יוסף בן שטרית נ. מיכאלינה פריאל (קלפון)

פסק-דין בתיק ע"א 7349/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7349/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערים: 1. יוסף בן שטרית 2. מדלן בן שטרית נ ג ד המשיבים: 1. מיכאלינה פריאל (קלפון) 2. הנרי פריאל (קלפון) ערעור על החלטתו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופט א' חזק), מיום 18.7.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 696/96 בשם המערערים: עו"ד אבנר חן בשם המשיבים: עו"ד גלעד חיון פסק-דין ערעור על החלטתו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופט א' חזק) מיום 18.7.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 696/96. 1. בין הצדדים מתנהלת תביעה כספית בפני בית משפט השלום באשדוד. המערערים הגישו ערעור על חלק מהחלטת רשמת בבית המשפט, באשר לאי הרחבת סכום עיקול זמני, ועל כך שלא הורתה על הפקדת יתר סכום העיקול בקופת בית המשפט. במקביל הגישו המערערים בקשה למתן עיקול זמני במסגרת הערעור על הסך בו ביקשו להרחיב את סכום העיקול (בש"א 1866/04). ביום 8.5.2005 ניתנה החלטה, הדוחה את בקשת המערערים למתן צו עיקול זמני במסגרת הערעור. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה נדחתה בהחלטה מיום 1.9.2005. ביום 24.4.2006 הגישו המערערים בקשת פסלות. את בקשתם ביססו המערערים על קביעות עובדתיות ומשפטיות גורפות אשר נכללו לטענתם בהחלטה מיום 8.5.2005, והחלטות נוספות שניתנו בתיק. לטענת המערערים, במסגרת הדיון בבש"א 1866/04 קטע בית המשפט את חקירת משיבה 1 בקשר לאירועים שאירעו בשנת 1991, תוך אמירה: "אתה מצפה שהיא תזכור דברים משנת 1991?". המערערים סברו כי הערה זו רמזה על נטייתו הברורה של בית המשפט לטובת המשיבים. עוד נטען, כי בית המשפט לא איפשר מיצוי חקירת משיבה 1 בטענה שבסך הכל מדובר בהליך ביניים במסגרת התיק, ולמרות זאת קבע בית המשפט בהחלטתו קביעות עובדתיות מרחיקות לכת. הכוונה לקביעה כי פסק הדין החלקי שניתן ביום 9.6.98 עיגן בפועל את הסכמת הצדדים כפי שבוטאה בהסכם הפשרה, ולקביעה כי בפועל יהווה פסק הדין החלקי מעשה בית דין באשר לסך הריבית המוסכמת. לטענת המערערים, קביעה זו מאמצת את טענות המשיבים, ומעידה כי בית המשפט גיבש דעה בעניין התיק ואינו פתוח כלל לשינוי עמדתו. המערערים סברו כי מסקנת בית המשפט בהחלטתו מיום 8.5.2005, לפיה עולה ספק רב באשר לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה, מבטאת גם היא את האופן החד צדדי בו מנהל בית המשפט את התיק תוך גיבוש עמדה מוגמרת ובלתי הפיכה שאינה מאפשרת דיון אמיתי בתיק. זאת ועוד, לטענת המערערים, מאז שנדחתה בקשת רשות הערעור על ההחלטה, נוהג בית המשפט כאילו התיק מבחינתו הוכרע. הדבר בא לידי ביטוי, לטענתם, בדחייה בהינף יד וללא כל הנמקה של טענות ובקשות המערערים. בא-כוח המשיבים התנגד לבקשה בטענה של העדר עילת פסלות. 2. בית המשפט, בהחלטה מיום 18.7.2006, דחה את בקשת הפסלות בשל השיהוי בו הוגשה הבקשה וגם לגופו של עניין. צוין כי המערערים המתינו כשנה מאז מתן ההחלטה המשמשת בסיס לבקשת הפסלות, וכי בנסיבות אלו ניתן היה לדחות את בקשתם אך ורק בשל סיבה זו. לגופו של עניין נקבע כי המערערים לא הצביעו על חשש ממשי למשוא פנים, המבוסס על נסיבות אובייקטיביות. אשר לחקירת משיבה 1 צוין כי האמירות המיוחסות לבית המשפט לא מופיעות בפרוטוקול הדיון והמערערים לא הגישו בקשה לתיקון פרוטוקול במועד, ולכן אינם יכולים להעלות טענות בדבר דברים כאלו או אחרים שנאמרו לטענתם באולם בית המשפט כשנה וחצי בטרם הגשת בקשת הפסלות. באשר לטענות המתייחסות לקביעות הדיוניות השונות שניתנו בהחלטות בית המשפט, נקבע כי הלכה ידועה היא שטענות דיוניות אין מקומן במסגרת טענת פסלות, ומקומן בהליך ערעור. עצם העובדה שהחלטות מסוימות של בית המשפט אינן מטיבות עם המערערים אינה מהווה עילת פסלות. נדחתה הטענה כי קביעת בית המשפט לפיה מהפרטים שהוצגו לו עולה ספק באשר לקיום ראיות לכאורה, לא תאפשר לו לדון בתיק. הובהר כי לשם פסילת שופט לא די בקיומה של דעה בעניין נשוא המשפט, וצריך שתהא לשופט דעה קדומה, שאינה פתוחה לשינוי במהלך המשפט. על פי תקנות סדר הדין האזרחי מחויב בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה בבואו ליתן סעד זמני, וכך גם במקרה הנוכחי היה חייב בית המשפט להגיע למסקנה בכל הנוגע לקיום ראיות לכאורה על מנת ליתן החלטתו בבקשת העיקול, ולכן אין לומר שקביעתו לפיה קיים ספק באשר לקיום ראיות לכאורה תהווה עילה לפסילתו. זאת ועוד, עיון בהחלטה מיום 8.5.2005 מעלה כי צוין בה במספר מקומות שהמסקנות בה הינן מסקנות לכאורה, ולכן לא ניתן לומר כי בית המשפט גיבש מסקנה סופית בכל הנוגע לדיון בכללותו. מכיוון שמדובר בהחלטה על בסיס ראיות לכאורה בלבד, מובן הוא כי במידה וישתכנע בית המשפט, בסופו של יום, כי מסקנותיו בכל הנוגע לראיות לכאורה היו מוטעות, ישונו אותן מסקנות. 3. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. המערערים חוזרים על טענותיהם בבקשת הפסלות ומוסיפים כי לא הגישו את בקשת הפסלות מיד לאחר מתן ההחלטה בבש"א 1866/04 כיוון שהניחו כי על אף קביעותיו בהחלטה, שניתנה בהעדר שמיעת ראיות מלאה, ישכיל בית המשפט להתנתק מהן, והתיק יתנהל באופן אובייקטיבי והוגן כלפי שני הצדדים. זאת בהתאם להלכות לפיהן אין די בהחלטת ביניים אחת על מנת לבסס עילה לפסלותו של השופט היושב בדין. ואולם, מאז מתן ההחלטה האמורה, ומאז דחיית בקשת רשות הערעור עליה, נוהג בית המשפט, בשורה של החלטות, ובייחוד בהחלטה אשר דחתה את בקשתם להארכת מועד להגשת תצהירי עדות ראשית ללא הנמקה, כאילו התיק מבחינתו הוכרע, לטובת המשיבים. לטענת המערערים, העובדה שבית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות קובע כי המערערים יידרשו להוכיח לו כי הוא שגה בקביעותיו במסגרת החלטתו בבש"א 1866/04, מעידה על היעדר יכולת לדון בתיק באובייקטיביות הדרושה. משמעות הקביעה היא שכעת מוטל על המערערים נטל הוכחה מוגבר, וכי בית המשפט אינו מגיע אל העניין כבמצב של כתיבה על "לוח חלק". אשר להערה שהשמיע בית המשפט במהלך חקירת משיבה 1, נטען כי מדובר באימרת אגב של בית המשפט שלא נועדה לרישום בפרוטוקול הדיון, אשר בעת אמירתה לא העלו המערערים בדעתם את עוצמת נטיית בית המשפט לפסוק לטובת המשיבים. רק לאחר החלטת בית המשפט בבש"א 1866/04 ולאחר שורת ההחלטות שניתנו לאחר מכן, נודעה למערערים עילת הפסלות, אשר באה לידי ביטוי כבר באותה אימרה. עוד נטען, כי "קולו" של בית המשפט נשמע מבעד להחלטותיו, ולכן הדרך הראויה לבסס פסלות הינה להסתמך על אקטים שיפוטיים. המערערים ערערו על החלטות בית המשפט כשמצאו לנכון לעשות זאת. יחד עם זאת, בבקשת הפסלות הראו כיצד עילת הפסלות עולה מהחלטות בית המשפט. נטען כי חלוף הזמן הראה כי השימוש במונח "לכאורה" על ידי בית המשפט בהחלטתו בבש"א 1866/04 נעשה באופן טכני בלבד, וכי למעשה מבחינת בית המשפט כתיבת ההחלטה בבש"א היוותה למעשה כתיבת פסק הדין בתיק. מאז ואילך אימץ בית המשפט בתיק טכניקת החלטות של דחיית בקשות המערערים והפנה לתגובות המשיבים כנימוק, תוך שהוא מונע מהמערערים להישמע בפניו. המשיבים סבורים כי יש לדחות את הערעור, בהעדר עילת פסלות. 4. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ראשית, דינן של טענות המערערים להידחות בשל השיהוי שבהעלאתן. הלכה היא כי מי שמבקש העלות טענת פסלות חייב לעשות כן בהזדמנות הראשונה הנקרית לו, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד (לא פורסם); ע"א 663/98 ויניק נ' לחאם (לא פורסם); ע"א 10035/03 פרג' נ' נזאל (לא פורסם)). מכאן שהיה על המערערים להעלות טענותיהם סמוך להחלטה בבש"א 1866/04, ככל שהן נוגעות לתוכנה של אותה החלטה והדיון שקדם לה, ולא להמתין כשנה לאחר מכן. 5. גם לגופו של עניין, לא מצאתי הצדקה לקבלת הערעור. המערערים לא ביססו תשתית אובייקטיבית המצביעה על משוא פנים של בית המשפט. למעשה, מרבית טענותיהם מופנות נגד החלטות דיוניות ושיפוטיות של בית המשפט, אשר הדרך לתקיפתן היא באמצעות הליכי ערעור, בהתאם לסדרי הדין, ולא בדרך של הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות (יגאל מרזל, דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 178-174; ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם); ע"א 2505/00 חברת קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קורפוריישן (לא פורסם); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם)). העובדה שהחלטות דיוניות מסוימות של בית המשפט אינן מיטיבות עם המערערים אינה מהווה עילת פסלות (ע"א 2730/98 תנופה שרותי כח אדם בע"מ נ' גיאורגיצאנו, פ"ד נב(2) 427; ע"א 8290/98 חברה מסחרית בסיטונאות בעכו בע"מ נ' שמואלי (לא פורסם)). אשר להערה שהשמיע בית המשפט במהלך חקירתה של משיבה 1, לטענה זו לא הונחה תשתית עובדתית כנדרש. הערה זו לא נרשמה בפרוטוקול הדיון ואף לא הוגשה מטעם המערערים בקשה לתיקון הפרוטוקול. יתרה מכך, המערערים הגישו את בקשת הפסילה מעל שנה לאחר הדיון וללא רישום קשה לאחר זמן כה רב לקבוע מה בדיוק נאמר בדיון. היעדר ביסוס ותיעוד בפרוטוקול של טענות המערערים בעניין זה משמעותו שבקשת הפסלות, ובייחוד הערעור, הינם חסרי תשתית עובדתית מספקת (מרזל, בעמ' 85; ע"פ 6980/04 סנס נ' ברוש (לא פורסם)). מכל מקום, גם אם הייתי מקבלת את גרסת המערערים ביחס למה שנאמר, לטענתם, בדיון לא היה בכך כדי לבסס עילת פסלות. אין בהערה הנטענת כדי להעיד כי בית המשפט חרץ את גורל התיק בטרם סיים לשמוע ראיות לגופו. 6. לבסוף, בכל הנוגע להחלטה מיום 8.5.2005, לא אחת נפסק כי אין בעצם העובדה כי על בית המשפט מוטל להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת, כדי לגרום, מניה וביה, לפסילתו של בית המשפט. כך הוא גם כאשר נדרש בית המשפט להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת ביניים (ע"א 6447/96 אחים שרבט חברה לבניין בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם); ע"א 99/03 מקט ספורט (בית ג'אן)(1994) נ' כהן (לא פורסם)). יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות, עולה גם חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". כבר נפסק, כי בחינת סיכויי הצלחת התובענה בבקשה למתן צו עיקול אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות (ע"א 2724/05 גלב נ' נבון (לא פורסם)). בענייננו בחן בית המשפט, במסגרת בקשה לסעד זמני, האם יש לקבל בקשת המערערים לעיקול סך כספי נוסף. נקבע כי מהפרטים שהוצגו בפני בית המשפט עולה ספק ממשי באשר לקיומן של ראיות לכאורה שיצביעו על קיומה של עילת תביעה. כפי שעולה מההחלטה בבש"א 1866/04, קביעותיו של בית המשפט בה הן קביעות לכאורה בלבד, והן נקבעו לצורך הכרעה בבקשה לסעד זמני, כפי שדורשת הכרעה בבקשה מסוג זה. אין הכרח שקביעות אלה יוותרו על כנן גם במסגרת הדיון בתביעה גופה, כפי שאף הבהיר בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות. את טענותיהם בעניין זה יהיו המערערים רשאים להוכיח במהלך הדיון בתביעה העיקרית. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי הדיון בתובענה לגופה הוא בבחינת "משחק מכור", וכי דעתו של בית המשפט "ננעלה" כך שגורל התביעה נחרץ. אפשר שבראייתם של המערערים נוצר חשש כי ההחלטות שקיבל בית המשפט ואופן ניהול הדיון על ידו מצביעים על קיום משוא פנים כלפיהם. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם)). אשר על כן, הערעור נדחה. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך-דין של המשיבים בסך 5,000 ₪. ניתן היום, י"ז בסיון התשס"ז (3.6.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06073490_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il