משה שמעון וייס נ. שר הביטחון

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7329/18 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותרים: 1. משה שמעון וייס 2. שמואל אהרון וייס נ ג ד המשיבים: 1. שר הביטחון 2. מפקד מיטב – צה"ל 3. מפקד לשכת הגיוס ירושלים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: בעצמם בשם המשיבים: עו"ד אילנית ביטאו פסק-דין המשנה לנשיאה ע' פוגלמן: העותר 1 (להלן: העותר), יליד שנת 2000, משתייך לקהילת "היישוב הישן". העותר זומן להתייצב ביום 8.5.2017 בלשכת הגיוס להליכי מיון לבדיקת כושרו לשירות (להלן: הליכי המיון). משלא התייצב להליכי המיון במועד שנקבע לו, זומן להליכי מיון במועדים נוספים ואולם לא התייצב גם במועדים אלו (במועדים 25.5.2017; 19.6.2017; 21.6.2017). ביום 27.4.2017 פנה העותר לראשונה למשיב 3, מפקד לשכת הגיוס בירושלים (להלן: מפקד לשכת הגיוס בירושלים), בבקשה למתן פטור מטעמי דת ומצפון. ביום 27.6.2017 פנה העותר בשנית למפקד לשכת הגיוס בירושלים בבקשה לקבל מענה בכתב לפנייתו. משלא התקבל מענה כאמור, פנה ביום 3.9.2017 לנציב קבילות החיילים בטענה כי לא קיבל מענה לפניותיו. בנובמבר 2017 השיב נציב קבילות החיילים לעותר כי בירור תלונתו העלה כי "[...] נוצר קשר עם הוריך בהזדמנויות שונות. בשיחות אלה הוסבר להם כי המסמכים אותם שלחת אינם מספקים על מנת לפטור אותך משירות ביטחון וכי עלייך להתייצב ולהסדיר את מעמדך, כאשר רק לאחר מכן בקשתך תיבחן". הנציב מסר כי לא מצא מקום להתערב בהחלטה זו של רשויות הצבא. ביום 5.11.2017 הוצא לעותר צו גיוס מכוח סעיף 12 לחוק שירות הביטחון, התשמ"ו-1986 (להלן: חוק שירות ביטחון) הקורא לו להתייצב לשירות ביטחון ביום 18.11.2018 (להלן: צו הגיוס). ביום 11.12.2017 פנה העותר לנציב קבילות החיילים בשנית, ובפנייתו ביקש כי יינתן לו פטור מטעמי מצפון מבלי שהדבר יותנה בהשלמת הליכי המיון. ביום 31.12.2017 השיב הנציב כי לא מצא לשנות מהחלטתו הקודמת. ביום 14.1.2018 פנה העותר למפקד מיטב, הוא המשיב 2 (להלן: מפקד מיטב), בבקשה לפטור אותו משירות צבאי ומהתייצבות להליכי המיון מבלי שיידרש להשלים את הליכי מיון. ביום 19.4.2018 פנה לשר הביטחון (הוא המשיב 1) בפנייה דומה. ביום 24.4.2018 השיב מפקד מיטב לעותר כי בקשתו למתן פטור מטעמי דת ומצפון תיבחן לאחר שישלים את הליכי המיון. עוד נמסר כי ככל שלא יתייצב בלשכת הגיוס לשם השלמת הליכי הגיוס יוותר צו הגיוס על כנו. ביום 1.5.2018 התייצב העותר בלשכת הגיוס להליכי המיון (יוער כי תחילה עובדה זו הייתה במחלוקת בין הצדדים, ואולם בהודעת עדכון מטעם המשיבים מיום 8.6.2022 הובהר כי העותר אכן התייצב במועד זה בלשכת הגיוס). לטענת העותר, באותו היום נמסר לו כי השלים את הליכי המיון והתייצבות. בעקבות האמור, ביום 6.5.2018 פנה העותר בבקשה חוזרת לקבלת פטור מטעמי דת ומצפון. ביום 30.5.2018 שונה מועד הגיוס שנקבע לעותר בצו הגיוס ליום 12.12.2018. ביום 1.8.2018 פנה העותר בפנייה נוספת לקבלת פטור משירות ביטחון. ביום 21.8.2018 זומן העותר להתייצב בלשכת הגיוס לשם השלמת הליכי המיון, ובעקבות זאת התייצב העותר בשנית בלשכת הגיוס ביום 4.9.2018. לטענתו, בתום התשאול הופעלה עליו "מסכת לחצים" לחתום על טופס שבו התחייבות כי בכוונתו להתגייס, ואולם העותר סירב לחתום על הטופס האמור (להלן: התייצבות העותר בלשכת הגיוס ביום 4.9.2022). יום למחרת שלח העותר 2, הוא אביו של העותר, מכתב למפקד מיטב להתלונן על האירועים האמורים. בעקבות זאת, הגישו העותרים את העתירה שלפנינו, ולצדה בקשה למתן צו ביניים. לטענת העותרים, מדיניות המשיבים שלא לדון בבקשה למתן פטור עד להשלמת הליכי המיון (להלן: המדיניות) לוקה במספר פגמים. בין היתר, נטען כי המדיניות פוגעת פגיעה לא מידתית בזכותו של העותר לפרטיות ולכבוד, מאחר שהיא מחייבת את מי שאין בכוונתו להתגייס להשתתף בהליכי המיון, שכוללים בדיקות אישיות ורפואיות. כמו כן נטען כי מדיניות זו אינה מעוגנת בנהלי הצבא. לשיטת העותרים יש להחיל את ההסדר הקבוע בתקנות שירות ביטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי), תשל"ח-1978 גם במצב הדברים שבו מוגשת בקשה לפטור מטעמי מצפון, כך שעם הגשת הבקשה לפטור יידחו הליכי המיון. כן טוענים העותרים כי צו הגיוס בטל מעיקרו, מאחר שהוצא קודם שמלאו לעותר 18 שנים. בנוסף נטען כי בנסיבות שפורטו, ובין היתר נוכח התייצבותו בלשכת הגיוס פעמיים לשם השלמת הליכי המיון וכן נוכח בקשותיו לקבל פטור מטעמי מצפון, הוצאת צו הגיוס חורגת ממתחם הסבירות. ביום 17.10.2018 הוריתי למשיבים להגיב לעתירה. המשיבים הגישו בקשות ארכה מעת לעת, ובמסגרתן התחייבו שלא לאכוף נגד העותר את חובת הגיוס. למרות האמור, הוצא לעותר צו גיוס נוסף ליום 3.2.2019; ואולם, ביום 28.1.2019 הבהירו המשיבים כי צו זה הוצא בשגגה ועדכנו כי הוא בוטל. ביום 14.3.2022 הגישו המשיבים את תגובתם המקדמית. לטענתם, טענות דומות של מיועדים לגיוס שהשתייכו לקהילת הישוב הישן אשר הופנו נגד מדיניות המשיבים שלא להכיר בהתנגדות מצפונית לחובת התייצבות להליכי המיון נדחו על ידי בית משפט זה. לטענת המשיבים, בהליכי המיון אין משום נטילת חלק בשירות ביטחון, ותכליתם לצמצם את מספר הבקשות בהן דנה הוועדה המייעצת למתן פטור משירות ביטחון מטעמי מצפון, שכן ככל שמבקש הפטור כלל אינו כשיר לשירות יתייתר הצורך לדון בבקשתו. כמו כן נטען כי ההליכים שבגדרם נבחנות בקשות למתן פטור מחייבים שיתוף פעולה עם רשויות הצבא והתייצבות לדיון לפני ועדה צבאית, ואין בסיס להבחין בין הליכי רישום ובדיקה לבין הליכים אלה. עוד ציינו המשיבים כי באפשרותו של העותר להתייצב בלשכת הגיוס לצורך השלמתם של הליכי המיון ולאחר מכן תיבחן בקשתו הפרטנית למתן פטור. לבקשתם, התרתי לעותרים להשיב לתגובת המשיבים. העותרים טוענים שביום 1.5.2018 נאמר להם כי העותר השלים את הליכי המיון במלואם, ומשכך יש להבחין בין המקרה דנן לבין יתר העתירות שהוגשו לבית משפט זה על ידי חברי היישוב הישן. כן טענו העותרים כי צו הגיוס שהוצא לעותר לא נמסר לו בדואר רשום וכי הוא הוצא עובר להוצאת פקודת מעצר והתראה, בניגוד לקבוע בנהלי הצבא בהקשר זה. ביום 4.4.2022 הוריתי למשיבים להתייחס לתגובת העותרים, וכן לטענה שלפיה העותר נדרש לחתום על טופס שכולל התחייבות לפיה הוא מתחייב להתגייס. המשיבים טוענים כי בניגוד לטענות העותרים, העותר לא השלים את הליכי המיון. המשיבים ציינו כי בשל חלוף הזמן לא ניתן לבחון את טענותיו של העותר ביחס ל"מסכת לחצים" שהופעלה עליו ביום 4.9.2018, וכי הם משערים שהעותרים מתייחסים לטופס אימות נתונים שבו מתבקש המועמד לגיוס לאשר את הנתונים שנמסרו על ידו. עוד נטען כי צו הגיוס הוצא כדין ובהתאם לנהלי הצבא, בדואר רשום ולאחר שהופצה פקודת מעצר בעניינו. לבקשתם אפשרתי לעותרים להגיב להודעת העדכון. בתמצית, העותרים מלינים על התנהלות המשיבים, וחוזרים על טענתם כי צו הגיוס שהוצא מכוח סעיף 12 בטל, וכי העותר השלים את הליכי המיון, ולפיכך אין מקום לחייבו להתייצב בשנית עובר לבחינת בקשתו למתן פטור מטעמי מצפון. לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובה לה ובתשובת העותר הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, מאחר שאינה מגלה עילה להתערבות. טענות העותרים שמכוונות למדיניות רשויות הצבא לבחון בקשות למתן פטור מטעמי מצפון רק לאחר השלמת הליכי המיון, נדונו ונדחו במסגרת עתירות קודמות (בג"ץ 999/21 היימליך נ' שר הביטחון, פסקה 12 (13.7.2021); בג"ץ 1882/21 וויס נ' שר הביטחון, פסקאות 15-14 (17.6.2021)). לא מצאתי כי יש בטענות העותרים להצדיק דיון מחודש בסוגיה זו. יובהר כי אין בידי לקבל את טענת העותרים שלפיה העותר השלים את הליכי המיון ביום 1.5.2018. בראש ובראשונה, טענה זו של העותר אינה מתיישבת עם התייצבותו בלשכת הגיוס במועד 4.9.2018 כאשר אף לשיטתו, במועד זה לא סיים את כלל ההליכים אליהם נדרש. אשר לטענתו של העותר שלפיה במועד אחרון זה הופעלה עליו "מסכת לחצים" לחתום על התחייבות שיתגייס לצבא, כאמור, המשיבים ציינו כי בשל חלוף הזמן, אין בידם לבחון טענה זאת. לפיכך, לא מצאתי לטעת מסמרות בכך, שכן אין בכך כדי להשליך על תוצאות הליך זה. לא מצאתי כי יש ממש בטענותיו של העותר שמכוונות לתוקפו של צו הגיוס שהוצא לו. סעיף 12 לחוק שירות ביטחון מאפשר להורות על גיוסו של מועמד לגיוס בנסיבות שבהן נוכח התנהלותו של המועמד, לא ניתן לקבוע את כושרו לגיוס. סמכות זו היא "סמכות שבשיקול דעת שיש להפעילה במקרים מיוחדים, ולא על דרך השגרה, מחמת הבעייתיות הכרוכה בגיוסו של אדם שטרם נקבע כושרו לשירות" (רע"פ 3080/10 סמורגונסקי נ' התובע הצבאי הראשי (25.12.2012)). במקרה שלפנינו, במועד שבו הוצא צו הגיוס, לא התייצב העותר להליכי המיון בארבעה מועדים שונים. גם לאחר שהוצא הצו, כאמור, לא השלים את הליכי המיון ולפיכך לא ניתן היה לקבוע את כושרו. בנסיבות אלה, לא מצאתי לקבל את טענותיו שלפיהן הוצאת הצו חורגת ממתחם הסבירות. כן יש לדחות את טענת העותר שלפיה הצו שהוצא לו בטל מאחר שבעת שהוצא טרם מלאו לעותר 18 שנים. זאת מאחר שבפסיקת בית משפט זה נקבע כי ניתן להוציא צו גיוס למועמד לשירות אף בטרם מלאו לו 18 שנים, בכפוף לכך שתאריך ההתייצבות ייקבע למועד שלאחר הגיעו לגיל 18 (בג"ץ 1448/21 פלונית נ' מפקד יחידת מיטב (4.10.2021); בקשה לדיון נוסף על פסק דין זה נדחתה בדנג"ץ 7302/21 פלונית נ' מפקד יחידת מיטב (15.2.2022)). אשר לטענות העותרים לעניין עמידת צו הגיוס בנהלי הצבא; ראשית, טענות אלו נטענו לראשונה בהודעת העדכון מיום 27.3.2022, הן חורגות מגדר העתירה, ואף לא נתמכו בתצהיר, כשלטענת המשיבים הצו הוצא בהתאם לנהלים הקבועים בהקשר זה (סעיפים 5-4 לתגובת המשיבים מיום 8.6.2022). די בכך כדי לדחות טענות אלו של העותרים. לכך יש להוסיף כי המשיבים צירפו אסמכתאות לכך שצו הגיוס נשלח לעותר בדואר רשום, כאשר סעיף 55 לחוק שירות בטחון קובע כי במצב דברים זה "רואים אותו כאילו הגיע לידיעת האדם שעליו הוא חל [...] אם לא הוכח אחרת". העותרים לא ביססו את הטענה שלפיה הצו לא נשלח לעותר, וגם מטעם זה דין הטענה להידחות (וראו גם: בג"ץ 5966/21 סולימן נ' מפקד יחידת מיטב, פסקה 22 (24.2.2022)). סוף דבר: העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ח בתמוז התשפ"ב (‏17.7.2022). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 18073290_M30.docx תש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1