פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"א 7329/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7329/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערים: 1. פלוני 2. פלוני נ ג ד המשיבה: פלונית ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא (כב' השופטת מ' קראוס) מיום 29.8.2006 שלא לפסול עצמו מלדון בת"ע 1343/04 בשם המערערים: עו"ד אליעזר שטינלאוף בשם המשיבה: עו"ד יעקב מ' בויאר פסק-דין ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא (כב' השופטת מ' קראוס) מיום 29.8.2006 שלא לפסול עצמו מלדון בת"ע 1343/04. 1. המערער הגיש בבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא התנגדות לקיום צוואה בכתב של אביו המנוח. המשיבה הינה אלמנתו של המנוח, והזוכה על פי הצוואה בכל רכושו. ביום 8.1.2006 הגיש המערער בקשה לפסלות בית המשפט. הבקשה נסמכה על תלונה שהגיש המערער לנציבת תלונות הציבור על שופטים (להלן: הנציבה), אשר נמצאה, לטענתו, מוצדקת באופן חלקי, וכן על טענה בדבר עמדה עוינת של בית המשפט כלפי המערער. בקשת הפסלות נדחתה על ידי בית המשפט בשל השיהוי בהגשת הבקשה ובהעדר עילת פסלות. ערעור שהוגש לבית משפט זה (ע"א 2224/06) נדחה, בהחלטה מיום 21.6.2006. נקבע כי אין בהגשת התלונה, כשלעצמה, כדי לבסס עילת פסלות, וכי בנסיבות העניין לא התקיימה תשתית עובדתית המעלה חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. כמו כן, צוין כי טענות הפסלות נגועות בשיהוי כבד. 2. ביום 12.7.2006 התקיימה ישיבה בפני בית המשפט קמא, בה נדון, בין היתר, עניין הארכת תוקף המינוי של מנהל העיזבון הזמני. בסיום הדיון דרש בית המשפט מבא כוח המערער הסברים על משפט שנכלל בסעיף 6.1 לתגובת המערער לבקשה להארכת המינוי, לפיו "הבקשה הדחופה למינוי היתה תלויה ועומדת משך כתשעה וחצי חודשים". בהחלטה שניתנה ציין בית המשפט כי הוא אינו יכול להתעלם מהאמור בסעיף 6.1, והסביר מדוע הוא סבור כי לא בית המשפט אחראי לעיכוב במתן החלטה בבקשת המינוי. על רקע זה הגיש המערער בקשת פסלות נוספת, נשוא ההליך הנוכחי. את בקשתו ביסס המערער על הבירור שערך בית המשפט בעניין האמור בסעיף 6.1. לטענתו, מוכיח הדבר כי בפועל כבר נוצר משוא פנים כנגד המערער בניהול המשפט, וישנו חשש ממשי וכבד למשוא פנים בפסיקת הדין בהליך. נטען כי האמור בסעיף 6.1 כולל עובדה נכונה ומדויקת, ונוסח באופן ניטרלי, ללא נקיטת עמדה לגבי הגורם לעיכוב. את הדיון שקיים בית המשפט בנושא, פירש המערער כתקיפה של באי כוחו וביטוי לעוינות שחש כלפיו בית המשפט בעקבות התלונה לנציבה, אשר נסבה, בין היתר, על התמשכות ההליכים בבקשה למינוי מנהל עיזבון זמני, ונמצאה מוצדקת, כך נטען, בעניין זה. לטענת המערער הדיון בנושא עלה בלא מסגרת דיונית כלשהי, במנותק ובנפרד מהדיונים שהתקיימו קודם לכן באותה ישיבה. המערער סבר, כי התעקשות בית המשפט לנהל ויכוח נוקב עם באי כוחו בנושא שכבר הוכרע על ידי הנציבה, מראה כי בית המשפט אינו יכול להתעלם מהחלטת הנציבה, והוא בא בחשבון עם המערער ובאי כוחו. בהתנהגותו זו, הוכיח בית המשפט כי יש לו תרעומת קשה כלפי המערער, והוא עוין אותו, ולא יוכל לחרוץ דינו ללא משוא פנים. בנסיבות אלו, סבר המערער כי ראוי להעביר את הדיון למותב אחר. המשיבה התנגדה לבקשה, בהעדר עילת פסלות. לטענתה, מטרת האמור בסעיף 6.1 בתגובת המערער, היתה להכפיש את בית המשפט ולהכעיס אותו מתוך נסיון להצדיק בקשת פסלות, כל זאת כדי לדחות למועד רחוק ככל הניתן את קיצו של המשפט. כך גם כל תכליתה של בקשת הפסלות היתה להתיש את המשיבה ובית המשפט, ולמנוע סיום ההליך. 3. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בהחלטתו מיום 29.8.2006 ציין בית המשפט כי משנקבע בהחלטה בבקשת הפסלות הקודמת כי אין חשש למשוא פנים בשל התלונה שהוגשה לנציבה, והקביעה אושרה בפסק הדין בערעור הפסלות, העניין מוצה ואין מקום לשוב ולהידרש לו שנית. בית המשפט דחה את הטענה בדבר קיומו של משוא פנים. נקבע כי לכל היותר מדובר בתחושה סובייקטיבית של המערער, אשר אינה מבססת עילת פסלות. בית המשפט התרשם שהבקשה היא בקשת סרק, המעלה חשש כבד כי המערער מנסה להתיש את המשיבה, ואולי אף את בית המשפט, אם לא להלך עליהם אימים. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. בערעור חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות ומדגיש כי העילה נשוא בקשת הפסלות אינה התלונה לנציבה וגם לא ההחלטה בה, אלא משוא פנים שהתגלה בישיבה מיום 12.7.2006, המוסבר רק בתרעומת ובעוינות מצד בית המשפט כלפי המערער, שנוצרה מחמת הגשת התלונה וההחלטה בה. עוד נטען, כי על פי ההלכה הגשת תלונה כנגד השופט, כשלעצמה, אינה מקימה עילת פסלות, אולם כאן מדובר בהחלטה נגד שופטת בתלונה, שנמצאה מוצדקת, ושניתנה נגדה תוך כדי המשפט. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור. 5. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על בית המשפט, ובמסגרת זו רשאי בית המשפט לשאול את הצדדים שאלות הבהרה, להתייחס לכל טענה הנטענת על ידי מי מהצדדים, ולהעיר הערות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו (יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 182, 189; ע"פ 192/87 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2)141; ע"א 1013/92 הרוש נ' הרוש, פ"ד מו(2) 133). הזכות לביקורת כלפי בעל דין או פרקליטו גם היא חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו. לא כל אימת ששופט מעיר לעורך דין המופיע בפניו על סגנונו או תוכן דבריו, צריך השופט לפסול את עצמו. אין הצדקה עניינית לכך. הערת ביקורת איננה סימן למשוא פנים בהכרעה לגוף העניין שנמסר לידיו של שופט מקצועי. הבחינה תהא, בכל מקרה לגופו, אם יש בהתבטאות משום עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים (מרזל, בעמ' 195, 256-255; ע"פ 1534/92 גלבוע נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 637; ע"א 4744/99 שיבלי נ' הוועדה לתכנון ובניה גליל מזרחי (לא פורסם)). במקרה הנוכחי, רשאי היה בית המשפט להידרש לטענת המערער בסעיף 6.1 לתגובתו ולהבהיר עמדתו בנוגע אליה, ואף למתוח ביקורת על מה שנראה בעיניו כהצגה לא מדויקת של המציאות. במסגרת הדיון בסוגיה זו לא הביע בית המשפט כל דעה לגבי התיק לגופו. גם אם יש בדברים ביקורת כלפי המערער, אין בהם כדי למנוע מבית המשפט להעריך את טיעוני המערער בתיק לגופם, במסגרת ההליך שעניינו תוקף צוואת המנוח. משכך לא ניתן לומר כי קם חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת בית המשפט. 6. זאת ועוד, ככל שהמערער מייחס את עוינות בית המשפט להגשת התלונה לנציבה, כבר נקבע בהחלטת בית משפט זה בערעור על בקשת הפסלות הקודמת (ע"א 2224/06), כי אין בהגשת תלונה כאמור, לכשעצמה, כדי לבסס עילת פסלות (ראו גם: ע"א 5714/97 מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"פ 7472/96 טלמור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). יתרה מכך, כפי שכבר נפסק, גם קבלת התלונה או חלק ממנה, עדיין אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות. הליך הפסלות והליכי התלונות על שופטים מכוח חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002 (להלן: חוק הנציב) הם הליכים נפרדים, שתכליתם שונה. דיני הפסלות באים לקדם אינטרס מרכזי אחד והוא האובייקטיביות השיפוטית, בעוד שחוק הנציב בא לקדם אינטרס מרכזי אחר, והוא התנהגות ראויה של שופטים (מרזל, בעמ' 37). לכן, גם אם הוגשה תלונה על שופט לנציבה, ואפילו נמצאה התלונה מוצדקת, אין בכך כדי לחרוץ את הדין בדבר יכולתו של בית המשפט לדון בעניין שלפניו באובייקטיביות הדרושה (ע"א 941/06 רוזנצוויג נ' רהיטי צרעה בע"מ (לא פורסם)). ההנחה היא כי מקצועיות השופט והגינותו יאפשרו לו שלא להיות מושפע, באופן היוצר חשש ממשי למשוא פנים, מן העובדה כי המופיעים לפניו הגישו נגדו תלונה למוסד זה או אחר (מרזל, בעמ' 227). גם אם חש המערער כי בית המשפט עוין כלפיו בעקבות הגשת התלונה וההחלטה בה, הלכה פסוקה היא כי לא רגישותו הסובייקטיבית של המערער היא הקובעת לעניין זה, אלא השאלה היא, האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט (ע"פ 542/88 זבריקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 2668/96 וינברג-דורון ושות' נ' הרב רבינוביץ (לא פורסם)). אפשרות שכזו לא הוכחה במקרה שלפניי. בנסיבות העניין לא מצאתי כי התנהלות בית המשפט קמא בדיון ביום 12.7.2006 מעידה על גיבוש עמדה סופית, היוצרת חשש ממשי למשוא פנים באופן המייתר המשך המשפט בפניו. אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות לטובת המשיבה בסכום של 10,000 ₪. ניתן היום, י"ח בחשון התשס"ז (9.11.2006). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06073290_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il