פלוני נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 7333/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7333/15 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד ניר גנאינסקי, עו"ד גלעד מרקמן, עו"ד סאמי אבו ורדה בשם המשיב 2: עו"ד ארנה רוזן-אמיר פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. בפנינו עתירה שנסבה על החלטתו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 26.3.2015 (סגנית הנשיאה ו' וירט-ליבנה). בהחלטתו דחה בית הדין הארצי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה מיום 7.12.2014 (סגנית הנשיא א' קציר). רקע והליכים קודמים 2. העותר עבד כנהג משאית החל משנת 1996. עבודה זו הייתה כרוכה בנסיעות ארוכות ובפריקת משאות כבדים. בשנת 2006 התגלו אצל העותר פגיעות בגבו ובצווארו, והוא הגיש תביעה להכיר בהן כ"פגיעה בעבודה" כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק). התביעה נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, הוא המשיב 2, ועל כן העותר הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה להכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה (ב"ל 1518-07, השופטת מ' אריסון-חילו). 3. בית הדין האזורי מינה את ד"ר מנחם יצחקי (להלן: ד"ר יצחקי) כיועץ רפואי לבחינת טענותיו של העותר. בחוות דעתו מיום 3.7.2011 קבע ד"ר יצחקי כי העותר סובל מ"מחלת גב דיסקאלית עם שינויים ניווניים הן בצוואר והן בגב". עוד צוין בחוות הדעת כי לעותר רקע של כאבי גב ופגיעות קודמות לפני שהחל בעבודתו, וכי מקורה של המחלה הוא במבנה עמוד השדרה של העותר ובתנאי רקע גנטיים. בצד זאת, ד"ר יצחקי הוסיף כי יש קשר סיבתי בין מצבו של העותר לעבודתו, וכי "מדובר בעיקר בהחמרה או החשה של התפרצות". ד"ר יצחקי העמיד את ההשפעה המשוערת של העבודה על מצבו של העותר על 30%, ואת השפעתם של גורמים אחרים על מצבו העריך ב-70%. בהתאם לחוות דעתו של ד"ר יצחקי הסכים המוסד לביטוח לאומי להכיר בפגיעה בעותר כפגיעה בעבודה בעילת ה"מיקרוטראומה" (פגיעה בעבודה שנגרמה עקב פגיעות זעירות חוזרות ונשנות לאורך זמן), והסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין ביום 22.1.2012. 4. בהמשך לקביעה זו, הגיש העותר בקשה לקביעת דרגת נכותו ועניינו הועבר לצורך כך לדיון בוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. בסופו של תהליך, החליטה הוועדה הרפואית לעררים (להלן: הוועדה) להכיר בנכות יציבה ממנה סובל העותר בשיעור של 19.59% מיום 12.10.2006. בקביעה זו הביאה הוועדה בחשבון את העובדה שרק 30% מהפגיעה הרפואית נובעת מהפגיעה בעבודה, בהתאם לחוות דעתו של ד"ר יצחקי. 5. ערעור שהגיש העותר על החלטתה של הוועדה נדחה על-ידי בית הדין האזורי. העותר הגיש בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית הדין האזורי, ואף זו נדחתה, כאמור לעיל. בהחלטתו לדחות את הבקשה קבע בית הדין הארצי כי העותר לא השכיל להצביע על טעות משפטית בקביעותיה של הוועדה. בית הדין הארצי חזר על הכלל שנקבע בפסיקתו לפיו במקרה של פגיעה בעבודה בעילת המיקרוטראומה (כמו המקרה שלפנינו) על הוועדה להעריך את נכותו הכוללת של הנפגע בגין הפגימה שהוכרה, וממנה להפחית את הנכות שאינה קשורה לפגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה, על סמך נתונים מוכחים עובר למועד קביעתה את דרגת הנכות. בית הדין הארצי ציין כי כך פעלה הוועדה במקרה דנן – היא קבעה ראשית את נכותו הכוללת של העותר, ולאחר מכן קבעה כי יש לייחס לפגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה רק 30% מהנכות ואת שאר הנכות לייחס למצב קודם ולגורמים שאינם קשורים לעבודה. העתירה שבפנינו 6. העתירה שבפנינו נסבה על החלטתו של בית הדין הארצי. בפתח העתירה נטען כי "השאלה המשפטית בה עוסקת עתירה זו הינה אם ניתן לקבוע קשר סיבתי חלקי בענייני תביעות נפגעי עבודה כנגד המוסד לביטוח לאומי". העותר סבור כי חוק הביטוח הלאומי משיב על שאלה זו בשלילה. הוא מפנה בעניין זה לסעיף 83 סיפא לחוק לפיו: "...תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". העותר טוען כי מסעיף זה עולה כי כל עוד השפעת העבודה על אירוע התאונה אינה פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמים אחרים יש להכיר בכל הפגיעה הגופנית שנובעת ממנה כנכות המכוסה על-ידי החוק ולא רק בחלקה. 7. בהמשך לכך, לטענת העותר, הקביעה של בית הדין הארצי לפיה ניתן להכיר בקשר סיבתי חלקי בהחלטות הנוגעות לפגיעה בעבודה היא בגדר "מהפכה של ממש", והיא הובילה ל"שינוי סדרי עולם בדין הסוציאלי". 8. עיון מוקפד בעתירה מעלה כי החידוש שאותו היא תוקפת אינו מיוחס בה להחלטה מושא העתירה דווקא, אלא לפסקי דין קודמים של בית הדין הארצי. באופן ספציפי, העותר טוען כי מקור החידוש הוא בפסק הדין בעב"ל 19817-08-11 סואעד נ' המוסד לביטוח לאומי (27.3.2012) (להלן: עניין סואעד) שבו נקבע כי ככל שהוועדה סבורה כי השפעת העבודה על נכותו הכוללת של הנפגע היא אך השפעה חלקית, חובה עליה לקבוע איזה חלק מן הנכות אין לייחס לעבודה. לטענת העותר, בעניין סואעד נקבעה הלכה חדשה שהכירה באפשרות לקבוע קשר סיבתי חלקי או הסתברותי בין החשיפה בעבודה לבין המחלה. זאת, בניגוד להלכה הקודמת שחלה בעניין זה לטענת העותר (דב"ע נג/ 01-46 מרגוליס – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 364 (1993) (להלן: עניין מרגוליס)). לטענת העותר, בעניין מרגוליס נפסק כי בקביעתה של דרגת נכות יש לנכות שיעורי נכות בגין "מצב קודם" רק במקרה שבו הבעיה הרפואית ממנה סבל הנפגע באה לידי ביטוי בפגיעה ממשית (להבדיל מגורמי סיכון גרידא). על כן, לטענתו, לפי הדין שקדם לעניין סואעד, כאשר העבודה תרמה להתפתחות מחלה "קונסטיטוציונלית", יש לייחס את כל הנכות כתוצאה מהמחלה לכזו שנגרמה מהעבודה. 9. לבסוף, העותר מעלה שלל טענות נגד החלת "קביעת קשר סיבתי הסתברותי" בדיני הפגיעה בעבודה לפי חוק הביטוח הלאומי, הן במישור העיוני והן במישור הפרקטי. 10. בתשובתו טוען המוסד לביטוח לאומי כי יש לדחות את העתירה – על הסף ולגופה. על הסף – משום שאין בה טעם המצדיק התערבות של בית משפט זה בפסיקתו של בית הדין הארצי לפי אמות המידה הנהוגות, מה גם שהעתירה הוגשה לטענתו בשיהוי ניכר (כשבעה חודשים לאחר החלטתו של בית הדין הארצי) ונכללו בה טענות שלא הועלו בפני בתי הדין לעבודה; לגופה – מפני שלא נפלה כל טעות בהחלטת הוועדה ובהחלטות של בתי הדין לעבודה שבחנו אותה. המוסד לביטוח לאומי טוען כי האופן שבו פעלה הוועדה עולה בקנה אחד עם ההלכות של בית הדין הארצי לעבודה וכן עם ההוראות הקבועות בסעיפים 120-118 לחוק הביטוח הלאומי, שבהם נקבע במפורש כי על הוועדה לקבוע במסגרת קביעת הנכות "אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה" (סעיף 118(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי. ההדגשה הוספה בתשובה – ד' ב' א') וכן כי "בקביעת דרגת נכות לא ישימו לב לכל מום, פגם או ליקוי מלידה או כתוצאה ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת שהיו לפני הפגיעה שבקשר אתה מוערכת דרגת הנכות, וכן לכל מום, פגם או ליקוי שבאו ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת אחרי פגיעה בעבודה כאמור אם אינם תוצאה ישירה מאותה פגיעה בעבודה" (סעיף 120(א) לחוק הביטוח הלאומי). 11. המוסד לביטוח לאומי מוסיף וטוען כי כלל לא נקבעה הלכה חדשה בעניין סואעד, בניגוד לטענת העותר, וכי בית הדין הארצי אף הבהיר זאת בפסקי דין מאוחרים לאותו עניין. המוסד לביטוח לאומי טוען עוד כי קבלת עמדתו של העותר תביא להבחנה לא ראויה בין מבוטחים שעבדו בתנאי עבודה דומים, אך סבלו מגורמי סיכון שונים. לבסוף, המוסד לביטוח לאומי טוען כי לא ניתן להקיש לעניין זה מדיני הנזיקין או מחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב], כפי שמנסה לעשות העותר, כיוון שלדינים אלה תכליות שונות מהתכליות העומדות בבסיס דיני הביטוח הלאומי והחוקים המסדירים אותם כוללים הוראות שונות. 12. בהחלטה מיום 4.1.2016 התבקש העותר להגיב לטענות הביטוח הלאומי, ובפרט לטענה כי העתירה כוללת טענות שלא הועלו בפני בית הדין הארצי לעבודה. בתגובתו טען העותר כי בניגוד לעמדתו של המוסד לביטוח לאומי, מלוא טענותיו הועלו הן בפני בית הדין האזורי לעבודה והן בפני בית הדין הארצי, אף אם באופן תמציתי יותר. כמו כן, העותר שב ומדגיש בתגובתו כי ההלכה שנהגה עד לאחרונה בבית הדין הארצי הייתה כי אין לנכות מדרגת הנכות בשל "מצב קודם" אך בגין קיומם של גורמי סיכון. דיון והכרעה 13. לאחר שבחנו בעיון רב את טענות העותר מזה וטענות המוסד לביטוח לאומי מזה הגענו לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות מאחר שלא התקיימו אמות המידה להתערבות בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה. 14. כפי שנפסק לא אחת, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה. התערבות בפסקי דין של בית הדין הארצי שמורה אפוא למקרים חריגים בלבד שבהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית ושיקולי צדק מחייבים התערבות בנסיבות העניין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986)). במרוצת השנים נפסק כי אמת מידה מרכזית להתערבות היא חשיבותה הציבורית הכללית של הבעיה, השלכות הרוחב שנודעות לה, או עקרוניות הסוגיה המתעוררת (ראו למשל: בג"ץ 2944/10 קוריצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 51 (13.10.2015)). כמו כן, בית משפט זה נותן משקל לשאלה האם הטענה נסבה על שאלות שבהן יש לבית הדין לעבודה מומחיות מיוחדת (ראו למשל: בג"ץ 5195/10 טיבי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 3 (19.7.2010); בג"ץ 798/15 המר נ' קרן מקפת מרכז לפניה ותגמולים, פסקה 12 (28.4.2015)). 15. בענייננו, עסקינן בסוגיה הנוגעת לתגמולי הביטוח הלאומי, נושא שמצוי בליבת סמכותו של בית הדין לעבודה (ראו: בג"ץ 2930/08 שיידין נ המוסד לביטוח לאומי סניף חדרה (27.4.2008)). חוק הביטוח הלאומי קובע כי בסמכותה של ועדה רפואית לקבוע, בעת קביעת דרגת הנכות של נפגע עבודה, באיזו מידה נובעת הנכות מהפגיעה בעבודה (כפי שעולה מסעיפים 118 ו-120 לחוק הביטוח הלאומי שאוזכרו לעיל). טענותיו של העותר מופנות אפוא כלפי האופן שבו יש לפרש וליישם כלל זה. העותר סבור כי פרשנותו של הכלל במספר פסקי דין שניתנו בבית הדין הארצי מאז עניין סואעד (ובכלל זה בהחלטה מושא העתירה) מוביל, דה-פקטו, להכרעה המבוססת על "קשר סיבתי חלקי". דא עקא, הטענות העקרוניות בעניין זה לא הועלו כדבעי בפני בית הדין האזורי לעבודה ובפני בית הדין הארצי ומכאן שלא קיבלו ביטוי של ממש בהחלטותיהם. ברי כי אין מקום שדיון ראשון בטענות אלה יתבצע בבית משפט זה (ראו למשל: בג"ץ 1619/91 פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד מו(3) 386, 395-394 (1992)). לכך יש להוסיף כי טענותיו של העותר מופנות בחלקן כלפי קביעות בפסקי דין שאינם נוגעים לעותר עצמו (ומכאן שהתשתית העובדתית שעליהן היא מבוססת היא שונה מעניינו). אם כן, אין מקום להתערבותנו לפי אמות המידה שתוארו לעיל (ראו עוד והשוו: בג"ץ 8022/14 בן חמו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 13 (22.7.2015)). 16. בנסיבות אלה, אין אף צורך להידרש לטענת השיהוי שהועלתה באשר למועד הגשת העתירה, הגם שאף בה יש לכאורה ממש (ראו למשל: בג"ץ 2055/08 נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 10 (17.3.2008); בג"ץ 6522/08 יעיש נ' בית הדין האזורי לעבודה, פסקה 17 (30.7.2008); בג"ץ 3635/15 מימון נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים, פסקה 9 (28.5.2015)). 17. העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ז באדר א' התשע"ו (7.3.2016). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15073330_A05.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il