אמיר עטאללה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7332/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7332/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: אמיר עטאללה נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. ג'מילה אלג'מאל 3. דאוד כרייני 4. עזבון המנוחים נזאר וג'זפין תומא 5. נאיל תומא 6. עלאא תומא 7. לואי תומא ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ד' סלע) מיום 13.7.11 בת"פ 39004-09-10 תאריך הישיבה: י"ב בתשרי התשע"ד (16.9.13) בשם המערער: עו"ד עאמר סולימאן; עו"ד רווה אביאל בשם המשיבה 1: עו"ד עדי צימרמן בשם המשיבים 7-2: עו"ד דאוד כרייני בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ס ברכה וייס פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ד' סלע) מיום 13.7.11 בת"פ 39004-09-10, בו הורשע המערער (יליד 1990) – על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום – בארבע עבירות הריגה (סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1997); גרימת חבלה של ממש (תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961) וסעיף 38 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961); נהיגה בזמן פסילה (סעיף 67 לפקודת התעבורה); נהיגה בשכרות (סעיף 62(3) לפקודת התעבורה ותקנה 169ב לתקנות התעבורה); נהיגה ללא רשיון נהיגה (סעיף 10(א) לפקודת התעבורה); סטיה מנתיב נסיעה (תקנה 40(א) לתקנות התעבורה); מהירות מופרזת (תקנה 51 לתקנות התעבורה); נהיגה כשרשיון הנהיגה אינו בתוקף (סעיף 2 לפקודת התעבורה); אי חגירת חגורת בטיחות (תקנה 83ב(1) לתקנות התעבורה); ונהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף (סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970). בגין אלה נגזרו על המערער 15 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים בעבירות הריגה, גרם מוות ברשלנות, נהיגה בשכרות, נהיגה ללא רשיון, נהיגה בפסילה, גרימת חבלה של ממש לפי פקודת התעבורה ושיבוש הליכי משפט. המערער גם נפסל לצמיתות מאחיזה ברשיון נהיגה. בנוסף, הושת על המערער פיצוי בסך כולל של 80,000 ₪ למשפחות הקרבנות. הערעור שלפנינו מופנה נגד חומרת עונש המאסר בפועל וכן נגד גובה הפיצוי למשפחות הקרבנות. העובדות על פי כתב האישום ב. ביום 8.9.10 בסמוך לשעת חצות נהג המערער ברכב שבבעלותו מסוג סובארו שמספרו 3877008 בסביבות כפר ירכא. הרכב נהוג היה בידי המערער, ועמו היו עוד שלושה נוסעים: אדם אעיק, אשר ישב לצידו במושב הקדמי, וארכאן אלג'מאל ע"ה (להלן ארכאן) ואשרף אסעד אשר ישבו במושב האחורי (להלן הנוסעים). למערער לא היה מעולם רשיון נהיגה, וגם נפסל לפי החלטה שיפוטית קודמת, וכן לא היו לו רשיון רכב ותעודת ביטוח בתוקף. ריכוז האלכוהול בדמו של המערער עמד על 110% מ"ג, כפול מן המותר לפי חוק. אף לא אחד מן הנוסעים נחגר בחגורת בטיחות. המערער נהג במהירות מופרזת; במהלך הנסיעה איבד שליטה על רכבו, סטה מנתיב נסיעתו שמאלה, עבר לנתיב הנגדי והגיע לשול השמאלי של הכביש ופגע בחזית רכבו בשלושה בני אדם – השופטת נסרין כרייני ע"ה, ד"ר נזאר תומא ע"ה וג'וזפין תומא ע"ה – אשר שהו בשולי הכביש, בסמוך למגרש מכוניות בכניסה הדרומית לכפר יאסיף. שלושתם נפצעו פציעות אנושות אשר הביאו למותם המיידי. לאחר מכן, פגע רכב המערער במעקה בטיחות ובשלט של מגרש המכוניות והתהפך על צידו הימני. ארכאן ע"ה נזרק מן הרכב ונפגע קשות בראשו. הוא פונה לבית חולים ונותח, אך ביום 12.9.10 נפטר לעולמו. כתוצאה מהאירוע נהרגו איפוא למרבה היגון ארבעה בני אדם, השלושה ששהו לתומם בשולי הכביש ואחד הנוסעים ברכב. בנוסף, נפצעו שלושה בני אדם, המערער ושני הנוסעים הנוספים. גזר דינו של בית המשפט המחוזי ג. התביעה ביקשה מבית המשפט להחמיר עם המערער ולהטיל עליו את העונש המרבי הקבוע בחוק, תוך הטעמת האבדן הכבד של משפחות הקרבנות והצורך להעלות את רף הענישה במסגרת המלחמה בתאונות הדרכים. ההגנה ביקשה להטיל על הנאשם עונש מתון, נוכח הודייתו של המערער (אמנם בשלב מתקדם של ההוכחות) ונסיבותיו האישיות הקשות. בית המשפט המחוזי, מששקל את כלל השיקולים לקולה ולחומרה, השית על המערער את העונשים הנזכרים. ד. בין השיקולים לחומרה שנשקלו על ידי בית המשפט המחוזי היו חומרת העבירות ונסיבות ביצוען – ארבעה קרבנות, המערער נהג בעודו שיכור, נפסל מהחזקת רשיון נהיגה רק מספר חודשים לפני התאונה בגין נהיגה ללא רשיון וביטוח (ביום 10.1.10), והורשע בגין עבירות אלו ביום 23.6.11 על פי הודייתו פחות משלושה חודשים עובר ליום התאונה (תת"ע 184-06-09). בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכך, ששירות המבחן מצא לנכון שלא לבוא בהמלצה טיפולית לגבי המערער, והעריך כי קיים סיכון להישנות מעשים דומים. גזר הדין נדרש לפסיקותיו של בית משפט זה בדבר הצורך להחמיר בענישה בעבירות הגורמות לתאונות דרכים שתוצאותיהן קטלניות. ה. בין השיקולים לקולה שנשקלו על ידי בית המשפט המחוזי היו גילו הצעיר של המערער, ונסיבותיו האישיות שנסקרו על ידי שירות המבחן בתסקירו לבית המשפט; המערער הוא בן למשפחה חד-הורית קשת יום, אביו עזב את משפחתו עוד בהיות המערער תינוק, והוא – האב – מכור לסמים המרצה עונש מאסר בפועל; המערער נדד בילדותו מבית לבית עד אשר נשתכנה משפחתו לצד בית סבו, ואחד מאחיו סובל מנכות נפשית ושכלית. עם זאת ציין בית המשפט, כי נסיבותיו האישיות של המערער נסוגות מפני משקל מעשיו החמורים ותוצאותיהן הקטלניות. בית המשפט נדרש לכך שהמערער נטל אחריות על מעשיו והביע צער, אך ציין כי הודייתו ניתנה רק משכשל בנסיונו להטיל את אשם הנהיגה באותו יום על חברו המנוח ארכאן, שנהרג בתאונה ולא יכול היה להגן על שמו הטוב. בית המשפט הטיל ספק בכנות החרטה שהביע המערער, וזאת חרף התרשמותה החיובית של קצינת המבחן מן המערער; כל נוכח אמירות מפי המערער כלפי משפחות הקרבנות, כפי שתועדו בקלטת שהוגשה והושמעה בפני בית המשפט המחוזי במסגרת הדיון לטיעונים לעונש ביום 3.7.11. ו. ביום 6.7.11 הגיש בא-כוחו של המערער בקשה לפסילת ראיות שהוגשו על ידי המשיבה במסגרת הדיון בטיעונים לעונש. בהחלטה מיום 11.7.11 הורה בית המשפט המחוזי להתעלם מכתבות העיתונות ומן הכתבה המצולמת שהוגשו על ידי המשיבה. עם זאת, התיר בית המשפט למשיבה לצרף את כתב האישום והכרעת הדין בתיק האחר בו הורשע המערער, וכן קבע כי אמרת המערער בקלטת שהושמעה בדיון קבילה. טענות הערעור ז. הערעור דנא נסב על חומרת העונש, ועניינו עונש המאסר בפועל וגובה הפיצוי למשפחות הקרבנות. המערער ביסס את ערעורו על חמישה אדנים עיקריים: ראשית, נטען כי המשיבה צירפה מסמכים לא קבילים כדי להטות את שיקול דעתו של בית המשפט קמא, וכי בית המשפט שגה בקבלו את אמרת הנאשם בקלטת ההתבטאות הבוטה שהוגשה במסגרת הדיון בטיעונים לעונש, ללא שניתנה למערער הזדמנות להפריך את המוצג בה. שנית, נטען כי בית המשפט החמיר בעונשו של המערער נוכח זהותה של אחת מקרבנות התאונה, השופטת נסרין כרייני ע"ה. לשיטת המערער, חרף אי-אזכורה המפורש של זהותה המקצועית של המנוחה, עובדה זו הידהדה בין כתלי בית המשפט לאורך המשפט ככלל ובגזר הדין החמור בפרט. שלישית, נטען כי העונש סוטה מרף הענישה המקובל במקרים דומים. רביעית, נטען כי נסיבותיו האישיות הקשות של המערער מציבות אותו כקרבן חמישי בפרשה הטרגית. בנוסף, נטען כי לא ניתן משקל מתאים לחרטתו של המערער, ולתסקיר שירות המבחן אשר התרשם מכנותה. חמישית, נטען כי הטלת הפיצוי הכספי לטובת משפחת הקרבנות היא בפועל קנס שהושת על המערער, ועונש נוסף למערער חרף תקופת המאסר הארוכה שהושתה עליו בגזר הדין. עוד נטען כי הטלת הפיצוי בנסיבות אלה חורגת מן המקובל בפסיקת בתי המשפט. הכרעה ח. ברקע תיק זה פרשה אנושית קשה מנשוא. בגלל קלות דעתו הנפשעת של המערער קיפחו את חייהם לשווא ארבעה אנשים; חייהם נגדעו בחֶתֶף, משפחותיהם נותרו בכאב שלא יימחה, ורוב מלים אך למותר; הכל, בשל גחמת המערער, שבעזות מצח רכש כלי רכב בעודו חסר רשיון נהיגה, נהג בו, והועמד לדין בטרם הפרשה הטראגית הנוכחית על נהיגה ללא רשיון נהיגה וביטוח עוד ב-15.3.09 (אמנם דינו – 7 חודשי מאסר מצטברים לעונש בתיק דנא – נגזר רק לאחר גזר הדין בתיק שלפנינו, ביום 29.11.11). לא זו בלבד, אלא גם נהג בערב האסון בשכרות ובמהירות מופרזת, ועוד הוסיף חטא על פשעים בכך שניסה לייחס את הנהיגה הרכב הקטלני לחברו ההרוג. ט. אכן, שירות המבחן, שתיאר את רקעו הקשה של המערער, לא זיהה בו דפוסים עברייניים, וסבר כי הוא בשל לחשיבה של אמפטיה לקרבנות וביקורת עצמית, ואף הרחיק לכת בתארו אותו כ"קרבן נוסף" באירוע חריג. הגדרת המערער כקרבן אינה מקובלת עלינו. הקרבנות הם המנוחים ומשפחותיהן ייבדלו לחיים. העובדה שפלוני רואה עצמו כקרבן בגלל רקעו המשפחתי אינה יכולה לשים אותו בדרגה קרבנית מקום שיש קרבנות אמיתיים, כאלה שחייהם נקפדו וכאלה שחייהם יהיו שונים מעתה ועד עולם. י. אכן, כנטען, היו קטעים בהתנהלות התביעה שנראה לנו כי היה מקום בהם ליתר תשומת לב לאשר מוצג לבית המשפט, ובית המשפט קמא גם נתן לכך ביטוי בהחלטת הביניים; אך גם המערער, שדיבר דברי בלע, לא שיכנע בהסברו בעניין זה. החלטנו איפוא להידרש לנושא שלפנינו במהותו ולאחוז את השור בקרניו. האם יש מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט קמא? העובדה היא שמתרגשים עלינו שוב ושוב מקרי הריגה בתאונות דרכים, ותרומתם של בתי המשפט לשירוש התאונות יכולה להיות רק בענישה, גם אם כשלעצמי מסופקני, מקום שמדובר בצעירים פוחזים, אם יש כוח רב בהרתעה כשלעצמה. יא. בע"פ 8748/08 ברכה נ' מדינת ישראל (2011), פרשה שיש בה דמיון עצוב לענייננו, אף שאין מקרה זהה למשנהו, וככל שאפשר לדבר על השוואה, יש שם רכיבי חומרה רבים אף יותר – נהג צעיר שיכור וגם מסומם, אף כי בעל רשיון נהיגה, מהירות של 171 ק"מ, אור אדום ושישה הרוגים – אמרה חברתי השופטת חיות: "מניין החיים שנקטלו בתאונה הוא שישה ובנסיבות שתוארו תהא זו תוצאה לא מוסרית - הן מנקודת המבט של קורבנות התאונה והן בשל הקלות שאין לקבלה בהתייחסות אל מעשי המערער – לראות בכך מעשה אחד לצורך הענישה. מסקנה זו נטועה בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית המורים אותנו לכבד חיי אדם ולהגן עליהם באשר כל אדם הוא עולם מלא. קטילת חיי אדם בעבירה מחייבת, אפוא, הטלת עונש המבטא ערכים אלה. גישה זו תקפה וראויה ליישום לא רק לגבי נאשמים המורשעים בעבירות בטחון ובביצוע פיגועי טרור המוניים, אלא גם לגבי מי שהורשעו בקטילת חיים רבים בתאונת-דרכים בשל נהיגה פזיזה וחסרת אחריות, דוגמת נהיגתו של המערער שבפנינו אשר החליט ליטול לידיו את ההגה בעודו נתון תחת השפעת אלכוהול וסמים מסוכנים. אכן, תאונות דרכים מרובות נפגעים הפכו חזון נפרץ במקומותינו ועל בית המשפט לתרום בענישה מחמירה את תרומתו לצמצום מימדיה של מציאות נוראה זו (ראו ע"פ 5167/05 מג'דוב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (לא פורסם, 10.10.2005). בייחוד משהוכח כי התאונה הקטלנית אירעה בשל היות הנהג במצב של שכרות (ראו: ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 151, 165 (1995)). במקרים אלה, על בית המשפט להעביר מסר חד וברור כי מי שנוהג בהשפעת חומרים משכרים ומביא במעשיו למותו של אדם – ובמקרים החמורים במיוחד כבענייננו למותם של מספר אנשים – צפוי לעונש מאסר כבד ומשמעותי. כך נהג בית משפט קמא במקרה דנן ובדין נהג כך, אם כי לא נעלמו מעיניו גם השיקולים לקולא ובהם גילו הצעיר של המערער; העובדה כי עברו הפלילי והתעבורתי אינו מכביד; והעובדה כי אחיו התאום מצא אף הוא את מותו בתאונה". כשלעצמי הוספתי שם: "...מצב זה, של נסיבות שבהן כמעט מוכתב האסון מראש, מחייב ענישה מחמירה ביותר, הן כאשר מדובר בתיקי נהיגה בשכרות וסמים 'גרידא', והן ובמיוחד בתיקים שבהם קרו תוצאות קשות, כמו בענייננו, והעבירה המרכזית היא הריגה. ואל נכחד, מקום שבו קול דמי המנוחים זועק מן האדמה, ומצטרף לשאלה שאין בידם לשאול ועלינו להציבה, מדוע העז המערער, הלוּם סמים ואלכוהול, לנהוג ברכב, גם אם אין טענה שנתכוון להרוג את הזולת – שאט הנפש המוסרי החובר לכל אלה מציב רף ענישה גבוה, לא כל שכן במקום שקופחו חייהם של שישה, ואף למספר משמעות". ועוד רף הענישה בעבירות הריגה בתאונות דרכים, שלא היה גבוה, הלך ועלה בשנים האחרונות. אין בידי סטטיסטיקה עדכנית של מספר התיקים, אך ישנו רושם ברור של עליית מפלס השימוש באלכוהול בקרב צעירים (ולא רק בקרבם). בע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל פ"ד מט(4) 151 , 165 כתב השופט קדמי ב-1995, לגבי הנוהג בשכרות, כי "... מידת הסיכון של פגיעה ממשית בשלמות גופו ובחייו של אחר – שנטל על עצמו המערער שעה שהסיע בדרך הרבים את המכונית כשיושבים בה נוסעים, הגיעה לממדים שקירבו אותה קרבה יתרה ל'ודאות'; ולא בכדי נוהגים לכנות תאונות קטלניות כגון דא כ'רצח בדרכים'"; עוד ציין השופט קדמי שם, כי "תופעת השכרות הולכת ומתרחבת לאחרונה...". והנה בשנים אלה באים לפני בתי המשפט בזרם בלתי פוסק תיקים של שכרות למיניהם, מהם ש"זכו" שלא לגרום לתאונות, ומהם שהמיטו אסון. בע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שם נהרגה אשה ונפצעה קשה אשה נוספת, בעקבות נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ובהפקרה, סקר השופט עמית (פסקה 81) את הענישה בתיקי הריגה בתאונות דרכים וציין (פסקה 83), כי הספקטרום נע בין 2.5 ל-9.5 שנות מאסר בפועל, ולכן הופחת עונשו של אחד הנאשמים שם מ-20 שנה שגזר בית המשפט המחוזי (ושכללו ענישה על הריגת אשה - 12 שנה, גרימת חבלה חמורה לחברתה – 3 שנים, ו-7 שנות מאסר בגין ההפקרה, ולאחר קביעת חפיפה בין חלק מן העונשים) - ל-10 שנים בגין ההריגה וגרימת החבלה החמורה ו-4 שנים בגין ההפקרה. השופט עמית ציין כי "אף בעונש הכולל של 14 שנות מאסר בפועל יש החמרה רבתי של רף הענישה הנוהג, ויש להניח כי פסק דין זה יהוה נדבך להעלאה הדרגתית של רף הענישה, במסגרת המלחמה הכוללת בתאונות הדרכים". אכן, בע"פ 1717/06 אבו זינה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), השתייכתי לרוב שהחליט על אשרור הסדר טיעון של 9.5 שנות מאסר במקרה של הריגת 4 אנשים בנסיעה בשכרות וגם חטיפת אחת הקרבנות, תחת 12 שנה שגזר בית המשפט המחוזי בניגוד להסדר טיעון; אך שם היה מדובר בהסדר טיעון, דבר שכמובן יש לו משקל רב; מכל מקום היתה – דומה – תמימות דעים בין חברי ההרכב באשר למגמת ההחמרה בעבירות הריגה הכרוכות בשכרות. אודה ולא אבוש, כי ככל שחולפות השנים ומתרבים התיקים, חש אני כי יש להחמיר בענישה במי שנוטל הגה בשכרות וקיפד חיי זולתו, למען יראו וייראו. יב. אכן, מוצאים אנו גם ענישה קלה יותר, במקרה של הרוג אחד (ע"פ 467/09 זילברמן נ' מדינת ישראל (2010) – 42 חודש, וע"פ 3056/10 עבדאללה נ' מדינת ישראל (2011) – 48 חודש. ואולם, ברי כי רף הענישה במקרי הריגה עלה משמעותית, וכך יאה. ב"מכונת מוות נעה" עסקינן (ראו בין השאר רע"א 3351/09 שמרית משה נ' מדינת ישראל (2009)). יג. במקרה דנא כל המוסיף דברים לנסיבות החמורות גורע; עם זאת נתנו לבנו, כאמור, גם לשני התסקירים המעדכנים של שירות המבחן מעת מאסרו של המערער, מן הימים 16.5.13 ו-1.9.13, שמהם עולה התרשמות חיובית, הן בתפקוד במאסר, הן בהשתתפות בקבוצה טיפולית למניעת אלכוהול ובחונכות לזולת, ונמסר כי הוא מקבל אחריות, חש אשמה, ורואה את החונכות כדרך לכפרה; והוא מוגדר בתסקיר האחרון כאסיר חיובי ביותר, הנוטל אחריות, ומבקש שינוי בהצלחה ראשונית. התרשמנו איפוא מחיוביות התסקירים. יד. במכלול, וכדי לתרום לתהליך החיובי, החלטנו להפחית באופן כמעט סמלי שנה ממאסרו של המערער, קרי, עונש המאסר בפועל יעמוד על ארבע עשרה שנים. זאת, בתקוה כי בכך יש כדי להמריץ את המערער להמשך התנהגות טובה, ולעודדו שלא לשוב לסורו; עדיין יישאר העונש ברף המבטא את חומרת העבירות. טו. לא ראינו כל מקום להפחתה מן הפיצוי שקבע בית המשפט קמא, המשקף מחויבות סמלית בלבד לפיצוי המשפחות. לעניין תנאי התשלום קיים סעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995, וזו דרך המלך שבה רשאי המערער לילך לעניין התשלומים. טז. כאמור, הפחתנו שנה מן המאסר בפועל, כפי שהוסבר. שאר רכיבי גזר הדין בעינם. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, ב' בחשון תשע"ד (6.10.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11073320_T05.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il