עמוס גרא נ. כרמלה קלעי ואח'

פסק-דין בתיק ע"א 7328/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7328/11 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערים: עמוס וברכה גרא נ ג ד המשיבים: 19-1. כרמלה קלעי ואח' 20. עיזבון המנוחים משה ורחל טופר ז"ל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' שהם) מיום 06.07.2011 בת"א 2104/07 תאריך הישיבה: כ"ו בשבט התשע"ג (6.2.2013) בשם המערערים: עו"ד אילן בומבך בשם המשיבים 19-1: עו"ד גיל וירניק פסק-דין השופט ע' פוגלמן: במוקד הערעור שלפנינו מחלוקת על זכויות בשטח הגובל במקרקעין שבבעלות המערערים ומוחזק על ידם. 1. בשנת 1977, רכשו המערערים מידי בני הזוג טופר ז"ל (עיזבונם הוא המשיב 20 לערעור, להלן: המוכרים) את המגרש הידוע כחלקה 69 בגוש 3872 בגדרה (להלן: חלקה 69). במעמד חתימת הסכם המכר, חתמו הצדדים על נספח להסכם (להלן: הנספח), שלפיו המוכרים ידאגו לכך ששטח נוסף הנמצא בחלקה 25 של אותו גוש (להלן: שטח המחלוקת), יאוחד עם חלקה 69. זאת, על יסוד הסכמה קודמת לקידום שינוי תכנוני ברוח זו בין המוכרים ובין בעלה של גב' בן-גפן, הבעלים הקודמים של חלקה 25 (להלן: בן גפן). שינוי זה מעולם לא בוצע. המשיבים 19-1 לערעור (להלן: המשיבים) הם רוב בעלי הזכויות בחלקה 25, חליפיהם של בן גפן. בפועל, כבר משנת 1951 החזיקו המוכרים בשטח המחלוקת, ובעקבותיהם – גם המערערים. 2. בשנות ה-90 של המאה הקודמת, החלה המועצה המקומית גדרה בהליכי תכנון ביחס לחלקות המקרקעין דנן והאזורים הסמוכים להן. בתחילה, הופקדה תכנית מתאר זמ/518 על-ידי הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז, שייעדה את האזור לאיחוד וחלוקה מחדש, בהתאם לתכניות מפורטות שיוגשו ויכללו לוחות הקצאה ואיזון על פי ייעודי השטחים שנקבעו בתכנית האחרונה. המערערים הגישו התנגדות לתכנית זו, שנדחתה על-ידי הוועדה המחוזית. התכנית אושרה ופורסמה למתן תוקף. בהמשך, נערכת תוכנית שינוי מתאר מפורטת מס' זמ/מק/21/518 (תכנית לאיחוד וחלוקה ללא הסכמת בעלים) שחלה, בין היתר, על החלקות נושא הדיון. תוכנית זו פורסמה למתן תוקף בחודש נובמבר 1999, ובמסגרתה נקבעו המגרשים המוקצים לבעלי חלקות המקרקעין המצויות בתחומה ונכללות בחלוקה החדשה. כן נערך לוח הקצאה ואיזון, לצורך קביעת החלוקה החדשה, ונקבעו מגרשי התמורה ותשלומי האיזון המתחייבים מן ההקצאות. למערערים הוקצה מגרש מס' 375, ולחלקה 25 אשר המשיבים הם חלק מבעליה, הוקצו מספר מגרשים כפי חלקם היחסי במסגרת התכנית, ובכללם מגרש מס' 376. גם לתוכנית זו הגישו המערערים את התנגדותם, אולם זו נדחתה על ידי רשויות התכנון המוסמכות. המערערים לא נקטו בהליכים משפטיים נגד החלוקה החדשה שנקבעה. בחודש נובמבר 2002, הגישו חלק מבעלי חלקה 25 תכנית מפורטת מס' זמ/מק/1/21/518, שעיקרה בתיקון ושינוי החלוקה הפנימית של המגרשים אשר הוקצו להם מכוח התוכנית המקומית. זאת, באמצעות איחוד וחלוקה מחדש של מגרשים אלו, הקטנת גודל מגרש מינימאלי לעומת גודלם המקורי ויצירת מספר מגרשים נוספים וקטנים יותר לבעלי חלקה זו. תוכנית זו אושרה בשנת 2003. על פי התוכנית המתקנת חזרו המשיבים להיות בעלים במשותף של הזכויות בחלקה 25. בשנת 2006 נחתם הסכם שיתוף בין המשיבים, אשר מייחד לכל אחד מהם מגרש. למשיבים 19-18 (רותם ואהוד עקיבא) הוקצה מגרש מס' 376, שבו נכלל שטח המחלוקת. ביום 27.9.2006 שלח ב"כ המשיבים 19-18 מכתב למערערים, שבו הם מתבקשים לפנות את שטח המחלוקת ולהעביר את הגדר שהקימו לגבולה הסטטוטורי של החלקה. 3. המערערים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה למתן סעד הצהרתי, שלפיו הם בעליו של שטח המחלוקת. זאת, מכוח התחייבותו החוזית של בן גפן למוכרים, שהצדדים הם חליפיהם. מנגד, טענו המשיבים כי התחייבות חוזית נטענת זו לא נרשמה, ואף לא נרשמה הערת אזהרה, ולכן זכויותיהם הרשומות במקרקעין – גוברות. המשיבים אף הגישו תביעה שכנגד לסילוק ידם של המערערים משטח המחלוקת. 4. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' שהם) דחה את תובענת המערערים, וקיבל תביעה שכנגד שהגישו המשיבים לסילוק ידם של המערערים משטח המחלוקת. נפסק כי שטח המחלוקת – כחלק מחלקה 25 – הוא מקרקעין מוסדרים הרשומים על שם המשיבים. נמצא כי המערערים לא הביאו כל אסמכתה לקיומה של התחייבות מצידו של בן גפן להעברת זכויות הבעלות בשטח המחלוקת לטופר, אלא לכל היותר זכות החזקה בפועל. כל שהוצג – כך בית המשפט המחוזי – הוא תרשים מוצע לחלוקה חדשה של החלקות, שלא השתכלל לכדי תכנית מאושרת ותקפה. עוד נמצא כי קיימות ראיות נוספות לכך שבן גפן לא ראה עצמו מחויב בכל התחייבות קודמת ביחס לשטח המחלוקת. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים ישנו על זכויותיהם הנטענות במשך שנים ולא פעלו למימוש ההתחייבות הלכאורית של טופר כלפיהם, או למצער – לרישומה של הערת אזהרה ביחס לשטח המחלוקת. טעם נוסף לדחיית תובענת המערערים, היה העובדה שהמערערים היו צד להליכים התכנוניים לאורך השנים בנוגע לתכניות האיחוד והחלוקה – תכניות שהתבססו על מצב הזכויות הרשום. על הכרעתו זו של בית המשפט המחוזי נסב הערעור שלפנינו. 5. בערעור שבים וטוענים המערערים לזכויות בשטח המחלוקת. נטען כי קביעותיו של בית המשפט קמא בנוגע לשטח המחלוקת נובעת מהמצב התכנוני הקיים, ומתעלמת מהזכויות הקנייניות שאותן הוכיחו; כי עיקרון ודאות המרשם אינו רכיב יחידי בהכרעה בסכסוך במקרקעין; כי זכויותיהם בשטח המחלוקת נובעות מכמה מקורות נפרדים – זכות אובליגטורית מכוח התחייבותו של בן גפן במסגרת הנספח להסכם המכר, זכות מכוח החזקתם בפועל בנכס מאז שנת 1951, זכויות שביושר, והפרת חובת תום הלב מצד המשיבים. בצד האמור, טוענים המערערים כי ביצוע פסק הדין בכל הקשור לסילוק ידם משטח המחלוקת יביא לנזק בלתי הפיך לביתם. זאת, שכן תשתיות המבנה נמצאות בשטח המחלוקת. בעניין זה, מבקשים הם להוסיף ראיות נוספות בערעור: חוות דעת של מהנדס בניין מיום 3.2.2009 המתייחסת לקושי בהעברת הגדר לפי הוראות פסק הדין, והחשש מפני ערעור יציבות יסודות מבנה כתוצאה מכך. 6. המשיבים סומכים את ידיהם על פסק-דינו של בית המשפט קמא, מטעמיו. לדבריהם, המערערים לא הוכיחו קיומן של זכויות אובליגטוריות או קנייניות בנוגע לנכס, וממילא לא הוכיחו כי זכויות אלה גוברות על זכויותיהם של המשיבים כבעלים רשומים של מקרקעין מוסדרים. לעניין זה מדגישים המשיבים כי השגותיהם של המערערים הם על ממצאי עובדה של הערכאה הדיונית. עוד נטען כי הליכים תכנוניים שהתקיימו לפני למעלה מעשור והמערערים היו צד להם, נערכו על יסוד מצב הזכויות הרשום במקרקעין. על כן, הגשת התובענה דנן היא ניסיון נוסף להשיג על התכניות שאליהן התנגדו המערערים, תוך שיהוי רב ובהליך שאינו מתאים. בצד האמור, טוענים המערערים כי בערעור מועלות טענות חדשות (עובדתיות ומשפטיות) שלא בא זכרם במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי. המשיבים מתנגדים לצירוף חוות הדעת מטעם מהנדס הבניין, בטענה כי אין מקום להגישה בשלב הערעור. לשיטתם, מדובר בחוות דעת שנערכה שנים לפני פסק הדין קמא, והמערערים – מטעמיהם – לא מצאו לנכון להגישה לבית המשפט המחוזי. ממילא, לשיטת המשיבים, אין לשאלת הנזקים הנטענים כל השלכה לעניין התוצאה בהליך דנן, משנקבע כי למערערים אין זכויות קניין בשטח המחלוקת. 7. בעקבות דיון בערעור שהתקיים ביום 25.1.2012, הסכימו הצדדים כי דרך ביצוע פסק-הדין נושא הערעור תובא לגישור. בדיון שהתקיים לפנינו ביום 6.2.2013, הוצע לצדדים – להגיע לפתרון מוסכם בנוגע לאופן ביצוע פסק הדין על מנת להביא לסיומו הכולל של הסכסוך ולהימנע מהתדיינויות עתידיות באשר לאופן ביצוע פסק הדין. משלא הושגה הסכמה, אין מנוס מהכרעה על פי שורת הדין. 8. לאחר שבחנו את הטענות המפורטות שהעלו בפנינו הצדדים בכתב ועל-פה, לא מצאנו כי יש בפי המערערים טענה המצדיקה התערבות בפסק-דינו של בית משפט קמא. משהגענו למסקנה כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא בפסק-דינו, כי הממצאים שנקבעו בו תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק, אנו סבורים כי ניתן לאמץ את ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא מנימוקיו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). 9. לא מצאנו להתיר את צירוף חוות הדעת ההנדסית כראיה נוספת בשלב הערעור. הלכה מושרשת היא כי לבעלי דין לא עומדת זכות להביא בשלב הערעור ראיות נוספות לאלה שהובאו בפני הערכאה הדיונית, וכי הדבר יותר רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל (תקנה 457(א) לתקנות; ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 141, 147 (1984); ע"א 1773/06 אלף נ' קיבוץ איילת השחר, פסקה 17 (19.12.2000)). לא מצאנו להיעתר לבקשה לצירוף ראיות נוספות בשלב הערעור לפי אמות המידה המקובלות בכגון דא. כידוע, משקל מכריע ניתן לאפשרות שעמדה בידי בעל הדין המבקש לצרף את הראיות להגישן בשלב הדיוני הקודם (ענין צנעני לעיל). כפי שציינו המשיבים, חוות הדעת ההנדסית שביקשו המערערים לצרף נערכה זמן רב לפני מתן פסק הדין, ולכן היה בידם להגישה לבית המשפט קמא. בנוסף, חזית המחלוקת, שהותוותה בכתבי הטענות של הצדדים בערכאה הדיונית נסבה על השאלה הקניינית ולא על ביצוע פסק הדין. הטענה בדבר הנזק כפועל יוצא של סילוק ידם של המערערים משטח המחלוקת לא הועלתה על ידי המערערים בכתב התביעה ואף לא בכתב ההגנה בנוגע לתביעה שכנגד לסילוק יד, אלא רק בשלב החקירה הנגדית (פס' 17 לפסק הדין קמא). ממילא, קבלת חוות הדעת אינה נדרשת להכרעה במחלוקת שהותוותה בכתבי הטענות בערכאה הראשונה. 10. למותר לציין כי אין בדחיית הערעור משום נקיטת עמדה בכל הקשור לאופן ביצוע פסק הדין – שאלה שלא הוכרעה על-ידי בית המשפט קמא, וממילא אינה עומדת להכרעתנו בשלב הערעור. בשולי הדברים, ובאופן נפרד מהכרעתנו בערעור, נמליץ לצדדים – במיוחד בהיבט הבטיחותי – להגיע להסכמה באשר לביצוע פסק הדין, בין בדרך של מינוי מומחה (כגון מהנדס קונסטרוקציה) לביצוע פסק הדין, ובין בכל דרך אחרת שיראו לנכון. הערעור נדחה אפוא. המערערים ישאו בשכר טרחת עורך דין של המשיבים 19-1 בסך 25,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ז בשבט התשע"ג (‏7.2.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11073280_M14.doc יב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il