הסניגוריה הציבורית-מחוז נצרת והצפון נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 7335/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7335/05 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת: הסנגוריה הציבורית – מחוז נצרת נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. אפי תקומי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 14.6.05 בת.פ. 1081/00 שניתנה על ידי כבוד השופטים: ז' הווארי, י' כהן וא' אברהם תאריך הישיבה: כ"ג באב התשס"ה (28.8.2005) בשם המערערת: עו"ד עוזי בכר בשם המשיבה 1: עו"ד יאיר חמודות בשם המשיב 2: בעצמו פסק-דין השופטת ד' ביניש: בפנינו ערעור הסנגוריה הציבורית על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת, לפיה נדחתה בקשתה של הסנגוריה הציבורית-מחוז צפון לשחרורה מהמשך ייצוגו של המשיב 2 (להלן: המשיב) בתיק הפלילי המתנהל נגדו. עיקרי העובדות והטענות 1. על-פי הנטען בכתב האישום התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בנצרת, ביום 9.10.99 נהג המשיב באוטובוס אשר הוביל קבוצת מטיילים לטיול בצפון הארץ. במהלך הנסיעה, איבד המשיב את השליטה באוטובוס אשר התהפך על צידו מספר פעמים והתדרדר לתהום שבצד הכביש. כתוצאה מתאונה זו נהרגו 17 מנוסעי האוטובוס. 37 נוסעים אחרים נפצעו, ובהם המשיב. לטענת התביעה, נגרמה התאונה עקב מחדלים באופן נהיגת האוטובוס על-ידי המשיב, בשילוב עם ליקויים בטיחותיים חמורים שהיוו תוצר של דרך אחזקת האוטובוס. בהתאם לכך, הועמד המשיב לדין בבית-המשפט המחוזי בנצרת יחד עם ארבעה נאשמים נוספים - חברת ההסעות בה הועסק המשיב, מנכ"ל החברה, קצין הבטיחות של החברה ובעל מוסך איתו התקשר מנכ"ל חברת ההסעות בהסכם. לכל הנאשמים יוחסו עבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), הסעה בכלי תחבורה מסוכן לפי סעיף 343 לחוק העונשין וכן חבלה חמורה וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו- 334 לחוק העונשין. למשיב יוחסה גם עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין וכן שורת עבירות לפי תקנות התעבורה, התשכ"א-1961. 2. בראשית ההליכים בפני בית-המשפט המחוזי יוצג המשיב על-ידי סנגור פרטי, עו"ד עזריאלנט אברהם. בהמשך ההליכים, ולבקשתו של עו"ד עזריאלנט, הורה בית-המשפט קמא על שחרורו של הסנגור הפרטי מייצוג המשיב, ומינה את המערערת - הסנגוריה הציבורית מחוז צפון - לייצגו. בהתאם להחלטה זו, מינה הסנגור הציבורי המחוזי את עו"ד וויליאם חאמד ועו"ד סיגל עפרוני לייצג את המשיב מטעם המערערת. סמוך לאחר מכן, בשיחות שקיים המשיב עם הסנגורים שמונו לו ועם הסנגור הציבורי המחוזי, הבהיר המשיב כי הוא אינו מעוניין בייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית וכי הוא יסרב לשתף פעולה עם הסנגורים שימונו לייצגו. המשיב הצהיר עמדה זו לפרוטוקול בית-המשפט קמא בישיבה שהתקיימה ביום 29.10.03, באומרו: "אני לא מעוניין בייצוג של המדינה". בישיבה הבאה בפני בית-המשפט המחוזי אשר התקיימה ביום 3.12.03, שב והצהיר המשיב לפרוטוקול כדלקמן: "אני חוזר בהמשך להודעה שהמצאתי לביהמ"ש ולמרות הסברי ביהמ"ש, על רצוני לא להיות מיוצג גם לא ע"י הסנגוריה הציבורית". בהתחשב בכך, ביום 4.12.03 נתן בית-המשפט קמא (השופטים י' כהן, ז' הווארי וא' אברהם) החלטה בזו הלשון: "...למרות הסברי ההרכב, בחר מר תקומי [המשיב] שלא להיות מיוצג למרות שמשמעות האמור הוסברה לו שוב ושוב. אנו משחררים גם את הסניגוריה הציבורית מייצוג מר תקומי. עם זאת, ההרכב ממליץ למר תקומי לשקול עמדתו שוב בטרם תחילת שמיעת הראיות". ביום 19.1.04 החלה פרשת התביעה במסגרתה העידו מספר עדי תביעה, וזאת מבלי שהמשיב היה מיוצג על-ידי סנגור. בפתח הישיבה, ציין המשיב כי הוא "לא מסכים למינוי סנגור". אף-על-פי-כן, החליט בית-המשפט בזו הלשון: "...נוכח מורכבות התיק ולאור ע"פ 2535/98 בעניינו של מנדורי שהובא לתשומת ליבנו לאחרונה, למרות התנגדות מר תקומי וגם למרות החלטתנו הקודמת, אנו רואים למנות למר תקומי סנגור מהסנגוריה הציבורית חרף התנגדותו. לאור האמור יימשכו היום ראיות בעניינים טכניים ככל שניתן ואשר אינם נוגעים ישירות למר תקומי. היה ויהיה צורך לשמוע את העדים דהיום פעם נוספת לאחר שימונה סנגור של מר תקומי, נרשה זאת נוכח הנסיבות". ביום 23.2.05, בטרם החלה שמיעת עדויות המומחים, הגישה המשיבה 1 (להלן: המדינה) בקשה בכתב למנות את הסנגוריה הציבורית לייצג את המשיב בהתאם לסעיף 15(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בבקשתה ציינה המדינה כי "...אם גם הפעם יסרב הנאשם [המשיב] לשתף פעולה עם סנגורו, מתבקש בית-המשפט להבהיר לנאשם את ההשלכות של החלטתו". ביום 27.3.05 נעתר יושב-ראש ההרכב, השופט י' כהן, לבקשת המדינה בקובעו בזו הלשון: "פרוטוקול הדיונים בתיק זה מלמד כי הינו רצוף פניות למשיב, מר תקומי, למינוי סנגור. לא למותר לציין שלא רק שחזרנו, ציינו והדגשנו מינוי סנגור אלא בשלב מסוים אף כפינו סנגורים מהסנגוריה הציבורית אלא שהמשיב מאן לשתף עמם פעולה וגם כאן, רק לאחר קבלת פנית הסנגור המחוזי, מר עוזי בכר, נעתרנו. עובדתית, אנו במצב דברים בו למשיב אין סנגור ושעה שתמימי דעה אנו באשר לצורך – ולמרות הפניות הקודמות שלא נענו וההבהרות החוזרות ונשנות עד בלי די למשיב מר תקומי – אין מניעה למבוקש ואני נעתר לבקשה ומורה כמבוקש". (ההדגשות במקור- ד.ב) בהתחשב בהחלטה האמורה, מינה הסנגור הציבורי המחוזי את עו"ד וויליאם חאמד ועו"ד יוסף יעקובי לייצג את המשיב מטעם הסנגוריה הציבורית. בעקבות זאת, יצרו הסנגורים קשר עם המשיב אולם הלה הבהיר להם כי הוא אינו מעוניין בייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית, כי לא ישתף פעולה עימם וכי הוא אוסר עליהם לנהל את הגנתו, לחקור בחקירה נגדית את עדי התביעה, לנקוט כל עמדה במהלך המשפט ולהציע הצעות ו/או להשיב להצעות במסגרת משא-ומתן במידה ויתקיים כזה במהלך ניהול התיק. על סירובו להיות מיוצג על-ידי הסנגוריה הציבורית חזר המשיב בפני בית-המשפט קמא בישיבה שהתקיימה ביום 7.4.05 בציינו: "אני לא מעוניין בסנגוריה הציבורית, משיקולים אישיים שלי. אם יהיה הסדר אני רוצה לשבת בעצמי". אף-על-פי-כן, קבע יושב-ראש ההרכב כי: "בשלב זה ולשלב זה ולמרות שמדובר במחזוריות סירוב על-ידי הנאשם תקומי, אני מותיר את ההחלטה בדבר המינוי מטעם הסנגוריה הציבורית על כנה". ביום 16.5.05 הגישה הסנגוריה הציבורית בקשה נוספת לבית-המשפט קמא לשחרורה מייצוגו של המשיב, היא הבקשה נשוא הערעור בפנינו. לבקשה זו הצטרף המשיב בהסכמה. ביום 14.6.05 דחה בית-המשפט קמא את בקשתה האמורה של הסנגוריה הציבורית, בקובעו כי: "לאור המכלול ולמרות תגובת הסנגוריה ושעה שבפנינו הודעת הנאשם מר תקומי אפי, אנו דוחים את הבקשה ומורים להותיר מינוי סנגורים מהסנגוריה הציבורית על כנם". 3. כנגד החלטה זו מופנה ערעורה של הסנגוריה הציבורית בפנינו. לטענת המערערת, נוכח סירובו של המשיב לשתף פעולה עם הסנגורים שמונו לו מטעם הסנגוריה הציבורית ונוכח העובדה כי המשיב אסר עליהם לנהל את הגנתו, אין תועלת בייצוגו על-ידה. לפי הטענה, העדר שיתוף הפעולה של המשיב עם הסנגורים שמונו לו אינה מאפשרת להם לנהל כראוי את הגנתו ולבצע חקירה נגדית הולמת למומחי התביעה המעידים בפני בית-המשפט קמא. מצב דברים זה עלול לפגוע בהגנת המשיב מחד גיסא, ובאמון הציבור בסנגוריה הציבורית מאידך גיסא. זאת ועוד; מאחר והמשיב אסר על הסנגורים שמונו לו לנהל את הגנתו, הרי ניהול הגנתו של המשיב עשויה לעלות כדי עבירה אתית שכן חובה על הסנגורים לפעול בנאמנות לטובת לקוחם. בנסיבות אלה, המשך ייצוגו של המשיב על-ידי הסנגוריה הציבורית נעדר הצדקה מהותית. נוכח סירובו של המשיב לשתף פעולה עם הסנגורים שמונו לו הרי ייצוגו על-ידם הוא למראית עין בלבד, ומהווה בזבוז מיותר של משאביה הציבוריים של המערערת. באי-כוח המערערת הוסיפו וטענו כי כבוד האדם של המשיב וזכותו לאוטונומית הרצון מחייבים כי יכובד רצונו שלא להיות מיוצג על-ידי הסנגוריה הציבורית לאחר שהוסברו לו ההשלכות הכרוכות בכך. בתגובתה לערעור, טענה המדינה כי התיק הפלילי בעניינו של המשיב הינו מורכב וכי ההאשמות נגדו חמורות. לפיכך, ביקשה המדינה כי בית-משפט זה יקיים דיון בעל-פה וינסה לשוב ולשכנע את המשיב לשתף פעולה עם הסנגוריה הציבורית. בתגובתה בכתב ואף בטיעוניה בפנינו עמדה המדינה על החשש כי בהעדר ייצוג למשיב, עלול הוא לטעון בסיומו של המשפט לעיוות דין ולגרום בכך להכשלת ההליך או לסרבולו. בהקשר זה הפנתה המדינה לע"פ 2535/98 מנדורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) אליו נתייחס בהמשך הדברים. בתגובתו בכתב מיום 17.8.05 חזר המשיב על סירובו להיות מיוצג על-ידי הסנגוריה הציבורית. הטעם העיקרי לכך נעוץ בטענתו לפיה יתר הנאשמים בתיק הפלילי מיוצגים על-ידי "מיטב עורכי-הדין", באופן שייצוגו של המשיב על-ידי הסנגוריה הציבורית לא יאפשר לו, כך לפי הטענה, לזכות במשפט צדק. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 28.8.05 אישר המשיב כי אין ביכולתו הכלכלית לממן בעצמו סנגור שבייצוגו הוא מעוניין. הוא שב והדגיש כי הוא מוכן להיות מיוצג רק על-ידי סנגור "מן השורה הראשונה" כלשונו, וכי הוא מסרב להיות מיוצג על-ידי סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית. דיון 4. בטרם נפנה להכרעה בטענות הצדדים, נציין כי שאלה היא האם ההליך המתקיים בפנינו הינו ההליך המתאים לתקיפת החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לשחרר את הסנגוריה הציבורית מייצוג המערער בתיק הפלילי המתנהל נגדו. שאלה זו לא זכתה להתייחסות על-ידי מי מהצדדים בפנינו. בהתחשב בכך, ונוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה, לא ראינו אף אנו להידרש לשאלה ולהכריע בה, ולפיכך נדון בערעור לגופו. סעיף 15(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי קובע בזו הלשון: "מינוי סנגור מטעם בית המשפט 15. (א) נאשם שאין לו סנגור, או חשוד בעבירה אשר לשם בירורה הוחלט לגבות עדות לאלתר לפי סעיף 117 ואין לו סנגור, ימנה לו בית המשפט סנגור אם נתקיים בו אחד מאלה: (1) הוא הואשם ברצח או בעבירה שדינה מיתה או מאסר עולם או שהואשם בבית משפט מחוזי בעבירה שדינה מאסר עשר שנים או יותר, או שהוא חשוד בביצוע עבירה כאמור". מהוראת סעיף 15(א)(1) הנ"ל עולה כי נוכח הפגיעה הקשה הצפויה בחירותו של נאשם אם יורשע בעבירה שדינה מאסר עשר שנים או יותר, ראה המחוקק לקבוע חובה על בית-המשפט למנות לנאשם סנגור אם אין לו סנגור משלו. על-פי הוראת סעיף 15(ו) לחוק סדר הדין הפלילי, מינויו של סנגור כאמור ייעשה בהתאם להוראות חוק הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995 (להלן: חוק הסנגוריה הציבורית). הוראות חוק אלה נותנות ביטוי לחשיבותה של זכות הייצוג בהליכים פליליים כזכות יסודית ומרכזית בשיטתנו המשפטית. זכות זו נועדה להבטיח כי הנאשם יזכה למשפט הוגן ויוכל באמצעות סנגורו לנהל את הגנתו כראוי ולממש את זכויותיו העומדות לו על-פי דין. יצוין כי מנוסחו של סעיף 15(א) הנ"ל עולה כי מלכתחילה, אין חובת המינוי תלויה ברצונו של הנאשם וככלל על בית-המשפט למנות לו סנגור אף אם הודיע מראש כי אין רצונו בכך (ראו: ע"פ 307/72 עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 622; אך ראו בהקשר זה דעתו של מ"מ הנשיא זוסמן בפיסקה 8 לפסק-דינו). בעניין שבפנינו, אין חולק כי בהתאם להוראת סעיף 15(א)(1) הנ"ל זכאי המשיב כי ימונה לו סנגור, בהיותו מואשם בעבירת הריגה שדינה מאסר עשרים שנה ואין לו סנגור משלו. ואמנם, בית-המשפט המחוזי נהג כמתחייב לפי הוראת החוק האמורה, והורה על מינוי סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית לאחר שסנגורו הפרטי של המשיב ביקש להשתחרר מייצוגו. בטרם החלו להישמע עדויותיהם של מומחי התביעה, שב והורה בית-המשפט קמא לסנגוריה הציבורית לייצג את המשיב. כל זאת, על-אף שהמשיב חזר והביע את העדר רצונו להיות מיוצג על-ידי סנגור מטעם המערערת. 5. לצד החובה המוטלת על בית-המשפט למנות לנאשם סנגור בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי, הכיר המחוקק בכך שבנסיבות מתאימות ראוי להתיר לבית-המשפט לחרוג מן הכלל האמור. וכך קובעת הוראת סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי: "הפסקת ייצוג של סנגור 17. (א) סנגור שהנאשם העמיד לעצמו לא יפסיק לייצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית המשפט; סנגור שמינהו בית המשפט לא יפסיק לייצג את הנאשם אלא ברשות בית המשפט. (ב) הרשה בית המשפט לסנגור להפסיק לייצג את הנאשם מחמת שלא שיתף פעולה עם סנגורו, רשאי בית המשפט, על אף האמור בסעיף 15, לא למנות לנאשם סנגור אחר אם ראה שאין בכך להועיל". (ההדגשה אינה במקור- ד.ב). הנה כי כן, הסיפא של הוראת-סעיף 17(ב) הנ"ל קובעת חריג לחובת מינוי סנגור לפי סעיף 15(א)(1) לחוק. בהתאם לחריג זה, כאשר בית-המשפט התיר לסנגור להפסיק לייצג נאשם שכן הלה לא שיתף פעולה עימו, ובית-המשפט סבור כי לא יועיל למנות לנאשם סנגור אחר, רשאי בית-המשפט שלא למנות לנאשם סנגור על אף החובה הקבועה בסעיף 15(א)(1) לחוק. יצוין כי תקנה 8(א) לתקנות הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו-1996 מתייחסת אף היא לנסיבות בהן מסרב הנאשם לשתף פעולה עם הסנגור שמונה לו, עד כי הסנגוריה הציבורית מבקשת להפסיק את ייצוגו של הנאשם. וזו לשונה התקנה: "הפסקת ייצוג 8. (א) ראה הסנגור הציבורי המחוזי כי...האדם שמונה לו סנגור מסרב לשתף פעולה עם סנגור ציבורי או כי יש ביניהם חילוקי דעות הפוגעים באפשרות לתת ייצוג נאות, רשאי הוא לפנות לבית המשפט שבו מתנהל ההליך נגד המבקש, כדי לבקש את רשות בית המשפט להפסקת הייצוג בידי הסנגוריה הציבורית". כבר נאמר בפסיקתו של בית-משפט זה כי: "האפשרות שניתנה לבית המשפט לחרוג מן הכלל בדבר חובת מינוי סנגור מבטאת הכרה בכך שקיימות נסיבות בהן מינוי כזה לא יועיל ולפיכך, אין טעם להורות עליו. כמו כן מבטא הסעיף הכרה באוטונומיה של נאשם להחליט בעצמו על דרך ניהול הגנתו" (ראו: ע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בפיסקה 9 לפסק-דינה של השופטת חיות). 6. יצוין כי נוכח חשיבותה של זכות הייצוג בהליכים פליליים ובהתחשב בכלל בדבר חובת מינוי סנגור לפי סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי, הרי ככלל יורה בית-המשפט על החלפת סנגור כל אימת שקיים סיכוי כי סנגור אחר יוכל להגן על הנאשם. כך למשל, כאשר הנאשם סירב לשתף פעולה עם סנגורו עקב אי התאמה או חילוקי דעות אישיים ביניהם, אך מינויו של סנגור אחר עשוי להוביל לכך שהנאשם ישתף פעולה עם סנגורו החדש ויסייע לו בניהול הגנתו. רק כאשר שוכנע בית-המשפט לאחר שבירר זאת עם הנאשם והבהיר לו את משמעות סירובו להיות מיוצג, כי לא יהיה טעם במינוי סנגור אחר לנאשם, יפעיל בית-המשפט סמכותו לפי סעיף 17(ב) לחוק ויימנע ממינוי סנגור כאמור. ובלשונו של הנשיא שמגר: "בכל הנסיבות חייב בית-המשפט למנות קודם כל סנגור כאמור בסעיף 13 [כיום סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי - ד.ב] והוא חייב לעשות כל מאמץ כדי לשכנע את הנאשם כי לטובתו הוא שאיש מקצוע יעמוד לו לעזר ויחזיק בידיו את רסן ההגנה וכי מי שלא הוכשר לכך עלול להינזק, מתוך אי ידיעה, בהצגת הגנתו לפני הערכאה השיפוטית. אולם אם הנאשם עומד על שלו בהחלטיות, אין להטיל דופי בבית-המשפט אם הוא מסיק מכך את המסקנה, כאמור בסעיף 16 סיפא [כיום סעיף 17(ב) סיפא - ד.ב], כי אין בכפיית סנגור על הנאשם כדי להועיל". (ע"פ 406/78 בשירי ו-5 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 467). עוד יצוין כי באותם מקרים חריגים בהם יחליט בית-המשפט שלא למנות סנגור אחר כאמור בסעיף 17(ב) לחוק, יוטלו על בית-המשפט חובות מוגברות לשמירה על זכויות הנאשם. כך על דרך הכלל כאשר מדובר בנאשם שאינו מיוצג, וכך במיוחד כאשר מדובר בעבירות שקיימת בגינן חובת מינוי סנגור (ראו: ע"פ 5889/01 הנ"ל, בפיסקה 10 לפסק-דינה של השופטת חיות והאסמכתאות המובאות שם). 7. אשר לנסיבות העניין שבפנינו - הסנגור המחוזי מינה צוות סנגורים לייצוג המשיב. במהלך ההליכים אף הוחלף אחד הסנגורים בצוות, אולם המשיב סירב להיות מיוצג על-ידי המערערת. הסנגור המחוזי אף הציע למשיב לנקוב בשם של סנגור שבייצוגו הוא מעוניין, בתנאי שהלה יסכים לתעריף הקבוע בתקנות כאמור בסעיף 14(ב) לחוק הסנגוריה הציבורית, אך לשווא. עיון בפרוטוקול הדיונים בפני בית-המשפט המחוזי מלמד כי בית-המשפט שב והדגיש בפני המשיב את חשיבות ייצוגו על-ידי סנגור והפציר בו לשתף פעולה עם הסנגורים שמונו לו, ללא הועיל. בדיון בפנינו הבהרנו למשיב שוב ושוב את חשיבות ייצוגו על-ידי סנגור נוכח מורכבות משפטו. מבלי להטיל כל דופי בסנגורים שמונו לו, הצענו למשיב לנקוב בשמו של עורך-דין אחר בו הוא מעוניין ואשר מוכן לשמש כסנגור ציבורי. אף-על-פי-כן, המשיך המשיב בסירובו להיות מיוצג על-ידי סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית. ייאמר מיד כי טענתו של המשיב לפיה הגנתו תיפגע אם ייוצג על-ידי עורך-דין ממונה מטעם הסנגוריה הציבורית, אין לה כל בסיס. חזקה על עורכי-הדין הממונים מטעם המערערת כי הם עושים עבודתם בנאמנות ובמסירות לטובת לקוחם ומנהלים את הגנתו כראוי. יתרה מזו, נסיונו של בית משפט זה מלמד כי הסנגוריה הציבורית והפועלים בשליחותה, אכן מעניקים שירות מקצועי מסור ובדרך כלל ראוי לכל שבח מקצועי. עם זאת, מאמצינו לשכנע בכך את המשיב נכשלו. אף שהמשיב אישר בפנינו כי אין ביכולתו הכלכלית לממן לעצמו עורך-דין, הוא נשאר איתן בסירובו להיות מיוצג על-ידי הסנגוריה הציבורית ושב וציין כי לא ישתף פעולה עם סנגוריו ויאסור עליהם לנהל את הגנתו במשפט. בנסיבות אלה, נראה כי אין תועלת בהחלפת סנגוריו של המשיב בסנגור אחר מטעם המערערת, ואף אין טעם בהמשך ייצוגו של המשיב על-ידי הסנגוריה הציבורית באשר בנסיבות האמורות לא יהיה בכך כדי להועיל להגנתו. לפיכך, מן הדין להיענות לבקשת הסנגוריה הציבורית ולשחררה מייצוג המשיב. למותר לציין כי המשיב זכאי בכל שלב של המשפט לחזור בו מסירובו האמור ולבקש להיות מיוצג על-ידי הסנגוריה הציבורית או להתייעץ עם סנגור הממונה מטעמה. 8. בסיום הדברים רואים אנו לציין כי מהחלטותיו של בית-המשפט המחוזי נראה כי אף הוא סבר שבנסיבות עניין, המשך ייצוגו של המשיב על-ידי הסנגוריה הציבורית אינו מועיל. ואמנם, בהחלטה מיום 4.12.03 נענה בית-המשפט קמא לבקשתה של הסנגוריה הציבורית ושחררה מייצוג המשיב. עם זאת, לאחר מתן ההחלטה האמורה הוגש לעיונו של בית-המשפט קמא פסק-הדין בע"פ 2535/98 מנדורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם). מהחלטתו של בית-המשפט מיום 19.1.04 עולה כי על רקע פסק-הדין האמור, החליט בית-המשפט קמא להורות מחדש על מינוי סנגור מטעם המערערת וסירב לשחררה מייצוגו של המשיב. לשם הבהירות, נציין כי בע"פ 2535/98 הנ"ל הורשע הנאשם בבית-המשפט המחוזי בשורה של עבירות על-פי פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 וכן בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. במהלך פרשת ההגנה לא היה הנאשם מיוצג מאחר ולא הסכים להצעות בית-המשפט למנות לו סנגור. בית-משפט זה (השופטים דורנר, ריבלין ולוי) קיבל את ערעורו של הנאשם כנגד הרשעתו, וקבע כדלקמן: "סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 מחייב מינוי סנגור למי שמואשם בעבירות מן הסוג בהן הואשם המערער [הנאשם– ד.ב]. ואכן, ככלל, לא ניתן לנהל דיון ראוי באישומים בעבירות כה חמורות כאשר הנאשם איננו מיוצג. בנסיבות אלה, בית המשפט המחוזי לא צריך היה להסתפק בסירובו של המערער, אלא היה על בית-המשפט להעמיד לרשות המערער סנגור". בהתחשב בכך, הורה בית-המשפט בע"פ 2535/98 הנ"ל על ביטול פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ועל החזרת הדיון אליו על-מנת שישמע מחדש את פרשת ההגנה ואת סיכומי הצדדים. בהתחשב בפסק-הדין האמור, הביע בפנינו בא-כוח המדינה חשש כי שחרורה של הסנגוריה הציבורית מייצוגו של המשיב, יוביל בסופה של דרך לביטול משפטו ולשמיעת העדויות מחדש. על כך נשיב כי נסיבות העניין בע"פ 2535/98 הנ"ל שונות מנסיבות עניינו של המשיב. באותה פרשה, ציין בית-משפט זה בהתייחסו לנסיבות המקרה שבפניו כי: "ניסיון החיים מלמד כי המערער [הנאשם- ד.ב] היה מתרצה לו היה מתמנה סנגור לייצוגו". למרבה הצער, לא ניתן לומר דברים דומים בעניינו של המשיב. המשיב סירב לשתף פעולה עם כל סנגור שמונה לו מטעם הסנגוריה הציבורית. בפני בית-המשפט המחוזי ואף בדיון בפנינו שב והדגיש המשיב כי הוא מסרב להיות מיוצג על-ידי סנגור מטעמה של המערערת. יצוין כי המשיב עמד בסירובו האמור על אף שהבהרנו לו את הקשיים עימם ייאלץ להתמודד בניהול הגנתו ללא עזרת סנגור, ועל אף שהדגשנו בפניו כי בנסיבות העניין לא יהיה בהעדר ייצוגו על-ידי עורך-דין כדי להפר את חובת בית המשפט על-פי דין, על כל תוצאותיה של מסקנה זו. בהתחשב בכל אלה, ניתן לקבוע כי עניינו של המשיב שונה מעניינו של הנאשם בע"פ 2535/98 הנ"ל ואין ללמוד גזירה שווה בין השניים. 9. לאחר שסיימתי כתיבת דברים אלה, קיבלתי לידיי את חוות-דעתו של חברי, השופט רובינשטיין, וראיתי להעיר בקצרה בנוגע לשני העניינים המרכזיים אליו התייחס בדבריו. בפתח חוות-דעתו ציין חברי כי "ההגנה על נאשם פלילי מצויה גם בגדרי כבוד האדם" וכי "הדעת נותנת, אף אם לא נקבע מסמרות, כי הגנה על כבודו של אדם כוללת את ההגנה כלפי אישום פלילי". אף שמסכימה אני לדברים אלה רואה אני להעיר כי השאלה אילו מזכויותיו של הנאשם נכללות בגדר הזכות החוקתית לכבוד האדם ולחירותו ומהו היקף ההגנה החוקתית שתינתן לזכויות אלה, אינה פשוטה למענה. כך למשל, ניתן לטעון כי זכות הנאשם לייצוג בהליכים פליליים אינה נכללת במלוא היקפה בזכות החוקתית לכבוד ולחירות, וכי ההגנה החוקתית על זכות הייצוג תינתן בנסיבות בהן מתקיימת פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן. אכן, כפי שציינתי בפיסקה 4 לפסק דיני, אין חולק כי זכות הייצוג של נאשם בהליכים פליליים הינה זכות יסוד חשובה ומרכזית בשיטתנו. עם זאת, הסוגיה של הגדרת היקף ההגנה החוקתית על זכויות נאשם שאינן מנויות במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הינה רבת-פנים ומורכבת, וכיוון שאין אנו נדרשים להכריע בה בענין שלפנינו, ניתן להותירה לימים שיבואו. אשר להמלצתו של השופט רובינשטיין בעניין מינויו של "עורך-דין כונן" בשיטת המשפט הישראלית, רואה אני לציין כי סוגיה זו לא נדונה בכתבי הטענות של הצדדים, והיא הוזכרה בקצרה בלבד על-ידי בא-כוח המדינה בטיעוניו בעל-פה. בא-כוח הסנגוריה הציבורית לא התייחס להצעה זו בטיעוניו, והסוגיה על כל היבטיה כלל לא נתלבנה בפנינו. עיון באסמכתאות מן המשפט האמריקאי אליהן הפנה השופט רובינשטיין בפסק-דינו מעורר ספק האם המלצתו לעניין מינוי "עורך-דין כונן" בשיטת המשפט הישראלית רלוונטית למקרה שבפנינו. בפרשת Faretta v. California, 422 U.S. 806 (1975) המוזכרת בפסק-דינו של חברי, התייחס בית-המשפט העליון של ארצות-הברית לאפשרות של מינוי "עורך-דין כונן" במסגרת דיון בזכותו החוקתית של נאשם לייצוג עצמי לפי התיקון השישי לחוקה. פסק-דין נוסף במסגרתו בחן בית-המשפט העליון של ארצות הברית את שאלת מעמדו החוקתי של מוסד "עורך-הדין הכונן" ואת הסייגים למינויו של עורך-דין כאמור הינו McKaskle v. Wiggins, 465 U.S. 168 (1984). אף בפסק-דין זה נדון מינויו של "עורך-דין כונן" בנסיבות בהן ביקש הנאשם לממש את זכותו לייצוג עצמי. נסיבות המקרה שבפנינו שונות הן. המערער אינו מבקש לייצג את עצמו. הוא מעוניין בייצוג של עורך-דין "מן השורה הראשונה" כלשונו, אך מסרב לקבל ייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית. בנסיבות אלה, ספק אם מינויו של "עורך-דין כונן" מטעם הסנגוריה הציבורית כהצעת חברי, עשוי להועיל. יתרה מזאת; המוסד של "עורך-דין כונן" - אשר בעקרון עשוי ליתן מענה לקשיים המלווים העדר ייצוג של נאשם - מעורר שאלות שיש ליתן עליהן את הדעת בטרם יאומץ כמוסד נוהג בישראל, כהמלצת חברי. כך למשל, מעורר המוסד האמור שאלות משפטיות סבוכות בנוגע להגדרת היחס שבין אוטונומית הרצון של הנאשם שאינו מעוניין בייצוג משפטי לבין חובתו של בית-המשפט - שהיא גם זכותו של הנאשם - לניהול הוגן ויעיל של המשפט. בנוסף, עשוי המוסד האמור לעורר קשיים אתיים שכן "עורך-הדין הכונן" אמור לסייע להגנת הנאשם אף כאשר הדבר מנוגד לרצון לקוחו. זאת ועוד; בטרם אימוצו של מוסד "עורך-הדין הכונן" בישראל, ראוי לבחון את המודלים האפשריים למוסד זה שאינם אחידים גם על-פי השיטה המקובלת בארצות הברית, ואת הנסיבות המתאימות למינויו של עורך-דין כאמור (על המודלים האפשריים ראו למשל: J. A. Colquitt "Hybrid Representation: Standing The Two-Sided Coin on its Edge" 38 Wake Forest L. Rev. 55 (2003)). עוד נציין כי אחת הביקורות המרכזיות בכתיבה האקדמית בארצות-הברית בנוגע למוסד "עורך-הדין הכונן" - הבאה מצד כותבים התומכים במוסד הנדון - הינה כי בהעדר הנחיות וכללים ברורים בנוגע לגדריו של המוסד האמור, לא ברורה הגדרת תפקידו של "עורך-הדין הכונן" ורמת המעורבות הנדרשת ממנו במהלך המשפט. חוסר בהירות זו יוצרת בלבול בקרב נאשמים, סנגורים ושופטים באופן המקטין את התועלת הצומחת ממוסד זה (ראו: M. H. Morgan "Standby Me: Self-Representation and Standby Counsel in a Capital Case" 16 Cap. Def. J. 367 (2004); A. B. Poulin "The Role of Standby Counsel in Criminal Cases: In The Twilight Zone of The Criminal Justice System" 75 N.Y.U.L. Rev. 676 (2000)). הנה כי כן מדובר במוסד שצמח על רקע המציאות המשפטית הקיימת בארצות הברית. כך למשל, התקיים שם דיון נרחב בשאלה הנוגעת לזכות לייצוג עצמי שיש לנאשם על פי החוקה; כך גם נדונה החשיבות המיוחדת שיש ל"עורך דין כונן" בנסיבות של הליכים פליליים בעבירות שעונשן מוות וכן יוחד דיון על תפקיד "עורך-הדין הכונן" בשיטת משפט בה ההליך הפלילי מוכרע על ידי מושבעים, כל אלה מאפיינים שאינם קיימים בשיטתנו. בהתחשב בכל אלה, אינני סבורה כי יש מקום שבית-משפט זה יורה על אימוץ מוסד "עורך-הדין הכונן" בישראל, בטרם נבדקו מכלול ההיבטים הכרוכים בכך על-ידי הגורמים המוסמכים לדבר ובלא שהסוגיה העקרונית התלבנה כראוי בפני בית-משפט זה ידי הצדדים הרלוונטיים לעניין. זאת ועוד; שאלה היא האם ראוי לאמץ את מוסד "עורך-הדין הכונן" בהעדר חקיקה - ראשית או משנית - שתגדיר את גבולותיו ותתייחס להשלכות המשפטיות, האתיות והתקציביות הכרוכות באימוצו. כשלעצמי, נוטה אני לדעה כי אכן ראוי שאפשרות כזו תישקל באופן רציני על רקע המציאות בשיטתנו ובהתאמה לה. אך הענין שלפנינו אינו מסגרת מתאימה להכרעה בשאלה כבדת משקל זו. בין כך ובין אחרת, ראוי לשוב ולהדגיש כי במצב המשפטי הקיים רשאי נאשם הזכאי לייצוג על-ידי הסנגוריה הציבורית לחזור בכל שלב של המשפט מסירובו להיות מיוצג, ולבקש כי ימונה לו סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית (ראו לעיל, פיסקה 7). במיוחד כך בנסיבות הענין שלפנינו, כאשר הסנגור מטעם הסנגוריה הציבורית מצוי כבר בתיק ובחומר החקירה, וניתן יהיה לאפשר לו להצטרף להגנה בכל שלב, אם הנאשם יבקש זאת. 10. אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שפורטו לעיל, דין הערעור להתקבל. המערערת תשוחרר מהמשך ייצוגו של המשיב בת"פ 1081/00, כל עוד לא יבקש המשיב מבית-המשפט את המשך ייצוגו על-ידה. אף שאיננו רואים סיכוי ממשי לכך, אין לנו אלא לשוב ולהציע למשיב לחזור בו ולשקול מחדש את עמדתו, אך עד שלא יתרצה, פטורה הסנגוריה הציבורית מייצוגו. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: א. אף שחוות דעתה של חברתי השופטת ביניש משקפת – בכל הכבוד – את הדין הנוהג על פי החקיקה והפסיקה, דעתי היא כי במקרה דנן יש מקום לנסות לילך בדרך שעלתה כרעיון מטעם בא כוחה של המדינה, עו"ד חמודות, שהתבסס על משפט משווה מארה"ב, ועניינה standby counsel, בתרגום חופשי "עורך דין כונן". המדובר במינוי – לענייננו של סניגור מן הסניגוריה הציבורית – שיהא לעזר הן למשיב, אם ירצה בכך, והן לבית המשפט. הואיל ודומני כי המדובר, בהקשר הישראלי, בעניין חדשני, אם תתקבל הצעתי, ייבחן מימושה על ציר הזמן. אנמק בקצרה, כיוון שעלינו ליתן הכרעתנו בהקדם. ב. חברתי תיארה את המסגרת הנורמטיבית הישראלית הרלבנטית. אבקש להוסיף לכך, בתמצית, כי ההגנה על נאשם פלילי מצויה גם בגדרי כבוד האדם; "כל אדם זכאי להגנה על שמו, על גופו ועל כבודו", כפי שמורה אותנו סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו; הדעת נותנת, אף אם לא נקבע מסמרות, כי הגנה על כבודו של אדם כוללת את ההגנה כלפי אישום פלילי. המחוקק נתן לכך ביטוי בהוראות חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 וחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995 שציטטה חברתי. זכות הייצוג הוכרה בפסיקה כזכות יסוד: ראו הפסיקה ומאמרי המלומדים שאיזכרה השופטת חיות בע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם) (בין השאר ראו קנת מן, "ביקורת שיפוטית וערכי יסוד בהליך הפלילי: זכות הייצוג במשפט האמריקני – ופיתוח המשפט הישראלי", עיוני משפט, י"ג (תשמ"ח-1988) 577; השופט איתן מגן "הזכות לייצוג בפלילים", הפרקליט, מ"ד (תשנ"ח-1998) 243; כשל ייצוג כשיקול בהידרשות לבקשה למשפט חוזר, ראו מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 569-568 (הנשיא ברק); בש"פ 1000/95 חסיד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). עוד בשכבר הימים כתב השופט חיים כהן כי "בעולם משפטי כשלנו, כשכל ההליכים מתנהלים בו לפי סדרי דין נוקשים ובשפת המסתורין של החוק והפרוצדורה, זכותו הראשונית והיסודית של כל נאשם היא, או צריכה להיות, שהוא מיוצג על-ידי מי שיודע כזו התורה ומדבר לשון הסתר" ("על זכויות הנאשם", הפרקליט כו (תש"ל), 42, 49, מצוטט על-ידי הנשיא ברק בבג"ץ 4330/93 גאנם נ' ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(4) 221, 234); וראו א' ברק, פרשנות במשפט: פרשנות חוקתית, 432: "מכבודו של אדם ניתן להסיק את זכותו לעורך דין...". ואולם, לא רק כבודו וזכויותיו של הנאשם על הפרק, אלא גם עשיית הצדק כאינטרס חברתי מרכזי: "לא פעם הבעיה העיקרית במשפט היא בעיה משפטית מסובכת, בה ללא עזרת עורך דין יישאר הנאשם תוהה בתוך עולם הסעיפים הסבוך מבלי שיוכל להתמודד עם פרקליט הבקיא בהלכות החוק והמופיע מטעם המדינה... אם לכך (למינוי סניגור – א"ר) ייקרא 'כפיה' הרי האזרח צריך לקבל אותה באהבה. בכל אופן, אין זה עניין הנוגע רק לו. עשיית הצדק הוא אינטרס עליון של המדינה, והיא רשאית לכן לקדם אותו בכל אותם אמצעים שהיא מוצאת כנכונים, כולל מינוי סניגור לנאשם גם בניגוד לרצונו" (ע"פ 307/72 עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 622, 634 (השופט עציוני) (הדגשה הוספה). ג. לא למותר לציין, כי המשפט העברי ביסודו לא חייב את הטיעון באמצעות עורכי דין: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש לבין אחיו ובין גרו", בין אחיכם – באורח בלתי אמצעי (ראו א' שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל, 65) עם זאת, בהקשר המציאותי המעשי, חדר מושג עורך הדין גם למערכת השיפוט ההלכתית, (שם, 69-66), והוא כיום יסוד מוסד גם בבתי הדין הרבניים. אכן, כל עוד מצוי גורם המלמד זכות, נשמרת ביתר זכותו של הנאשם: "וכך דרך העולם, כל זמן שהסניגור מלמד זכות אין הדין נגמר, ואין רשות לשליח בית דין לעשות מעשה; נשתתק הסניגור, נגמר הדין ושליח בית דין עושה שליחותו..." (מדרש שכל טוב (בובר) בראשית י"ט). הסניגור עומד אל מול הקטיגור; אומר מדרש תהלים (קמ"א), על דוד המלך בתפילתו "למה היה דומה, למי שהיה לו דין לפני השלטון, ראה שיש לכל סניגורין לדבר עליהם (לכולם סניגורים שידברו בעניינם – א"ר), קרא אל השלטון ואמור לו, בבקשה ממך, הכל צריכין הם לסניגוריהם, אני אין לי סניגור, אין לי מי שידבר עלי, אתה הדיין ואתה הוא הסניגור..."; כלומר בהיעדר סניגור מתבקש הדיין להיות מעין "אביו של הנאשם". ד. ואכן במקרים של היעדר ייצוג מוטלת חובת יתר על בית המשפט (ראו דברי השופטת חיות בע"פ 5889/01 נחום, הנזכר), ולולא דמסתפינא הייתי אומר שעל בית המשפט להפך בזכותו של הנאשם הלא מיוצג. אך מכל מקום עדיף בשיטתנו המשפטית האדוורסרית, קיומו של גורם שאינו בית המשפט המלמד זכות. ה. אמנם, המחוקק גם הביא בחשבון, בהוראת סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי ותקנה 8(א) לתקנות הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1996, מצב שבו יש צורך להפסיק ייצוג, והיו דברים מעולם, ומבחינה זו צעדה חברתי על גשר מוצק ומדברת בעדה לשון סעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, "הקובע "הרשה בית המשפט לסניגור להפסיק לייצג את הנאשם מחמת שלא שיתף פעולה עם סניגורו, רשאי בית המשפט, על אף האמור בסעיף 15, לא למנות לנאשם סניגור אחר אם ראה שאין בכך להועיל". ער אני כמובן להבדל שבין קביעת הזכות לייצוג עצמי כזכות חוקתית לבין המצב בישראל, לפיו נקבעה חובת מינויו של סניגור במקרים מסוימים; לשון סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי, החל בענייננו, היא קטגורית – במקרים המנויים בו "ימנה" בית המשפט סניגור (דבר המסויג במידה מסוימת לגבי ערעור – ס"ק (ב) שם, והנתון לשיקול דעת במקרים אחרים המנויים בהמשך הסעיף). ואולם בסעיף 17 ראה המחוקק לנגד עיניו את האפשרות של ביטול הייצוג. ו. (1) נוכח כל אלה, שאלתי עצמי האין דרך שבה ניתן לנסות – נקוד על לנסות – לשקלל את האינטרסים הצריכים לעניין באורח שונה במידה מסוימת. (2) בארה"ב וגם במערכת השפיטה הפלילית הבינלאומית, מצוי, כאמור, המושג של "עורך-דין כונן". אף שאינו מוכר בשיטת המשפט הישראלית עד הנה, איני רואה מדוע לא ייעשה ניסיון, בחינת "pilot" , לשימוש בו. תועלתו יכול שתהא לנאשם (המשיב) ולבית המשפט כאחד. (3) בית המשפט העליון האמריקני, בפסק הדין Faretta v. California, 422 U.S. 806 (1975), קבע את זכותו החוקתית של נאשם במשפט פלילי לייצוג עצמו (pro se) ללא עורך דין בשעה שהוא בוחר מרצונו החופשי לעשות כן, וכי אין לכפות עליו נגד רצונו סניגור ציבורי (הדבר הוחל גם בבתי המשפט המדינתיים). השופט פוטר סטיוארט, שכתב את פסק הדין, העיר אמנם כי הגם שבמרבית התיקים הפליליים ייצוג יועיל להגנת הנאשם יותר מאשר מאמציו שלו, הנה כפיית עורך דין עלולה להביאו לחשש פן החוק פועל נגדו, ויהיו גם מקרים שבהם עשוי הנאשם לייצג עצמו היטב מסניגור. וכדברי בית המשפט: "Personal liberties are not rooted in the law of averages. The right to defend is personal. The defendant, and not his lawyer or the State, will bear the personal consequences of a conviction. It is the defendant, therefore, who must be free personally to decide whether in his particular case counsel is to his advantage. And although he may conduct his own defense ultimately to his own detriment, his choice must be honored out of "that respect for the individual which is the lifeblood of the law". (הדברים האחרונים הם ציטוט מדברי השופט ברנן בפרשת Illinois v. Allen). עם זאת העיר בית המשפט בעניין פרטה (הערת שוליים 46) – כי: Of course, a State may – even over objection by the accused – appoint a `standby counsel` to aid the accused if and when the accused requests help, and to be available to represent the accused in the event that termination of the defendant`s self-representation is necessary". דבר אחרון זה עלול לקרות אם הנאשם מתנהג במכוון באורח חמור ומכשיל (obstructionist). (4)(א) להלן יובאו הדגמות אחדות ל"עורך הדין הכונן" ותפקידיו, בלא יומרה, בוודאי באילוצי הזמן, לסקירה ממצה. (ב) בכללי ה- American Bar Association משנת 1999 (לפי פרסום מ-2000) שעניינם Special Functions of the Trial Judge"" קובע כלל 6-3.7 המוכתר standby counsel for pro se defendant, כי כשאושר ייצוג עצמי על השופט לשקול מינויו של "עורך-דין כונן" לסייע לנאשם, ויש למנות עורך-דין כזה תמיד במקרים של חשיפה לעונש מוות ומאסר עולם ללא שחרור מותנה, וכן ראוי שימונה במשפטים העשויים להיות ארוכים או מסובכים או שיש בהם חשש לעונש חמור. בין היתר, לפי כללים אלה, כשעורך הדין מתמנה לסיוע לנאשם, על השופט להבטיח כי עורך הדין לא ישתתף באופן פעיל בהגנה אלא אם יתבקש על-ידי הנאשם או יצווה על-ידי בית המשפט. במקרים שבהם מתבקש עורך הדין לסייע באורח פעיל, על השופט לוודא שהנאשם יקבל את ההחלטות הסופיות בכל עניין אסטרטגי או טקטי הקשור להגנה. (5) ראו גם Compendium of Standards For Indigent Defense systems (עיקרי אמות מידה לשיטות ייצוג לנצרכים); כרך 1, סעיף 2.8, שעניינו standby counsel קובע: "Standard 2.8 - Standby Counsel a. If a person eligible for representation by assigned counsel waives counsel on the record, in favor of self-representation, standby counsel shall be appointed. b. Standby counsel shall be available to advise the pro se defendant on preparation and presentation of his or her case, and shall be prepared to represent the defendant if the waiver of counsel is withdrawn at any point. ראו גם החלטת בית המשפט העליון בפלורידה 85,024 מ-1996 בעניין Behr v. Bell, בו נאמר (תרגום חופשי): "שופט (במשפט פלילי) רשאי למנות סניגור ציבורי שישמש כעורך דין כונן לנאשם נצרך, המייצג את עצמו. לפי חוקי פלורידה, אחריות הסיניגור הציבורי כוללת פעולה כעורך דין כונן במצבים שבהם התנהגותם או חוסר נסיונם של נאשמים המייצגים עצמם מאיימים על ניהול מערכת המשפט. על בתי המשפט הדיוניים לשמור את מינויו של עורך-דין כונן לנסיבות המוגבלות שבהן נחוץ הדבר לשמירת הליכים מסודרים ובעיתם. ואולם, על הנאשם המייצג עצמו מוטלת כל האחריות להגנתו, אף אם ישנו עורך דין כונן. אין נאשם כזה יכול לטעון אחר כך שאיכות הגנתו היתה שלילת 'סיוע אפקטיבי של עורך דין'"(effective assistance of counsel). (6) כן ראו החלטת בית המשפט הפדרלי המחוזי בוירג'יניה מיום 11.7.01 בעניין ת"פ A 01-455 ארה"ב נגד מוסאוי, בו התנגד הנאשם למינוי עורך-דין כונן, ובית המשפט קבע כי בשל מורכבות המקרה (אישום טרור), החשיפה לעונש מוות, שאלות של חומר חסוי וכדומה, מינה עורך-דין כונן, וזאת גם בשל אי הבנתו של הנאשם בהליכי משפט, ולכן נדחתה בקשתו לביטול המינוי; ברור היה לבית המשפט שהנאשם סירב להיפגש עם עורך הדין הכונן שמונה, ובית המשפט החזיר לתפקיד את הסניגוריה הציבורית (בין השאר). האינטרסים המוגנים שהובאו בחשבון, כך נראה, הם "the interests of justice", קרי, גישה רחבה של עשיית צדק. בהחלטה נוספת מיום 22.7.02 לא אולץ הנאשם לשוחח עם הסניגורים הכוננים. (7) עיינתי גם בטופס מ-2002 של מדינת מינסוטה הכולל מינוי עורך דין כונן בתיקי עבריינות נוער, והוא כולל פירוט עיסוקיו (הטופס הוא לחתימת הנאשם): "I understand the Court may appoint a public defender to act as standby counsel in this case. However, I am under no obligation to seek advice from standby counsel. I understand that the role of standby counsel is as follows: a. Standby counsel will be physically present in the courtroom during all proceedings in my case. b. Standby counsel will respond to requests for advice from me. Standby counsel will not initiate such discussion. ……. f. Standby counsel will not be prepared to try my case on the trial date unless ordered to prepare to do so by the Court. g. Standby counsel will be present for all court appearances to consult with me if I request. Standby counsel will be seated either at the back of the courtroom or at counsel table, based on my wishes and the Court`s order. In an effort to support my constitutional right to self-representation, standby counsel will not initiate motions, objections, arguments to the Court, or any other aspect of representation unless I have given approval to that specific aspect of representation. h. If I wish to give up my right to represent myself, I know the Court will not automatically grant my request. The Court will consider the following in granting or denying that request: the stage of the proceedings, whether standby counsel is prepared to take over, the length of the continuance necessary for standby counsel to assume representation, the prejudice to either party, and any other relevant considerations. i. If the Court grants my request to represent myself and orders standby counsel, the trial date may be continued if requested by the standby counsel. j. If the Court orders standby counsel to represent me after the trial has started and jeopardy has attached, the Court may grant a mistrial if requested by my new attorney and reset the trial date. It is soley up to the Court whether to grant a mistrial". אמנם המדובר בתיקי נוער, אך הרציו שמאחורי הדברים דומה, כמובן. (8) בית המשפט הבינלאומי ליוגוסלביה קבע ב-2003 כי אינו יכול לכפות, באותו שלב, על הנאשם ווצ'יסלאב Seseljעורך דין כשהוא מבקש לייצג עצמו, אך נקבע מינויו של "עורך דין כונן" לסייע לנאשם "בשעה שיבקש זאת", והגם שהתנהגותו עד אותו מועד העידה כי לא יעשה כן. המטרה היתה להבטיח כי עורך-דין מתאים יהיה נכון להיכנס לתיק כשהדבר יהא נחוץ; נקבע כי עורך-הדין יקבל את כל המסמכים, יישב באולם, ויתכונן מהותית. דומה כי על פי ההחלטה עורך-הדין הכונן פעיל יותר ממקבילו במערכת האמריקנית, בין היתר שכן גם הוסמך לחקור במקרים מסוימים, אם כי בהנחיית הנאשם, ואף יתכן שגם יקבל את מלוא סמכויות ההגנה במקרים מסוימים. (9) פרופ' Anne Bowen Poulin במאמרה הנרחב "The role of standby counsel in Criminal cases: in the twilight zone of the criminal justice system", Law Review (2000) 676 N.Y.U., שאליו הופנינו על-ידי בא כוח המדינה, מציעה (עמ' 679-676) ליצוק תוכן אקטיבי יותר לתפקיד "עורך הדין הכונן", כך שיהא נכון ליטול את ההגנה אם ישנה הנאשם את דעתו, ולשיטתה יש למנות עורך-דין כזה תמיד במקום ייצוג עצמי. לדעתה על עורך-דין זה לשאת בנטל מהותי, אף כבד מן הרגיל, לא רק בסיוע לנאשם כשהלה מבקש זאת, אלא גם בערנות לנושאים שהחטיא הנאשם במשפט, מעין "עורך דין בצללים", שיכין את התיק כאילו פעל כעורך דין. אמנם עורך-הדין הכונן מצוי בצללים, כשכללי המקצוע והאתיקה הרגילים אינם בהכרח מתאימים לתפקודו, ואולם, הייצוג על-ידי הנאשם עצמו, שהוא זכות קונסטיטוציונית, יוצר – לשיטתה של המחברת - מצבים של אי סדר ואף אי הוגנות במשפט, ולכן יש לחזק לדעתה את עורך הדין הכונן, כך שימלא תפקיד פעיל יותר. להלן היא מתארת (עמ' 707) את תפקידיו המוצעים של עורך הדין הכונן, הן כלפי הנאשם הן כלפי בית המשפט, הן ככונן למקרה שבשלב כלשהו יסכים הנאשם לייצוג, והן לייעוץ לנאשם. לדעתה (עמ' 720) יש להרחיב את הגדרת תפקידיו במהלך המשפט, לרבות הכנת תשתית ערעורית להמשך. לבסוף (עמ' 735), לדעתה יש להרבות במינוי עורך-דין כונן במקרים של ויתור על ייצוג, ולאפשר לו לפעול, בכפוף לכך שהנאשם הוא המגן על עצמו בהעדר הוראה אחרת של בית המשפט; על עורך הדין הכונן להכין את עובדות התיק והעניינים המשפטיים, ולהכין מידע הנוגע הן לשלב ההוכחות הן לשלב העונש. (10) גם אם לא נלך בדרך המרחיבה שהציעה פרופ' פולין, וניוותר בגדרי המקובל בארה"ב, סבורני כי יש מקום למינויו של עורך דין כונן גם בישראל, על בסיס ניסויי. מה יהא תפקידו של עורך-הדין הכונן? הואיל והמדובר בתפיסה חדשנית תלוי הדבר במידה רבה בבית המשפט הדיוני. בקווים כלליים, נראה לי להציע כי עורך הדין יקבל לידיו את חומר הראיות, יפנה בתזכיר את תשומת לב הנאשם לנקודות התורפה מבחינתו ולנקודות העשויות לסייע לו, יהא נוכח במשפט ויעביר אליו התרשמויות לגבי עדות עדים שונים, וכן יציע לו שאלות שהוא עשוי לשקול להציג להם, יפנה אל חולשותיהם המתגלות במשפט וכדומה. אם לא ישתף הנאשם פעולה כל עיקר, יעמדו התזכירים לרשותו במזכירות בית המשפט למקרה שיחליט לשנות דעתו. (11) התוצאה עשויה להיות שהגנתו של הנאשם, שבחר לייצג את עצמו, תושתת על בסיס טוב יותר; אם ימאן להסתייע בכך, לכאורה לא יהיה לו גם פתחון פה בעתיד. (12) התועלת לנאשם תהא איפוא בהארה טובה יותר של חומרי המשפט; עשיית הצדק תצא נשכרת בכך שבמקרה חמור – בענייננו אישום בהריגתם של 17 איש – יועמדו לפני הנאשם גם אפשרויות שהם בבחינת "צעד נוסף", אותו extra mile העשוי להועיל להגנה שמבקש הדין להבטיח לו. ז. אם תישמע דעתי, היינו מורים בהתאם לאמור במקרה הנוכחי, וכמובן הדברים יישקלו בהמשך על פי ההתפתחויות והצורך. ח. ולבסוף, ולאחר שעיינתי בהתייחסותה של חברתי השופטת ביניש לחוות דעתי, אוסיף כי דבריה באשר למורכבות בקביעת היקפה של הזכות לייצוג בהליכים פליליים בגדרי כבוד האדם מקובלים עלי, אך הדעת נותנת, ואני מאמין שכך סבורה גם חברתי, שרוח החברה והמדינה תהא לפרשה באורח מרחיב ככל הניתן, ולוא גם באילוצים. באשר ל"עורך-הדין הכונן", לא נעלם ממני מכלול הקשיים שהצביעה עליהם חברתי מתוך הניסיון האמריקני, אף כי כשלעצמי סברתי שבגדרי החלטתנו השיפוטית ניתן לנסות צעד ראשון לכיוון זה. חלוק אני על דעתו של חברי השופט גרוניס כי לא תהא בכך, בגדרים הצנועים שהצעתי, תרומה לעשיית הצדק ויהא בכך סיבוך. ואולם, משלא נתקבלה דעתי על לבם של חברי בתיק זה ונותרה במיעוט, אצטרף להערת חברתי כי ראוי שהאפשרות תישקל באופן רציני על-ידי הנוגעים בדבר במערכת הממשלתית. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: מצרף אני דעתי לדעתה של חברתי, השופטת ד' ביניש. בית המשפט המחוזי ובעקבותיו בית משפט זה חזרו וביקשו מן המשיב 2 (להלן – המשיב) כי יסכים שימונה לו סניגור. אין מדובר בבקשות גרידא, אלא בהפצרות חוזרות ונישנות שהייתי אומר כי הגיעו כמעט עד כדי תחנונים, והכל על מנת שהמשיב יואיל להסכים כי ימונה לו סניגור. התרשמותי היא שמדובר בנאשם הפועל באופן מודע, מחושב ומתוכנן, שהגיע למסקנה כי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האישומים נגדו הינה אי הסכמה למינוי סניגור כך שיוכל לטעון בבוא היום, אם יורשע, כי נגרם לו עיוות דין חמור. משזו דרכו של המשיב, איני מוצא שום סיבה לכפות על הסניגוריה הציבורית לייצגו. אשר להצעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין, בעניין "עורך דין כונן": כפי שכתבה חברתי, השופטת ד' ביניש, האפשרות האמורה לא הוצגה בצורה מלאה בפנינו ולא ניתן לבוחנה בגדרו של ההליך הנוכחי בצורה המעמיקה המתחייבת. ואולם, אפילו היה מוכר המוסד האמור בהליכים פליליים בישראל, הרי אין המקרה הנוכחי מתאים לעשיית שימוש בו. המשיב מסר שוב ושוב כי לא ישתף פעולה עם סניגור ממונה. הוא אף הודיע שלא יסכים כי תיערך חקירה נגדית של עדי התביעה. בנסיבות אלה אינני רואה איזו תועלת תבוא עם מינויו של "עורך דין כונן". המינוי לא יתרום כהוא זה לעשיית הצדק, הוא יפגע באוטונומיה של המשיב ואך יסבך את ההליך ללא צורך וללא הצדקה. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, י"א באלול התשס"ה (15.9.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05073350_N03.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il