ע"פ 7320-07
טרם נותח
פלוני נ. מדינת ישראל
סוג הליך
ערעור פלילי (ע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"פ 7320/07
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7320/07
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט א' רובינשטיין
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 5.6.07, בת.פ.ח. 1009/06, שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר, וצ' צפת
תאריך הישיבה:
כ"ג בטבת התשס"ט
(19.01.09)
בשם המערער:
עו"ד יובל ליבדרו
בשם המשיבה:
עו"ד זיו אריאלי
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר וצ' צפת) הרשיע את המערער, לאחר שמיעתן של ראיות, בביצועם של מעשי סדום, מעשים מגונים, מעשה מגונה בפומבי, ניסיון למעשים מגונים, תקיפה וסחיטה באיומים. קורבנותיו היו, למרבה הדאבה, קטינים בגילאי 16-11 שנים, אשר נטלו חלק באימוני כדורגל תחת הדרכתו, בקבוצות נוער. מנגד, זוכה המערער מחמת הספק משני אישומים של ניסיון למעשה מגונה ומעבירה של הדחה בחקירה. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-12 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב בתשלום פיצוי בסך 30,000 ש"ח לאחד המתלוננים. כמו כן, הופעל, במצטבר, מאסר על תנאי בן 9 חודשים שעמד נגד המערער. הערעור שבפנינו מופנה נגד הרשעת המערער במיוחס לו בגדרי האישום השני, הרביעי והשביעי, ולחלופין, נגד העונש שהושת עליו.
אפתח ואומר, כי לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור בחלקו, ולהורות על זיכויו של המערער, מחמת הספק, מהעבירה אשר יוחסה לו בגדרי האישום הרביעי לכתב-האישום. מנגד, לא מצאתי מקום להתערב בהרשעתו באישומים השני והשביעי.
כתב-האישום וההליכים בבית-המשפט קמא
2. במועדים הרלוונטיים לכתב-האישום שימש המערער מדריך כדורגל בקבוצות נוער. בגדרו של כתב-האישום יוחסו לו עבירות מין ואלימות, אותן ביצע, על-פי הנטען, במספר קטינים אשר נטלו חלק באימונים תחת הדרכתו, במקלט ששימש כמועדון.
המערער כפר בעובדותיו של כתב-האישום, למעט החלק הכללי. הוא הודה כי שימש מדריך כדורגל בקבוצות נוער, במסגרתן התאמנו תחת הדרכתו קטינים רבים, וכי עשה שימוש במקלט כמועדון. בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית-המשפט עמד המערער על טענתו כי מעשי העבירה המיוחסים לו אינם אלא עלילת שווא שרקמו נגדו המתלוננים. לגרסתו, מאז שהחל לעבוד כמאמן, הוא קנה לו אויבים רבים, בין היתר, בדמותם של שכנים למגרש הכדורגל. עוד ברקע לתלונות נגדו, כך לגרסת המערער, עמדה העובדה כי הרחיק ילדים רבים מהקבוצות אותן אימן (מוצג ת/8א; עמ' 100 לפרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי).
3. בתום הבאתן של הראיות הרשיע, כאמור, בית-המשפט המחוזי את המערער בביצוען של מרבית העבירות שיוחסו לו. בהכרעת דינו נסמך בית-המשפט על עדויות הקטינים שנגבו ברובן באמצעות חוקרות ילדים, ולהן מצא סיוע מהותי. עם הראיות המסייעות נמנו, בין היתר, מצבם הנפשי של הקטינים בעת חקירתם, עדויות של קטינים נוספים על המתלוננים בפני חוקרות הילדים, תיאור המעשים הדומים שבוצעו בחלק מן המתלוננים, והתנהגותם של המתלוננים בעת מעשה ולאחריו – בריחתם מן המועדון וסירובם לשוב ולהשתתף באימונים. עוד מצא בית-המשפט סיוע ראייתי בסתירות שנתגלעו בין דברי המערער במשטרה לבין דבריו בעדותו בבית-המשפט, וראיות מהימנות אחרות, בהן עדות עד ההגנה, הקטין א' ס'. בית-המשפט קמא קבע כי עדויות הקטינים בפני חוקרות הילדים הנן סבירות, מהימנות ומשכנעות, וכי בהערכת מהימנותן הבחינו חוקרות הילדים הבחן היטב בין עדויות קבילות שמקורן בהתרשמותם ובחוויתם הישירה של הקטינים, לבין עדויות בלתי קבילות, שמקורן בשמועות. נמצא, כי נוכח החשש מפני "זיהום" העדויות, בשל ריבוי המתלוננים וחרושת השמועות שאפיינה את הפרשה, נסמכו חוקרות הילדים אך על אותן עדויות שהיה ברור כי תיארו אירועים אותם חוו הקטינים באופן בלתי אמצעי. ובלשון בית-המשפט:
"...ככלל, נראה לי שנעשתה עבודה יסודית על ידי חוקרות הילדים שחזרו וחקרו את הילדים ככל שהיה נראה להן שיש צורך בכך, והביעו את התרשמותן ואת הערכת מהימנותן הכללית והפרטנית ביחס לכל אחד מהמתלוננים ומעדי הראיה, תוך הפרדה ברורה בין עדויות בלתי קבילות שמקורן בשמועות ובין עדויות ישירות קבילות המתיחסות לראיה או לשמיעה של עובדות מפלילות או עדויות שמיעה של ילדים ששמעו את הדברים מהמתלוננים עצמם, או שראו את התנהגות המתלוננים בסמוך לאחר הארועים, או בשלב מאוחר יותר, לפני שנפתחה החקירה...כמו כן, נראה לי שהיתה התיחסות זהירה לכל חשש של 'זיהום' בעדויות הילדים ביחס למצבים שהיו יכולים לבלבל בין עדויות ישירות ובין עדויות שמיעה, כאשר ההסתמכות על העדויות התיחסה רק לאותן עדויות שבהן היה ברור מתוך העדויות ומתוך האינטרקציות עם הנאשם, הקונטקסט, וההתיחסות הסנסורית לארועים שחוו הילדים, ובכל מקרה שנותר ספק בקשר לכך הצביעו חוקרות הילדים על אותם ספקות... ככלל, נראה לי שהעדויות הינן סבירות, מהימנות ומשכנעות, שיש בהן כדי להוכיח מעבר לספק סביר את האישומים בהם אני ממליץ להרשיע, ונמצא להן סיוע מהותי ומשמעותי כנדרש בהרשעה על פי עדויות שנגבו על ידי חוקרות הילדים..." (עמ' 65-64 להכרעת הדין).
בית-המשפט המחוזי שלל את האפשרות כי בבסיס הגשתן של התלונות נגד המערער עמדה עלילת שווא שרקמו מי מן הקטינים או הוריהם. תימוכין למסקנה זו מצא בית-המשפט בכך שחשיפת מעשיו של המערער בידי הקטינים נעשתה בצורה הדרגתית:
"...דברי חוקרות הילדים ועיון והתרשמות מצפיה ומשמיעת הקלטות של הילדים שנחקרו על ידיהן ויתר הראיות, מצביעים על דרך היחשפות של המעשים על ידי הילדים בדרך הדרגתית, מתפתחת, שלא קדמה לה כל יוזמה נקמנית מצד מי מהילדים או מצד הוריהם, ואף שקדמה לחקירה תקופה בה התהלכו שמועות על כך שהנאשם פוגע מינית בילדי קבוצות הכדורגל שלו, נעשתה על ידי חוקרות הילדים הבחנה ברורה בין עובדות המושתתות על שמועות בלתי קבילות ובין ההסתמכות על ראיות ישירות קבילות כאמור..." (שם).
מנגד, התרשם בית-המשפט קמא כי עדות המערער אינה מהימנה. בחקירתו במשטרה שמר המערער על זכות השתיקה באופן סלקטיבי. אולם, גם ביחס לאירועים לגביהם נאות למסור פרטים, ולו חלקיים, נתגלעו סתירות בין גרסתו בהודעותיו במשטרה לגרסה שמסר בעדותו בבית-המשפט וראיות מהימנות אחרות:
"...עדות הנאשם אינה נראית לי סבירה ומהימנה... הנאשם בחר לעצמו לשמור על זכות השתיקה באופן סלקטיבי, ובכך להימנע מחשיפת גרסתו ביחס לכל אחד מהארועים במהלך החקירה, ולהציג את גרסתו המפורטת והמלאה רק לאחר עיון בחומר החקירה ושמיעת עדי התביעה, בעת שיכול היה להתאים את גרסתו לראיות המאשימה. ביחס לחלק מהארועים, בהם התיחס הנאשם לקטעי דברים, על אף השמירה על זכות השתיקה נמצאו סתירות בין דבריו במשטרה ובין עדותו בבית המשפט וראיות מהימנות אחרות..." (שם, בעמ' 66-65).
אעמוד להלן על האישומים ועל ההכרעה בהם, באופן פרטני.
האישום הראשון (ביחס למתלונן י' ב')
4. באישום זה יוחסה למערער עבירת תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי הנטען, במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה, במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר 2005, השתתף המערער במסיבה בביתם של קטינים אותם הדריך. במקום נכח המתלונן י' ב', קטין כבן 16. במהלך המסיבה פנה המערער לי' ב' וביקש כי יאפשר לו לנשק את צווארו ולעשות לו "היקי" (שטף דם תת-עורי). משסורב, תקף המערער את י' ב', הכה אותו נמרצות באגרופיו ובעט בו בכל חלקי גופו.
בית-המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו באישום זה, בהסתמך על עדות המתלונן י' ב' אשר נמצאה מהימנה, ונתמכה בעדותו של המתלונן ס' ח', לפיה הוא נכח במסיבה וראה את המערער מכה את י' ב' ובועט בו. בית-המשפט לא מצא בעובדה כי הודעתו של י' ב' במשטרה הייתה מצומצמת מן העדות שמסר בבית-המשפט, כדי לפגום במהימנותו. לפער זה, נקבע, מצוי הסבר מספק בדמות הקושי בו נתקל י' ב' בתיאור האירוע במלוא חומרתו במעמד החקירה, וחששו מן המערער. מנגד, עדותו של המערער באשר לאישום זה סתרה דברים שמסר בחקירת המשטרה ואף כללה פרטים כבושים שנמסרו לראשונה בבית-המשפט, ולפיכך נמצאה בלתי מהימנה.
האישום השני (ביחס למתלונן ס' ח')
5. בגדרי האישום השני יוחסו למערער תקיפה וסחיטה באיומים, עבירות לפי סעיפים 379 ו-428 רישא לחוק העונשין. באירוע המתואר, שהתרחש בחודשים נובמבר-דצמבר 2005, עובר לאימון כדורגל, שהו המערער וס' ח', קטין בן 16, במועדון. במעמד זה סגר המערער את דלת המועדון ונעלהּ על בריח, וביקש מס' ח' כי יעסה את ברכו שכן הוא סובל מכאבים. משסירב ס' ח' להיענות לבקשה זו, איים עליו המערער כי יכה אותו. המתלונן עמד בסירובו. או אז נטל המערער שוט שהיה במקום, והצליף באמצעותו בס' ח' בגבו. לאחר דברים אלו, שב המערער וביקש מס' ח' לעסותו. ס' ח' העמיד פנים כי הוא מסכים, וביקש מהמערער לפתוח את דלת המועדון. משנפתחה הדלת, הוא נמלט מן המקום.
אף ביחס לאישום זה מצא בית-המשפט קמא כי הוכחה אשמתו של המערער במידה הנדרשת בפלילים. זאת, תוך שהוא מעדיף את גרסת המתלונן לאירוע, אותה מצא מהימנה, על-פני עדותו של המערער. בית-המשפט קמא דחה את טענת המערער לקיומן של סתירות בין הודעתו של ס' ח' במשטרה לעדותו בבית-המשפט. זאת, באשר ההודעה במשטרה כלל לא הוגשה כראיה במשפט. עוד נקבע, כי אין בכך שהשוט לא אותר כדי לפגום במהימנות דבריו של המתלונן. זאת, בין היתר, נוכח העובדה כי אף המתלונן ש' ג', שעדותו נמצאה מהימנה, העיד כי ראה את השוט במועדון. גם העובדה שלא הומצא תיעוד רפואי אודות חבלותיו של ס' ח' לא גרעה ממהימנות עדותו, שכן לדבריו הוא כלל לא פנה לקבלת טיפול רפואי. באשר לאי-זימונם לעדות של שני הקטינים הנוספים, שלגרסת ס' ח' נכחו באירוע (י' ס' וש' ת'), נקבע כי אף למערער עמדה האפשרות לזמנם למתן עדות לצורך סתירת גרסתו של ס' ח', ואין לזקוף את היעדרם לחובת התביעה. לבסוף, שלל בית-המשפט את האפשרות כי ס' ח', שממהימנותו הוא התרשם, כאמור לעיל, רקם עלילת שווא נגד המערער.
האישום השלישי (ביחס למתלונן א' ד')
6. באישום זה יוחסה למערער עבירה של ניסיון למעשה מגונה, לפי סעיף 348(ב) בצירוף סעיפים 345(ב)(1) ו-25 לחוק העונשין. על פי הנטען, לקראת סוף שנת 2004, בתום אימון הכדורגל, הורה המערער לקטינים לצאת מהמועדון, למעט המתלונן, א' ד', אז כבן 10 שנים בלבד. המערער נעל את דלת המועדון, ביקש מא' ד' לשבת, נפנה להתיישב לידו, וניסה לגעת בגופו לשם גירוי וסיפוק מיני. בעדותו ציין א' ד', כי נוכח השמועות אודות המעשים שביצע המערער בחבריו, הרי משקרב אליו המערער התעורר בו חשש, ועל כן רץ לעבר הדלת, פתח אותה ונמלט מן המקום (מוצג ת/20ב).
בית-המשפט קמא זיכה את המערער מהעבירות שיוחסו לו בגדרי אישום זה, מחמת הספק. גרסת המתלונן, לפיה חש כי המערער מבקש לגעת בו, נמצאה אמנם מהימנה. אולם, נקבע כי נותר ספק אם בבסיס המעשים של המערער עמדה התכלית של גירוי, סיפוק או ביזוי מיני, ועל כן לא הוכח כי התגבש במערער היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה זו. אף נותר ספק אם נעילת הדלת על ידי המערער הייתה תחילתו של ביצוע, באופן שאף קיומו של היסוד העובדתי הנדרש בעבירה לא הוכח במידה הנדרשת בפלילים.
האישום הרביעי (המתלונן מ' א')
7. גם באישום הרביעי הואשם המערער בניסיון למעשה מגונה. על-פי הנטען, בסמוך לחודשים יולי-אוגוסט 2005, בשעות הלילה, הבחין המערער במ' א', קטין כבן 12, בגן השעשועים הסמוך למועדון. המערער פנה למתלונן והזמינו להצטרף אליו למועדון, ומ' א' נעתר לכך. בין השניים התפתחה שיחה, במהלכה ביקש המערער ממ' א' לפשוט את בגדיו ושאל אותו "אם הוא בקטע של לעשות ביד". מ' א' סירב וציין כי אין ברצונו לפשוט את בגדיו. על כך הגיב המערער בבקשה נוספת כי המתלונן יתפשט, באומרו כי "לא יאנוס אותו". נוכח חששו מן המערער, עזב מ' א' את המקום.
המערער הורשע בעבירה שיוחסה לו, לאחר שבית-המשפט העדיף את עדות המתלונן בפני חוקרת הילדים, על אף סתירות קלות שנפלו בה, על-פני עדותו. עוד ניתן משקל להתרשמותה החיובית של חוקרת הילדים מאופן מתן העדות על ידי מ' א', כמו גם להתרשמותה כי הוא חווה את האירוע באופן ישיר:
"...חוקרת הילדים התרשמה שהילד שיתף פעולה, הישיר מבט, ענה לענין, התיחס לאופי הארוע, לתוכן השיחה עם הנאשם, ציטט מדבריו והתיחס לזמן מוערך ולמקום, והתרשמה כי הוא חווה את אשר סיפר..." (עמ' 70 להכרעת הדין).
ראיות הסיוע, הדרושות להרשעה בהסתמך על עדות המתלונן בפני חוקרת הילדים, נמצאו בעדותו של קטין נוסף, ד' נ', בפני החוקרת, לפיה מ' א' סיפר לו ולאחרים כי המערער דרש ממנו לפשוט את מכנסיו והוא ברח; ובמצבו הנפשי של מ' א' במהלך החקירה, בגדרה הוא הביע חשש כי המערער יכה אותו, ואף הגיב בחרדה ועיניו נתמלאו דמעות עת נשאל אודות האפשרות כי יעיד במשפט. לכל אלה הצטרפו ראיות סיוע כלליות, עמן נמנו, בין היתר, ראיות בדבר מעשים דומים שביצע המערער בקטינים אחרים בגדרה של מערכת יחסים זהה, אשר אופיינה בהיותם נתונים תחת מרותו כמאמנם. לכך הצטרפו ראיות בדבר סתירות שנתגלעו בגרסתו של המערער, כמפורט לעיל.
האישום החמישי (המתלוננים ש' ג' וב' צ')
8. באישום זה יוחסו למערער עבירות של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בצירוף סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין; מעשה מגונה, לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(3) לחוק; וניסיון למעשה מגונה. נטען, כי במועד כלשהו בחודשים ספטמבר-נובמבר 2005, בשעות הערב, שהה המערער מחוץ למועדון עם קטינים רבים, ביניהם ש' ג' וב' צ', שניהם כבני 12. במעמד זה פנה המערער לש' ג' וביקש כי ייכנס עמו למועדון וכך עשה. בתוך המועדון דרש המערער מהקטין מספר פעמים לפשוט את מכנסיו ותחתוניו, עד שזה נעתר לכך. בהוראת המערער, נשכב ש' ג' על הספה במועדון, ואז החדיר המערער, פעם ופעמיים, את אצבעו לפי הטבעת של הנער, שפשף את איבר מינו ומצץ אותו. כמו כן, נשק המערער לש' ג' בפיו. לאחר דברים אלה, פנה המערער לש' ג' וביקש כי יקרא לחברו ב' צ'. משנכנס ב' צ' למועדון, ביקש המערער גם ממנו כי ישב על הספה, והקטין נעתר לבקשתו זו. או-אז פנה המערער לב' צ' מספר פעמים בשאלה אם הוא אוהב אותו, ודרש כי יפשוט את מכנסיו. המערער שב על דרישתו זו מספר פעמים, תוך שהוא מציין בפני ב' צ' כי לא יאונה לו כל רע. המערער אף הציע לב' צ' כי ילמד אותו כיצד להתנשק "נשיקה צרפתית". המתלונן, אשר נבהל ממעשי המערער, סירב להצעה והסתלק מן המועדון באמתלה כי עליו לשוב לביתו.
בית-המשפט קמא קבע כי הוכחה, במידה הנדרשת בפלילים, אשמתו של המערער בביצוע העבירות במתלונן ש' ג'. עדות המתלונן בפני חוקרת הילדים, חרף סתירות עליהן הצביע המערער, נמצאה מהימנה, ונמצא לה סיוע בדמות עדויותיהן של אמו, של היועצת בבית-ספרו ושל סגנית המנהלת של בית-הספר, בדבר מצבו הנפשי הקשה של ש' ג' עובר להגשת התלונה במשטרה. לכך הצטרפה עדות הקטין י' ר' (בהכרעת-הדין צוין שמו בטעות כי' ב'), לפיה הוא נכח במקום ושמע את המערער מבקש מהמתלונן לפשוט את מכנסיו, ואת ש' ג' מציין בפני המערער: "מספיק אני צריך ללכת". כן ציין י' ר', כי ש' ג' סיפר לו אודות אירוע נוסף, בגדרו הורה לו המערער לפשוט את מכנסיו, והחדיר את אצבעו לפי הטבעת שלו. בית-המשפט שלל אפשרות כי מדובר בעלילת שווא, נוכח העובדה כי חשיפת המעשים על ידי ש' ג' נעשתה בצורה הדרגתית ומתפתחת, ולוותה בקושי רגשי ניכר.
מנגד, זיכה בית-המשפט את המערער מהעבירות שיוחסו לו באשר למתלונן ב' צ', לאחר שלא נמצאו ראיות סיוע מספיקות לעדותו של ב' צ' בפני חוקרת הילדים. בית-המשפט אמנם התרשם כי עדויותיהם של הקטינים א' ב', ש' ג' וי' ר' באשר למעשים שבוצעו בב' צ' הן מהימנות, אולם נותר ספק שמא מקורן בשמועות. בנסיבות אלו לא מצא בית-המשפט המחוזי כי ניתן להסתפק בראיות הסיוע הכלליות שהוצגו לשם הרשעת המערער.
האישום השישי (ביחס למתלונן ש' ג')
9. בפרק השישי הואשם המערער בעבירות של מעשה סדום, מעשה מגונה, מעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 349(ב) לחוק העונשין, והדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק. על-פי הנטען, מספר ימים לאחר קרות האירוע נושא האישום החמישי, שב המערער ופגש בקטין ש' ג', ושידלוֹ להיכנס עמו למועדון, שם שכנעו לפשוט את מכנסיו ותחתוניו. הוא מישש את ישבנו של ש' ג' והחדיר את אצבעו, המרוחה במשחה, לפי הטבעת של ש' ג', מספר פעמים. בהמשך ליקק המערער את פי הטבעת של הנער, הפך אותו על גבו, שפשף את איבר מינו באמצעות משחה, מצץ אותו והחדיר את אצבעו פעם נוספת לפי הטבעת של ש' ג'. לאחר דברים אלו פתח המערער את מכנסיו, הוציא את איבר מינו, ודרש כי ש' ג' יגע בו ו"ירגיש מה זה זין". הקטין סירב לבקשתו זו, התלבש ופנה לביתו. במטרה למנוע מש' ג' לספר לאחרים על דבר המעשים, או להתנגד למעשים נוספים בעתיד, מסר המערער לש' ג' תלושי מזון ואף קנה לו נעלי ספורט.
המערער הורשע בעבירות המין שיוחסו לו באישום זה, לאחר שלעדותו המהימנה של המתלונן נמצאו ראיות סיוע משמעותיות, בדמות מצבו הנפשי הקשה של המתלונן, ועדותו של קטין אחר בפני חוקרת הילדים (עליהם עמדתי בהרחבה לעיל, בהתייחס למעשים שיוחסו למערער בקשר עם מתלונן זה בגדרי האישום החמישי לכתב-האישום). מנגד, זיכה בית-המשפט את המערער מעבירת ההדחה בחקירה, בהיעדר ראיות מספיקות לכך שהתלושים ניתנו לש' ג' במטרה להשפיע על הודעתו בחקירה.
האישום השביעי (המתלונן א' ת')
10. באישום זה יוחסו למערער עבירה נוספת של תקיפה, מעשה מגונה וניסיון למעשה מגונה. בכתב-האישום נטען כי ביום 31.12.2005, בסמוך לחצות הלילה, שהה המערער במועדון יחד עם מספר קטינים, ביניהם א' ת', בן 13. המערער ביקש מכל הקטינים, למעט א' ת', לעזוב את המועדון, נעל את הדלת אולם הותיר את המפתח בחור המנעול. אז פתח המערער בשיחה עם א' ת' בנושא כדורגל, ובמהלכה ציין בפניו כי הוא אוהב אותו ואף נשק לו בלחיו. המערער דרש, ושב ודרש, מא' ת' שיתפשט, אולם הלה סירב, ובעקבות כך סטר לו המערער על פניו, והמתלונן נמלט מן המקום.
המערער הורשע באישום זה לאחר שבית-המשפט העדיף גם הפעם את עדות המתלונן בפני חוקרת הילדים על-פני זו של המערער. בית-המשפט נסמך על התרשמותה של חוקרת הילדים, כי א' ת' חווה על בשרו את שתאר, וסיוע לדברים שמסר נמצא בעדויותיהם של קטינים נוספים, א' א' וי' ר', בפני חוקרת הילדים. זו גם זו הותירו בחוקרת הילדים את הרושם כי מדובר בעדויות מהימנות, הנסמכות על חוויתם את האירוע באופן בלתי אמצעי.
הטענות בערעור
11. השגותיו של המערער נגד הרשעתו מופנות ברובן נגד ממצאיו של בית-המשפט קמא בדבר ראיות הסיוע לעדויות שגבו חוקרות הילדים. ואלו עיקר טענותיו:
א) עדויות הקטינים "זוהמו" עקב חרושת שמועות ענפה, שהתנהלה עובר לחקירתם בידי חוקרות הילדים, בדבר מעשיו של המערער בנערים שתחת הדרכתו. שיחותיהם של הקטינים בינם לבין עצמם יצרו קושי ממשי להבחין אילו מהעדויות היו קבילות ואלו היו עדויות שמיעה. בנסיבות אלו, אף קיים קושי לומר כי עדויות הקטינים בפני חוקרות הילדים הן ראיות ממקור עצמאי, ועל כן אין הן יכולות לשמש ראיות סיוע.
ב) באשר להרשעה באישום השני - לקביעתו של בית-המשפט קמא בדבר מהימנות גרסתו של המתלונן ס' ח' אין על מה לסמוך, הואיל והעדות היתה רצופה סתירות ופירכות. הקטינים ש' ת' וי' ס', שנכחו לטענת המתלונן באירוע, והורי המתלונן שהבחינו לדבריו בצליפות השוט על גבו, לא זומנו כלל למתן עדות, וחזקה כי לו העידו, לא הייתה עדותם תומכת בגרסת המתלונן. אף השוט לא נמצא, ולא קיים כל תיעוד רפואי אודות חבלות בגופו של הקטין.
ג) ביחס לאישום הרביעי - עדות המתלונן מ' א' בפני חוקרת הילדים אינה מהימנה ויש לייחס לה משקל מועט, בפרט נוכח העובדה כי מ' א' נטל חלק פעיל בחרושת השמועות. לגוף העדות, מ' א' הכחיש בתחילה כי סיפר את סיפור הפגיעה בו למי מן הקטינים, אולם בהמשך שינה מגרסתו וטען כי סיפר על כך לב' צ'. אולם, ב' צ' בעדותו לא מסר כי שמע את סיפורו של מ' א'. מנגד, הקטינים ש' ג' וד' נ' אמנם ציינו בעדותם כי שמעו מפי מ' א' את סיפור הפגיעה בו, אולם עדויותיהם רצופות סתירות פנימיות, ואינן מתיישבות עם עדות המתלונן מ' א' עצמו. שנית, ראיות הסיוע באישום זה – עדויות קטינים הנסמכות על שמועות, זהות בטיבן לאלו שהוצגו באשר לחלקו השני של האישום החמישי, ממנו זוכה המערער בהיעדר סיוע לגרסת המתלונן. עדותו של ד' נ' הייתה עדות שמיעה פסולה, והגשתה כראיה לעצם האמירה בלבד, להבדיל מראיה לתכנה, שוללת ממנה את כוחה המסייע. גם העדויות בדבר מעשים דומים אינן מקימות סיוע ראייתי, באשר אין בראיות ממין זה כדי לבסס את עצם ביצוע המעשים, אלא לכל היותר את קיומו של היסוד הנפשי בנאשם, שטען כי המעשים המיוחסים לו בוצעו בתום לב או בשגגה. לבסוף, לא הוכח קיומם של יסודות עבירת הניסיון לביצוע מעשה מגונה. ככל שהדבר נוגע ליסוד הנפשי, הרי שלא הוכחה כוונה לבצע מעשה מגונה במ' א' בניגוד לרצונו. השאלה "האם אתה בקטע של להוריד את הבגדים ולהביא ביד" נועדה, אליבא דמערער, אך לוודא את רצונו הכן של מ' א'. היסוד העובדתי לא התקיים, שכן המעשים המיוחסים למערער לא חרגו מגדר הכנה.
ד) גם באישום השביעי יש לייחס משקל מועט בלבד לעדות המתלונן א' ת' בפני חוקרת הילדים, ש"זוהמה" במידה ניכרת והייתה אף היא רצופת סתירות. עדויות הקטינים א' א' וי' ר' אינן יכולות לשמש ראיות סיוע, נוכח הסתירות הפנימיות שנתגלו בהן, הפער הניכר בינן לבין עדות המתלונן, והעובדה כי הושתתו ברובן על שמועות. לכך מצטרפת העובדה, כי חוקרת הילדים עצמה התרשמה כי השניים מתארים שני אירועים נפרדים. לבסוף, אין לראות במעשה הנשיקה משום מעשה מגונה, שכן דובר אך ב"נשיקה רגילה" בין שני מכרים, שלא הוכח כי נעשתה לשם גירוי, ביזוי או סיפוק מיני, ואין מתקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת מעשה מגונה.
ה) באשר לגזר-הדין, לרבות שיעור הפיצוי למתלונן - יש להקל בעונש נוכח נסיבותיו המקלות של המערער. ראשית, אין מדובר בעבריין מין מועד. אמנם, לחובתו הרשעה אחת בתחום עבירות המין והמוסר (מגזר-הדין עולה, כי בעברו הורשע המערער בעבירת סרסרות), אולם מאז חלפו שנים רבות. עוד יש לייחס משקל לנסיבות חייו האישיות הקשות של המערער. לבסוף, נטען כי בית-המשפט קמא טעה כאשר זקף לחובת המערער את העובדה כי בחר לכפור בעובדות כתב-האישום ולנהל משפט.
12. המשיבה, מנגד, סומכת ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, הערעור מופנה ברובו נגד ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות, בהם אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. לגופו של עניין, נטען כדלקמן:
א) הובאו די הצורך ראיות מסייעות לעדויות הקטינים בפני חוקרות הילדים, והכוונה למצבם הנפשי הקשה של הקטינים, אשר רבים מהם הביעו חשש מן המערער; לאמרות מפי המערער שהיה בהן לבטא תחושת אשמה; לשקרי המערער; לראיות בדבר מעשים דומים ולעדויות תומכות מפי קטינים אחרים. העדויות אף זכו לתימוכין בהתרשמותן של חוקרות הילדים, כי הן עסקו באירועים אותם חוו הללו באורח בלתי אמצעי.
ב) לא קיימת כל ראיה ל"זיהום" עדויות הקטינים. אלה אמנם שוחחו בינם לבין עצמם, אולם חוקרות הילדים התרשמו כי הם הבחינו היטב בין אירועים שחוו בעצמם או שהיו עדים להם ממקור ראשון, לבין אירועים עליהם שמעו מפי אחרים. הרשעתו של המערער נסמכה ברובה על התרשמותו החיובית של בית-המשפט מעדויות המתלוננים, שלא התאפיינו בהגזמות ולא ניכרה בהן מגמה להפליל את המערער על לא עוול בכפו. אף צפייה בקלטות המתעדות את חקירת הקטינים מחזקת את המסקנה בדבר מהימנות עדויותיהם. כל אחד מן הילדים תיאר את האירועים בלשונו הוא. חשיפת המעשים בפני החוקרים הייתה הדרגתית ולוותה בקושי רגשי ניכר. אין מדובר, אפוא, בגרסה בדויה, אשר גובשה על ידי הילדים בצוותא חדא.
ג) לגופו של עניין, באישום השני, חרף העובדה שבית-המשפט קמא מוסמך היה להרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו מבלי להיזקק לכל תוספת ראייתית, הרי שלעדות המתלונן נמצאה תמיכה בעדותו של הקטין ש' ג' בפני חוקרת הילדים. הסתירות בעדות המתלונן, להן טוען המערער, אינן משמעותיות, ומכל מקום ניתן להן הסבר בעדות עצמה. אי מציאתו של השוט אינה גורעת מן התשתית הראיתית, שכן המתלונן הודה כי סילק בעצמו את השוט מן המקום. על מעשהו זה של המתלונן אין לתמוה, הואיל והוא העיד כי לכתחילה לא היה בכוונתו לפנות למשטרה, בשל חששו מן המערער. באשר לעדים שלא זומנו, הרי שהמתלונן עומת בעדותו עם הטענה כי הקטין ש' ת' הכחיש את עצם קרות האירוע, אך הוא הוסיף ועמד על גרסתו.
ד) סימני האמת ניכרים גם בעדותו של המתלונן באישום הרביעי. כאשר עומת בחקירתו עם הטענה, כי הדברים שסיפר הם שמועה גרידא, הוא עמד על דעתו כי הדברים מתארים את האירוע כהוויתו. העובדה כי הקטין ב' צ' לא אישר בעדותו כי שמע מפי המתלונן על אירוע הפגיעה בו, אין בה כדי לפגום במהימנות עדותו של האחרון, שכן חוקרת הילדים התרשמה כי ב' צ' מאן למסור פרטים מלאים אודות האירועים, ובהתאמה – עדותו הייתה קצרה וממעטת בפרטים. כך גם באשר לעדות הקטין ש' ג', שחוקרת הילדים התרשמה אמנם כי היא מהימנה ככל שנגעה לתיאור האירועים שחווה בעצמו, אך הביעה ספקות ככל שהדבר נגע לעדות שמסר אודות אחרים. מכל מקום, המתלונן עומת בחקירתו עם פרטים שעלו בעדויותיהם של קטינים אחרים, אולם עמד על גרסתו לאופן התרחשות האירועים. יסודותיה של עבירת הניסיון למעשה מגונה הוכחו כדבעי, שכן הסכמת המתלונן, קטין כבן 13 שנים, לביצוע המעשים ממילא אינה רלוונטית, והמעשים חרגו מגדר הכנה גרידא.
ה) גם המתלונן באישום השביעי מסר גרסה סדורה ומהימנה, אשר לא ניכרו בה הגזמות. כשעומת עם הטענה כי קטינים אחרים סיפרו כי נאנס על ידי המערער, הכחיש את הדבר, ועמד על דעתו כי המערער קרא לו למקלט, נשק בלחיו, ביקש ממנו להתפשט וסטר לו כאשר סירב לעשות כן. נוכח התרשמותה של חוקרת הילדים כי המתלונן קימץ בפרטים בשל הקושי הרגשי הנלווה לחשיפת דבר המעשים, הרי שאין בעובדה כי הקטינים האחרים תיארו בעדויותיהם אירוע חמור מזה שעליו העיד, כדי לפגוע במהימנותו. אף אין יסוד לטענה כי הנשיקה המיוחסת למערער לא עלתה כדי מעשה מגונה. את מעשה הנשיקה יש לבחון על רקע מכלול מעשיו של המערער באותו מעמד, קרי, הנחייתו לכלל הקטינים לעזוב את המקום, נעילת הדלת, העובדה כי אמר למתלונן כי הוא אוהב אותו, ביקש ממנו לפשוט את בגדיו וסטר לו משסירב.
ו) לבסוף, לא קמה עילה להתערב בעונש, ההולם את חומרת מעשיו של המערער ועולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מן הסוג בו הורשע.
דיון
עדויות קטינים בפני חוקרי ילדים – המסגרת הנורמטיבית
13. על סוגית עדותם של קטינים בפני חוקרי ילדים חולשות הוראות החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955. הוראת סעיף 9 לחוק הינה חריג לכלל האוסר על עדות מפי השמועה. היא קובעת, כי עדות ילד בעניינים המנויים בחוק, אשר נגבתה באמצעות חוקר ילדים, כשרה לשמש ראיה בבית-המשפט. "ילד" הינו מי שטרם מלאו לו 14 שנים (סעיף 1 לחוק).
על-פי הוראתו של סעיף 11 לחוק, אין להרשיע אדם בהסתמך על עדות ילד שנגבתה בפני חוקר ילדים, אלא אם נמצאה לה תוספת ראייתית מסוג סיוע (דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621, 624 (1994)). על ראית הסיוע לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: הראשון, כי מקורה עצמאי ונפרד מהראיה הטעונה סיוע. השני, כי היא מסבכת או לכל הפחות נוטה לסבך את הנאשם בביצועה של העבירה והשלישי, כי היא נוגעת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין (ע"פ 1301/92 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749, 759 (1997)). אין די בקיומו של סיוע "טכני", אלא עליו להיות מהותי (ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 696 (1999)). אולם, אין נדרש כי הסיוע יתייחס לכל פרט מפרטי העדות הטעונה סיוע (ע"פ 5357/93 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה השישית לפסק-דינו של הנשיא מ' שמגר (לא פורסם, 15.5.1994)).
משקלה של ראית הסיוע משתנה בהתאם למשקלה ולמהימנותה של הראיה הטעונה סיוע, ועומד ביחס הפוך לה (ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 360 (1996); ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 302 (1993)). באופן דומה, אף רוחב יריעת המחלוקת אשר נתגלעה בין בעלי-הדין יש בו כדי להשליך על אופייה של ראית הסיוע הנדרשת. בהתאם לכך נפסק, כי ככל שהכחשת הנאשם גורפת, אופי ראית הסיוע הנדרשת לשם ביסוסה של הרשעה יהיה מוגבל יותר (ע"פ 4009/90 פלוני הנ"ל, בעמ' 302; ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 834 (1982)).
עוד נפסק, כי עדות של קטין אחד בפני חוקר ילדים (הטעונה סיוע בעצמה), עשויה לשמש סיוע לעדות קטין אחר בפני חוקר ילדים. אולם, זאת במקרים חריגים "לאחר שבית המשפט קבע את הערך ההוכחתי הגבוה של העדויות, ושלל חשש לשיתוף פעולה בין המתלוננים ונסיון לרקום עלילת שוא כנגד הנאשם" (ע"פ 4009/90 פלוני הנ"ל, בעמ' 304; ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 616, 622 (2001)). גם עדות בדבר מעשים דומים עשויה להקים סיוע לעדות קטין שניתנה בפני חוקר ילדים (ע"פ 1326/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.4.2002); ע"פ 3948/03 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 15 לפסק-דינו של השופט ד' חשין (לא פורסם, 13.11.2006)).
דוגמה נוספת לראית סיוע הנה ראשית הודיה, קרי, ביטויים מפי הנאשם שיש בהם כדי להעיד על תחושת אשם. אף שקרי הנאשם עשויים, במקרים המתאימים, להקים סיוע לעדות העיקרית (ע"פ 7832/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.5.2006)). ואולם, בהערכת נפקותם של שקרי הנאשם על בית-המשפט לנקוט משנה זהירות. זאת נוכח העובדה, כי בבסיסה של אי-אמירת האמת עשויים לעמוד טעמים רבים ומגוונים, ולאו דווקא העובדה כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו (ע"פ 632/83 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 253, 268 (1985)).
ועוד ברור, כי מקום בו עדויות הקטינים "זוהמו" עובר לחקירתם באמצעות חוקר הילדים, בין עקב קיומה של חקירה מוקדמת באמצעות גורם בלתי מקצועי, ובין בשל שיחות שקיימו הקטינים בינם לבין עצמם, יש בדבר כדי לפגום בעצמאות העדויות, באופן שיקשה על שימוש בעדויות הקטינים בפני חוקר הילדים כסיוע לעדויותיהם של קטינים אחרים בפניו (ע"פ 854/04 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 12 לפסק-דינו של השופט י' עדיאל (לא פורסם, 30.3.2005)).
התרשמות חוקר הילדים ממהימנות עדותו של הילד כשרה אף היא לשמש ראיה בבית-המשפט. אולם ההכרעה הסופית בדבר מהימנותה של העדות מסורה לבית-המשפט ואין הוא כבול בהכרעתו זו להתרשמותו של חוקר הילדים (רע"פ 1947/92 כליפא נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 714, 717 (1992); דנ"פ 3750/94 פלוני הנ"ל, בעמ' 626)). התרשמות החוקר משמשת אף ראיה רלוונטית לבחינתה של טענה בדבר "זיהום" עדויות הקטינים (ע"פ 854/04 פלוני הנ"ל, בפסקה 17 לפסק-דינו של השופט י' עדיאל). שאלת ה"זיהום" הינה שאלה עובדתית, אשר ההכרעה בה מסורה לערכאה הדיונית והתערבות ערכאת הערעור בה מוגבלת (ע"פ 4649/01 אסולין הנ"ל, בעמ' 622)).
מן הכלל אל הפרט
14. במוקד הערעור ניצבת טענת המערער כי מהימנותן של עדויות הקטינים נפגמה בשל "זיהומן". טענה זו מתייחסת לחשש כי עדויות הקטינים נסמכו לא רק על אירועים אותם חוו בעצמם, אלא אף על פרטים ששמעו מפיהם של אחרים. עיון בחומר הראיות מלמד, כי לחקירת הקטינים בידי חוקרות הילדים אכן קדמה חרושת שמועות ענפה, בדבר מעשים מיניים שביצע המערער בקטינים. מעדויות הקטינים בפני החוקרות עלה בבירור, כי עובר לחקירתם הם שוחחו ביניהם, תוך שכל אחד מגולל את האירועים אותם חווה או, לחלופין, אירועים אשר שמע מפי ילדים אחרים. דוגמה לכך הם דברים שמסר המתלונן מ' א' בחקירתו מיום 5.1.2006: "כן, ישבנו בשכונה, אז כל אחד סיפר מה קרה לו". וכשנשאל על ידי חוקרת הילדים אודות המועד בו התקיימה שיחה זו, השיב: "לפני שבוע" (מוצג ת/21ב). גם חוקרת הילדים לאה חודדי ציינה בעדותה, כי עובר לחקירת הילדים רחשו שמועות רבות בנוגע למעשים שביצע המערער: "היה שם משהו מאוד חזק בכל העניין של השמועה, אי אפשר להתעלם מזה, זה בא לידי ביטוי אצל כל הילדים שחקרתי. הילדים דיברו ביניהם ושמעו וכל אחד סיפר על מישהו שהוא סיפר ומישהו ששמע..." (עמ' 69 לפרוטוקול הדיון).
בנסיבות אלו, מתעורר ביתר שאת הצורך להבחין בין עדויות קטינים המבוססות על חוויתם את האירוע באופן בלתי אמצעי, אם כמתלוננים ואם כעדים, לבין עדויות הנסמכות על שמועות גרידא. חוקרות הילדים היו מודעות לחרושת השמועות, והקפידו לערוך אבחנה כזו. החוקרת חודדי הוסיפה בעדותה כי "אני משיבה שכבר אמרתי בתחילת עדותי לגבי השמועה שהתגלגלה ושהייתה 'הסטרית ההמון' שזה שמע וזה סיפר, לקחתי את זה בחשבון כשחקרתי את הילדים ובהחלט אני יכולה לומר שלא במקרה עימתתי אותם לא מעט עם השמועות שסיפרו ומה שהיה ידוע לי עוד בטרם הילדים נחקרו..." (עמ' 71 לפרוטוקול הדיון). מאבחנה זו נגזרת, להשקפתי, תוצאתו של הערעור שבפנינו אותו, כאמור, יש לקבל בחלקו.
האישום השני (המתלונן ס' ח')
15. הרשעתו של המערער באישום זה נסמכה, ברובה, על עדות המתלונן ס' ח' בבית-המשפט. כידוע, הלכה מושרשת היא, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית. זאת, נוכח יתרונה של האחרונה, אשר בידה להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640 (2000)). ההתערבות מוגבלת, אפוא, למקרים בהם ברי נוכח התשתית העובדתית הקיימת, כי "לא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם" (ע"פ 7758/04 עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.7.2007)). אמנם, להלכה זו נקבעו עם השנים חריגים. כך, בין היתר, מקום בו הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה לקיומן של סתירות היורדות לשורשו של עניין בעדות; מקום בו אי מהימנותו של העד בולטת לעין; או מקום בו לא ייחסה הערכאה הדיונית כל משקל לגורמים רלוונטיים להערכת העדות – תוכל ערכאת הערעור לתקן את שדרוש תיקון (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 225, 233 (1983); ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (2) 690, 696 (1993)). אולם, לא מצאתי כי עניינו של המערער, ככל שהדבר נוגע לאישום השני לכתב-האישום, נמנה עם אותם חריגים.
ס' ח' העיד כי בעת ששהה במועדון עם המערער, ביקש ממנו האחרון לעסות את ברכו ומשסירב לעשות זאת, הכה אותו המערער בשוט שהיה מצוי במקום. נוכח העובדה כי ס' ח' העיד בעצמו, הרי שבית-המשפט קמא היה מוסמך להרשיע את המערער בהסתמך על עדותו מבלי להיזקק לכל תוספת ראייתית. אף על פי כן, נמצא כי עדות ס' ח' זכתה לתמיכה בעדות הקטין ש' ג' בפני חוקרת הילדים, לפיה הבחין בהימצאותו של שוט במועדון (מוצג ת/1ב, חלק שני).
הסתירות בעדותו של ס' ח' נגעו בעיקרן לשתי סוגיות. הראשונה, עניינה במועד ביצוע העבירה. בתחילת עדותו טען ס' ח' כי האירוע התרחש עובר לאימון כדורגל, אולם בהמשך טען כי האירוע התרחש ביום בו לא התקיים אימון. כשנשאל על-ידי בית-המשפט קמא אודות סתירה זו, השיב: "אני אומר שאני לא יכול לזכור אם זה היה ביום האימון או לא" (עמ' 44-43 לפרוטוקול הדיון). הסתירה השניה עניינה בשאלה האם עיסה ס' ח' את רגלו של המערער במעמד האירוע. בעדותו טען ס' ח' כי עיסה את רגלו של המערער מעט. כאמור לעיל, הודעת ס' ח' במשטרה לא הוגשה כראיה. עם זאת, בחקירתו הנגדית עומת ס' ח' עם הטענה, לפיה בהודעתו במשטרה טען כי לא עיסה את רגלו של המערער, אולם עמד על גרסתו כפי שניתנה בבית-המשפט, וציין כי: "זה אותו דבר הכל" (עמ' 47 לפרוטוקול הדיון).
סבורני, כי אין בסתירות הנטענות בעדותו של ס' ח' משום סתירות היורדות לשורשו של עניין, ועל כן אין בהן כדי לפגום ב"גרעין הקשה" של עדותו. בוודאי אין בסתירות אלו כדי להביאני למסקנה, לפיה לא יכול היה בית-המשפט קמא להתרשם כפי שהתרשם, באופן שיש בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור בממצאי המהימנות שנקבעו.
16. טענת המערער בדבר אי זימונם לעדות של עדים רלוונטיים לעדות, אין בה כדי לשנות ממסקנתי. ראשית, הסיבות לדבר לא הובררו די צורכן. מעיקרי טיעונה של המשיבה, כמו גם מכתב-האישום עצמו, עולה כי עדים אלו כלל לא נכללו ברשימת עדי התביעה, ואף אין זה ברור מי מהם נחקר, אם בכלל. בעיקרי הטיעון שהגיש המערער נטען כי העד ש' ת' נחקר, וציין בהודעתו כי לא ידוע לו על כל מקרה בו פגע המערער בילדים. ניסיונותיו של המערער להביא קטין זה לעדות בבית-המשפט לא צלחו, אולם אף הטעם לכך לא הוברר די צרכו.
אכן, הלכה פסוקה היא, כי אי זימונו של עד רלוונטי, עשוי להקים חזקה לפיה לו היה מובא העד למתן עדות לא היה בעדותו כדי לתמוך בגרסת בעל-הדין. אולם, מדובר בחזקה עובדתית הניתנת לסתירה, ונפקותה משתנה בהתאם לנסיבות המקרה הספציפיות (ע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3)453, 478 (2004)). יפים לעניין זה דבריו של השופט מ' עציוני בע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פ"ד לא(2) 737, 743 (1977)):
"אמנם היו מקרים שבהם הימנעותו של בעל-דין מהבאת עד או ממתן עדות תרמה לערעור גרסתו של אותו בעל דין, אך כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו הוא, ובוודאי שאין די בהימנעות כזו בלבד כדי לערער גרסתו של בעל-דין. ב-ע"א 534/69 [3], (בע' 147)דובר על כך שהימנעות כזו היא סיבה נוספת שלא להאמין לגרסתו של בעל-דין, אך לא סיבה מכרעת...".
בענייננו, אמנם עדותו של הקטין ש' ת' לא נשמעה. אולם, ס' ח' עומת בחקירתו הנגדית עם הטענה, לפיה ש' ת' הכחיש כי היה עד למקרים בהם פגע המערער בילדים, ועמד על כך שגרסתו לאירוע מתארת את ההתרחשויות כהוויתן. בית-המשפט קמא מצא את עדותו מהימנה ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעה זו.
אמנם, ייתכן כי ניתן לראות באי חקירתם של העדים הרלוונטיים לעדותו של ס' ח' משום מחדל של המשטרה. ואולם, כפי שציינתי לעיל, למעט העד ש' ת', לא ברור אם יתר העדים הרלוונטיים לעדותו של ס' ח' נחקרו במשטרה אם לאו, ולא הונחה תשתית מספקת למסקנה בדבר קיומם של מחדלים כאמור. ויודגש, אף לו נמצאו מחדלי חקירה, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוביל לזיכויו של המערער. הלכה היא, כי אין מוטלת על התביעה החובה להציג את הראיה הטובה ביותר, ודי כי תציג ראיה מספקת. בסופו של יום, שאלת נפקותם של מחדלי חקירה מוכרעת בהתאם לנסיבות המקרה הפרטניות, תוך בחינת השאלה אם יש בתשתית הראיתית אשר הונחה לפתחו של בית-המשפט, כדי לבסס את הרשעת הנאשם בעבירה שיוחסה לו במידה הנדרשת בפלילים (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, בפסקה השביעית לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין (לא פורסם, 18.5.2006)); רע"פ 8713/04 רצהבי נ' מדינת ישראל, בפסקה השמינית לפסק-דינו של השופט י' עדיאל (לא פורסם, 1.3.2005)). להשקפתי, די בתשתית העובדתית שהוצגה בבית-המשפט קמא כדי לבסס את אשמתו של המערער בעבירות שיוחסו לו.
17. בעובדה שהשוט לא אותר אין כדי לפגום במהימנות עדותו של ס' ח'. ראשית, ניתן לעובדה זו הסבר בעדותו של ס' ח', אשר ציין כי סילק בעצמו את השוט מן המועדון (עמ' 42 לפרוטוקול הדיון). עובדת הימצאותו של השוט במועדון אוששה אף בעדותו של הקטין ש' ג' בפני חוקרת הילדים, כמפורט לעיל. בדיון בפנינו טען המערער, כי לא היה מקום להסתמך על עדותו של ש' ג', שכן אף המשיבה הודתה (בפסקה 45 לעיקרי הטיעון), כי חוקרת הילדים הביעה ספקות ביחס לדברים שסיפר בנוגע למתלוננים אחרים. טענה זו אין בה כדי להועיל למערער, שהרי עדותו בנוגע לשוט, עניינה בפרטים אותם קלט בחושיו הוא, ושלגביהם התרשמה חוקרת הילדים כי הוא מהימן. לבסוף, אין בעובדה כי לא הוגש תיעוד רפואי בעניינו של ס' ח' כדי לגרוע ממהימנותו, שכן הלה העיד כי לא פנה כלל לקבלת טיפול רפואי (עמ' 44 לפרוטוקול הדיון).
על יסוד כל האמור הגעתי לכלל מסקנה כי הרשעתו של המערער באישום השני, בדין יסודה.
האישום הרביעי (המתלונן מ' א')
18. מנגד, אציע לזכות את המערער, מחמת הספק, מהעבירה אשר יוחסה לו באישום הרביעי. אמנם, לא מצאתי כי נפל פגם במסקנתו של בית-המשפט קמא לפיה עדותו של המתלונן מ' א' בפני חוקרת הילדים הייתה מהימנה. אולם, סבורני, כי אין בראיות הסיוע עליהן נסמך בית-המשפט די לביסוס ההרשעה.
בקובעו, כי סיוע לעדות המתלונן מצוי בעדות שמסר הקטין ד' נ' בפני חוקרת הילדים, נתפס בית-המשפט קמא לכלל טעות. בעדותו ציין ד' נ' במפורש, כי המידע שמסר אודות המעשים שבוצעו במ' א' נמסר לו מפי המתלונן עצמו (ת/5א). אף חוקרת הילדים התרשמה, כי עדותו של ד' נ' אינה נסמכת על דברים שהיה עד להם, כי אם על שמועות (ת/5ב) ובלשונה: "[ד' נ'] לא סיפר כל דבר שקרה לו או שהיה עד לו, אלא רק דברים ששמע". מסיבה זו התנגד בא–כוחו של המערער בערכאה הקודמת להגשתה של עדות זו כראיה לאמיתות תוכנה, והיא הוגשה אך כראיה לעצם אמירת הדברים (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות אלו, אין לומר כי מדובר בראית סיוע קבילה, לא כל שכן ראיה עצמאית.
משקבעתי כי אין עדותו של ד' נ' בפני חוקרת הילדים משום ראיית סיוע, יש לבחון אם יתר ראיות הסיוע שנמצאו ביחס לאישום זה, ועניינן במצבו הנפשי בחקירתו וראיות הסיוע הכלליות בדבר מעשים דומים ושקרי המערער, עולות לכדי סיוע מהותי הנדרש לביסוסה של הרשעה בהסתמך על עדות ילד בפני חוקר ילדים. לאחר שבחנתי את כלל חומר הראיות, סבורני כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. אכן, הלכה היא כי מצבו הנפשי הקשה של קורבן עבירת מין בסמוך לאחר ביצוע מעשה העבירה, כמו גם בעת חשיפת האירוע הטראומטי, יש בו כדי להקים סיוע לעדותו (ע"פ 1121/96 פלוני הנ"ל, בעמ' 361). אולם, אין בידי לקבל את מסקנת בית-המשפט קמא, לפיה מצבו הנפשי של מ' א' בחקירה תומך בעדותו. אכן, כשנשאל מ' א' אודות האפשרות שיעיד כנגד המערער, הוא סירב לעשות כן, תוך שהביע חשש מפני המערער וגילה חרדה. ברם, כשנשאל על הטעם שבבסיס חששו זה, ציין כי לאור השמועות שגונבו לאוזניו בקשר עם מקרים אחרים בהם היה מעורב המערער, הוא חושש כי האחרון יכה אותו (מוצג ת/21ב). ויודגש, העבירות בהן הורשע המערער בקשר עם מ' א' אינן עבירות אלימות, אלא עבירות מין. לא נטען בכתב-האישום כי מ' א' נחשף בעצמו לגילויי אלימות מצד המערער. בנסיבות אלו, סבורני כי נותר ספק אם המצב הנפשי המתואר קשור לעבירת המעשה המגונה אשר יוחסה למערער בקשר עם מתלונן זה. בנסיבות אלו, כל שנותר כדי להקים סיוע לעדותו של מ' א' הינן ראיות הסיוע הכלליות שהוצגו. אולם, כשם שלא מצא בית-המשפט קמא, בגדרי חלקו השני של האישום החמישי, מקום להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בהתבסס על ראיות ממין זה בלבד, כך סבורני כי לא ניתן לעשות כן אף בגדרי האישום הרביעי.
לאור כל האמור, בהתחשב במידת הזהירות הנדרשת בהרשעה על-פי עדות קטין בפני חוקר ילדים בכלל, ובנסיבות המקרה המיוחדות בפרט, סבורני כי לא נמצא סיוע מהותי לעדותו של מ' א' בפני חוקרת הילדים, ומשכך אין הרשעת המערער בגדרו של אישום זה יכולה לעמוד.
האישום השביעי (המתלונן א' ת')
19. המתלונן א' ת' נחקר לראשונה בפני חוקרת הילדים ביום ד' בטבת התשס"ו (4.1.2006) (מוצג ת/7א). החקירה נערכה שלא בתיאום מוקדם עמו, לאחר ששוטר הגיע אל ביתו בהפתעה וביקש כי יתלווה אליו לחקירה. מטעם זה, בחקירתו מיעט בפרטים אודות גילויי החיבה שהרעיף עליו המערער ומעשה הנשיקה שביצע בו במועדון. חוקרת הילדים ענבל ליאון התרשמה כי המתלונן נראה מתוח ודרוך במהלך החקירה. אף כי התרשמה שעדותו אמינה, נוכח העובדה כי היתה מעוגנת בקונטקסט, זמן ומקום, סברה חוקרת הילדים כי ייתכן שא' ת' לא מסר בעדותו את כלל הפרטים הנוגעים לאירוע (ת/7ב). לאחר דברים אלה ונוכח העובדה כי מעדויות קטינים אחרים עלה החשש כי המעשים אשר בוצעו בא' ת' חמורים מאלה שתיאר, הוחלט לגבות ממנו עדות נוספת (עמ' 6 ועמ' 30 לפרוטוקול הדיון). ביום י"ב בטבת התשס"ו (12.1.2006) נחקר א' ת' בשנית, הפעם באמצעות חוקרת הילדים רחל נחום. בחקירה זו הוסיף פרטים על האמור בחקירתו הראשונה. חוקרת הילדים התרשמה כי א' ת' מתאר אירוע אותו חווה בעצמו. עדותו נמצאה מעוגנת בזמן ובמקום, וכללה תיאור של מעשי המערער ואת תגובתו-שלו למעשים אלה. חוקרת הילדים הוסיפה וסברה, כי המתלונן מצוי בהלך-רוח המאופיין בקושי רגשי שגרם לו לחשוף את האירועים בהדרגה, וייתכן כי גם בחקירה השנייה לא מסר פרטים מלאים על שאירע לו. מסקנתה זו נסמכה בעיקר על העובדה, כי לגרסת א' ת' הוא שהה ביחידות עם המערער כשעה עד שעה וחצי, אך תיאורו את האירוע היה מינורי והוא קימץ במסירת פרטים אודות השתלשלות הדברים במהלכו של פרק זמן זה (מוצג ת/3ב; עמ' 7 לפרוטוקול הדיון).
20. לאחר עיון בחומר הראיות, לרבות צפייה בקלטת עדותו של המתלונן, נחה דעתי כי לא קם כל חשש מפני "זיהום" העדות. מסקנתי זאת נסמכת על מספר אדנים. ראשית, התרשמותה של חוקרת הילדים, שכמוסבר כשלעצמה היא ראיה קבילה, הייתה כי עדותו של א' ת' נסבה סביב אירוע אותו חווה בעצמו. שנית, העדות לא התאפיינה בהגזמות, ולא ניכרה בה מגמה להפליל את המערער בכל מחיר. נהפוך הוא, בעדותו עומת א' ת' עם הטענה לפיה לגרסת קטינים אחרים ביצע בו המערער מעשים חמורים מזה שתיאר בעדותו. כך, בחקירתו הראשונה עומת א' ת' עם גרסת ש' ג', לפיה נשמע א' ת' כשהוא צועק "תפסיק זה כואב לי", ואף נצפה יוצא מן המועדון ברגליים פסוקות. בחקירתו השניה הוא עומת עם הטענה לפיה לגרסת קטינים אחרים נצפה כשהוא יוצא מן המועדון וסימנים אדומים על צווארו. אולם א' ת' הכחיש טענות אלו מכל וכל, ועמד על גרסתו המצמצמת לאירועים. כאמור לעיל, חוקרת הילדים רחל נחום התרשמה כי המתלונן מתקשה לחשוף את שאירע לו, וכי הוא חווה מצוקה רגשית קשה בעת חקירתו (מוצג ת/3ב; עמ' 7 לפרוטוקול הדיון). בכל אלה יש, להשקפתי, כדי ללמד על אמינות הגרסה שמסר.
21. קיים אמנם קושי להסתמך על עדותו של הקטין י' ר' בפני חוקרת הילדים, כראיה מסייעת לעדותו של א' ת'. חוקרת הילדים הדר אסידו התרשמה כי ככל שהדבר נוגע למעשים שבוצעו בא' ת', מתאר י' ר' בעדותו אירועים אותם חווה כעד, אולם, מנגד, התרשמותה הכללית הייתה כי י' ר' התקשה להבחין באופן מלא בין אירועים להם היה עד בעצמו לאלה שעליהם שמע מפי אחרים. כך, לדוגמה, ככל שהדבר נגע לעדותו בדבר מעשים שבוצעו בקטין ש' ג', התרשמה חוקרת הילדים כי "לא ברור עד כמה דייק או השלים ממקור ידע אחר את אשר שמע בחלון" (מוצג ת/18א). אף בעדותה בבית-המשפט ציינה החוקרת במפורש, כי "אני אומרת ש[י' ר'] מציין בחקירה שלו שהוא שמע את הדברים שאותם הוא תיאר, יחד עם זאת הוא גם מתאר אירועים ספציפיים שהוא נכח בסיטואציה, הוא לא ראה את הפגיעה עצמה אבל הוא נכח בסיטואציה, וההתרשמות שלי היא שמאחר והילד גם שמע מהילדים הנפגעים על הארועים שעליהם הוא מדווח וגם שמע חלקים מהארוע עצמו, ייתכן מאוד והוא עושה השלמה בין מה שהוא שמע כשהוא נכח בסיטואציה ובין מה שהוא שמע מהילדים הנפגעים, ובין השמועות שהוא שמע באופן כללי" (עמ' 62 לפרוטוקול הדיון).
22. אולם, אף בהתעלם מעדותו של י' ר', נמצאו לעדות המתלונן באישום זה ראיות סיוע מהותיות אחרות, שיש בהן כדי לבסס את הרשעתו של המערער. ראש וראשונה היא עדותו של הקטין א' א' בפני חוקרת הילדים. בעדותו ציין הקטין, כי בערב הסילבסטר התקיימה מסיבה במועדון, בגדרה ביקש המערער ממנו ומיתר הקטינים ששהו במקום, למעט א' ת', לצאת מן המועדון. בעת ששהה מחוץ למועדון, בקרבת "מין חור כזה", "מעין דלת חירום", צותת א' א' לנאמר בתוך המועדון, ושמע את המערער מבקש מא' ת' כי יפשוט את בגדיו, את א' ת' מסרב לעשות כן ואת הסטירה שסטר לו המערער בעקבות כך. כשנשאל א' א' מהו המקור לידיעתו כי המערער סטר לא' ת', ציין מפורשות כי שמע את רעש הסטירה ואף הדגים את הדבר לחוקרת (מוצג ת/16ב). ביום י' בטבת התשס"ו (10.1.2006) ערכו חוקרת הילדים רחל נחום והשוטר קובי ג'בוטרו דוח הובלה לקטין א' א' (מוצג ת/4א; מוצג ת/4ב). במעמד זה הצביע א' א' על המקום ממנו שמע את הנעשה בתוך המועדון במועד ביצוע המעשים בא' ת'. בניסוי שערכה חוקרת הילדים במקום, הוברר כי אכן מהמקום בו שהה א' א' ניתן לשמוע קולות דיבור הבוקעים מן המועדון. חוקרת הילדים התרשמה, כי א' א' היטיב להבחין בין מקורות האינפורמציה השונים שעמדו בבסיס כל אחד מן האירועים אותם תיאר, כי עדותו עוגנה היטב בקונטקסט, בזמן ובמקום, וכי היא כללה ציטוט מהימן של קטעי שיחה ואף תיאור סנסורי-שמיעתי של מכה. לבסוף, ציינה חוקרת הילדים כי א' א' נעדר מוטיבציה להפללה, והדבר נלמד מן העובדה כי דיווחו היה מצמצם ודל במלל (מוצג ת/16א). א' א' עומת עם פרטים שעלו בעדויותיהם של קטינים אחרים לאירוע, לפיהן במועד האירוע נשמע א' ת' מציין בפני המערער "די, כואב לי" ואילו המערער מצידו השיב לא' ת' "תתאפק". ואולם, א' א' עמד על גרסתו לפיה לא שמע דברים שכאלו. בכך יש כדי לחזק את המסקנה בדבר מהימנות עדותו, ולשלול את החשש מפני "זיהומה" או מפני רקימתה של עלילת שווא נגד המערער.
23. לא זו אף זו. לעדותו של א' ת' בפני חוקרת הילדים נמצא סיוע נוסף, בראיה הכללית בדבר מעשים דומים, בה דיברתי לעיל. הדמיון בין המעשים שבוצעו במתלונן זה לבין אלה שיוחסו למערער באישומים אחרים בהם הוא נמצא אשם בדין, בא לידי ביטוי בפניית המערער לקטין שנטל חלק באימונים תחת הדרכתו ורחש לו אמון, ביוצרו הזדמנות לשהות עם הקטין ביחידות במועדון, בפנייתו אל הקטין בבקשה כי יתפשט, ובביצוע המעשים המיניים בעקבות כך. ויודגש, מקום בו נזקק בית-המשפט לראיה אודות מעשים דומים כראיית סיוע לראיה העיקרית (להבדיל מראיה יחידה להוכחת עצם ביצוע המעשה או להוכחת זהותו של המבצע), אין נדרש כי הדמיון בין המעשים יעלה לכדי "עדות שיטה" (ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 249, 262 (1985)). אודה, כי לא ירדתי לסוף דעתו של המערער כי בראיות בדבר מעשים דומים שבוצעו בקטינים אחרים אין משום סיוע כאמור. בע"פ 4009/90 פלוני הנ"ל, עליו נסמך המערער, הוכרה במפורש האפשרות לעשות שימוש בעדות קטין אחד אודות מעשים מיניים דומים שביצע בו הנאשם, כראיה מסייעת לעדות קטין אחר. הלכה זו אושרה אף בפסיקה מאוחרת (ע"פ 3948/03 פלוני הנ"ל; ע"פ פלוני 1326/02 הנ"ל)). יפים לעניין זה גם דבריה של השופטת ד' דורנר בע"פ 4721/99 פלוני הנ"ל:
"אכן, בשנים עברו סירבו בתי-המשפט, בהסתמכם על המשפט המקובל האנגלי, לראות בעדויות בדבר עבירות מין שבוצעו באנשים אחרים ראיות סיוע. זאת, בשל כוחן להקים דעה מוקדמת נגד הנאשם על-ידי הצבעה על נטייתו הפלילית... ברם בתפיסה זו חל שינוי. נפסק, בהסתמך על פסיקה אנגלית חדשה, כי עדויות בנותיו הקטינות של נאשם שנגבו על-ידי חוקרי נוער מסייעות זו לזו... אף בארצות-הברית נפסק, כי במשפט על עבירות מין נגד ילדים עדויות על מעשים מיניים דומים בילדים אחרים קבילות לצורך הוכחת האשמה וכסיוע באותם מקרים שבהם הוא נדרש. זאת, משום שמעשים מיניים דומים שבוצעו בילדים אחרים מחזקים את עדות הקורבן ושוללים את הטענה כי הדברים נבדו מן הלב... אכן, לעדויות קורבנות בעבירות מין נגד ילדים משקל סגולי העולה לאין ערוך על הדעה המוקדמת שהן עלולות להקים. הן אינן מצביעות אך על נטייה עבריינית, בדומה לעדויות בדבר עבירות רכוש חוזרות. בעדויות אלה מצויים מאפיינים המלמדים על סטייה מינית של פדופיליה. מחקרים אף הראו כי, ככלל, עבריינות מינית בילדים אינה באה לביטוי במעשה בודד אחד, אלא מדובר בדפוס התנהגות נמשך... קווי דמיון אלה בין המעשים המיניים מכניסים אותם לגדר "מעשים דומים", שראיה על אודותיהם היא קבילה...עם זאת יש להקפיד על כך שהעדות על המעשה הדומה לא תהיה קשורה לעדות הטעונה סיוע" (שם, בעמ' 697).
שקריו של המערער מסייעים אף הם לעדות המתלונן. בבית-המשפט הכחיש המערער מכל וכל כי שהה אי פעם ביחידות עם קטין כלשהו במועדון (עמ' 86, 88 לפרוטוקול הדיון). הדבר הופרך בעדויותיהם של אחרים, לרבות זו שמסר עד ההגנה, הקטין א' ס', אודות מקרים בהם הוא שהה ביחידות עם המערער במועדון (עמ' 108 לפרוטוקול הדיון).
24. לבסוף, אין בידי לקבל את טענת המערער, לפיה אין בנשיקה שנשק למתלונן משום מעשה מגונה. עבירת המעשה המגונה הינה עבירה התנהגותית, המלווה במטרה מיוחדת. ככזו, אין נדרשת תוצאה מסוימת לשם גיבושה. ככל שהדבר נוגע לרכיב העובדתי בעבירה, הרי שהמבחן לסיווג מעשה כמעשה מגונה הינו מבחן אובייקטיבי, קרי מבחנו של האדם הסביר. ואילו מבחינת היסוד הנפשי, נדרש כי המעשה נעשה במטרה להשיג אחת משלוש התכליות המנויות בסעיף 348(ו) לחוק העונשין, קרי: גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים (ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 168, 176 (2004); ע"פ 1694/08 זוהר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.1.2009)). בית-משפט זה הכיר במעשה נשיקה כמעשה מגונה, בנסיבות בהן הוכח כי בוצע לשם סיפוק מיני (ע"פ 190/58 סלאם נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב(3) 1847, 1848 (1958); השוו גם לעש"מ 6737/02 מדינת ישראל נ' זקן, פ"ד נז(2) 312, 330 (2003)). ניסיונו של המערער דכאן לאפיין את הנשיקה כנשיקה תמימה, אין בו ממש. בחינתו של המעשה על רקע מכלול הנסיבות בהן התקיים, היינו, העובדה כי המערער ביקש מכל הקטינים לצאת מן המועדון, העובדה כי סגר ונעל את הדלת, דבריו לא' ת' כי הוא אוהב אותו, ובקשתו כי המתלונן יפשוט את בגדיו, שוב אינה מותירה מקום לספק כי המעשה בוצע לשם גירוי או סיפוק מיני.
מטעמים אלה סבורני כי יש לדחות את הערעור גם באשר לאישום זה.
25. סוף דבר, אציע לחברי לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן זה שהמערער יזוכה מחמת הספק מן המיוחס לו באישום הרביעי, ומנגד יידחו השגותיו על הרשעתו באישומים השני והשביעי. אוסיף ואציע כי נעמיד את תקופת המאסר שנגזרה למערער בגין הרשעתו בפרשה זו על עשר שנים. יתר רכיבי העונש, לרבות המאסר המותנה שהופעל במצטבר, יעמדו בעינם.
ש ו פ ט
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' רובינשטין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, י"ט באייר התשס"ט (13.05.09).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07073200_O05.doc אז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il