ע"פ 7349-14
טרם נותח
מדינת ישראל נ. פלוני
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 7349/14
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7349/14
לפני:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט א' שהם
כבוד השופטת ע' ברון
המערערת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיבה:
פלונית
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 17.09.2014 בת"פ 38953-11-13 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא השופט ר' שפירא
תאריך הישיבה:
כ"ז בשבט התשע"ה
(16.02.2015)
בשם המערערת:
עו"ד יוסף (ג'ואי) אש; עו"ד עמרי כהן
בשם המשיבה:
עו"ד נוה תומר; עו"ד אמיר בר דיין
בשם שרות מבחן למבוגרים:
גב' ברכה וייס
פסק-דין
השופטת ע' ברון:
1. לילה אחד, קמה המשיבה משנתה, נטלה סכין מטבח ושיספה את גרונו של בעלה. בכתב אישום שתוקן במסגרת הסדר טיעון, ללא הסכמה לעניין העונש, יוחסה למשיבה עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 38953-11-13, סגן הנשיא השופט ר' שפירא) הרשיע את המשיבה ביום 17.3.2014, על פי הודאתה; וביום 17.9.2014 ניתן גזר הדין (להלן: גזר הדין). בגדרו הורה בית המשפט המחוזי על העונשים הבאים: שישה חודשי מאסר בפועל, שירוצו בדרך של עבודות שירות; ו-12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא תעבור בתוך שלוש שנים עבירת אלימות פיסית הגורמת לחבלת גוף מדרגת פציעה ומעלה. כמו כן קבע בית המשפט כי המשיבה תהא נתונה לפיקוח שירות המבחן למשך 36 חודשים.
במוקד ערעור זה ניצבת טענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי בעת שהשית על המשיבה עונשים קלים באופן חריג ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה, וזאת בהתבסס על נסיבות שלא פורטו בכתב האישום המתוקן שעליו הוסכם בהסדר טיעון.
כתב האישום המתוקן
2. על פי כתב האישום המתוקן, המשיבה נשואה למ. ס. (להלן: הבעל או המתלונן). חיי הנישואין שלהם היו מעורערים והמשיבה סירבה לקיים יחסי מין עם המתלונן. ביום 25.10.2013 בשעות הערב ביקש המתלונן לקיים יחסי מין עם אשתו אך היא סירבה. המתלונן פנה לחדר השינה והמשיבה פנתה לישון עם הילדים, בחדרם. סמוך לשעה 02:00 לפנות בוקר, שעה שהמתלונן ישן במיטתו, על רקע יחסי הנישואין המעורערים החליטה המשיבה לגרום למתלונן נכות, מום או חבלה חמורה והצטיידה לצורך כך בסכין בעלת להב באורך של 13 ס"מ לערך, שאותה נטלה מהמטבח.
המשיבה נכנסה לחדר השינה בו ישן המתלונן כשבידה הסכין, חתכה את המתלונן בצווארו באמצעות הסכין וגרמה לו לחתך צווארי עמוק ולפגיעה בשרירים שבצוואר. בנוסף, החדירה המשיבה את הסכין לפיו של המתלונן ושברה שן קדמית עליונה בפיו. תוך כדי ניסיון של המתלונן להתגונן גרמה לו המשיבה, באמצעות הסכין, למספר חתכים בכפות ידיו ובזרועו. המתלונן נס על נפשו בקפצו מחלון בקומה השנייה של הבית. הוא אושפז במצב קשה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים, נותח ושוחרר כעבור מספר ימים.
תמצית ההליכים בבית המשפט המחוזי
3. לנוכח מעשיה המתוארים, ובהתאם לכתב האישום המתוקן והמוסכם, הורשעה כאמור המשיבה ביום 17.3.2014 בביצוע עבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה בעניין העונש. בית המשפט המחוזי הורה לשירות המבחן לערוך תסקיר בעניינה של המשיבה וקבע מועד להשמעת טיעונים לעונש.
4. ביום 23.6.2014 הוגש תסקיר שירות מבחן בעניינה של המשיבה (להלן: התסקיר). מהתסקיר עולה שהמשיבה, אשה בדואית כבת 29 המתגוררת בכפר בגליל, מסרה לקצינת המבחן שבצעירותה עברה סדרת מעשי אונס על ידי קרוב משפחה, שנמשכה מספר שנים. המשיבה שמרה על הדבר בסוד מפני משפחתה. כשהיתה כבת 20 ולאחר חודשי היכרות ספורים, נישאה למתלונן בשידוך הוריה. לדבריה, על פי תפישתה והתפישה החברתית בסביבתה היא הייתה אישה שדבק בה פגם, שאותו ביקשה לרפא באמצעות נישואין והקמת משפחה. בהמשך לנישואין, נולדו לבני הזוג שני ילדים. דא עקא שהיחסים בין בני הזוג התדרדרו, בפרט על רקע הקשר המיני שביניהם. לטענת המשיבה, היא הייתה נתונה לאורך זמן לאלימות מילולית ופיסית מצד בעלה. כן תיארה המשיבה בפני קצינת המבחן פגיעה מינית מתמשכת מצידו, שהתעצמה על רקע הפגיעה המינית שחוותה בצעירותה ושאותה הסתירה גם מפני בעלה. לדבריה, המתלונן כפה עליה לקיים עמו יחסי מין אף כשלא רצתה, ולעומת זאת סירב לה כשהיא הייתה מעוניינת בכך. המשיבה שקלה ורצתה להיפרד מבעלה, אך חששה לאבד את המשפחה שבנתה ולכן דחתה את האפשרות לגירושין.
את העבירה שביצעה תיארה המשיבה בפני קצינת המבחן כמעשה רגעי, ללא תכנון מוקדם, וכמעט מתוך שינה וחוסר מודעות. המשיבה הביעה תחושת בושה במעשיה, צער על שלא חשבה מראש על תוצאותיהם והשלכותיהם, והבנה ואמפטיה לבעלה על הפגיעה בו והפחד שלו ממנה. עם זאת, במסגרת התסקיר הוסיף וציין שירות המבחן כי נתגלעו שינויים בגרסאותיה של המשיבה, שאותם הסבירה בהיותה נתונה להשפעת תרופות. על פי התרשמות שירות המבחן, שינוי הגרסאות יכול להצביע על קיומה של טראומה, אך יכול גם להצביע על "דרך מניפולטיבית להימנע מענישה מחמירה". בסופו של דבר, לנוכח העובדה שמדובר בעבירה ראשונה של המשיבה; התרשמות שירות המבחן מסיכויי השיקום הטובים, לעומת הסיכון להישנות ביצוע עבירות על ידי המשיבה; לקיחת האחריות מצידה להתנהגותה ולפגיעתה בבעלה ובסביבתה הקרובה; והחשש מהחמרה במצבה במאסר – המליץ שירות המבחן להטיל על המשיבה עבודות שירות בלבד, לצד פיקוח של שירות המבחן והמשך טיפול שיקומי.
5. הוגש גם תסקיר עבירה בעניין המתלונן. מתסקיר זה עולה כי המתלונן סיפר לשירות המבחן שחווה דחייה מינית מצד המשיבה, אך הכחיש כל אלימות שלו כלפיה, לרבות אלימות מינית. לדבריו, כל טענותיה ופעולותיה של המשיבה לאחר מעשה, מכוונות להפחית מעונשה. מאז אירוע התקיפה המתלונן, שהוא כבן 36, אינו עובד. בתחילה ניסה לשקם את יחסי המשפחה ובניגוד לעצת משפחתו עבר לגור לתקופת מה בבית הוריה של המשיבה, אלא שהניסיון לא צלח. משכך, עבר המתלונן לגור עם ילדיו אצל הוריו ופתח בהליכי גירושין. שירותי הרווחה מעורבים ועוקבים אחר מצב הילדים. קצינת המבחן התרשמה שהמתלונן פגוע וסובל מקשיים רגשיים. הוא מתאבל על פירוק המשפחה, אך חרד מהאפשרות לפגיעה נוספת בו מצד המשיבה ומצפה שגזר דינה יכיר בחומרת מעשיה, כולל חיובה בפיצויו הכספי.
6. ביום 1.7.2014 נערך דיון בטיעונים לעונש. המערערת טענה לחומרת מעשיה של המשיבה, וכי מתחם העונש ההולם הוא בין 8 ל-15 שנות מאסר בפועל. בא כוח המשיבה טען מנגד לנסיבותיה האישיות, בהסתמך על התסקיר, וביקש להעדיף את שיקולי השיקום על פני שיקולים אחרים. בית המשפט המחוזי איפשר למשיבה לומר את דברה בטרם ייגזר דינה – ובדברים שנשאה חזרה על שאמרה לקצינת המבחן, בכל הנוגע להיותה קורבן אונס בצעירותה וכן קורבן כפייה מינית במערכת היחסים עם בעלה. לשאלת בית משפט מדוע לא פנתה למשטרה השיבה שפחדה, וביקשה כי יתאפשר לה לחזור לחיות עם ילדיה.
לאחר ששמע את דברי המשיבה סבר בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להותירם ללא בדיקה, הגם שלא נמסרו כעדות אלא כדברה האחרון לעונש. בהתאם, הורה בית המשפט למערערת ביום 2.7.2014 לשקול ולהודיע את עמדתה לגבי האפשרות לביצוע חקירה בנוגע לטענות המשיבה. המערערת מסרה שתי הודעות בהקשר זה (ביום 8.7.2014 וביום 17.7.2014). לגבי הטענות בנוגע לאינוס על ידי בן משפחתה מסרה המערערת תחילה כי זימנה את המשיבה למסור עדות במשטרה, אך בהמשך הודיעה כי לא תיערך חקירה מאחר שחלה התיישנות בעניין. אשר לטענות האינוס על ידי המתלונן, המערערת ציינה כי המשיבה מסרה גרסאות סותרות בנושא בעת חקירת האירוע. בכלל זה, בהזדמנות אחת לאחר שהמשיבה הודתה בדקירת המתלונן, היא שללה מפורשות יחסי מין בכוח או כתוצאה מסחיטה. בנוסף לכך, המתלונן נחקר באזהרה ביחס לטענות המשיבה נגדו והכחישן. המערערת הדגישה כי אף אין כל תיעוד לטענות או תלונות קודמות בנושא מצד המשיבה – לא בפני בני משפחה אחרים שנחקרו, לא בפני שירותי הרווחה, לא בפני הרופאים שטיפלו בה או גורמים טיפוליים כלשהם, ואף לא תלונה למשטרה. כמו כן לא נמצאו ראיות חיצוניות אחרות, כגון יומן. לנוכח כל אלה הודיעה המערערת כי לאחר שבחנה את מכלול הראיות בתיק, לרבות שלל גרסאותיה של המשיבה בחקירותיה, שברובן הייתה מיוצגת, לא נמצא מקום לבצע פעולות של השלמות חקירה. המשיבה מצידה דרשה כי טענותיה ייחקרו; ובמצב דברים זה נקבע דיון נוסף לטיעונים לעונש ליום 2.9.2014.
7. בדיון השני בעונש הבהירה המערערת כי חקירות בנוגע למעשי אינוס שעליהם חלה התיישנות מבוצעות רק במקרים חריגים שבהם קיים אינטרס ציבורי החורג מגדר ההליך הפלילי, כמו למשל במקרים של אישי ציבור. עוד נאמר, כי במקרים רבים טוענים מבצעי עבירות אלימות כי הם בעצמם היו קורבנות לעבירות כאלה, שאין בכך כל חריג וכי על בית המשפט להביא את הדבר בחשבון.
אשר לטענות לאונס מצידו של המתלונן, חזרה המערערת על עמדתה בכתב כי לא נמצא ביסוס ראייתי מספיק לטענות המשיבה ומשכך לא הוגש כתב אישום. המערערת שבה והדגישה את עניין הגרסאות הסותרות שמסרה המשיבה בחקירותיה ואת העובדה שאף שללה באופן מפורש את האפשרות שהמתלונן אנס אותה, הגם שהודתה בדקירת המתלונן. לפיכך עתרה המערערת להתעלם מכל אותן טענות של המשיבה שלא הוסכמו במסגרת כתב האישום המתוקן. בנוסף ציינה המערערת כי טענות המשיבה בדבר היותה קורבן לכפייה מינית במערכת יחסיה עם המתלונן הן שהיוו את הרקע להסדר הטיעון, שבמסגרתו תוקן כתב האישום מעבירה של ניסיון לרצח לעבירה שחומרתה פחותה; וכי כתב האישום המתוקן גילם את כל ההסכמות העובדתיות שבין הצדדים. עם זאת, המערערת הבהירה כי מבחינתה אין מניעה לבטל את הסדר הטיעון ולהחזיר את התיק לדיון מראשיתו, על כל המשתמע מכך ולרבות אישום בניסיון לרצח – ובמסגרת זו תהא הדרך פתוחה להביא גם ראיות שלא נכללו בכתב האישום המתוקן.
המשיבה מצידה שבה והביעה את עמדתה כי מן הראוי היה לפתוח בחקירת טענותיה בנוגע למעשי האינוס בצעירותה על ידי בן משפחתה. לטענתה, הימנעות מחקירה כאמור היא בבחינת עצימת עיניים אל מול המציאות הקשה שבה חיה המשיבה – על הרקע המשפחתי, חברתי, ותרבותי שלה, שהיא שהובילה למערכת היחסים המעורערת שבין בני הזוג ולביצוע העבירה. המשיבה הבהירה שאינה מבקשת לחזור בה מהסכם הטיעון וכי היא מאשרת את הודאתה, אך ביקשה להביא בחשבון את הנסיבות המיוחדות שנחשפו בפני בית המשפט בשלב הטיעונים לעונש.
גזר הדין
8. ביום 17.9.2014 ניתן גזר הדין בעניינה של המשיבה. בית המשפט המחוזי קבע שמתחם העונש ההולם לעבירה הוא בין שלוש לתשע שנות מאסר בפועל. עם זאת, בבואו לגזור את עונשה של המשיבה, מצא בית המשפט כי יש לחרוג לקולה ובאופן ניכר מהמתחם שקבע – וזאת תוך מתן משקל רב ומכריע לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ושנחשפו בשלב הטיעונים לעונש, וכן לשיקולי שיקום.
בית המשפט המחוזי נדרש לסעיף 40יא לחוק ולחלק מן הנסיבות המנויות בו, שבהן ניתן להתחשב בקביעת העונש בתוך המתחם. אשר לסעיף 40יא(9) העוסק ב"התנהגות רשויות אכיפת החוק" – בית המשפט המחוזי הדגיש שסבר, לאחר ששמע את דברי המשיבה, כי מן הראוי היה שרשויות אכיפת החוק יפתחו בחקירת טענותיה נגד בן משפחתה ונגד בעלה. בית המשפט ביקר את תשובת המערערת לעניין השיקולים שבגינם נמנעה מלפתוח בחקירה וקבע כי יש להתייחס להימנעות מחקירה במקרה זה כאל מחדל חקירתי, שאלמלא המחדל ייתכן שהיו נמצאות ראיות התומכות בגרסת המשיבה. במצב דברים זה, בחר בית המשפט להביא את טענותיה של המשיבה בחשבון ולהתייחס אליהן כאל עובדות לצורך גזירת הדין. בהתייחס לסעיף 40יא(8) העוסק ב"נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה", תיאר בית המשפט המחוזי את מציאות חייה של המשיבה כפי שנראתה בעיניו:
"הנאשמת תיארה לשירות המבחן מציאות חיים שבה, על רקע של אינוס מתמשך אשר עברה בילדותה, נישאה לבעלה, המתלונן, וזאת על רקע תפיסה חברתית בדבר פגם שדבק בה. בהמשך, והגם שניסתה לקיים חיי משפחה מלאים, לא יכלה להמשיך עוד בהיענות לדרישותיו בתחום המיני. פנייתה למשפחתה (ויצוין כי גם המתלונן פנה להוריה) לא זכתה לתמיכה רגשית או אחרת, ולמעשה הובהר לה כי עליה לקיים את חיי המשפחה במלואם. בנסיבות אלו הייתה הנאשמת, למעשה, שבויה וכלואה במציאות חיים שאין ממנה מוצא. התפרצות הזעם כפי שבאה לידי ביטוי במעשה החמור שעשתה, הייתה פועל יוצא של כל אותן נסיבות מתמשכות.
הגם שבעת ביצוע המעשה ישן המתלונן, במובן זה שלא היה כל איום מידי על הנאשמת והיא לא הייתה נתונה בעת ההיא ללחץ כלשהו לביצוע מעשה מיני או כל דבר אחר, לא ניתן להתעלם מהמציאות המתמשכת של חייה שיצרה בה את תחושות הסיכון התמידי, הכפייה והמחנק." (מתוך גזר הדין, בעמ' 31)
בית המשפט המחוזי קבע כי יש לראות את מכלול הנסיבות כ"קרובות להגדרות" של קנטור וסייג ההגנה העצמית; וכן כי יש להקיש בענייננו מהוראת סעיף 300(א)(ג) לחוק, המאפשרת לבית משפט לגזור עונש מופחת בעבירת רצח במצבים של מצוקה עקב התעללות חמורה ומתמשכת מצד הקורבן כלפי הנאשם או בן משפחתו. בהתאם, נקבע כי בבחינת השלכותיה של המצוקה הנפשית "יש להביא בחשבון את המציאות הכוללת, גם אם לא הייתה לה נגיעה מיידית בזמן למעשה העבירה".
בגזר הדין ציין בית המשפט המחוזי כי הוא ער לבעייתיות שבהתייחסות לטענות המשיבה שנטענו לראשונה לפני שירות המבחן במסגרת התסקיר ולפני בית המשפט בדברה האחרון לעונש. בעייתיות זו נובעת מהסתמכות על טענות שהובאו רק בשלב גזירת הדין, מבלי שנמסרו עדויות בעניין ובלא שמוצה הליך של חקירה ראשית ונגדית; מהעובדה שהמתלונן, קורבן העבירה שנגדו נטען שביצע עבירות בעצמו, לא זומן להעיד – ולפיכך אין מקום להטיל בו דופי מבלי שניתנה לו ההזדמנות לטעון בעניין; וכן מכך שמדובר בסטייה מהכלל בנוגע להסדרי טיעון, שלפיו על בית משפט לגזור את הדין בהתאם למסגרת העובדתית שהוסכמה – ועל פיה בלבד. בית המשפט השיב לשיטתו לקשיים כאמור, כי לא ניתן להתעלם מדברי המשיבה בנוגע להיותה קורבן אונס בעבר וכן קורבן לכפייה מינית במערכת היחסים עם בעלה. לסברתו, יש להגמיש את אופן קבלת הראיות בבית המשפט, ובמיוחד כשמדובר בגזירת העונש. כן ציין כי הכלל, שלפיו בית משפט אינו רשאי להביא בחשבון עובדות שלא נזכרו בכתב האישום בו הודה נאשם במסגרת הסדר טיעון, נועד להגן אך על הנאשם מפני הוספת עובדות בלא שניתנה לו הזדמנות להתגונן – כלומר להגביל את המאשימה ולא את הנאשם. לפיכך סבר בית המשפט כי בנסיבות חריגות, כמו אלה של המשיבה, ניתן להתחשב בעובדות שלא נכללו בכתב האישום. כך במיוחד לנוכח הוראות סעיפים 40יא(8) ו-(9) לחוק, המאפשרים לבית משפט להתחשב בגזירת הדין בנתונים שבדרך כלל אינם נכללים בכתב אישום, לרבות בכתב אישום שמוגש במסגרת הסדר טיעון.
9. על רקע האמור, ציין בית המשפט המחוזי כי היה מקום לגזור את דינה של המשיבה על הגבול התחתון של מתחם העונש ההולם שקבע, היינו – שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל. עם זאת, סבר בית המשפט כי בנסיבות המקרה יש אף לחרוג ממתחם הענישה ההולם משיקולים שעניינם שיקום המשיבה, תוך שהדגיש את המלצת שירות המבחן לעבודות שירות לצד תכנית טיפולית. לפיכך גזר בית המשפט את העונשים שפורטו בפתיח. לעניין פיצוי המתלונן נפגע העבירה, קבע בית המשפט כי בשים לב להליכי הגירושין שבין בני הזוג, ובטרם נקבעו סופית כל ההסדרים הנובעים מהליכים אלה – נראה שאין מקום לחייב את המשיבה בפיצויים במסגרת ההליך הפלילי, ולמתלונן שמורה זכותו לנקוט בהליכים אזרחיים.
הטענות בערעור
10. המערערת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בהטילו על המשיבה עונש מקל באופן חריג וקיצוני ביחס לעבירה שבה הורשעה ובנסיבות שבכתב האישום המתוקן. לטענת המערערת, העונש שהוטל על המשיבה אינו הולם את חומרתו של המעשה שביצעה ואת עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים בעבירה שבה הורשעה – חיי אדם ושלמות הגוף. המערערת מדגישה את קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה רק מזל הפריד בין מעשה המשיבה לבין אסון קטלני, וטוענת כי מעשה כה חמור ומסוכן חייב לבוא לידי ביטוי בענישה מתאימה, הכוללת מאסר ממושך מאחורי סורג ובריח. לשיטת המערערת, המרת המאסר בעבודות שירות חוטאת עד מאד לשיקולי הגמול וההרתעה בענישה, להם יש ליתן משקל רב בענייננו לנוכח חומרת העבירה ונסיבותיה. לגישתה, בנסיבות העניין לא היה מקום ליתן את הבכורה לשיקול השיקומי, כפי שנהג בית המשפט, עד כדי סטייה ניכרת ממתחם הענישה שקבע. בהקשר זה טוענת המערערת כי תסקיר המבחן בעניינה של המשיבה הדגיש באופן חד-צדדי את ההיבט הקורבני בחייה, את הרצון להימנע מהתדרדרות במצבה כתוצאה מהמאסר ואת העובדה שמדובר במעשה חריג בנוף חייה. זאת, תוך התעלמות מן האלימות החמורה והאכזרית בעבירה שביצעה.
בנוסף טוענת המערערת כי בית המשפט המחוזי שגה בעת שנתן משקל לטענות המשיבה בנוגע ליחסיה עם המתלונן, וקבע כי האירוע הוא תולדה של "המציאות המתמשכת של חייה שיצרה בה את תחושת הסיכון התמידי, הכפייה והמחנק". עוד שגה בית המשפט, לשיטת המערערת, בקבעו כי נסיבות אלה קרובות לנסיבות של קנטור והגנה עצמית. המערערת מדגישה שבית המשפט המחוזי ציין אף הוא בגזר הדין כי טענות המשיבה לא נחקרו דיין וכי גרסתו של המתלונן לא נשמעה – ובכל זאת בבואו לגזור את עונשה העניק משקל מכריע לטענותיה.
11. המערערת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי הכלל שבא לידי ביטוי בסעיף 40י(ד) לחוק, שלפיו כתב האישום שבו הודה הנאשם יכלול את כל העובדות והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, נועד להגביל את המאשימה בלבד. לטענת המערערת, פרשנות זו פוגעת באינטרס הציבורי שבעריכת הסדרי טיעון, שכן היא מאפשרת לנאשם לחזור בו באופן חד-צדדי מן ההסכמות. לשיטת המערערת, ניתן היה להתגבר על הוראת סעיף 40י(ד) רק לפי הוראת סעיף 40י(ב)(2); קרי, ניתן להביא ראיות חדשות בנוגע לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, רק בהתקיים אחד משני תנאים חלופיים – שלא ניתן היה לטעון לגבי הנסיבות בשלב בירור האשמה, או שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. לעמדת המערערת, אף אחד מהתנאים הללו אינו מתקיים בענייננו, שכן טענותיה של המשיבה לגבי יחסיה המעורערים עם בעלה עלו כבר בשלב חקירתה במשטרה, על גרסאותיה השונות, ואף היוו כאמור את הרקע להסדר הטיעון ולתיקון כתב האישום, תוך שהמשיבה שללה מפורשות אונס ויחסי מין בכפייה מצד בעלה.
המערערת מדגישה כי מערכת היחסים העכורה בין המשיבה לבעלה קיבלה ביטוי הולם בכתב האישום המתוקן בהתאם להסכמת הצדדים. הדבר צוין כבר ברקע לאישום: "חיי הנישואין שלהם היו מעורערים והנאשמת סירבה לקיים יחסי מין עם המתלונן."; ובהמשך, נקבע כי בערב האירוע "ביקש המתלונן לקיים יחסי מין עם אשתו אולם היא סירבה."; גם במסגרת תיאור האירוע, נכתב בכתב האישום כי "...על רקע יחסי הנישואין המעורערים ביניהם, החליטה הנאשמת לגרום למתלונן נכות, מום או חבלה חמורה...". אין זאת אלא שכתב האישום משקף וממצה את העובדות הרלוונטיות לגזר הדין. למשיבה עמדה האפשרות להעלות את טענותיה ולעמוד על הכללתן כעובדות במסגרת כתב האישום המתוקן, אך היא בחרה שלא לעשות כן. לחלופין היתה המשיבה רשאית לחזור בה מהסכמתה לכתב האישום המתוקן ולהסכם הטיעון ולהוכיח את טענותיה בפני בית המשפט – אך היא בחרה להודות בכתב האישום המוסכם. בהינתן כל אלה, ברי שלא התקיימו הנסיבות הקבועות בסעיף 40י(ב)(2) לחוק.
לבסוף, לגישת המערערת סעיף 40יא(8) לחוק מאפשר אמנם להתחשב בגזירת העונש ב"נסיבות חיים קשות של הנאשם שהיתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה" – ואולם לא כך בנסיבות המקרה דנן. בענייננו נדרשו הצדדים למערכת היחסים באופן מפורש במסגרת כתב האישום המתוקן והמוסכם, כרקע כללי וספציפי לביצוע העבירה, ובמצב דברים זה כל תוספת עובדתית חותרת תחת הסדר הטיעון והאינטרס הציבורי שבבסיסו.
12. המשיבה מצידה סומכת את ידיה על גזר הדין של בית המשפט המחוזי ומנימוקיו. לעמדתה, מרגע שסוגיית אינוסה בעבר על ידי בן משפחתה ולאחר נישואיה גם על ידי בעלה נחשפה על ידה בפני קצינת המבחן ואף הובאה לפתחו של בית המשפט – שומה היה על המערערת לבדוק את הדברים; ומכל מקום, בדין שקל בית המשפט המחוזי את ה"התמונה הנוספת" שנצטיירה לפניו, בבואו לגזור את דינה של המשיבה. במצב דברים זה, היא מבקשת שלא להחמיר בעונשה, וכי הערעור יידחה.
התסקיר המשלים מאת שירות המבחן
13. בטרם התקיים הדיון בערעור, הוגש תסקיר משלים מאת שירות המבחן בעניינה של המשיבה מיום 11.2.2015 (להלן: התסקיר המשלים). על פי האמור בו, מאז ניתן גזר הדין מתגוררת המשיבה בבית הוריה בכפר ואדי סאלמה, וילדיה (בני 3 ו-6) נתונים במשמורת משותפת שלה ושל בעלה. המשיבה נמצאת בטיפול שירות המבחן, ובמעקב של המחלקה לשירותים חברתיים בכפרה (בעיקר בכל הקשור למשמורת ילדיה). שירותי הרווחה מסרו כי בעבר קיבלו פניות מבני הזוג, אך זאת רק לצורך שילוב ילדיהם במשפחתון וללא אינדיקציה למורכבות כלשהי ביחסי בני הזוג. כעת, מששוחררה המשיבה למעצר בית ובעקבות תלונותיה, קיימת מעורבות של עובדת רווחה – בעיקר על מנת לסייע לבעל בגידול הילדים וחינוכם. המשיבה נמצאת אף במעקב חודשי במרכז לבריאות הנפש בצפת, ומטופלת באופן פרטני על ידי מטפלת מטעם המרכז הרב-תחומי בנצרת לנפגעות תקיפה מינית. שני גורמים אלה מסרו כי המשיבה משתתפת באופן קבוע במסגרות הטיפוליות, משתפת פעולה, והרושם הוא שמצבה השתפר במהלך הטיפול ובפרט לאחר שהוכרע משפטה. גם במסגרת הטיפול מטעם שירות המבחן דווח על שיפור במצבה, ועל התחזקות ביכולת להיעזר בגורמי הטיפול והסמכות. להתרשמות שירות המבחן, המשיבה זקוקה להמשך טיפול מעמיק ומשולב, שיספק לה מענה לקורבנותה ולפתרון התוקפנות שבה, שבאה לידי ביטוי בעבירה. התסקיר המשלים חוזר ומדגיש את שצוין זה מכבר בתסקיר הראשון – כי מדובר במעורבות ראשונה למשיבה בפלילים, שעליה היא לוקחת אחריות מלאה, כמו גם על הפגיעה בבעלה, בילדיה ובמשפחתה. על פי התרשמות שירות המבחן המשיבה לא פעלה מתוך קודים עברייניים מושרשים אלא בעיקר מתוך עיוות תפיסתי של המציאות, תחושת בדידות ואין מוצא, והיעדר יכולת לשתף אחרים במצוקותיה ולהסתייע בגורמים מקצועיים.
לסיכום, שירות המבחן מדגיש כי מצבה של המשיבה עלול להתדרדר אם תישלח למאסר, שאז היא עלולה להיחשף לאירועים טראומתיים שיגרמו לנסיגה במצבה הנפשי ואף להגדלת הסיכון לתוקפנות מצידה גם בעתיד. עוד לגישת שירות המבחן, הרחקת המשיבה לתקופה ארוכה מילדיה, שמהווים עבורה מקור כוח, עלולה להעמיק את הפגיעה הנפשית שלה ואף לפגוע בשיקום הנפשי של הילדים. לפיכך המלצת שירות המבחן היא שלא להחמיר את עונשה של המשיבה.
דיון והכרעה
14. במהלך הדיון בערעור שבה המערערת והציעה למשיבה לבטל את הסדר הטיעון ולנהל את הגנתה כלפי כתב האישום המקורי, כאילו לא היה הסדר טיעון מעולם. לאחר ששקלה את הדברים, ביום 2.3.2015 הודיעה המשיבה כי היא מבקשת שהערעור יוכרע על בסיס הטיעונים שנשמעו. וכך ייעשה.
הכרעה בערעור מחייבת לברר תחילה: האם רשאי בית משפט להידרש בשלב גזירת העונש לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה שלא נזכרו בכתב האישום שעליו הוסכם במסגרת הסדר טיעון, ואף לייחס להן משקל משמעותי בקביעת העונש. סוגיות נוספות שיש להידרש להן נוגעות למתחם הענישה ההולם לעבירה שבה הורשעה המשיבה, וכן לגזירת עונשה במסגרתו.
הוכחת נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש
15. על כתב אישום לכלול את כל העובדות והנסיבות הרלוונטיות לביצוע העבירה. כלל זה נועד כדי לתחום את הדיון בעניינו של הנאשם. במיוחד קיימת הצדקה לכלל זה, שעה שמדובר בכתב אישום שתוקן במסגרת הסדר טיעון – שכן במקרים אלה הסדר הטיעון וכתב האישום שתוקן במסגרתו, משקפים את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים (ראו: ע"פ 6802/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (6.1.2015), להלן: ע"פ 6802/14; ע"פ 4289/14 חנונה נ' מדינת ישראל, פסקה 54 (21.1.2015), להלן: עניין חנונה; ע"פ 3667/13 ח'טיב נ' מדינת ישראל, פסקה 22 והאסמכתאות שם (14.10.2014), להלן: עניין ח'טיב). בהינתן הכלל האמור, כאשר נאשם מודה בעובדות ובנסיבות במסגרת הסדר טיעון וכתב האישום מתוקן בהתאם – שומה על הערכאה הדיונית להביא בחשבון רק את אותן עובדות ונסיבות שפורטו בכתב האישום המתוקן ושבהן הודה הנאשם לצרכי הסדר הטיעון. אל לו לבית המשפט להביא במניין שיקוליו, בבואו לגזור את הדין, עובדות ונסיבות שלא נכללו בכתב האישום שבו הודה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון (ראו, למשל, ע"פ 677/14 דנקנר נ' מדינת ישראל, פסקה מב (17.7.2014); ע"פ 1338/10 חפוטה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (7.2.2013), והאסמכתאות שם).
לכלל האמור קיימים חריגים. בית משפט זה נדרש לא פעם לשאלה: האם, ואם כן – באילו תנאים, ניתן בכל זאת להציג ראיות בשלב הטיעונים לעונש, שלא נזכרו בשלב בירור האשמה. פסיקת בית המשפט בסוגיה זו מציגה גישות שונות. יש שסוברים, כי הצדדים רשאים להביא בשלב הטיעונים לעונש ראיות ביחס לנסיבות מחמירות או מקילות שאפפו את ביצוע העבירה, כל עוד הן אינן קשורות באחריותו של הנאשם לביצוע העבירה, אלא אך לעונש שיוטל עליו (ראו עמדת השופטת ע' ארבל בדעת רוב ברע"פ 9718/04 מדינת ישראל נ' נואורה (25.11.2007) (להלן: עניין נואורה); ע"פ 5362/11 אלעברה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (7.2.2012)). עם זאת צוין, כי ככל שבכוונת אחד הצדדים להציג ראיות חדשות בשלב הטיעון לעונש, עליו להקדים ולהודיע על כך לצד שכנגד. כך במיוחד כאשר במסגרת הסדר טיעון קיימת הסכמה לעניין ההרשעה. במצבים כאלה, מן הראוי שהצד שבדעתו להציג את הראיות החדשות יודיע על כוונתו זו לצד שכנגד עוד טרם שייחתם הסדר הטיעון. הטעם לדברים הוא כי ייתכן שיהא בראיות החדשות כדי להשפיע על נכונות הצד שכנגד לחתום על הסדר הטיעון (עניין נואורה, בפסקה 13 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל).
בעניין נואורה נחלקו השופטים גם בשאלה, אם יש להבחין בין טיבן וסוגן של הנסיבות שיתאפשר בירורן בשלב הטיעונים לעונש – כאלה הקשורות בפרשת העבירה ואחרות שאינן קשורות בה – ולאפשר רק את הבאתן של האחרונות; וכן בשאלה אם יש להתחשב בזהותו של הצד המבקש את הוכחת העובדות הנוספות – התביעה או הנאשם (עניין נואורה, פסקאות ט(5)-ט(8) לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין ופסקאות 5, 13-11 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל).
עמדה אחרת שהובעה בפסיקת בית משפט זה הינה כי הודאה מוסכמת בין הצדדים, שנתקבלה על-ידי בית המשפט, היא בגדר סוף פסוק מבחינה ראייתית. זאת, אלא אם כן הצדדים הסכימו במפורש אחרת. ברוח דברים אלה הוברר כי בכל מקרה "אין לקבל גם, כחלק מהטיעון לעונש, טענות שבעובדה החותרות נגד ההרשעה המוסכמת, כגון טענת הגנה עצמית" (השופטת מ' נאור בע"פ 1234/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 8-7 (22.5.2008)). בפרשה מאוחרת יותר הובהר כי כאשר אין מדובר בעובדות הסותרות את האמור בכתב האישום, שעליו הוסכם במסגרת הסדר טיעון, אלא בכאלה המשלימות את התמונה הכללית, ניתן להציגן ולהתחשב בהן (ע"פ 4697/10 ג'ראדאת נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (8.6.2012)).
16. ביום 10.7.2012 נכנס לתוקף תיקון 113 לחוק העונשין (להלן: תיקון 113 או התיקון). עיקרו של התיקון בהוספת סימן א'1, שכותרתו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה", ובמסגרתו ההסדר הקבוע בסעיף 40י לחוק שזו לשונו:
"(א) בית המשפט יקבע כי התקיימו נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) –
(1) בשלב הטיעונים לעונש, הנאשם רשאי להביא ראיות מטעמו, ובלבד שאינן סותרות את הנטען על ידו בשלב בירור האשמה, והצדדים רשאים להביא ראיות שנקבע בחיקוק כי יובאו בשלב זה;
(2) בית המשפט רשאי, לבקשת אחד מהצדדים, להתיר להביא ראיות בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, אם שוכנע כי לא היתה אפשרות לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
(ג) בית המשפט יקבע כי התקיימה נסיבה מחמירה הקשורה בביצוע העבירה אם היא הוכחה מעבר לספק סביר; בית המשפט יקבע כי התקיימה נסיבה מקילה הקשורה בביצוע העבירה אם היא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי.
(ד) בלי לגרוע מהוראת סעיף קטן (ב)(2), הודה הנאשם בעובדות כתב האישום, בין לאחר שמיעת הראיות ובין לפני כן, יכלול כתב האישום שבו הודה את כל העובדות והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה."
הנה כי כן, סעיף 40י יישב והסדיר את הסוגיה של הבאת ראיות והעלאת טענות בשלב הטיעונים לעונש, בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה. לענייננו, המחוקק אימץ בסעיף 40י(ד) לחוק את הכלל שנהג גם קודם לתיקון, שלפיו במקרה שבו הנאשם מודה בעובדות כתב האישום, יש לכלול בכתב האישום את כל העובדות והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. עם זאת, ברישא לסעיף 40י(ד) נקבע כי אין בו כדי לפגוע בהוראת סעיף 40י(ב)(2) – בבחינת החריג לכלל. חריג זה, שבהתקיימו רשאי בית משפט להתיר הבאת ראיות בשלב הטיעונים לעונש בנוגע לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, חל רק באותם מקרים שבהם לא הייתה לצד המבקש אפשרות לטעון לגבי אותן נסיבות בשלב בירור האשמה, או שהבאת הראיות דרושה כדי למנוע עיוות דין. במקרים חריגים אלה יכול צד – בין הנאשם ובין המאשימה – להגיש בקשה מתאימה, ובכפוף לשיקול דעתו של בית משפט רשאי המבקש להביא ראיות חדשות בנוגע לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, אף שאלה לא נזכרו בכתב האישום שעליו הסכימו הצדדים.
יושם לב כי סעיף 40י(ב)(1) לחוק מורה כי הנאשם (ורק הוא) רשאי להביא ראיות בשלב הטיעונים לעונש מבלי להידרש לרשות בית משפט – ובלבד שאלה אינן סותרות את שנטען על ידו בשלב בירור האשמה. ואולם סעיף זה אינו חל במקרים שבהם הנאשם הודה בעובדות כתב האישום – שכן סעיף 40י(ד) קובע כי הכלל בדבר איסור הבאת ראיות חדשות כפוף לחריג אחד, והוא זה הקבוע בסעיף 40י(ב)(2). השופט י' דנציגר עמד זה מכבר על התכלית שביסוד הסדר זה:
"משהודה הנאשם בעובדות כתב האישום, משקף כתב האישום את הסכמת הצדדים לאמור בו, והדברים אף מקבלים משנה תוקף משהודה הנאשם בעובדות כתב אישום אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון עמו, במהלכו ניתנה לו ההזדמנות לשאת ולתת, תוך השפעה על עיצוב נוסח כתב האישום. משכך, וכפי שציינתי בעניין ח'טיב, כל חזרה מן ההסכמה בקשר עם עובדות ונסיבות ביצוע העבירה, שינוי שלה או הוספה לה, נדרשים לעמוד בתנאיו המחמירים של סעיף 40י(ב)(2) לחוק העונשין: כי יהיה זה באישור בית המשפט, ובמקרים שבהם לא היתה לנאשם האפשרות לטעון את הטענה בשלב בירור האשמה או במקרים שבהם הוכחת אותן הנסיבות דרושה על-מנת למנוע עיוות דין." (עניין חנונה, בפסקה 54; ראו גם בעניין ח'טיב, בפסקה 26)
בנסיבות כבענייננו שבהן המשיבה הודתה בכל עובדות כתב האישום המתוקן, יחולו אפוא הוראות סעיף 40י(ב)(2) לחוק. אפנה לדון בכך כעת.
מן הכלל אל הפרט
17. המשיבה העלתה טענות חדשות לעניין הנסיבות שברקע האישום נגדה, לראשונה בדברים שמסרה לשירות המבחן במסגרת התסקיר שנערך לה; ועל טענות אלה היא חזרה גם בפני בית משפט קמא, משניתנה לה הזדמנות לומר את דברה טרם שייגזר דינה. כפי שהוברר לעיל, דרך המלך להוכחת נסיבות הקשורות בביצוע העבירה במקרה של הסדר טיעון היא הכללתן בהסכמה בכתב האישום המתוקן; ולחלופין הגשת בקשה לערכאה הדיונית מכוח סעיף 40י(ב)(2) לחוק, להבאת ראיות חדשות בשלב הטיעונים לעונש. אלא שהמשיבה לא פסעה באף אחד מן הנתיבים הללו. ודוק: הגם שבית משפט קמא מצא כי יש מקום לייחס משקל מכריע בגזר הדין לטענות המשיבה בדבר היותה קורבן למעשי אונס וכפייה מינית (הן מצד בן משפחתה בעבר והן מצד בעלה במהלך נישואיהם) – המדובר בטענות בלבד, שלא הונחה להן תשתית עובדתית וראייתית, לא בכתב האישום ולא במסגרת הטיעונים לעונש. המשיבה לא ביקשה, וממילא לא ניתנה לה רשות להביא ראיות חדשות בשלב הטיעונים לעונש (השוו ע"פ 6802/14, בפסקאות 9-8); ומשכך טענותיה אף לא עברו את שבט ביקורתה של המערערת במסגרת חקירה נגדית.
זאת ועוד. גם אילו פנתה המשיבה בשלב הטיעונים לעונש לערכאה הדיונית בבקשה להבאת ראיות הקשורות בנסיבות ביצוע העבירה, דינה של הבקשה היה להידחות. כך, מפאת אי התקיימותם של אף אחד משני התנאים המהותיים הקבועים בסיפא לסעיף 40י(ב)(2) לחוק, והם: היעדר אפשרות לטעון בנוגע לנסיבות בשלב בירור האשמה, וחשש לעיוות דין. ככלל, לא מן הנמנע כי קורבן אונס העומדת לדין בגין חבלה במי שנטען כי פגע בה, תתקשה לפרט את הנסיבות לביצוע העבירה – אפילו במסגרת ההליך הפלילי נגדה ולצורך הגנתה שלה; ואולם נראה כי לא זה המצב בענייננו. בעת תיקון כתב האישום במסגרת הסדר הטיעון, הוספו לו בהסכמה פרטים בדבר יחסיהם המעורערים של בני הזוג שברקע העבירה – תוך התייחסות מפורשת לכך שהרקע לכך הוא מיני ושהמשיבה סירבה לקיים יחסי מין עם בעלה. ודוק: אין חולק כי מידע זה הובא מטעמה של המשיבה. בנסיבות אלה, ובהעדר הסבר אחר מצידה, ההנחה היא שלא היתה מניעה מצידה של המשיבה לטעון כבר בעת תיקון כתב האישום את אותן הטענות שהיא העלתה נגד בעלה רק בשלב הטיעונים לעונש (השוו לעניין חנונה, פסקה 55; עניין ח'טיב, פסקה 28; ע"פ 6802/14, פסקה 9).
18. גם לא מצאתי יסוד לסבור כי קיים חשש לעיוות דין בעניינה של המשיבה. מטיעוני המערערת עולה כי טענות המשיבה בנוגע לאונס וכפייה מינית מצידו של בעלה ומצד בן משפחתה נבדקו, וכבר בבדיקה ראשונית נמצאו חסרות אחיזה ראייתית. בהתייחס לבעלה של המשיבה – טענותיה נגדו עומדות בניגוד לעמדה קודמת שמסרה בחקירתה במשטרה, שאז היא שללה באופן מפורש מעשי אינוס או כפייה מצידו. חרף כך, בעקבות תלונותיה של המשיבה בשלב הטיעונים לעונש נבדקו כאמור טענותיה, לרבות חקירת בני משפחתה, ולא נמצאו כל ממצאים לתמיכה בטענות בדבר אינוס וכפייה כלפי המשיבה מצד בעלה. בנסיבות אלה נראה שלא היה מקום לקבוע כי עסקינן ב"מחדל חקירתי" כלשונו של בית משפט קמא. דברים אלה תקפים גם ביחס לטענות המשיבה בעניין מעשי האינוס בצעירותה – שאף הן לא נפלו על אוזניים ערלות. בבדיקה מקדמית שנערכה גם בעניין זה, לא נמצאו ראיות כלשהן לתמיכה בנטען (כגון יומן, או עדות של אדם קרוב שהמשיבה שיתפה במעשים בזמן אמת). משכך, ומכיוון שמדובר בעבירות שהתיישנו זה מכבר, הוחלט על ידי פרקליט המחוז שלא להוסיף ולחקור בטענות. בדיון בערעור הובהר על ידי בא כוח המערערת כי לנוכח הזמן הרב שחלף מעת שבוצעו המעשים הנטענים, ובהינתן המשאבים העומדים לרשות המשטרה, הפרקליטות שוכנעה כי לא קיים סיכוי לאסוף די ראיות לביסוס הטענות נגד בן משפחתה של המשיבה. אין לומר אפוא כי רשויות אכיפת החוק עשו שימוש לא סביר בשיקול הדעת הנתון בידיהם בכל הנוגע לניהול חקירה, וגם בנושא זה אין יסוד לקבוע כי התנהלותן נגועה ב"מחדל חקירתי" כאמור.
19. ואולם נראה כי העיקר בענייננו, הוא בכך שהבאת ראיות בדבר נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, חותרת תחת הסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהסדר הטיעון ובכתב האישום המתוקן – ועל כן אין לשעות לה. כתב האישום המקורי ייחס למשיבה ניסיון לרצח – עבירה חמורה, שעלולה להוביל לעונש מאסר ממושך ביותר. במסגרת הסדר הטיעון, ועל יסוד טענותיה העובדתיות של המשיבה – ובין היתר בנוגע ליחסיה המעורערים עם בעלה, הוסכם על תיקונו של כתב האישום ועל הרשעתה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. ניתן להניח כי אילו ידעה המערערת שבכוונת המשיבה לטעון טענות נוספות בנוגע לנסיבות ביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, היא היתה נמנעת מליתן הסכמתה להסדר הטיעון – וכך אמנם נטען על ידה בערעור. בוודאי שהמערערת לא היתה נותנת ידה להסדר כזה אילו היתה יודעת כי טענות המשיבה יתקבלו על ידי בית המשפט המחוזי כעובדות מוכחות או מוסכמות הגם שלא הונח להן בסיס ראייתי כלשהו, וכי יינתן להן משקל נכבד בגזירת הדין.
משכך הוברר, התוצאה היא שלא היה מקום להוסיף ולהתחשב בטענות המשיבה בשלב הטיעונים לעונש בעת גזירת דינה, מעבר למשקל שכבר ניתן למערכת היחסים המעורערת שבינה לבין המתלונן במסגרת כתב האישום המתוקן.
העונש
20. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית על נאשם, אלא באותם מקרים חריגים שבהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית, הבולטת על פניה, או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ע"פ 4834/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (26.6.2013), והאסמכתאות שם; ע"פ 5500/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (6.11.2014) (להלן: ע"פ 5500/13)). בענייננו מתקיימים שני החריגים – הן לעניין טעות מהותית, והן לעניין חריגה קיצונית מהענישה המקובלת בנסיבות דומות.
כפי שציין גם בית משפט קמא, מעשי המשיבה חמורים ביותר. המשיבה קמה משנתה באישון לילה, החליטה לפגוע במתלונן – בעלה – מבלי שזה איים עליה או התגרה בה, ובעודו ישן במיטתו וחסר אונים, שיספה בסכין את גרונו ואף החדירה את הסכין לפיו. מעשים אלה, כאשר הם מבוצעים ללא איום או התגרות אלא בהחלטה עצמאית של התוקף, מצביעים על הלך מחשבה אלים וכוונה מחמירה לפגוע בערך המוגן – שלמות הגוף וחיי אדם. זאת, אף אם החבלה נעשית באופן ספונטאני וללא תכנון מראש. ועוד יש לתת את הדעת בקביעת מתחם העונש ההולם, לכך שמדובר בעבירה שבוצעה כלפי בן משפחה. בהקשר זה התפישה המקובלת היא שמעשי אלימות הנעשים בתוך התא המשפחתי ראויים ליתר גינוי ולתגובה עונשית קשה, תוך הסגת מידת הרחמים מפני מידת הדין (ראו, למשל, ע"פ 5500/13, בפסקה 12 לפסק הדין; ע"פ 2148/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה יד (16.12.2014)). כך במיוחד, שעה שסעיף 329(ב) לחוק קובע עונש מינימום לעבירת חבלה בכוונה מחמירה שבוצעה כלפי בן משפחה, שיחול אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. כאן המקום לציין כי לפי סעיף זה היה על בית משפט קמא לפסוק למשיבה עונש שלא יפחת מארבע שנות מאסר.
21. הן מתחם העונש ההולם את העבירה והן העונש שנגזר על המשיבה חורגים בכל קנה מידה מרף הענישה שנקבע בפסיקה לעבירות דומות. לאחרונה נדחה ערעורו של אדם שדקר במברג את גרושתו ואם בתו, ונדון ל- 10 שנות מאסר בפועל; במקרה זה העמיד בית המשפט את מתחם העונש בין 13-6 שנות מאסר (ע"פ 4221/13 ואנונו נ' מדינת ישראל (26.3.2015)). כך נדחה גם ערעורו של אדם שנגזרו עליו 10 שנות מאסר בפועל בשל כך שדקר את אשתו בבטנה לאחר שסירבה לקיים עמו יחסי מין ולאחר מכן כיסה אותה במגבת, כיבה את האור ונעל את דלת החדר ואז פנה למטבח ושתה חומר הדברה במטרה להתאבד (ע"פ 7677/12 נאסר נ' מדינת ישראל (11.6.2014) (להלן: עניין נאסר)). עובר לתיקון 113 לחוק נדחה ערעורו של אדם שחתך את אשתו בסכין יפנית בפניה, בצווארה ובידיה וחדל רק כשהסכין נשברה, על חומרת עונש של 10 שנות מאסר בפועל שנגזר עליו (ע"פ 2672/08 פלוני נ' מדינת ישראל (17.11.2008)). ערעורים נוספים, בגין חומרת עונש של 9 שנות מאסר בפועל, נדחו בכל אחד מהמקרים הבאים: אדם שארב לאשתו שחיה בנפרד ממנו במשך שלוש שעות בביתה כשהוא אוחז בסכין, וכשהגיעה התנפל עליה, דקר אותה בפניה ובמצחה וברח (ע"פ 3753/04 דסה נ' מדינת ישראל (25.10.2004)); גבר שדקר את אשתו בסכין 11 פעמים בחזה, בגב העליון ובירך, וזאת בעת שישנה בחדר הילדים לאחר שהבעל אסר עליה לישון במיטתו (ע"פ 3503/06 גואדה נ' מדינת ישראל (26.2.2007)). במקרה נוסף, הופחת לאחרונה עונשו של נאשם, שהורשע בחבלה בכוונה מחמירה בשל דקירת בת זוגו בבטנה, מ-13 שנות מאסר בפועל ל-11 וחצי שנות מאסר, וזאת מטעמי שיקום (ע"פ 7100/13 סגלטיצי נ' מדינת ישראל (29.1.2015)).
לנוכח האמור, מצאתי כי יש לקבוע את מתחם העונש ההולם את העבירה שביצעה המשיבה בין 5 ל-10 שנות מאסר בפועל.
22. ועתה לקביעת העונש בתוך המתחם ההולם. בית המשפט המחוזי נסמך בקביעת העונש על נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40יא לחוק – ובעיקר בסעיף קטן (8): "נסיבות חיים קשות של הנאשם שהייתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה"; סעיף קטן (9): "התנהגות רשויות אכיפת החוק"; וסעיף קטן (11): "עברו הפלילי של הנאשם או העדרו". ואולם בעוד שאין חולק כי המשיבה נעדרת עבר פלילי וכי יש להתחשב בכך בקביעת העונש, שונים פני הדברים ביחס לנסיבות הנזכרות בסעיפים 40יא(8) ו-(9) לחוק. כבר הוברר כי לא היה מקום לייחס משקל בקביעת העונש לטענות המשיבה בדבר מעשי אינוס וכפייה מינית שחוותה מצד בן משפחתה בצעירותה ומצד המתלונן במהלך נישואיהם – שכן מדובר בטענות החורגות מן המסגרת העובדתית שבכתב האישום המתוקן, ואף לא הוכחו כדבעי. בתוך כך יש אף לדחות את ההיקש שערך בית המשפט המחוזי בין עניינה של המשיבה לבין תנאי סעיף 300(א)(ג) לחוק בבחינת נסיבות לקולה – באשר אין להיקש מסוג זה יסוד בדין או בעובדות. עוד הוברר, כי לא ניתן לייחס לרשויות אכיפת החוק מחדל כלשהו בעניינה של המשיבה – משאלה בדקו ושקלו את תלונותיה וטענותיה, והחלטתן שלא להמשיך בחקירה היא החלטה סבירה.
עם זאת, בגזירת עונשה של המשיבה יש להתחשב בנסיבות אחרות, שאינן קשורות בביצוע העבירה, התואמות את האמור בסעיפי המשנה בסעיף 40יא לחוק. כך, בין השאר, גילה הצעיר של המשיבה והפגיעה העלולה להיגרם לבני משפחתה, בדגש על ילדיה, בשל עונש מאסר (סעיף 40יא(1) ו-(2)). אמנם כבר נפסק כי הורות אינה מהווה חסינות מפני עונש מאסר – ואולם מטבע הדברים מאסרו של הורה לילדים קטינים עלול להיות טראומתי, ויש מקום להתחשב בנסיבות משפחתיות מעין אלה (ע"פ 3076/14 שקארה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (25.3.2015)). כמו כן, ראוי בענייננו להתחשב בכך שעל פי התרשמות שירות המבחן המשיבה נוטלת אחריות למעשיה, ולפגיעות הפיסיות והנפשיות שהסבה לבעלה ולילדיה (סעיף 40יא(4)). וכפי שכבר צוין, יש אף חשיבות לכך שהמשיבה נעדרת רקע ועבר פלילי. נסיבות אלה, כולן, מהוות משקל לקולה בגזירת העונש המתאים למשיבה.
הן בתסקיר והן בתסקיר המשלים חזר שירות המבחן והמליץ להימנע בעניינה של המשיבה ממאסר בפועל, ולהסתפק בעונש מסוג עבודות שירות וטיפול שיקומי בלבד. בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי נתן משקל רב לשיקולי שיקום בקביעת עונשה של המשיבה, ובהסתמך על הוראות סעיף 40ד לחוק אף נמנע ממאסר בפועל וגזר עליה עבודות שירות, מאסר על תנאי ופיקוח של שירות המבחן. יוזכר כי לפי הוראת סעיף 40ד(ב) לחוק, כאשר מעשה עבירה הוא בעל חומרה יתרה כבענייננו, ניתן לחרוג ממתחם הענישה ההולם משיקולי שיקום רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, שיפורטו בגזר הדין. בית המשפט המחוזי סבר כי נסיבות המקרה דנן ממלאות אחר הדרישה, ונימק זאת בדרכו. אף שאיני שותפה לדרך ההנמקה, אני מסכימה שנסיבות המקרה, ונסיבותיה האישיות של המשיבה שנמנו לעיל, אכן מצדיקות חריגה ממתחם הענישה ההולם. כך במיוחד בהתייחס לפוטנציאל השיקומי הגבוה של המשיבה כפי שנשקף הן מהתסקיר והן מהתסקיר המשלים, ומהצלחתו של הטיפול שניתן למשיבה במסגרת שירות המבחן ושירותי בריאות הנפש; ועל רקע מצבה המשפחתי והחברתי של המשיבה לפני ולאחר ביצוע העבירה.
נוסף לכל אלה, בגזירת עונשה של המשיבה יש להביא בחשבון גם את ההלכה שלפיה ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם (ראו, למשל, ע"פ 448/14 מדינת ישראל נ' ליאור אזולאי, פס' 8 (24/11/2014); עניין נאסר, בפסקה 14; ע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל, פס' 16 (9/2/2009)). זאת בשים לב להוראת סעיף 329(ג), המורה כי עונש מאסר לעבירת חבלה בכוונה מחמירה כלפי בן משפחה לא יהיה, בהיעדר טעמים מיוחדים, כולו על-תנאי.
23. סופו של דבר, אם תישמע דעתי יש לקבל את הערעור ולהעמיד את עונשה של המשיבה על 30 חודשי מאסר בפועל ו- 24 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שלא תעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורה מהמאסר עבירת אלימות מסוג פשע.
המשיבה תתייצב לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליה ביום 14.6.2015 עד השעה 10:00 בבית סוהר נווה תרצה, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותה תעודת זהות או דרכון. על המשיבה לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.
ש ו פ ט ת
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט א' שהם:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון.
ניתן היום, כ"ה באייר התשע"ה (14.5.2015).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14073490_G07.doc רב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il