בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
7337/98
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערערת: עו"ד לילי פויכטונגר
נגד
המשיב: מנשה
בסון
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט
השלום
בתל-אביב-יפו בת"א 112698/97 (בש"א
132143/98)
מיום 10.11.98, שניתנה על ידי
כבוד
השופטת ד' מארק-הורנצ'יק
בשם
המערערת: עו"ד אורלי לוי-ברון
פסק-דין
1. ערעור על החלטתו של בית משפט השלום
בתל-אביב-יפו מיום 10.11.98 (כב' השופטת ד' מארק-הורנצ'יק), בה סירב בית המשפט
לפסול עצמו מלישב בדין בעניינה של המערערת.
2. המשיב הגיש כנגד המערערת תובענה לבית משפט
השלום בתל-אביב-יפו. עיקרה היתה טענת המשיב להפרת הסכם הזמנה לביצוע עבודה על ידי
המשיב והפסד רווח כתוצאה מהפרה זו. המערערת הגישה כתב הגנה, שעיקרו הטענה בדבר
ביטול כדין של ההסכם ואף תשלום יתר על שכרו של המשיב.
3. בהתאם להחלטת בית המשפט הוגשו על ידי הצדדים
תצהירי עדות ראשית. ביום 5.7.98 התקיים דיון הוכחות בתיק. עם פתיחת הדיון, אמר בית
המשפט את הדברים הבאים: "בית המשפט קרא את התצהירים וצריך לשלם כסף. לאור
תצהירי האדריכל והקבלן הדברים מאוד ברורים. גם האדריכל לא קיבל את שכרו ותצהיר
האדריכל הוא הקובע בתיק זה". בשלב זה פנתה כב' השופטת לבאת כוח המערערת,
והוסיפה: "עו"ד לוי, אני מקווה שעו"ד פויכטונגר [המערערת] משלמת
לך, כי לבעלי מקצוע צריך לשלם כספים, הם מתפרנסים מכך". לאחר מכן, הציע בית
המשפט כי יפסוק בעניין על דרך הפשרה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב],
התשמ"ד1984-, ושלח הצדדים להתייעץ בעניין זה. לאחר דיון בתיק אחר, חזר בית
המשפט והכריז על התיק נשוא הערעור. בית המשפט פנה שוב לבאת כוח המערערת וציינה כי:
"גברת נכבדה, אני לא אתיר לך לשאול, בחקירה הנגדית, יותר מ2-3- שאלות. הדברים
ברורים".
4. יצויין, כי הדברים האמורים לא מצאו ביטויים
בפרוטוקול. רק בהחלטה מיום 3.9.98, ובעקבות בקשה ותצהיר מטעם המערערת, תוקן
הפרוטוקול ואין חולק כי הדברים הנ"ל אכן נאמרו.
5. המערערת, לאחר חילופי הדברים, ביקשה לפסול את
בית המשפט מלישב בדין. בשלב זה נרשמה על ידי בית המשפט החלטה, בה צויין כי בית
המשפט ניסה להביא הצדדים לידי פשרה ואילו המערערת התנגדה. צויינה הכוונה לבקש את
פסילת בית המשפט, וכן כי "בית המשפט המליץ לצדדים לצאת ולהתפשר ולגיטימי שבית
המשפט יחווה דעתו על יסוד תצהירים ואין בכך שום פסול. הבקשה קנטרנית".
6. בבקשת הפסילה עצמה, שהוגשה ביום 14.7.98,
ציינה המערערת כי ברי הוא, כי בית המשפט גיבש לעצמו דעה נחרצת בתיק ובמחלוקות
העומדות ביסודו. כך, הן נוכח דבריו בדיון עצמו, הן נוכח האמור בהחלטה שבסוף הדיון.
למעשה, כך נטען, דחה על הסף בית המשפט את טענת ההגנה של המערערת, ולפיה (בין היתר)
בוטלה יתרת ההזמנה מן המשיב בהסכמה, ולפיכך, ונוכח הסכומים שכבר שולמו למשיב, אין
המערערת חייבת דבר למשיב. אליבא דמערערת, באמירות לעניין החיוב בשכר לאדריכל
ולמשיב, ברמיזה לעניין שכרה של באת כוח המערערת עצמה ובהגבלה מראש של משך החקירה
על ידי באת כוח המערערת, יש משום חשש ממשי למשוא פנים וגיבוש דעה נחרצת.
7. בהחלטתו מיום 9.11.98 דחה בית המשפט את הבקשה.
בפתח החלטתו אישר בית המשפט את ההתבטאויות שיוחסו לו הן בבקשה והן בבקשה לתיקון
הפרוטוקול. בית המשפט ציין את העומס הרב שהיה נתון בו ביום הדיון, במסגרתו נאלץ
לטפל במספר רב של תיקים ובקשות דחופות ותכופות. כן צויינה שביתת הקלדניות באותו
היום. במסגרת זו, כך צויין, ביקש בית המשפט בשלב מיקדמי, להביא הצדדים לידי פשרה.
כוונה זו באה לעולם לאחר לימוד התיק ותצהירי העדות הראשית שהוגשו, אך טרם שמיעת
ראיות וחקירה על התצהירים. בית המשפט בחן את התבטאויותיו אחת לאחת. מסקנתו
ונימוקיו היו, כי כל שנאמר לא בא אלא בכדי ליצור תשתית מתאימה לאפשרות ניהול משא
ומתן לקראת פשרה בין הצדדים, כל זאת מבלי להתייחס או להביע עמדה לגוף טענות ההגנה
של המערערת. עוד ציין בית המשפט, כי נסיון זה להגיע לפשרה נכשל באיבו בשל התנגדות
המערערת והעלאת טענת הפסלות. בית המשפט הדגיש, כי "לא נתגבשה דעה קדומה בליבי
או עמדה סופית כלפי מי מהצדדים או כלפי נושא המשפט. לא עלה בידי הנתבעת [המערערת]
לבסס את טיעוניה כי אימרותי בתיק זה נגועות בדעה קדומה, כי אני 'נעולה', בפני
שכנוע רציונלי, ושאין סיכוי לשנות את דעתי או כי ה'משחק מכור' ויש לי עמדה נחרצת
ומנוי וגמור עימי לדבוק בה... ה'משחק' אינו 'מכור'".
8. על החלטה זו מונח בפני ערעורה של המעערת. בפני
חוזרת המערערת על טענותיה ולפיהן, יש בדברים שנאמרו על ידי בית המשפט במהלך הדיון,
לרבות ההחלטות שניתנו לאחר מכן (תיקון הפרוטוקול וההחלטה שניתנה טרם הבקשה
לפסילה), משום חשש ממשי למשוא פנים. עוד טוענת המערערת בערעורה, כי אין בנימוקיו
של בית המשפט בהחלטתו בכדי לקעקע חשש ממשי זה למשוא פנים. כך, מדגישה המערערת, כי
גם אם נעשה נסיון לפשרה בין הצדדים, עדיין לא היה יסוד לאימוץ העמדה - ולו לכאורה
- לפיה חבה המערערת בתשלום כלשהו לאדריכל או למשיב. הוא הדין לעניין הערת בית
המשפט בעניין שכר הטירחה בו חבה המערערת עצמה כלפי באת כוחה. עוד טוענת המערערת,
כי אין גם בהחלטת בית המשפט טעם והסבר להגבלת זכות החקירה של באת כוח המערערת,
ומאידך, יש בבירור בהגבלה זו הוכחה, ל"נעילת דעתו" של בית המשפט באשר
להגנתה של המערערת בתיק. המערערת אף ציינה בפני "אי דיוקים, שנפלו, לטענתה,
בהחלטת בית המשפט. כך, למשל, ציינה המערערת, כי במהלך רוב הדיון אכן שהתה קלדנית
באולם ורק ההתבטאות השלישית נאמרה שעה שכבר לא שהתה קלדנית באולם. עוד נטען, כי
ברי ממהלך הדיון, כי המערערת לא קטעה כל נסיון לפשרה ולמעשה לא הגיבה לנסיון כזה,
אלא לדברים שנאמרו על ידי בית המשפט במספר הזדמנויות שונות. על יסוד טעמים אלה
יחד, ביקשה המערערת את פסילתה של כב' השופטת מלישב בדין בעניינה.
9. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המערערת,
נחה דעתי, כי דין הערעור להידחות. אכן, מקובל עלינו, כי מקום בו "ננעלה
דעתו" של היושב בדין, כך ש"המשחק מכור", מתבססת לה וקמה עילה
לפסילתו של השופט מלישב בדין (ראה: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כב' נשיא בית
המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, 605). במצב דברים זה, קם לו אותו חשש ממשי
למשוא פנים המצדיק את פסילתו של השופט מלישב בדין. לא שוכנעתי, כי זהו מצב הדברים
במקרה שבפני. אף המערערת אינה חולקת, כי בעצם הנסיון להביא הצדדים לידי פשרה, אין
משום עילה לפסילתו של השופט מלישב בדין (וראה בעניין זה: ע"א 8668/96 בוגנים
מאירה נ' אשכנזי (טרם פורסם); ע"א 1557/96 אלעני נ' טוויל (טרם
פורסם)). אלא שטענת המערערת סבה סביב "עמדת הפתיחה" שאימצה כב' השופטת
בנסיון הפשרה ובהערה שבאה בעקבותיה. אכן, מקובל עלי כי טוב היתה עושה כב' השופטת
לו נמנעת היתה מלהתבטא בעניין שכרה של באת כוח המערערת. אולם גם בכך - כמו גם
בהתבטאות האחרת לעניין זה ("ההתבטאות הראשונה"), לא מצאתי חשש ממשי
למשוא פנים. כפי האמור בהחלטה נשוא ערעור זה, פתוחה הדרך בפני הצדדים (לרבות
המערערת) להביא עדיה וטענותיה לגוף העניין נשוא המחלוקת שבין הצדדים, ללא כל דעה
קדומה ומבלי שיהא בפניה של המערערת "משחק מכור". כל שנאמר - כפי שנאמר
(ובכלל זה הגבלת החקירה) לא היה בגדר "נעילת דעתו" של היושב בדין. כך,
הן לשיטתו של היושב בדין. כך, הן לשיטתי שלי. אוסיף ואציין, כי עצם הגבלתה של
החקירה הנגדית הינה החלטה דיונית כשלעצמה ומטבע הדברים, אין בה משום עילה לפסילת
שופט מלישב בדין. גם ביתר טענותיה של המערערת לא מצאתי משום חשש ממשי למשוא פנים.
אותם "אי דיוקים" בהחלטה נשוא ערעור זה (ככל שהיו - ומבלי להכריע בעניין
זה) הינם פועל יוצא של הנסיון ל"שחזר" את שאירע בדיון בהיעדר פרוטוקול
ובחלוף זמן ומכל מקום, גם בהם אין חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת השופטת
מלישב בדין. על כן, נחה דעתי, כי דין הערעור להידחות.
הערעור נדחה.
ניתן היום, י"ח בטבת התשנ"ט
(6.1.99).
ה
נ ש י א
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98073370.A01/דז/