הודיע הבנק למערערים כי אינו מתכוון להמשיך ולעמוד בהסכם. כן נקבע, כי דרישת הבנק כלפי המערערים לשלם את חובם, והודעתו על כוונתו לממש את המשכנתא, שאירעו בשנת 2003, הם חלק ממערכת נסיבתית מאוחרת לגרעין העובדתי העיקרי של העילה, הנסב על טענת הפרת ההסכם מצד הבנק. העילה בגין טענה זו התגבשה, כאמור, בשנת 1997, כך על פי קביעת בית המשפט. מאחר שהתובענה בהליך זה הוגשה רק בשנת 2006, היא התיישנה. לאור האמור, החליט בית משפט קמא לסלק את התביעה על הסף. על החלטה זו נסב הערעור שבפנינו. טענות הצדדים בערעור 17. לטענת המערערים, לא מתקיימים בענייננו התנאים הנדרשים לסילוק התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין ובשל התיישנות. 18. אשר למעשה בית דין נטען, ראשית, כי אין זהות בין בעלי הדין בהליכים הקודמים לבין ההליך הנוכחי. אשר לתביעתו של הבן ליאור – הבן אינו חליפו של המערער, או של התאגיד צמרות, חברה לבנין בע"מ שבבעלותו. הבן אינו בעל תפקיד או בעל מניות בחברה זו. כל זיקותיו לחברה נוצרו בהיותו "בן של בעל מניות" או מהסכמתו לערוב לחובותיה, וזיקות אלה אינן מעידות על כל קשר עיסקי, משפטי, או אחר היוצר יחסי חליפות הנדרשים לצורך עמידה בתנאי זהות הצדדים לענין החלת עקרון מעשה בית דין. עוד נטען, כי לא נוצר במקרה זה השתק פלוגתא, מאחר ששתי הטענות העיקריות שהועלו בתביעת הבן לא נדונו לגופן. טענת העדר החוב כלפי הבנק הועלתה, למעשה, לראשונה בהליך הנוכחי; טענת התנאי המתלה אף היא לא נדונה בתביעת הבן מאחר שהיא הועלתה באותו הליך רק בשלב הסיכומים. לאור זאת, לא חל השתק פלוגתא על טענות אלה. כן נטען, כי תחולת עקרון מעשה בית דין על סוגיות שבאופן פוטנציאלי ניתנות היו לבירור ולדיון, ישימה בכפוף לסייגים רבים, והיא מוגבלת למצבים בהם מתקיימת זהות מלאה בין הצדדים בשני ההליכים. מאחר שבמקרה זה אין מדובר בבעלי דין זהים, אין לזקוף לחובת המערערים בהליך הנוכחי את מחדליו של בעל הדין בתביעת הבן בהליך הראשון. 19. אשר לטענת ההתיישנות, המערערים משיגים על החלטת בית משפט קמא לפיה תביעתם התיישנה. הם טוענים, כי דרישות הבנק לתשלום החוב ולמימוש הבטוחה הועלו רק בשנת 2003, ורק בעקבות הצגת דרישות אלה התגבשה עילת התביעה בידם. לגישתם, אם עמדת בית המשפט קמא בענין ההתיישנות תאומץ, משמעות הדבר היא כי בנק יהיה רשאי לדרוש מחייב את מימוש הנכס המובטח בכל עת, אך אם יתעכב הבנק בהודעתו לחייב על כוונתו לממש את הנכס, הטענות כנגד הבנק עשויות להתיישן. גישה כזו אין לקבל, כך על פי הטענה. המערערים טענו עוד, כי לא חל שיהוי ביחס לתביעתם, בין היתר מאחר שטענותיהם כבר הועלו בהליך הקודם במסגרת תביעת הבן. 20. הבנק בטיעוניו מבקש לאמץ את פסק הדין נשוא הערעור. לענין מעשה בית דין הוא טוען, כי קיימת זהות עילות בין הליך זה לבין ההליך בתביעת הבן, וכן קיימת "זהות צדדים" בין שני ההליכים בשל "קרבה משפטית" בין הבן ליאור לבין המערערים שמקורה בקשרים המשפחתיים, המשפטיים, והכלכליים המשותפים להם. זהות עילות והזהות הנורמטיבית בין הצדדים בשני ההליכים הופכים את פסק הדין בתביעת הבן למעשה בית דין ביחס להליך זה. הבנק, מוסיף וטוען כי בתביעת הבן ניתן לבן ליאור יומו בבית המשפט לטעון את טענת היעדר חובם של המערערים כלפי הבנק, ולכן לא ניתן לשוב ולהעלות טענות בעניין זה בהליך הנוכחי. המערערים היו מודעים באופן מלא לשאלת קיום חובותיהם כלפי הבנק, אך חרף זאת, הם בחרו שלא לנקוט כל עמדה בענין זה בתביעת הבן, ולכן בסופו של יום בית המשפט קבע באותו ענין כי אין מחלוקת של ממש בענין קיומו של חוב המערערים כלפי הבנק. ואכן, נטען, כי אילו סבר המערער כי קיימת מחלוקת אמיתית בענין קיום חוב המערערים כלפי הבנק, כי אז סביר להניח כי היה מעלה טענותיו בענין זה כדי לסייע הן לבנו והן לו עצמו, וכדי להציל את הדירה המשועבדת ממימוש. כן טוען הבנק כי על פי העיקרון לפיו מעשה בית דין חל גם על טענות שניתן היה להעלותן במסגרת ההליך הראשון, אין לאפשר למערערים כיום להעלות בהליך הנוכחי את טענת התנאי המתלה, לאחר שזו נדחתה על הסף בתביעת הבן בשל העלאתה באיחור רק בשלב הסיכומים. עוד צויין, כי ממילא הטענה נבחנה לגופה ונדחתה בפסק הדין בתביעת הבן. 21. אשר לענין ההתיישנות, הבנק חוזר על טענתו לפיה עילת התביעה נולדה ונודעה למערערים לכל המאוחר בחודש אפריל 1997, בעת שהוא הודיע על סירובו להמשיך ולהעמיד מימון לפרויקט צמרות. עוד נטען, כי הבן הגיש במסגרת התובענה שלו מסמך הכולל את פירוט שווי נכסיו, המבטיחים, לטענתו, את חובות המערערים לבנק, וזאת לצורך הערכת שווי הנכסים למימוש מהיר, וכבסיס למשא ומתן עם הבנק. מסמך זה הוגש בחודש פברואר 2002, עוד קודם להצגת דרישת הבנק למערערים לפרוע את חובם, ולפני הודעתו על כוונתו לממש את הבטוחה על הדירה. ענין זה מחזק, לטענת הבנק, את ההנחה כי עילת התביעה כנגד הבנק נתגבשה ונודעה למערערים עוד לפני שנת 2003. 22. לבסוף, הבנק טוען לניצול לרעה של ההליכים בידי המערערים, מאחר ולכל אורך ההליך טענו להיעדר קרבה בין הצדדים בשני ההליכים, ולהעדר דיון ענייני בהליך התובענה של הבן; לעומת זאת עתה הם טוענים להעדר שיהוי בפנייתם לבית המשפט מן הטעם שטענותיהם נטענו על ידי קרוביהם בהליכים הקודמים, ובעמדה זו יש ניגוד מובנה, כך על פי הטענה. לגוף טענת השיהוי, טוען הבנק כי הליכי התביעה נפתחו רק כשנתיים וחצי לאחר פתיחת הליכי ההוצאה לפועל שיזם הבנק כנגד המערערים, ויש לראות בכך משום שיהוי, שגם בו יש כדי להצדיק את סילוק התובענה בהליך זה על הסף. המסגרת הנורמטיבית מעשה בית דין 23. דוקטרינת מעשה בית דין בנויה על שני עקרונות מרכזיים – השתק עילה והשתק פלוגתא. 24. כלל השתק העילה חל במקום שתביעה נדונה לגופה, והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מתבססת על עילה זהה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968) (להלן: ענין קלוז'נר); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 29-31 (1991) (להלן: זלצמן); רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706 (2001) (להלן: ענין תאומים)). הטעמים לכלל האמור נעוצים בצורך למנוע את הטרדת בעל הדין שכנגד, ואילוצו להתדיין בענין שכבר נדון, וניתנה לגביו הכרעה, ובמניעת העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים מיותרים. המבחן להשתק עילה הוא זהות העילות בין שני ההליכים (ענין קלוז'נר, שם). מושג זהות העילות נבחן בדרך מרחיבה. וכך, עקרון מעשה בית דין יחול ככל שהתשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים דומה, וזאת אפילו אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא נכללו בתביעה הקודמת (ע"א 8/83 גורדון נ' מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801-802 (1985) (להלן: ענין מונאש)). ואמנם, "אין לדקדק במרכיבים מישניים, ויש לראות את העיקר – את התשתית הבסיסית של העילה" (ענין מונאש, שם). התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין. בגדר "עילת התביעה" תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל "השתק העילה" ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן (ענין מונאש, בעמ' 801; זלצמן, בעמ' 31). 25. השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה (ענין קלוז'נר, בעמ' 584; זלצמן, בעמ' 137, 146; ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של השופט דנציגר (לא פורסם, 12.10.2009) (להלן: ענין אספן); רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 684 (2002) (להלן: ענין צוריאנו); ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 650 (2000)). 26. תנאי להיווצרות השתק דיוני מטעמי מעשה בית דין הוא בקיומה של זהות בין בעלי הדין (או חליפיהם) שלקחו חלק בהליכים השונים. כלל זה בנוי על הרעיון כי אין משתיקים אדם בטענת מעשה בית דין אם לא היתה לו שעת כושר בעבר להציג את טענותיו בפני בית המשפט (ע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד כ"ו(2) 829, 838 (1972); ענין צוריאנו, בעמ' 681). דרישת זהות הצדדים נועדה להבטיח כי תינתן הזדמנות לכל בעל דין לטעון את טענותיו בפני בית המשפט, אך בה בעת גם להבטיח, כי מי שכבר ניתן לו יומו בבית המשפט, לא ישמיע דברו בשנית, "למען יהיה סוף לריב ולדיונים" (ע"א 258/88 פיכטנבאום נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576, 580 (1990)). הדרישה לזהות הצדדים בהליך המוקדם והמאוחר לצורך החלת עקרון "מעשה בית דין" מוסברת גם בשימור ה"הדדיות הדיונית", במשמע, ש"אין אדם נהנה מזכייה במשפט אלא אם גם יריבו היה נהנה ממנה אילו ניתן פסק הדין לטובתו" (ענין צוריאנו, שם; מיכאל קרייני "התביעה הייצוגית בישראל – על פרשת דרכים" דין ודברים א' 449, 489 (2004) (להלן: קרייני); השוו: זלצמן, בעמ' 540; קרייני, בעמ' 499-500; דורון מנשה "הערך שבשימור תנאי ההדדיות בדוקטרינת השתק פלוגתא" עיוני משפט כ"ג(2) 343, 345 (2000) (להלן: מנשה); ע"א 9647/05 פוליבה נ' מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ, פסקה 33 (לא פורסם, 22.7.2007) (להלן: ענין פוליבה)). 27. ביסוד דוקטרינת מעשה בית דין עומד, כאמור, עקרון סופיות הדיון, שנועד לשים קץ לדיונים המשפטיים, ולמנוע הטרדה חוזרת של בעל הדין יריב בעניין שכבר נפסק (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד ל"א(1) 29, 35 (1976) (להלן: ענין סקורניק); זלצמן, בעמ' 12). עם זאת, היצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית שעקרון "מעשה בית דין" נועד להשיג, ולעודד בפועל ריבוי התדיינויות, על ידי עקיפת דרישת הזהות בדרכים שונות המאפשרות להעמיד מחדש לדיון שאלה שכבר נדונה והוכרעה תוך חילופי צדדים מלאכותיים, שאין להם הצדקה עניינית (זלצמן, בעמ' 540; ענין אספן, פסקאות 15-16). כדי להתמודד עם חשש זה, נקבעו חריגים לכלל זהות הצדדים בשני ההליכים, שבהתקיימם גם מי שלא התדיין, הוא עצמו, בהליך קודם עשוי להיות כבול בתוצאותיו. החריג הראשון בנוי על אפשרות קיומה של "קרבה משפטית" בין בעלי הדין בהליכים השונים; החריג האחר ידוע בכינוי "כלל ההזדמנות". חריג זה מתייחס ל"השתק הפלוגתא", והוא מונע, בתנאים מסוימים, ממי שהיה לו יומו בבית המשפט, מלשוב ולהעלות את עניינו מחדש גם בהתדיינות עם בעל דין זר להליך הראשון. 28. אשר לחריג הראשון נקבע, כי אף ש"בדרך כלל זהות הצדדים בשני ההליכים היא תנאי להשתק... בעל דין זהה לענין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (Privity) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת" (ענין סקורניק, בעמ' 32-33). "קרבה משפטית" לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המיתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים (ענין צוריאנו, בעמ' 681; ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 24 (2001); ענין פוליבה, פסקה 35; ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 23 (לא פורסם, 21.2.2007); זלצמן, בעמ' 377). "קרבה משפטית" כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף. המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו. בין היתר, תתקיים קרבה משפטית כאשר לבעל דין בהליך הנוכחי היה ענין ממשי בנושא שנדון בהליך הקודם, והוא ידע על קיומו, והיתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך. כאשר צד שיש לו עניין בתוצאות ההתדיינות מתנגד לצירופו להליך, ואף מסרב להצטרף אליו מיוזמתו, עשוי להיות בכך משום גילוי עמדה שהוא אינו חפץ להתדיין, וכי הוא מקבל את תוצאות אותה התדיינות גם אם הן נגדו (ענין צוריאנו, בעמ' 691; השוו: מיכאל בן-יאיר "הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך קודם" ספר יצחק כהן 305-306 (1989)). הרחבה זו של רעיון זהות הצדדים לצורך "מעשה בית דין" נועדה למנוע הטרדה חוזרת ונישנית של המערכת המשפטית ושל בעל דין שכנגד בעניינים שהוכרעו בעבר, כאשר ניתנה הזדמנות מלאה להכריע בהם, וכאשר אין בהשתק כדי לגרום עיוות דין לבעל הדין בהליך הנוכחי. בקביעת "קרבה משפטית" בין הצדדים בהליכים שונים לצורך מעשה בית דין נדרשת גישה זהירה, כדי שלא לפגוע פגיעה בלתי ראויה בזכותם הדיונית של מתדיינים להביא את דברם בפני בית המשפט; הגם שלא נדרשת בהכרח זהות פורמאלית בין בעלי הדין, נדרשת זהות 'עניינית-מהותית' ביניהם, המתחזקת עם קיום ידיעה של בעל הדין בהליך המאוחר על קיום ההליך הקודם במועד הרלבנטי, ומתן הזדמנות להיות מעורב בהליך כזה (ענין פוליבה, פסקה 35; ענין אספן, פסקה 19; ענין צוריאנו, בעמ' 691). 29. חריג נוסף לתנאי בדבר זהות הצדדים, הנדרש לצורך החלת עקרון מעשה בית דין מסוג "השתק פלוגתא" הוא 'כלל הזדמנות' על פיו "אם לצד ניתנה במשפט קודם הזדמנות מלאה להציג את טענותיו בענין הפלוגתא, ונפלה הכרעה לחובתו, אז יש בהשתק כדי לפעול לטובת צד זר להתדיינות הראשונה" (קרייני, בעמ' 490-496; ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576, 580 (1990)). ל"כלל ההזדמנות" מספר סייגים: ראשית, תחולתו מוגבלת "להשתק פלוגתא". שנית, דרך כלל, לא יוכר מעשה בית דין כהשתק התקפי אלא כהשתק הגנתי. שלישית, הפעלתו של השתק הפלוגתא כפופה לשיקול דעת בית המשפט, והחלתו לטובת מי שאינו צד להליך תיעשה בזהירות, שטעמה נעוץ בחריגה של כלל זה מעקרון ההדדיות (ענין תאומים, בעמ' 711; ענין אספן, פס' 18). מן הכלל אל הפרט 30. צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי פסק הדין בתביעת הבן מהווה מעשה בית דין בהליך התביעה שלפנינו. מסקנה זו מייתרת את הצורך לדון בשאלת היות פסק הדין בהליך השני מעשה בית דין ביחס להליך זה, משאותו הליך התייחס לפרויקט בנייה אחר, ולשעבוד על נכס אחר, אף שהמערער והבנק היו צדדים בשני ההליכים. 31. בין ההליך בתביעת הבן לבין ההליך בענייננו מתקיימת זהות בעילות התובענה. שני ההליכים מתמקדים בסוגיית מימוש המשכנתא על דירת הבן, שהוטלה להבטחת חובות המערערים לבנק. סביב סוגיה זו עלו, הן בתביעת הבן, והן בהליך זה, שאלות שונות הנוגעות לחובות המערערים לבנק, מהן נגזרת, בין היתר, שאלת זכות המימוש של המשכנתא; בתביעת המערערים בהליך זה עלו גם טענות נוספות. שני ההליכים על פי טיבם עונים לתנאי בדבר זהות בין עילות התובענה במובן הרחב של הגדרה זו, משהם עוסקים באותן סוגיות ענייניות ממש, גם אם תביעת המערערים על פי ניסוחה כוללת מרכיבים נוספים מסוימים. 32. יתר על כן, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי בשני ההליכים מתקיימת "קרבה משפטית" מובהקת בין בעלי הדין התובעים, קרי: בין הבן בתביעה הראשונה, לבין המערערים בהליך זה, כשמנגד ניצב הבנק כנתבע בשני ההליכים. בין הבן בהליך הקודם לבין המערער בהליך זה מתקיימת זיקה הדוקה ביותר לא רק בשל הקרבה המשפחתית ביניהם, אלא גם מבחינת האינטרס הרכושי המשותף המניע את שניהם – למנוע מהבנק את מימוש הבטוחה על הדירה, שהיא קניינו הרשום של הבן, ושימשה דירת מגוריהם של המערער ורעייתו. מימוש המשכנתא על הדירה בידי הבנק משמעו אובדן זכויותיו הכלכליות של הבן בנכס יקר ערך הרשום על שמו. מימוש זה משמעו גם פגיעה בהנאת המערער ואשתו משימוש בדירה, וחיובם לפנות את הדירה במסגרת מימוש זה. מימוש הבטוחה קשור קשר הדוק לטענות הבנק בדבר קיומם של חובות המערערים כלפיו, שבלעדיהם לא קמה עילה למימוש הבטוחה. יוצא, אפוא, כי למערערים אינטרס רכושי ישיר ומיידי בגורלה של תביעת הבן בהליך הראשון, שאמורה היתה להכריע הן בשאלת קיומם של חובות המערערים לבנק, והן בסוגיית מימוש הבטוחה בדירה שנועדה להבטחת חובות אלה. ואמנם, המערער-האב נכח בדיוני ההוכחות בתביעת הבן, אך סירב להציג את גרסתו באותו הליך. בנסיבות אלה, הזיקה העניינית ההדוקה בין תביעת הבן לבין הליך התביעה שיזמו המערערים באותו נושא עצמו מצביע הן על זהות עילות התובענה בשני ההליכים, והן על זהות הצדדים בין הבן לבין המערער-האב מפאת "קרבה משפטית" המתקיימת ביניהם. 33. הזהות העניינית בין שני ההליכים, הקרבה המשפחתית בין הבן לאב, זהות האינטרסים הרכושיים ביניהם, ההזדמנות שניתנה למערערים להצטרף להליך התביעה של הבן כדי לברר את מכלול השאלות הקשורות לפרשה זו בדרך מרוכזת – כל אלה בהצטברם מובילים למסקנה כי מדובר בשני הליכים שמתקיימת לגביהם זהות עילות, בצד "זהות צדדים" מהבחינה הנורמטיבית בן הבן לאב. זהות כזו מתקיימת, בנסיבות הענין, גם בין הבן לבין המערערת, תאגיד בניהול של האב, המשמשת אמצעי שבעזרתו מנהל האב את עסקיו בפרויקט צמרות. כל אלה מביאים לכך שפסק הדין בתביעת הבן מהווה מעשה בית דין ביחס להליך הנוכחי מחמת "השתק עילה" במובנה הרחב. משכך, מנועים המערערים מניהול הליך תביעה חדש, ומהעלאת טענות כנגד הבנק הקשורות במערכת היחסים המשפטית ביניהם ביחס לפרויקט צמרות. נכללות בכך, בין היתר, טענות בדבר החובות הכספיים של המערערים לבנק, התנאים למימוש הבטוחה בדירה, וכל כיוצא בכך. 34. חלות מעשה בית דין מסוג "השתק עילה" על הליך זה מייתר ממילא את טענות המערערים לפיהן ההליך הראשון לא הכריע בשאלת חוב המערערים לבנק ובטענת התנאי המתלה למתן האשראי. טענות פרטניות אלה נבלעות ונטמעות ב"השתק העילה", המתפרש על כל הטענות שנטענו, ואשר ניתן היה לטעון במסגרת ההליך הראשון. יתר על כן, בתביעת הבן ניתנה הן לבן והן למערערים הזדמנות מלאה להעלות את מכלול הטענות שבפיהם באשר ליחסיהם המשפטיים עם הבנק בנוגע לפרויקט צמרות, ובכלל זה, ביחס למימוש הבטוחה על הדירה. משלא עשו כן בדרך הנאותה ובעיתוי הנכון, נבלעו טענות אלה במרחב "השתק העילה", והמערערים מושתקים מהעלאתם בהליך שיפוטי נפרד ומאוחר. 35. לאור זהות העילות בין שני ההליכים, ונוכח זהות הצדדים מחמת "קרבה משפטית", דין התובענה בהליך זה להימחק על הסף מחמת מעשה בית דין בשל "השתק עילה". ההתיישנות 36. משדין התביעה בהליך זה להימחק על הסף מפאת "מעשה בית דין" בשל "השתק עילה", אין צורך להידרש לעומקה של טענת ההתיישנות שהעלה הבנק כנגד תביעת המערערים. אסתפק בניתוח קצר של הסוגיה, המביא אותי למסקנה כי אין לקבל את קביעת בית משפט קמא לפיה חל על תובענה זו דין ההתיישנות. 37. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. המושג "עילת תובענה" לצורך תחילת מניין תקופת ההתיישנות נבחן על פי הדין המהותי, בשילוב עם נתונים נוספים, הרלבנטיים להקשר של התיישנות, ובהם קיום אפשרות מעשית בידי תובע לפנות לבית המשפט לצורך הגשת תביעה, בבחינת "כוח תביעה" שרק עם התגבשותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה, פסקה 20 (לא פורסם, 22.6.2008)). "כוח תביעה" במשמעות זו פירושו קיום אפשרות ממשית בידי תובע להגיש תביעה משפטית ולזכות בסעד המבוקש, ככל שהוא יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו. המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך התיישנות הוא, אפוא, המועד שבו נתגבשו העובדות המקימות זכות לסעד, וכאשר נתון בידי התובע כוח קונקרטי לממש הלכה למעשה את זכות התביעה שבידו בדרך של פנייה לערכאות. אין די בקיום זכות תביעה מושגית-תיאורטית בלבד בידי התובע. נדרשת בשלות של זכות התביעה במובן קיומו של כוח, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית, ולזכות בסעד אם תוכח התביעה (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 174-175 (2003)). רק משמתקיימים תנאים אלה במלואם, מתחיל מירוץ ההתיישנות. 38. בענייננו, תביעת המערערים התבססה על עילה מרכזית לסעד הצהרתי לפיו הם אינם חייבים חוב כלשהו לבנק, ולפיכך הבנק אינו רשאי לממש את הבטוחה שניתנה על הדירה. 39. לצורך גיבוש עילת התביעה האמורה, נדרש היה כי הבנק יבהיר למערערים בדרך מפורשת וברורה, כי על פי עמדתו, המערערים חבים לו חוב בסכום מוגדר, וכי לצורך מימוש חוב זה, ככל שלא ייפרע, הבנק מתכוון לממש את הבטוחה על הדירה. על פי האמור בהמרצת הפתיחה (סעיפים ט'(1) ו-(6) להמרצת הפתיחה) – ואין על כך מחלוקת – הבנק הודיע למערערים בשנת 1997 כי מבחינתו הסכם הליווי בטל, מאחר שהמערערים לא העמידו בטחונות מספיקים לאשראי הבנק. הודעה זו של הבנק ב-1997 אמנם הבהירה למערערים כי יחסיהם עם הבנק עלו על שרטון, וכי הסכם הליווי לא יכובד על ידי הבנק. יחד עם זאת, הבנק לא הודיע למערערים באותו מועד, כי הם חבים לו כספים בסכומים מוגדרים, וכי הוא מתכוון לממש את הבטוחה על הדירה אם החוב לא ייפרע. רק בשנת 2003 העביר הבנק, לראשונה, דרישה למערערים לפרוע את חובותיהם כלפיו, ורק אז העלה לראשונה דרישה למימוש הבטוחה של הדירה. לכאורה, רק ממועד זה הובהר למערערים מהן דרישות הבנק כלפיהם, ורק אז קמה עילת התביעה שבידיהם לסעדים ההצהרתיים שביקשו להתמודד עם דרישות הבנק הן לענין החובות והן לענין השעבוד על הדירה. 40. אני נוטה לחשוב, כי עילת התביעה בידי המערערים, במובן "כוח תביעה" שניתן בידיהם, צמחה רק מאותו שלב בשנת 2003 בו הציג הבנק את דרישותיו כלפי המערערים בענין החוב העומד לפרעון והבטוחה שהבנק מבקש לממשה, ולא קודם לכן. לפיכך, רק ממועד זה יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, ופועל יוצא מכך הוא כי התביעה לא התיישנה. אפילו יכלו המערערים להבין מהודעת הבנק בשנת 1997 כי מערכת היחסים המשפטית בין הצדדים על פי הסכם הליווי השתבשה, וכי עשויות להיות לכך השלכות נוספות, עדיין קיים מרחק בין ידיעה כללית זו, לבין גיבושה של עילת תביעה קונקרטית בידי המערערים, בבחינת "כוח תביעה", המאפשר להם להתגונן כנגד דרישת החוב של הבנק וכנגד כוונת הבנק לממש את הבטוחה, אשר הובהרו לראשונה בהודעת הבנק משנת 2003. עילת התביעה של המערערים התגבשה בבירור רק כאשר הבנק הודיע למערערים כי הוא דורש את פרעון החוב ואת מימוש הבטוחה, שכן רק אז הובהרה להם עמדתו הקונקרטית של הבנק ביחס לחובות וביחס לבטוחה, ורק אז היה בידם להתמודד עם דרישות הבנק בדרך של הגשת תביעה משפטית. קודם לכן, בהינתן הערפול בהצגת עמדת הבנק, לא קם בידי המערערים "כוח תביעה" שהצדיק את תחילת מירוץ ההתיישנות, והם היו רשאים להמתין להבהרת דרישות הבנק כדי להתגונן בפניהן. 41. על פי גישה זו, מנין תקופת ההתיישנות ביחס לתובענת המערערים החל בשנת 2003, עם הצגת דרישות הבנק לפרעון החוב ולמימוש הבטוחה. לפיכך, בעת הגשת התובענה בשנת 2006 לא חלפה תקופת ההתיישנות. מטעמים אלה, הייתי מקבלת את ערעור המערערים ככל שהוא נוגע לטענת ההתיישנות, ומבטלת את קביעת בית משפט קמא לפיה תביעת המערערים התיישנה. אולם, כאמור, מסקנה זו אינה גורעת מהתוצאה המתחייבת בדבר סילוקה על הסף של תובענת המערערים בשל "מעשה בית דין" מסוג "השתק-עילה". בירור טענת השיהוי בהגשת התובענה שהועלה על ידי הבנק מתייתר אף הוא לאור התוצאה האמורה. דין הערעור להידחות, אפוא, מטעמי "מעשה בית דין". המערערים ישאו בשכ"ט הבנק בסך 15,000. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה. עם זאת, מבחינתי הדגש המצדיק את התוצאה כאן מבוסס על דוקטרינת המניעות, שמכוחה המערערים מושתקים מלהעלות טענות שחובה היה להעלותן בהתדיינות קודמת בין הצדדים, חליפיהם, או כאלה שקיימת "קירבה משפטית" ביניהם. עיינו: רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (טרם פורסם, 8.3.2009); חוות דעתי הנפרדת ב-ע"א 10443/08 לופו נ' בנק איגוד לישראל סניף הרצליה (טרם פורסם, 22.7.2010). ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, ‏כ"ט בטבת התשע"א (‏05.01.11). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07007350_R14.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il