בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7344/95
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט מ' חשין
כב'
השופט י' גולדברג
המערערים: 1.
כרמי שבב בע"מ
2.
כפרי ראובן
נגד
המשיבים: 1.
דקל חיים
2.
היפש יצחק
3.
פחימה משה
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.9.95 בתיקים מאוחדים ה"פ 915/80
וה"פ 1187/80 שניתן על ידי כבוד הנשיא י' מרגלית
בשם
המערערים: עו"ד
דן פון וייזל
בשם המשיבים: עו"ד
כמאל זקי
פסק
דין
השופט ת' אור:
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה, אשר קבע כי שני הצדדים היריבים לא הצליחו להוכיח חוב של הצד היריב כלפיו,
ולפיכך דחה בית המשפט את תביעות שני הצדדים.
1. המערער מספר 2 (להלן: כפרי) והמשיבים
מספר 3-2 (להלן: היפש ופחימה) הקימו את חברת כרמי שבב בע"מ (המערערת
מספר 1), חברה לעיבוד שבבי מתכת, בשנת 1975, כבעלי מניות בחלקים שווים, והיו
עובדיה של החברה. במאי 1977 צירפו בעלי המניות את דקל (המשיב מספר 1) כבעל מניות
רביעי בחברה. כל אחד מהשלושה מכר לו רבע ממניותיו, כך שהבעלות בחברה התחלקה עתה
לארבעה חלקים שווים. הוסכם, שתשלום דקל עבור המניות (50,000 ל"י) יהיה הלוואת
בעלים לחברה, ועוד הוא ילווה לה 20,000 ל"י נוספות (הסכם א').
כפי שעולה מחוזה רכישת המניות הבלתי נפרעות
שיידון להלן, מסתבר שבמשך תקופה ארוכה לפני שקנה דקל רבע ממניותיה הנפרעות של
החברה, הוא ניהל את החברה והיה המממן הבלעדי שלה. ניהול הכספים התבצע באמצעות חשבון
העו"ש האישי שלו, לא באמצעות חשבון החברה. זאת, משום ששלטונות מס הכנסה הטילו
עיקול על חשבון החברה.
כדי להבטיח את השבת הכספים שהשקיע דקל בחברה,
נערך ביום 2.11.78 הסכם בין דקל לבין שלושת בעלי המניות האחרים, בו התחייב דקל
לרכוש את מניותיה הבלתי נפרעות של החברה, בסכום של 287,000 ל"י (סכום זה
מהווה, ככל הנראה, את הסכום שהצדדים העריכו שדקל הלווה כבר לחברה). בהסכם נקבע, כי
המניות תרשמנה על שם דקל ותשמשנה לו ביטחון לסכום שהשקיע (הסכם ב').
ברם, לאחר חתימת ההסכם חששו שלושת בעלי המניות
האחרים (המייסדים), כי הסכם זה מפר את השוויון ששרר בין בעלי המניות בחברה מאז
הקמתה. ביום 17.6.79 חתמו, על כן, השלושה על הסכם חדש עם דקל, המבטל את הסכם ב'
ומחזיר את השוויון בזכויות לכל בעלי המניות. זאת, על ידי הקביעה כי רכישת המניות
הבלתי נפרעות היא בעצם הלוואה של דקל לכל אחד משלושת בעלי המניות הנותרים, כך שכל
אחד מבעלי המניות רכש רבע מהמניות הבלתי נפרעות (הסכם ג'). בצמוד לחוזה זה נחתם
חוזה הלוואה המבטיח את החזרת ההלוואה לדקל.
הסכם ג' חייב את דקל להפקיד בידי מנהל
החשבונות ו/או רואה החשבון של החברה את כל המסמכים הנוגעים למימונה, לרבות ריכוזי
חשבון העו"ש האישי שלו. הצדדים התחייבו לתת הוראה לרואה החשבון של החברה
לערוך מאזן שיאתר במדוייק את השקעות דקל בחברה עד התאריך הקובע - 26.11.78 - היום
בו ניתן אישור על ידי רואה החשבון של החברה כי כל מניות החברה הן נפרעות, לאחר
שדקל קנה אותן.
לפי הסכם ג', אם מסקנת רואה החשבון תהיה כי
דקל השקיע עד ליום הקובע יותר מ287,000- ל"י, יוחזר לו הסכום העודף; ואם
השקיע פחות מסכום זה, ישלים את ההשקעה עד הסכום הנ"ל, תוך חודש מחתימת ההסכם.
לאחר חתימת ההסכם התגלע סכסוך בין דקל, היפש
ופחימה (להלן: קבוצת דקל), לבין כפרי. לטענת כפרי, הפסיקו בעלי המניות
האחרים להעביר אליו מידע וביצעו פעולות של החברה מאחורי גבו. קבוצת דקל לחצה עליו
לעזוב את החברה והציעה לו לקנות ממנו את מניותיו. כפרי הגיש בקשה לפירוק החברה.
לבסוף, בדצמבר 1979, התקשרו ביניהם קבוצת דקל וכפרי בהסכם תחרות, לפיו מניות החברה
יימכרו כולן לזה או לזה, בכפוף לביטול בקשת הפירוק של כפרי (הסכם ד'). העברת תמורת
המניות למי מהצדדים הותנתה בחוזה בכך שיאוזנו החשבונות בין בעלי המניות לבין החברה
ובין בעלי המניות לבין עצמם.
כפרי זכה, קנה את המניות מקבוצת דקל, וקיבל
חזקה במפעל החברה. לאחר שעברה החזקה במפעל לידי כפרי, התעוררה מחלוקת בין הצדדים
על המצב הנכון של חשבונות החברה במועד בו קיבל כפרי את החזקה במפעל החברה.
2. בבית המשפט המחוזי נחלקו הצדדים בשאלה מהו
מאזן החשבונות הנכון ביניהם. שניהם פנו בבקשות נגדיות לבית המשפט המחוזי, שיורה
לצד השני להציג חשבונות בדבר מצב החברה. דקל ביקש זאת, בסוברו שהחברה עוד חייבת לו
כספים שלא הוחזרו לו מאז הסכם ג', וכפרי ביקש זאת בהתאם לזכותו לאיזון חשבונות
החברה בעקבות הסכם ד'.
בפני בית המשפט המחוזי באו, בין היתר, הראיות
הבאות: עדות של מנהל החשבונות של החברה, מר שמעוני, מ1978- ועד 23.12.79; חוות
דעת על מצבה הכספי של החברה מאת רואה החשבון שלה, דרמן, מטעם קבוצת דקל; חוות דעת
על מצבה הכספי של החברה מאת רואה החשבון מטעם כפרי, פורת; חוות דעת רואה חשבון
עשהאל, מטעם פחימה, בתגובה לחוות דעת פורת.
3. בפסק דינו קובע בית המשפט המחוזי, כי מחוות
הדעת עולה כי כספי החברה נוהלו שלא כראוי, ללא בקרה, ללא מעקב, לעיתים תוך שחזור
פעולות בדיעבד, ללא הקפדה על זכויות חתימה של בעלי המניות, ואף שלא כחוק, בשל
עקיפת העיקול שהוטל על חשבון הבנק של החברה על ידי ניהול הכספים בחשבונות בנק
אישיים של בעלי המניות. חשבון הבנק של דקל, בו נוהלו ענייני החברה חודשים רבים, גם
התנהל תוך עירוב פעולות אישיות עם פעולות החברה. גם בחשבונותיהם האישיים של פחימה
והיפש נוהלו חלק מכספי החברה, באותו אפן חסר בקרה. למשל, כאשר מעבירים בעלי המניות
את ניהול כספי החברה לחשבון היפש, הם מחליטים שיותר אסור יהיה להוציא כספים אישיים
מחשבון החברה ללא אישור מנהל החברה. באותה החלטה (מיום 5.12.78) הם ממנים את היפש
לגזבר ולמנהל.
מסקנותיו של בית המשפט המחוזי היו כדלקמן:
א. לגבי בקשת דקל, קובע השופט קמא כי
הוא לא הביא ראיות מסודרות ביחס למה שנעשה בכספי החברה בעת שנוהלו בחשבונו
ובחשבונות בעלי המניות האחרים מקבוצתו, על דעתו. כיוון שלא הראה מה קרה לכספי
החברה שנצברו בחשבונו, אין השופט רואה מקום לקבוע כי מישהו מבעלי המניות האחרים
חייב לו כסף.
ב. באשר לבקשת כפרי, השופט קמא לא מקבל
את חוות דעתו של פורת, ככל שהיא מבקשת לבסס ממצאים עובדתיים בדבר מאזן הכספים
בחברה. זאת, על סמך חוות דעתו של עשהאל, המעלה בעיות וקושיות הקשורות בחוות הדעת
של פורת. השופט קובע, כי כפרי לא הצליח להוכיח מהי חבותה של קבוצת דקל כלפיו, אם
בכלל. השופט מציין עוד, כי גם כפרי היה בין המסמיכים את דקל לשלוט על כספי החברה
דרך חשבונו הפרטי, באופן לא מסודר ולא חוקי. לכן היה עליו להלין גם על עצמו שמצב
הדברים הגיע לאן שהגיע.
ג. השופט הורה בסוף פסק דינו לבא כוח
קבוצת דקל להעביר את כספי קניית המניות על ידי כפרי, שהופקדו בידיו עד לבירור
התביעה - לפחימה ודקל (כספי היפש כבר שולמו לו בהסכמת בא כוחו של כפרי).
4. בערעורם קובלים המערערים על מסקנת בית המשפט.
טענתם היא, שבהעדר חשבונות מסודרים היה על בית המשפט לקבל את אומדנם של המערערים
ואת חוות דעתו של רואה החשבון פורת, כדי לקבוע את יתרת החשבון הנכונה. יתרה זו
מצביעה, לטענתם, על יתרת חוב המגיעה להם מהמשיבים.
5. דין הערעור להדחות. כפי שקבע בית המשפט
המחוזי, ניהול החשבונות וניהול עסקי החברה לקה במובנים רבים, עד כי לא ניתן לקבוע
את מצב החשבון לאמיתו. תרם לכך כל אחד מבעלי המניות, הצדדים בהליך זה. נוצר מצב,
שלא ניתן לשקם את הנהלת החשבונות, ובצידו אי יכולת לקבוע מי מבין הנוגעים בדבר
חייב לרעהו. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא שוכנע מתביעתה וטענותיה של כל אחת
מקבוצות המתדיינים בפני בדבר קיום חוב מצד רעותה. במצב דברים זה, דחה בית המשפט
המחוזי את תביעות כל אחת מהקבוצות לקבוע את זכותה, על פי מצב החשבונות, כלפי
רעותה.
כפרי, אשר תרם גם הוא למצב דברים זה, אינו
יכול לצפות שבית המשפט יפסוק לזכותו, כשאין בראיותיו, עליהן מוכן בית המשפט לסמוך,
ראיות משכנעות בדבר קיום יתרה לזכותו. אין לו לבית המשפט, אלא מה שמובא בפניו
ורואות עיניו. בהתאם למה שהובא בפניו, ובהתחשב במה שלא השכילו הצדדים להביא בפניו,
אין כל אפשרות להגיע לחקר האמת בתביעות ההדדיות שבין שתי קבוצות המתדיינים. משכך,
הגיע בית המשפט המחוזי לתוצאה היחידה האפשרית: דחיית תביעות כל צד מהמתדיינים. כלל
הוא, שהמוציא מחברו, עליו הנטל להוכיח את זכותו. משלא עמדו המערערים בנטל להוכיח,
שעל פי מצב החשבון לאמיתו המשיבים חבים להם, אין להם אלא להלין על עצמם.
6. התוצאה היא, שדין הערעור להדחות - וכך אנו
מחליטים. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופט מ' חשין:
אני מסכים. ש
ו פ ט
השופט י' גולדברג:
אני מסכים. ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, ב' בחשון התשנ"ח (2.11.97).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
עכב/
95073440.E02