דאוד תומא נ. רשות מקרקעי ישראל

פסק-דין בתיק רע"א 7330/17 בבית המשפט העליון רע"א 7330/17 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשים: 1. דאוד תומא 2. רוחי תומא 3. ג'וליה תומא נ ג ד המשיבה: רשות מקרקעי ישראל בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 3.8.2017 בת"א 39417-03-16 שניתנה על ידי כבוד השופטת ע' הוד בשם המבקשים: עו"ד חוסאם סבית בשם המשיבה: עו"ד רעות לונדין פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. האם ההלכה שנקבעה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (21.3.2013) (להלן: דנ"א ארידור) בכל הנוגע לתחולתם של דיני ההתיישנות על תביעות שעניינן פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות) חלה גם על תביעות לפיצויי הפקעה לפי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: חוק הרכישה)? זו השאלה העיקרית המתעוררת בגדרה של הבקשה שבפנינו. הקדמה: ההלכה שנקבעה בדנ"א ארידור 2. בטרם יפורטו עובדות המקרה דנן, יש להקדים ולהציג בקצרה את ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור, שפרשנותה והיקפה מצויים במוקד המחלוקת בין הצדדים. 3. מקורה של הפסיקה ב-דנ"א ארידור הוא, כידוע, בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד ס(4) 437 (2006) (להלן: ע"א ארידור). באותו מקרה נדונה תביעה לפיצויים בגין הפקעה שבוצעה מכוח פקודת הקרקעות. לאחר שהועלתה טענת התיישנות כנגד תביעתו טען המערער כי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) אינו חל על תביעה לפיצויי הפקעה. שלושת שופטי ההרכב דחו טענה זו, אולם נחלקו ביניהם בשאלה מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות, ולפיכך הורו בפסק דינם על קיום דיון נוסף. פסק הדין ב-דנ"א ארידור ניתן בשנת 2013, ובו אישר בית משפט זה את הקביעה כי תביעות לפיצויי הפקעה כפופות לתקופת התיישנות בת שבע שנים, בהתאם לחוק ההתיישנות. כמו כן, נקבע כי מרוץ ההתיישנות בתביעה לפיצויי הפקעה מתחיל לכל המאוחר כאשר הרשות תופסת חזקה במקרקעין. עוד נקבע כי הלכה זו תיכנס לתוקף רק שלוש שנים ממועד מתן פסק הדין (להלן: תקופת המעבר) וכי היא לא תחול על תובענות לפיצויי הפקעה התלויות ועומדות בעת מתן פסק הדין או כאלה שיוגשו במהלך תקופת המעבר. עם זאת, צוין כי הנתבעים בתובענות שההלכה החדשה לא תחול לגביהן רשאים להעלות כנגד התובענות טענת שיהוי. 4. להשלמת התמונה יצוין עוד כי ב-דנ"א ארידור לא נדונה במפורש שאלת תחולתה של ההלכה שנקבעה בו על חוקי הפקעות אחרים. הרקע העובדתי 5. ומן הדין לעובדות. ביום 17.12.1953 פורסמה הודעה על הקניית מקרקעין בטבחה ששטחם כ-1,600 דונם (להלן: המקרקעין) לידי רשות הפיתוח. הפקעת מקרקעין זו נעשתה בהתאם להוראת חוק הרכישה, ששימש מסגרת להפקעות בשנותיה הראשונות של המדינה. 6. ביום 18.3.2016 הגישו המבקשים תביעה לפיצויי הפקעה לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 39417-03-16, השופטת ע' הוד). המבקשים טענו כי הם היורשים של המנוחים חליל יוסף תומא וסניורה טועמה פרהוד, שהיו בעלי זכויות במקרקעין. 7. ביום 14.10.2016 המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לתקן את כתב התביעה, כך שזה יחול גם על זכויות באותם המקרקעין שלפי הנטען היו לעיזבונות נוספים שהתובעים ירשו חלקים בהם. המשיבה התנגדה לבקשת התיקון בנימוק שמדובר בהוספת עילות תביעה חדשות שהתיישנו, שכן בקשת התיקון הוגשה לאחר שחלפה תקופת המעבר. 8. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה. בפתח דבריו ציין בית המשפט המחוזי כי ככלל, אין להתיר לבעל דין לעקוף את כללי ההתיישנות בדרך של תיקון כתב התביעה, תוך פגיעה בזכויותיו של הצד שכנגד. בהמשך לכך, נדרש בית המשפט המחוזי לשאלה האם עילת התביעה שהוספתה התבקשה בנסיבות העניין התיישנה אם לאו, ובאופן יותר ספציפי – לשאלה האם ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור חלה על ההפקעה מושא התביעה. זאת, מכיוון שהבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה כאמור לאחר חלוף תקופת המעבר שנקבעה במסגרת דנ"א ארידור. 9. בית המשפט המחוזי קבע כי מבחינת נוסחה, ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור לא סויגה לפיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות בלבד, וכי למעשה נקבע בפסק הדין שקיימת הצדקה להחיל את דיני ההתיישנות על תביעה לפיצויי הפקעה באשר היא. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי לצורך פרשנותם של דברי חקיקה יש לבחון הסדרים משפטיים בעלי קירבה עניינית על מנת להגשים את עקרון ההרמוניה החקיקתית. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי בפסיקה נקבע זה מכבר כי אין מניעה להחיל את ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור אף על הפקעה לפי פקודת הדרכים (רחבן והתוויתן), וכי הטעמים לכך יפים גם לעניין החלתה של הלכה זו על חוק הרכישה. בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור לעניין התיישנות תביעות לפיצויי הפקעה חלה על תביעות מכוח חוק הרכישה. 10. על בסיס המתואר לעיל, בית המשפט המחוזי קבע כי עילות התביעה אשר הוספתן התבקשה במסגרת הבקשה לתיקון כתב התביעה התיישנו, משתמה תקופת המעבר שנקבעה ב-דנ"א ארידור, ועל כן יש לדחות את הבקשה. 11. בשולי הדברים, דחה בית המשפט המחוזי טענות נוספות שהעלו המבקשים, בין היתר באשר לכך שנוהל מס' B35.05 של רשות מקרקעי ישראל, אשר כותרתו היא "פיצוי על פי חוק רכישת מקרקעין (חר"מ) ושחרור תמורה על פי חוק נכסי נפקדים (חנ"נ)" מיום 30.7.2015 (להלן: נוהל הפיצוי) מהווה הודאה בקיום זכות השוללת את הטענה להתיישנות עילות התביעה הנוספות. בקשת רשות הערעור והתשובה לה 12. הבקשה דנן מכוונת נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, הבקשה מעוררת שאלה עקרונית בכל הנוגע לתחולתה של ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור על תביעות לפיצויי הפקעה שלא מכוח פקודת הקרקעות. שאלה זו היא רלוונטית, כך נטען, גם לדיון בתביעות נוספות התלויות ועומדות בימים אלה בערכאות הדיוניות השונות. 13. בהמשך לכך, המבקשים טוענים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי שגויה. לטענתם, קיימת הבחנה מהותית בין פקודת הקרקעות לבין חוק הרכישה. כמו כן, המבקשים חוזרים וטוענים כי פרסומו של נוהל הפיצוי בשנת 2015 בכל הנוגע לפיצויי הפקעה לפי חוק הרכישה מהווה הודאה בקיום הזכות שעצרה את מירוץ ההתיישנות, ועל כן סבורים שעל תקופת ההתיישנות לחלוף רק בתום שבע שנים ממועד פרסום הנוהל האמור. המבקשים מדגישים כי הפקעות לפי חוק הרכישה נעשו רובן ככולן בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, אך רק בשנת 1973 פרסמה המשיבה לראשונה נוהל בנושא, ועדכנה אותו רק בשנת 2015. 14. המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות. לשיטתה, צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשת התיקון. המשיבה טוענת כי מבקשת רשות הערעור משתמע כי המבקשים סבורים שעילות התביעה שביקשו להוסיף אינן כפופות כלל להוראות חוק ההתיישנות. המשיבה טוענת בהקשר זה כי אין עיגון בדין – בחוק ההתיישנות, בחוק הרכישה או בחוק אחר – להחרגה של חוק הרכישה מתחולת חוק ההתיישנות. המשיבה אף טוענת כי ב-דנ"א ארידור נדונה טענה זהה – לפיה פקודת הקרקעות אינה כפופה כלל להתיישנות – ונדחתה, מן הטעם שהדבר אינו מתיישב עם תכליות דיני ההתיישנות. 15. בהמשך לכך, המשיבה טוענת כי ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור אכן חלה על תביעות לפי חוק הרכישה, הגם שהדבר לא נקבע באותו עניין במפורש. המשיבה טוענת כי מסקנה זו נלמדת מהאופי הכללי של הדיון ב-דנ"א ארידור ומתחייבת מהחתירה להרמוניה חקיקתית. המשיבה מוסיפה וטוענת כי קביעה זו למעשה פועלת לטובת המבקשים, שכן אם דנ"א ארידור אינו חל על עניינם הרי שתביעותיהם של המבקשים אינן כפופות להשהיית תחולתה של ההלכה בתקופת המעבר, ועל כן לכאורה היה מקום לקבוע כי הן התביעה המקורית והן העילות שמבוקש להוסיף התיישנו זמן רב לפני שהחלה תקופת המעבר. המשיבה אף מציינת כי במהלך התקופה שבין מתן פסק הדין ב-דנ"א ארידור ועד תום תקופת המעבר הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה או פניות לפני תביעה לפי חוק הרכישה. 16. נוסף על כך, המשיבה סבורה כי הטעמים שעמדו בבסיס ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור מתקיימים ביתר שאת לגבי תביעות לפיצויי הפקעה מכוח חוק הרכישה. בהקשר זה המשיבה מדגישה את ייחודיותו של חוק הרכישה ומבהירה כי לאורך השנים ננקטה בפסיקה גישה זהירה ביחס לחוק זה, בגדרה נקבע כי הזיקה שנותרה לבעל המקרקעין שמקרקעיו הופקעו מכוח חוק הרכישה פחותה בהשוואה לזו הקיימת לקרקע שהופקעה לפי פקודת הקרקעות. 17. לבסוף, המשיבה טוענת כי בצדק נדחתה טענת המבקשים בכל הנוגע לכך שנוהל הפיצוי מהווה הודאה בקיום זכות. לטענת המשיבה, מדובר בנוהל כללי שנועד לחול במקרים שבהם מגיעים הצדדים לפשרה תחת ניהול הליכים משפטיים, והוא אינו קובע את הזכאות לפיצויים אלא אך מתווה את תהליך הטיפול. כמו כן, המשיבה מציינת כי תיקונו של נוהל הפיצוי בשנת 2015 נעשה בתוך תקופת המעבר, ועל כן אין ללמוד מכך לעניין ההתיישנות. דיון והכרעה 18. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני סבורה כי יש להיעתר לבקשה לרשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור, כמפורט להלן, גם אם מנימוקים אחרים מאלה שנטען להם. הדיון במקרה זה ייערך בשני חלקים – בחלקו הראשון, בעל האופי העקרוני, תידון השאלה של תחולת ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור על תביעות לפיצויים בגין הפקעות שלא בוצעו מכוח פקודת הקרקעות; בחלקו השני, הקונקרטי, תיבחן השאלה האם יש להתיר במקרה זה את תיקון כתב התביעה. המישור העקרוני: תחולתה של הלכת ארידור על תביעות לפיצוי בגין הפקעות שאינן מכוח פקודת הקרקעות 19. חשוב להקדים ולהבהיר: במקרה זה בחינת תחולה של ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור נדרשת על מנת לקבוע האם תביעתם של המבקשים כפופה להתיישנות אם לאו. המבקשים אמנם לא טענו במפורש בבקשת רשות הערעור כי תביעתם אינה כפופה כלל להתיישנות, אולם למעשה טענה זו משתמעת מכל יתר טענותיהם. אם דנ"א ארידור חל על תביעתם, אזי טענתם זו דינה להידחות. 20. בעיקרו של דבר, אני סבורה כי צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי תחולתה של ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור אינה מוגבלת אך לתביעות לפיצויים בגין הפקעה שבוצעה מכוח פקודת הקרקעות. אמנם, ההתדיינות באותו מקרה נסבה על מקרה של הפקעה לפי פקודת הקרקעות. אולם, הסוגיה נדונה שם באופן כללי, על רקע השיקולים החלים על תביעות לפיצויי הפקעה ובתכליות דיני ההתיישנות. כך למשל נאמר ב-ע"א ארידור: "חוק ההתיישנות, כלשונו וכרוחו, מחיל עצמו על כל תובענות לתשלום פיצויי הפקעה... כהוראת סעיף 2 לחוק ההתיישנות, נתונה להתיישנות 'תביעה לקיום זכות כל שהיא', ובכלל 'זכות כל שהיא' אף זכות לפיצויי הפקעה במשמע" (שם, בעמ' 452. ההדגשה הוספה). ובהמשך: "מבחינת דיני ההפקעה חשוב להביא לכך שהנפקע יתבע את פיצוייו כשאלו עוד יכולים לשמש לתיקון ולריפוי. כן חשוב להביא לכך שהנפקע יתבע את פיצוייו כדי למנוע את הרחבתם של מעגלי הנזק בטרם אלו יבואו לעולם, ולא שנים רבות אחרי שהנפקע הלך לעולמו. מבחינתם של עקרונות הצדק החלוקתי ראוי שהנהנים מתוצאות ההפקעה – דור המפקיעים – ישתתפו בנזקיו של הנפקע. מטרת הפיצוי אינה להביא לכך שמי שלא בהכרח נהנו מההפקעה – הדורות המאוחרים – יעשירו את מי שלא נפגעו מההפקעה – נכדיו וניניו של הנפקע. אכן, גם מנקודת הראות של עקרונות היעילות חשוב להביא להפנמת נזקי ההפקעה בזמן סביר הסמוך לביצועה, כדי להביא נזקים אלו בחשבון התכנון המינהלי. לסיכום נקודה זו, מבט רוחב על תכליות ההתיישנות והפיצויים בגין הפקעה אינו מוביל למסקנה שיש לשלול את תחולתם של דיני ההתיישנות על פיצויי ההפקעה. נהפוך הוא, הוא מוביל למסקנה שדיני ההתיישנות חלים על פיצויי הפקעה" (שם, בעמ' 485). אם כן, הקביעה העקרונית שאומצה ב-ע"א ארידור ובהמשך לכך ב-דנ"א ארידור, היא כי ככלל תביעות לפיצויי הפקעה כפופות להסדר של דיני ההתיישנות, וזאת ככל שלא נשללה תחולתו של חוק ההתיישנות בהוראה מפורשת בחיקוק. 21. הדברים נכונים גם – ולמעשה ביתר שאת – בכל הנוגע להפקעות לפי חוק הרכישה. ראשית, המבקשים כלל לא טענו כי קיימת הוראה ספציפית בחוק זה אשר שוללת באופן מפורש את תחולתו של חוק ההתיישנות. שנית, כפי שהדגישה המשיבה בתשובתה, חוק הרכישה הינו חוק בעל מאפיינים ייחודיים, שנסיבות היסטוריות חריגות הובילו לחקיקתו. בית משפט זה נדרש לא אחת לשאלות באשר לפרשנותו ותחולתו, וקבע בין היתר מבחנים מצמצמים ביותר באשר לאפשרות להשיג על חוקיות ההפקעה מכוחו (ראו למשל: ע"א 3535/04 דינר נ' מדינת ישראל (27.4.2006); בג"ץ 9804/09 שוואהנה נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח (29.5.2014)) או לעתור לביטול ההפקעה מחמת שיהוי במימוש מטרתה (ראו למשל: ע"א 6534/10 ששון נ' רשות הפיתוח (18.4.2012)). לצד ההכרה בכך שמדובר בחוק שכרוך בפגיעה קשה בזכות לקניין, הדגיש בית משפט זה גם את העובדה שמדובר בחוק "חד פעמי", במובן זה שההסדר הקבוע בו ניתן היה להפעלה במשך שנה אחת בלבד, והוא אינו מאפשר ביצוע הפקעות נוספות מכוחו בעתיד (ראו: שם, בפסקה 6; ע"א 4220/12 אלעקובי נ' מדינת ישראל, פסקה 29 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות, וההפניות שם (14.5.2015)). אם כן, הגישה הפרשנית שננקטה ביחס לחוק הרכישה מחזקת את המסקנה כי אין מקום לקבל את הטענה לפיה תביעות לפיצויים בגין הפקעה מכוח החוק האמור אינן כפופות להתיישנות. 22. בשולי הדברים יוער כי יש טעם רב בטענת המשיבה לפיה הכרה בתחולתה המלאה של ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור על עניינם של המבקשים למעשה פועלת לטובתם. משלא נמצאה הוראה מפורשת בחוק הרכישה השוללת את תחולת דיני ההתיישנות, לכאורה, תביעתם המקורית של המבקשים התיישנה לפני שנים רבות. עם זאת, לנוכח ההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור, ניתנה למבקשים האפשרות להגיש את תביעתם עד חלוף תקופת המעבר שנקבעה, וכך הם עשו. המישור הקונקרטי – האם יש להתיר בנסיבות העניין את תיקון כתב התביעה? 23. בשלב זה, ועל יסוד הקביעה שההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור חלה גם על תביעות לפיצויי הפקעה מכוח חוק הרכישה, יש להוסיף ולבחון האם יש מקום להתיר את תיקון כתב התביעה כמבוקש. כאמור, בית המשפט המחוזי סבר שאין להתיר את התיקון, שכן מדובר בהוספת עילות תביעה חדשות שהתיישנו במועד הגשת בקשת התיקון, משהסתיימה תקופת המעבר שנקבעה ב-דנ"א ארידור. כפי שאסביר, אינני סבורה כי אלו הם פני הדברים. 24. אכן, כלל ידוע הוא כי אין להתיר לתובע לתקן את תביעתו כך שתתווסף עילת תביעה חדשה, כאשר הדבר יגרור עקיפה של טענת ההתיישנות (ראו: ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126, 131 (1980) (להלן: עניין קירור); רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427, 431 (1998); רע"א 1527/09 מדינת ישראל – משהב"ט נ' אבו עודה, פסקה 5 (14.10.2009)). אולם, השאלה המתעוררת בהקשר זה היא מתי תיקון כתב התביעה חורג מעילת התביעה המקורית ועולה כדי "עילת תביעה חדשה". למעשה, בית המשפט המחוזי כלל לא נדרש לשאלה זו, שהתשובה לה אינה תמיד פשוטה. כידוע, המונח "עילת תביעה" זכה להגדרות שונות בהקשרים שונים בדין האזרחי (ראו למשל: רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, פסקה 31 (14.10.2015)). בכל הנוגע לבקשה לתיקון כתב תביעה הוגדר מונח זה באופן רחב יחסית, כך שהוא כולל את "העסקה או המעשה המובא לדיון" (ראו: ע"א 203/63 עזבון בורנשטיין נ' "עורות" בית-חרושת לעורות בע"מ, פ"ד יח(1) 306, 311 (1964); עניין קירור, בעמ' 129; ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד(1) 160, 166-164 (1989) (להלן: עניין איטונג). אולם השוו לרע"א 6863/12 מחאמיד נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 10 (24.2.2013), שם ציין השופט צ' זילברטל כי מבחן "המעשה המובא לדיון" מהווה הגדרה צרה של המונח "עילת תביעה"). בהקשר זה הודגש, כי אין מקום לנקוט בגישה מצמצמת שתוביל לכך שיפקע כוחו של בית המשפט להתיר תיקון כלשהו של העובדות הנזכרות בכתב התביעה (ראו: רע"א 11137/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מגן דוד אדום לישראל, פסקה 4 (21.3.2006)), וכי "כל עוד נשתמרו לאחר התיקון מרכיבי היסוד של העילה המקורית, שמהם השתמעה, אפילו על דרך החסר, חבותו של הנתבע – אין מניעה עקרונית שבית המשפט יתיר את התיקון, אפילו חלפה בינתיים תקופת ההתיישנות" (ראו: עניין איטונג, בעמ' 166. ראו גם: רע"א 8628/13 פלונית נ' אמודאי, פסקה 9 (10.4.2014)). 25. התשובה לשאלה מה ייחשב לאותה "עסקה או מעשה המובא לדיון" מושפעת במידה רבה מהשיקולים והטעמים הניצבים ביסודם של דיני ההתיישנות (ראו: טל חבקין התיישנות 59 (2014) (להלן: חבקין). ראו גם: ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3) 214, 219 (1992)). כידוע, שיקולים אלה כוללים את אינטרס ההסתמכות של הנתבע והרצון להותיר את העבר מאחור; הרצון למנוע דיון המבוסס על ראיות שאיכותן וכמותן דלה, ולמנוע הכבדה על הנתבע במישור הראייתי; עידוד אכיפה מהירה של הדין והמרצת תובעים שלא "לישון על זכויותיהם"; הבטחת שוויון בין בעלי הדין; והפחתת היקף ההתדיינות בבתי המשפט בעניינים ש"אבד עליהם הכלח" (ראו: ע"א ארידור, בעמ' 483-481; ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' ליפל, פ"ד סד(2) 82, 112-111 (2010); חבקין, בעמ' 33-22). 26. בבואנו ליישם את השיקולים האמורים בענייננו, אני סבורה כי התיקון המבוקש אינו נסב על "עילת תביעה חדשה". בעיקרו של דבר, טענותיהן הנוספות של המבקשים מבוססות על אותו "מעשה" – מעשה ההפקעה – ועל אותם המקרקעין שעליהם נסב כתב התביעה המקורי. החידוש הטמון בתיקון המבוקש הוא הטענה כי התובעים הם יורשיהם של בעלי זכויות נוספים במקרקעין, מעבר לאלה שהוזכרו בכתב התביעה המקורי. בהתאם לגישה שלה ניתן ביטוי בפסיקה לאורך השנים, איני סבורה כי יש מקום לחסום את התובעים ולמנוע מהם את תיקונו של כתב התביעה כמבוקש (ראו והשוו: רע"א 7183/97 ביידון נ' ביידון (15.2.1998)). בהקשר זה אני מייחסת משקל לכך שאין בעילות הנוספות כדי להכביד על מי מהצדדים (ובפרט לא על המשיבה) מבחינת הנטל הראייתי המוטל עליהם, כמו גם לכך שאין בהן כדי להכביד על בית המשפט עצמו מבחינת הבירור הנדרש לתביעה. בנוסף, איני סבורה שיש בתיקון המבוקש כדי לפגוע במקרה זה בשוויון בין הצדדים או בשיקול של אכיפה מהירה של הדין, בהתחשב בכך שממילא מדובר בתביעה המבוססת כולה על אירועים שהתרחשו לפני שנים רבות. לבסוף יצוין, כי הבקשה לתיקון כתב התביעה הוגשה עוד בטרם הוגש כתב ההגנה מטעם המדינה, וכי טרם החלו הליכי שמיעת הראיות בתיק. סיכום 27. סיכומם של דברים: במישור העקרוני, אני תמימת דעים עם בית המשפט המחוזי באשר לכך שההלכה שנקבעה ב-דנ"א ארידור חלה גם על תביעות לפיצויי הפקעה לפי חוק הרכישה. תביעות אלה כפופות לדיני ההתיישנות, ככל שאין הוראה מפורשת ספציפית בדין השוללת את תחולתם. כאמור, חוק הרכישה אינו כולל הוראה כזו. עם זאת, במישור הקונקרטי, אני סבורה כי אין בתיקון המבוקש על ידי המבקשים כדי להוות "עילת תביעה חדשה", ועל כן על אף שבמועד הגשת בקשת התיקון חלפה תקופת ההתיישנות, אין מקום לשלול את התיקון המבוקש. 28. אציין כי משהגעתי למסקנה האמורה, לא ראיתי צורך להידרש לטענות נוספות שהעלו הצדדים, ובכלל זה לטענות הנוגעות לנוהל הפיצוי. 29. סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שיותר למבקשים לתקן את כתב התביעה כמבוקש על ידם. המשיבה תישא בהוצאות המבקשים בסך 3,000 שקלים. ניתן היום, ‏ג' בניסן התשע"ח (‏19.3.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17073300_A06.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il