א.דורי בניה בע"מ נ. מיכאל בר לבב ואח'

החלטה בתיק רע"א 7342/18 בבית המשפט העליון רע"א 7342/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת י' וילנר המבקשת: א. דורי בניה בע"מ נ ג ד המשיבים: 34-1. מיכאל בר לבב ואח' 35. איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ 36. הפניקס חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.9.2018 בע"ר 53424-05-18 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' ברקאי בשם המבקשת: עו"ד דוד חמו, עו"ד מתן יאס בשם המשיבים 34-1: עו"ד רן שפרינצק, עו"ד נעמה ארליך, עו"ד מעין שנדרוביץ בשם המשיבה 35: עו"ד דרור זמיר בשם המשיבה 36: עו"ד אריה אריאלי, עו"ד מרגריטה מטטוב פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. האם בנסיבות העניין בטלים העיקולים הזמניים שהוטלו על נכסיה של המבקשת – וזאת כאשר לא התבקש אישור של עיקולים אלה כנדרש? זו השאלה שהתעוררה בפנינו. 2. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.9.2018 (ע"ר 53424-05-18, השופטת ר' ברקאי). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטה שנתן הרשם של אותו בית משפט מיום 1.5.2018 (ת"א 23304-11-15, השופט נ' שילה בתפקידו כרשם), ובה נדחתה בקשה להכריז על בטלותם של צווי עיקול זמניים שהוטלו על נכסיה של המבקשת. רקע והליכים קודמים 3. מקורו של ההליך דנן בסכסוך בין המבקשת, חברה קבלנית העוסקת בין היתר בביצוע עבודות בניה, לבין המשיבים 34-1 (להלן: המשיבים), רוכשי דירות בפרויקט מגורים של המבקשת בתל אביב. בחודש נובמבר 2015 הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשת בטענה כי זו איחרה במסירת הדירות להם וסירבה לשלם להם את הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזים שנחתמו עמם בגין איחור במסירה. 4. ביום 25.2.2016 הגישו המשיבים בקשה למתן צווי עיקול זמניים כנגד המבקשת. ביום 7.4.2016 הורתה רשמת בית המשפט המחוזי (השופטת ח' פלינר בתפקידה כרשמת) על הטלת עיקול זמני על נכסי המבקשת עד לסך של 4.5 מיליון שקלים, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית על ידי המשיבים. 5. בהתאם לכך, ביום 26.4.2016 הוצאו צווי עיקול וצוין בהם כי על המחזיקים בנכסים, ביניהם חברות הביטוח AIG חברה לביטוח בע"מ (להלן: AIG) והפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: הפניקס) להשיב בתוך עשרה ימים אם נכסי המבקשת אכן מצויים בידם ואם בדעתם להגיש בקשה לביטול הצווים. 6. צו העיקול ל-AIG נמסר ביום 2.5.2016, והודעת מחזיק מטעמה הנושאת את התאריך 30.6.2016 נסרקה לתיק בית המשפט ביום 7.7.2016. במסגרת ההודעה הצהירה AIG כי נרשם אצלה עיקול על סכום של כ-898 אלף שקלים המצוי בידה ושייך למבקשת. הפניקס לא הגישה כלל הודעת מחזיק, והמשיבים לא הגישו בקשה לאישור העיקול לגבי כספי המבקשת המוחזקים אצלה. 7. ביום 27.3.2018 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשות המכוונת לכך שיקבע כי צווי העיקול אשר הוטלו ביחס לנכסיה המוחזקים על ידיAIG והפניקס בטלים. בעיקרו של דבר, המבקשת טענה כי בנסיבות שבהן הפניקס כלל לא הגישה הודעת מחזיק בהתאם לצו העיקול והמשיבים לא ביקשו את אישור העיקול הזמני ביחס אליה – העיקול הזמני האמור פוקע מאליו בהתאם להסדר הקבוע בתקנה 380 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות). באשר ל-AIG נטען כי הודעת המחזיק מטעמה הוגשה באיחור ניכר ועל כן לא ניתן לקבלה, וכי מכל מקום בהתחשב בכך שהמשיבים לא הגישו בקשה לאישור העיקול גם ביחס לכספים המוחזקים על ידה, אף דינו של עיקול זה להתבטל. 8. להשלמת התמונה יצוין כי עוד קודם לכן הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי מספר בקשות לביטול העיקולים, שהתמקדו בטענה אחרת – בהתחשב בהודעה מטעם חברת האם של המבקשת כי מצויים בידה כספים המגיעים למבקשת במלוא סכום העיקול שהוטל. בקשות אלה נדחו כולן. 9. כאמור בפתח הדברים, בהחלטה העומדת ביסוד ההליך דנן דחה רשם בית המשפט המחוזי את הבקשה להצהיר על בטלותם של צווי העיקול. 10. באשר לעיקול הכספים שבידיAIG ציין רשם בית המשפט המחוזי כי אכן הודעת המחזיק מטעם AIG נשלחה באיחור, אך קבע כי בנסיבות העניין לא מדובר באיחור ניכר וכי אין בפגם פרוצדורלי זה כדי לשלול את תוקפו של העיקול. רשם בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי יש ליתן משקל לשיהוי הניכר בהתנהלותה של המבקשת. בהקשר זה צוין כי צווי העיקול הוטלו לפני למעלה משנתיים; כי לפני למעלה משנה פנתה המבקשת ל-AIG לקבלת הכספים המצויים אצלה וזו דחתה את דרישתה; וכי הודעת המחזיק מטעם AIG הוגשה כבר ביום 30.6.2016. בסיכומו של דבר, הרשם קבע כי העיקול על כספי המבקשת המוחזקים על ידי AIG תקף. 11. באשר לעיקול הכספים שבידי הפניקס, ציין רשם בית המשפט המחוזי כי במישור העקרוני, משלא הוגשה הודעת מחזיק והמשיבים לא הגישו בקשה לאישור העיקול, זה נדון לבטלות. עם זאת, רשם בית המשפט המחוזי הוסיף והצביע על כך שבנסיבות העניין הפניקס הותירה את הכספים בידה וסירבה להעבירם למבקשת על אף פניותיה, בהסתמך על צו העיקול. אם כן, כך נקבע, יש לראות בהתנהלותה של הפניקס בפועל כאילו הייתה "מעין הודעת מחזיק", חרף מחדלה, כפי שעולה גם בין השאר מן ההתכתבויות בינה לבין המבקשת שצורפו לבקשה. רשם בית המשפט המחוזי הטעים שאין כל מחלוקת כי הכספים המוחזקים אצל הפניקס הם כספי המבקשת וכי היא אינה מתנגדת לעיקול או מבקשת לבטלו. על כן, נקבע כי הפניקס תגיש בתוך עשרה ימים הודעת מחזיק, וכי ככל שלא תעשה כן – רשאים המשיבים להגיש בקשה לאישור עיקול בתוך 15 ימים. עוד נקבע כי אם המשיבים לא יגישו בקשה כאמור, יבוטל העיקול לאלתר. 12. המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו, אשר נדחה, בעיקרו של דבר מטעמיו של רשם בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ציין כי הוראות הדין הנוגעות להטלת עיקול נועדו להסדיר את היחסים שבין מבקש העיקול לבין המחזיק, וכי הן אינן נוגעות לבעל הנכס. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי יש לפרש את הוראותיהן של תקנות סדר הדין האזרחי בנושא באופן מהותי העולה בקנה אחד עם תכליתם של דיני העיקול, ולקבוע כי מקום שבו ניתן ללמוד מנסיבות המקרה שהמחזיק לא התנגד בפועל לעיקול, לא הכחיש כי יש בידו כספים בני עיקול ואף פעל בהתאם לצו העיקול, יש לראות בו כמי שהודה בעיקול, כלשון תקנה 380 לתקנות. במילים אחרות, בית המשפט המחוזי קבע כי יש לראות בהתנהגות המחזיק משום "הודעת מחזיק בפועל". בנסיבות המקרה דנן, כך נקבע, אין למעשה מחלוקת מהותית בין המחזיקות (AIG והפניקס) לבין המשיבים, ונראה כי הודעות המחזיק לא הוגשו (או הוגשו באיחור, בכל הנוגע ל-AIG) מטעמים טכניים ולא מהותיים. בית המשפט המחוזי הטעים כי שתי המחזיקות סירבו להעביר את הכספים למבקשת וכך הכירו בפועל בקיומו של צו העיקול. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לא ניתן להתעלם בנסיבות העניין מהשיהוי הניכר שבו הייתה נגועה התנהלותה של המבקשת בהגשת הבקשה לביטול העיקולים. בהקשר זה הודגש כי המבקשת פנתה בעבר כחמש פעמים לבית המשפט בבקשות שונות לביטול העיקולים, אולם לא העלתה בהן כל טענה כנגד תקפות העיקולים בשל כך שלא הוגשו הודעות מחזיק על ידי AIG והפניקס. בנסיבות אלה, כך נקבע, נוצרה אצל המשיבים הסתמכות באשר לתוקף העיקולים. בקשת רשות הערעור והתשובות לה 13. הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת סבורה כי בפסק הדין ובהחלטת הרשם גם יחד נפלה "טעות משפטית מהותית החותרת תחת יסודות דיני העיקולים הזמניים" וכי טעות זו היא בעלת השלכות רוחב. לטענתה, הוראות תקנות 376, 378 ו-380 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעות הוראות ברורות לפיהן במקרה שבו הוטל צו עיקול, לא הוגשו הודעות מחזיק ומבקש העיקול לא הגיש בקשה לאישור העיקול בפרק הזמן הקבוע בתקנות – העיקול בטל. המבקשת טוענת אפוא כי הפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי להוראות התקנות מרוקנת מתוכן את לשונן. 14. באופן יותר ספציפי, המבקשת חוזרת על טענותיה לפיה העיקולים על כספיה אצל AIG והפניקס בטלים – בהתחשב באיחור בהגשתה של הודעת המחזיק (במקרה של AIG) ובאי הגשתה של כל הודעת מחזיק (במקרה של הפניקס), כמו גם בכך שבשני המקרים לא הוגשו בקשות לאישור העיקולים. 15. לבסוף, המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי חל שיהוי בהתנהלותה. לטענתה, לאורך תקופה ארוכה היא ניהלה פגישות בנושא עם המחזיקות ורק לאחר שלא הצליחה להגיע איתן להסכמות הגישה את הבקשות הרלוונטיות לבית המשפט. מכל מקום, המבקשת מוסיפה וטוענת כי גם אם אכן חל שיהוי בהגשת הבקשה לביטול העיקול, ממילא אין בכך כדי להצדיק את התנהלות המשיבים ולבסס עילה לדחיית בקשתה. 16. ביום 25.10.2018 ניתנה החלטה המורה על הגשת תשובות לבקשה. בהמשך לכך, הודיעו AIG והפניקס כי הן אינן צד למחלוקת בנוגע לעיקולים, ועל כן מותירות את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט. 17. בתשובת המשיבים, שהוגשה ביום 15.11.2018, נטען כי דין הבקשה להידחות. בפתח הדברים טוענים המשיבים כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה הנדרשות למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", מאחר שאינה מעוררת סוגיה עקרונית בעלת השלכות רוחב. בהקשר זה טוענים המשיבים כי רוב המקרים המובאים בפני בתי המשפט בנוגע לבקשות לאישור עיקולים נסבים על מחלוקות בין מבקשי העיקולים לבין מחזיקי הנכסים שעליהם הוטל העיקול. לעומת זאת, במקרה דנן, כך מודגש, AIG והפניקס הודו כי במועד המצאת צווי העיקול הן החזיקו בנכסים של המבקשת ואף התנהלו בפועל בהתאם לעיקולים שהוטלו. נוסף על כך, מצביעים המשיבים על השתהותה הממשית של המבקשת בפנייתה לביטול העיקולים מהטעם שלא הוגשו הודעות מחזיק. על כן, נטען כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי ניתנו בהתחשב בנסיבות הייחודיות של המקרה ועל רקע תכלית דיני העיקול, ואינן בעלות תחולה רחבה. 18. המשיבים מוסיפים כי טענתם בדבר אי עמידתה של הבקשה באמות המידה למתן רשות ערעור מקבלת משנה חיזוק בנסיבות שבהן מדובר בהחלטה בעניין סעד זמני, שממילא ערכאת הערעור ממעטת להתערב בו, ולא כל שכן בגלגול שלישי. 19. לבסוף, המשיבים טוענים כי גם לגוף הדברים צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את ערעורה של המבקשת. בהקשר זה סומכים המשיבים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל החלטתו של רשם בית המשפט המחוזי, ומדגישים כי מבחינה מהותית אין למבקשת כל טענה כנגד תוקף העיקולים (מעבר לטענות הפורמאליות בעניין הפעולות שלא ננקטו). עמדת המבקשת, כך נטען, מבוססת על היצמדות טכנית ללשון התקנות, בניגוד לתכליותיהם של דיני העיקול. מכל מקום, המשיבים טוענים כי אפילו היה מקום לקבל את טענת המבקשת כי נפל פגם בכך שלא הוגשו הודעות מחזיק במועד, הרי שממילא תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי מקנה לבית המשפט שיקול דעת להאריך, מראש ואף בדיעבד, כל מועד – הן מועד שנקבע בדין והן שנקבע בהחלטה שיפוטית, מטעמים מיוחדים שיירשמו. לשיטת המשיבים, די בשיהוי שדבק בהתנהלות המבקשת, כמו גם בחוסר תום הלב שבו היא פעלה לטענתם, כדי להצדיק את דחיית המועד האמורה. דיון והכרעה 20. לאחר ששקלנו את הדברים מצאנו כי יש לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי ולדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. אכן, הגישה הרווחת בבית משפט זה היא כי לבקשת רשות ערעור הנסבה על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטה של רשם בית המשפט המחוזי יש להתייחס כאל בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 3783/10 אקסלרוד נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פסקה 5 (28.9.2010); רע"א 299/13 אס אב בניין יזמות השקעות ופיתוח בע"מ נ' אלמליח, פסקה 6 (12.2.2013); רע"א 6718/13 פלייט מדיקל אינוונשנס נ' גור, פסקה 6 (28.10.2013); רע"א 1607/16 Amazon.com.inc נ' פרימייר ים המלח מעבדות קוסמטיקה בע"מ, פסקה 16 (10.4.2016)). ככזו, יחולו עליה המבחנים המחמירים שנקבעו בהלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82‏ חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ''ד לו(3) 123 (1982)). יחד עם זאת, דומה כי במקרה דנן מתעוררת שאלה משפטית הנסבה על גבולות ההסדר הקבוע בתקנות בעניין הכרה בתוקפו של עיקול זמני על נכסים המוחזקים על ידי צד שלישי. המסגרת הנורמטיבית 21. על מנת לדון בשאלה המשפטית שהמקרה מעורר יש לחזור למושכלות ראשונים באשר לטיבו ותכליתו של מוסד העיקול המעוגן בתקנות. "עיקול" הוא פעולה משפטית המופנית כנגד בעליו של נכס או נגד המחזיק בו המיועדת להגביל את סחירות הנכס ואת יכולת השימוש בו על מנת שהתובע או הזוכה יוכל להיפרע מחוב המגיע לו (ראו: ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג(2) 864, 872 (1989)). העיקול הוא כלי דיוני בלבד, ועל כן אינו מקנה למעקל זכויות מהותיות בנכס שעוקל, אלא רק מקים מעין מחסום משפטי המונע מבעל הנכס או מן המחזיק בו לעשות בנכס לאחר הטלת העיקול פעולה כלשהי אשר תסכל את האפשרות להיפרע ממנו את החוב (ראו: ע"א 6574/99 מדינת ישראל, משרד השיכון נ' עו"ד קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ, פ"ד נח(3) 313, 320 (2004); ע"א 1167/01 עיריית ראשון-לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד ס(3) 553, 563 (2005)). 22. סימן א'1 לפרק כ"ח בתקנות סדר הדין האזרחי עוסק בהטלת עיקולים זמניים במסגרת הליך אזרחי (וזאת לצד ההסדרים שעניינם הטלת עיקולים בהקשרים דיוניים אחרים, כדוגמת חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967). בפרט רלוונטיות לענייננו ההוראות הנוגעות לעיקול זמני המוטל על נכסים הנמצאים בידי צד שלישי – המכונה "מחזיק". תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בית המשפט או הרשם רשאים לתת צו עיקול זמני על נכסים המצויים ברשות מחזיק, אם שוכנעו על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. 23. בהמשך לכך, נקבעו בתקנות הסדרים נוספים שנועדו להתמודד עם שאלות המשנה שעשויות להתעורר בשל כך שהכספים מוחזקים בידי צד שלישי, כדוגמת מחלוקת אפשרית בשאלה האם הזכויות שבידי הצד השלישי שייכות אכן לחייב הנטען אם לאו. ברוח זו, קובעת תקנה 376 לתקנות, שכותרתה "הודעה למחזיק", כדלקמן: "(א) ניתן צו עיקול על נכסי המשיב שבידי מחזיק, יודיע בית המשפט או הרשם למחזיק, עם הטלת העיקול, כי עליו להשיב בכתב, בתוך המועד שנקבע בהודעה, אם נכסי המשיב מצויים בידו וכן אם בדעתו להגיש בקשה לביטול צו העיקול כאמור בתקנה 367; בהודעה למחזיק יצוינו פרטי המבקש ובא כוחו; תשובתו של המחזיק תוגש לבית המשפט והעתק ממנה ימציא המחזיק, במישרין, למבקש. (ב) הודיע המחזיק כי בדעתו להגיש בקשה לביטול צו העיקול, ימציא לו המבקש, בתוך שבעה ימים מיום שהומצאה לו התשובה כאמור בתקנת משנה (א), העתק מבקשת העיקול והתצהיר. (ג) המחזיק רשאי, בתוך שלושים ימים מיום שהומצא לו העתק מבקשת העיקול והתצהיר, להגיש בקשה לביטול צו העיקול". 24. כמו כן, תקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי מתייחסת למצב שבו המחזיק לא משיב להודעה שנשלחה לו, או לחלופין לא הודה כי הנכסים הרלוונטיים מצויים בידו או התנגד לאישור העיקול. במקרים אלה, קובעת התקנה האמורה כי מבקש העיקול יהא "רשאי בתוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו תשובת המחזיק או בתוך חמישה עשר ימים מתום המועד האמור, הכל לפי נסיבות הענין, להגיש לבית המשפט בקשה מנומקת בכתב לאישור העיקול". 25. לבסוף, תקנה 380 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כך: "לא ביקש המבקש אישור העיקול כאמור בתקנה 378 יהא העיקול בטל לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו". 26. אם כן, ההסדר שמתוות התקנות הוא כדלקמן: לאחר שמוצא בית המשפט או הרשם כי בקשה לעיקול זמני מקיימת את התנאי המהותי הנדרש למתן הצו (קיומן של ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין), הוא רשאי ליתן צו עיקול המתייחס לנכסים המצויים בידי המשיב לבקשה או בידי מחזיק אחר. עם מתן צו העיקול תישלח למחזיק הודעה ובה יימסר לו כי עליו להודיע האם הנכסים הרלוונטיים מצויים בידו והאם בדעתו להגיש בקשה לביטול העיקול. אם המחזיק לא מגיש הודעה כאמור – נדרש מבקש העיקול להגיש, בתוך 15 ימים מהמועד האחרון להגשת הודעת המחזיק, בקשה לאישור העיקול. ככל שמבקש העיקול לא פועל כך הוא חשוף לסכנה שהעיקול לא יהיה תקף. לעומת זאת, במקרים שבהם מגיש המחזיק הודעה לפיה הנכסים הרלוונטיים מצויים בידו, אין צורך בהגשת בקשה לאישור העיקול (ראו: תקנה 377 לתקנות סדר הדין האזרחי). ההליך במקרה הרגיל ונסיבות ייחודיות 27. אין חולק כי במקרה שבפנינו הצדדים לא פעלו בהתאם לכל הצעדים והשלבים שמתוות התקנות. כך, AIG הגישה את הודעת המחזיק מטעמה באיחור, ואילו הפניקס כלל לא הגישה הודעה זו. כמו כן, מבקשי העיקול – המשיבים – לא הגישו בקשות לאישור העיקולים ביחס לשתי המחזיקות. עם זאת, כמו במקרים אחרים, יש להוסיף ולשאול מהן התוצאות של חריגה זו בשים לב למכלול הנסיבות. בפועל, התנהלו הצדדים כאילו צו העיקול שריר וקיים – כאשר שתי המחזיקות סירבו להעביר את הכספים המוחזקים על ידן למבקשת, והיא מצדה לא נקטה צעדים בעניין זה במשך תקופה ארוכה (כאשר הבקשה עליה נסב ההליך דנן הוגשה כשנתיים לאחר שהוצאו צווי העיקול). 28. השאלה המתחדדת היא, אפוא, האם בנסיבות אלה יש מקום לקבוע כי העיקול בטל מכל מכול? כמתואר לעיל, הן רשם בית המשפט המחוזי והן בית המשפט המחוזי סברו כי בנסיבות העניין התשובה לכך היא שלילית. אף אנו סבורים כך. 29. התשובה שיש לתת במקרה זה נגזרת מן ההבדל בין הכלל לבין תוצאות הפרתו. לא תמיד תוצאת הפרתו של הכלל באשר לדרך שבה יש לנהוג מלכתחילה משליכה על התוצאה האופרטיבית של הפרתו – תוצאה הנגזרת גם מתכלית ההוראה, משיקולים של הסתמכות ותום לב ועוד. כך גם בענייננו. אכן, ככלל ובמישור העקרוני יש להקפיד על קיומו של ההליך הקבוע בתקנות 380-376 לתקנות סדר הדין האזרחי הקפדה יתרה – הן בשל החשיבות הנודעת לוודאות ובהירות בעניינים של סדרי דין והן בשל משקלה של זכות הקניין שהעיקול הזמני מטיל עליה מגבלות (להתחשבות בפן החוקתי של הקניין בהקשר זה, ראו למשל: רע"א 5254/95 סינגל שירותי אלקטרוניקה (1975) בע"מ נ' דנבאר בע"מ (2.10.1995); רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ'ICC INDUSTRIES INC, פסקה י"ט (4.1.2007); דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 425 (2007)). 30. אם כן, ההסדר המפורט שקובעות תקנות סדר הדין האזרחי ביחס להטלת צווי עיקול אצל מחזיק נועדו להבטיח כי ההליך המורכב – אשר "מכניס" אל תוך הסכסוך האזרחי גורם נוסף – יתנהל על פי כללים ברורים ונהירים, שימנעו טעויות ויבטיחו יעילות דיונית. כפי שכבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, מהותו של הליך לאישור עיקול היא "פתיחת חזית מחלוקת ישירה" בין מבקש העיקול לבין מחזיק אשר לא הודה כי ברשותו הנכסים המעוקלים (ראו: רע"א 5592/07 לימן נ' כהן, פסקה 11 (21.5.2008); אורי גורן סדר הדין האזרחי 937 (מהדורה שתים עשרה, 2015) (להלן: גורן)). אלמלא נקבע בתקנות ההליך של משלוח הודעת מחזיק וחיובו להשיב לה, היה נדרש מבקש העיקול לצרף את המחזיק כנתבע נוסף לתובענה לעניין אישור העיקול בלבד (ראו: ע"א 636/83 ש' חסיד בע"מ נ' מועצה אזורית גליל תחתון, פ"ד לט(4) 670 (1985); רע"א 2158/92 קליאוט נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מו(3) 804, 808 (1992)). תכלית ההסדר היא אפוא להבהיר את היקף זכויותיו וחובותיו של המחזיק ביחס לצדדים, בין השאר כדי להגן עליו מפני "הקפאת" נכסים השייכים לו או לאחרים, להבדיל מאשר למי שהעיקול הוטל על זכויותיו. 31. האם ישנם מקרים שבהם ניתן יהיה להכיר בתוקפו של צו עיקול גם כאשר המחזיק ומבקש העיקול לא נקטו בצעדים הנדרשים מהם על פי התקנות? אכן, אין ספק כי זה לא אמור להיות המקרה השגרתי. אולם, כאמור לעיל, התשובה לשאלה נגזרת בין היתר מתכליותיו של ההסדר הקבוע בתקנות. ככל שהעיקול הוטל על נכסים של החייב הנטען, ואין מחלוקת בנושא בין מי שהעיקול הוטל לזכותו לבין המחזיק – אי קיום ההליכים ככתבם וכלשונם אינו אמור "לזכות" באופן אוטומטי את החייב הנטען (השוו: ע"פ 51/88 דון נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 144 (1990)). במילים אחרות, גם אם לא אושר העיקול הזמני, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי העיקול הוא חסר נפקות משפטית כלשהי (ראו: גורן, בעמ' 938). תשובה זו עולה למעשה אף מלשונה של תקנה 380, אשר אינה קובעת שהעיקול במקרה זה יהיה "בטל" אלא רק שיהיה "בטל לגבי כל נכס שהמחזיק לא הודה שהוא מצוי בידו". הבחינה היא מהותית – מה שהמחזיק הודה בו, להבדיל מ"הודיע" עליו בהתאם לתקנות. 32. על רקע זה, ולאחר ששקלנו את הדברים, לא מצאנו להתערב בהחלטות שהתקבלו במקרה דנן. בעיקרו של דבר, השתכנענו כי אלה ניתנו על רקע הצטברות הנסיבות הייחודית במקרה זה – ובפרט העובדה שהמחזיקות התנהלו בפועל בהתאם לצו העיקול וכן העובדה שהבקשה להצהיר על בטלות העיקולים הוגשה על ידי המבקשת כמעט שנתיים לאחר שניתנו צווי העיקול, ולאחר שמספר בקשות לביטול העיקול – שבהן היא כלל לא העלתה את טענותיה בעניין הודעות המחזיק – נדחו. באופן יותר ספציפי, בכל הנוגע לנכסים המצויים בידי AIG, ההחלטה שלא לבטל את צו העיקול אינה כה חריגה, בהתחשב בכך שהודעת מחזיק מטעמה אכן נשלחה, גם אם באיחור מסוים שאינו כבד (בפרט בהשוואה להשתהות בהתנהלותה של המבקשת עצמה). הדברים אמורים גם בשים לב לסמכותו הרחבה של בית המשפט להאריך מועדים, לרבות מועדים שנקבעו בחיקוק – אך זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו (ראו: תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי). 33. ההחלטה שהתקבלה בנוגע לעיקול שהוטל על נכסים המצויים בידי הפניקס היא אכן מעט שונה, בנסיבות שבהן הודעת מחזיק מטעמה כלל לא הוגשה, ולמעשה ההחלטה ניתנה בעיקר תוך הדגשת התנהלותה של הפניקס בפועל. אולם, גם בכך לא מצאנו כאמור להתערב. כפי שהודגש, אנו סבורים כי קביעה מסוג זה ראוי שתהא שמורה לנסיבות חריגות בלבד, בהן אין כל ספק כי החריגה מהפרוצדורה אינה מובילה לפגיעה במהות הדברים. לשיטתנו כאמור, העיקר במקרה זה היה נעוץ בשילוב שבין התנהלות המחזיקה לבין התנהלות המבקשת עצמה, שדומה כי קיבלה אף היא את המצב בפועל או לכל הפחות "ישנה על זכויותיה" בהקשר זה. הדברים אמורים גם בשים לב לכך שהתוצאה האופרטיבית הייתה אך מתן הארכת מועד להפניקס – גם אם חריגה יחסית – להגשת הודעת המחזיק מטעמה, ועל כן היא לא ביטאה ויתור מוחלט על כללי הפרוצדורה הקבועים בתקנות. 34. לכל השיקולים האמורים יש להוסיף את מידת ההתערבות המצומצמת של ערכאת הערעור בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בעניין סעד זמני, ולא כל שכן במסגרת גלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 6520/05 Kirkham Holdings Limited נ'Albany Park Limited , פסקה 2(ב) (18.8.2005)). זאת ועוד: החלטתנו ניתנת בשים לב לסמכותו הרחבה של בית המשפט לעיין מחדש בהחלטות שנתן בדבר סעדים זמניים, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו, או אם ראה כי מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו (ראו: תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי). סיכום 35. סוף דבר: הערעור נדחה. בהתחשב במכלול הנסיבות איננו עושים צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. כפי שציינה חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, ההליך לאישור העיקול מטרתו לפתוח חזית בין מבקש העיקול לבין המחזיק (והשוו להוראות פרק ד' בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, שכותרתו "עיקול בידי צד שלישי"). תקנה 380 מטרתה להגן על המחזיק, כצד שלישי. לכן, איני רואה מקום ליתן למבקשת/הנתבעת ליהנות ממחדלם של המשיבים שלא ביקשו לאשר את העיקול. למחדל זה, לא הייתה תוצאה אופרטיבית ביחסים בין המשיבים למחזיקים, שבמקרה דנן לא התכחשו לכך שהם מחזיקים בכספים המגיעים למבקשת/הנתבעת. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה לפסק דינה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז ולהערותיו של חברי השופט י' עמית. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק ארז. ניתן היום, ‏כ"ה בכסלו התשע"ט (‏3.12.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 18073420_A02.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il