התנועה למען איכות השלטון נ. כב' נשיאת בית המשפט המחוזי-השופט

פסק-דין בתיק בג"ץ 731/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 731/11 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר העותרת: התנועה למען איכות השלטון נ ג ד המשיבים: 1. כבוד נשיאת בית המשפט המחוזי-השופטת מוסיה ארד 2. היועץ המשפטי לממשלה 3. פרקליט המדינה 4. מר צחי הנגבי עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד אליעד שרגא; עו"ד דפנה קירו-כהן; עו"ד אורי אפלבום בשם המשיבים 2 ו-3: עו"ד דנה בריסקמן בשם המשיב 4: עו"ד ד"ר גרשון גונטובניק; עו"ד עודד גזית פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותרת כי ניתן צו על תנאי המצהיר כי ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 52987-12-10, כבוד הנשיאה מ' ארד) מיום 13.1.2011 בטלה. במסגרת החלטה זו נדחתה בקשת המדינה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 4063/06, כבוד השופטים י' צור - סג"נ, א' רומנוב, ע' שחם). רקע 1. כנגד המשיב 4 ונאשם נוסף הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים. עיקרו של כתב האישום נוגע למינויים פוליטיים שנעשו על ידי המשיב 4 עת כיהן כשר בממשלת ישראל. האישום הראשון ייחס לשני הנאשמים עבירה של מרמה והפרת אמונים, ולמשיב 4 יוחסו גם עבירות של שוחד בחירות וניסיון להשפיע על בעל זכות הצבעה. האישום השני ייחס למשיב 4 עבירות של עדות שקר ושבועת שקר. ביום 13.1.2010 ניתנה הכרעת דינו של בית משפט השלום ובגדרה זוכה המשיב 4, בדעת רוב, בחלק מן המיוחס לו באישום הראשון, ואילו חלק נוסף מן המיוחס לו באישום זה בוטל. בכל הנוגע לאישום השני הוא הורשע בדעת רוב בעבירה של עדות שקר. לשם השלמת התמונה יצוין כי לגבי הנאשם הנוסף הוחלט ברוב דעות לבטל את האישום המיוחס לו, וערעור על כך הוגש ביום 31.8.2010, כפי שעולה מן העתירה. ביום 9.11.2010 ניתן גזר דינו של המשיב 4 ובגדרו הוטל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח. כמו כן הוחלט בדעת רוב להטיל עליו בנוסף התחייבות בסך 10,000. בנוסף, הוחלט בדעת רוב להטיל עליו קלון. 2. המועד האחרון להגשת ערעור על פסק דין זה היה ביום 23.12.2010, אולם עקב שביתת הפרקליטים הערעור לא הוגש במועדו. לאחר סיום השביתה ביום 30.12.2010 הוגשה לערכאת הערעור, בית המשפט המחוזי בירושלים, בקשה להארכת המועד להגשת הערעור. במסגרת הבקשה טענה המדינה כי הגשת הערעור היא אינטרס ציבורי מובהק שכן המעשים שבוצעו על ידי המשיב 4 בעת כהונתו כשר, הם בעלי סממנים מובהקים של שחיתות, ופסק דינו של בית משפט השלום מחייב בחינה של ערכאת הערעור. בנוסף טענה המדינה כי השביתה שאליה יצאו הפרקליטים, היא מעשה שנעשה מחוץ לשליטתה, בניגוד לדעתה וללא תיאום עימה, ולכן, מדובר ב"תקלה אובייקטיבית" וב"נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין", שיש בהן כדי להצדיק את הארכת המועד. לגבי אינטרס ההסתמכות של המשיב 4, נטען כי הפגיעה בזכויותיו אינה משמעותית, שכן החל ממועד הטיעונים לעונש נמסר לו במספר הזדמנויות שונות על הכוונה להגיש ערעור בעניינו. המשיב אף יכול היה לשער זאת מעצם הגשת הערעור בעניינו של הנאשם הנוסף. המדינה הדגישה כי אין לקבל טענה מצד המשיב 4 שלפיה שינה מצבו לרעה בכך שבחלוף 45 ימים הפך פסק הדין לסופי והופסקה חברותו בכנסת בשל הקלון שהוטל עליו. זאת, הואיל והוא יכול היה להגיש ערעור מטעמו. משנמנע מלעשות כן, עשה זאת על אחריותו ומתוך הבנת הכרוך בכך. בתגובתו לבקשת המדינה טען המשיב 4 כי בקשה מטעם המדינה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין במשפט פלילי אינה מתקבלת אלא במקרים חריגים ביותר, ומקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. עוד נטען על ידו כי למדינה עמדו אפשרויות רבות להגיש את הערעור במועדו, וכן היא יכלה להגיש בקשה להארכת מועד לפני המועד שבו הופסקה כהונת המשיב בכנסת. כמו כן, נטען כי הואיל והערעור עצמו נכתב בזמן השביתה ניתן היה גם להגישו בזמן השביתה, דבר שיכול לעשותו גם מתמחה או שליח. ואולם, נטען כי המדינה בחרה – במודע ולאחר מחשבה – שלא לעשות כן ובכך הפכה את פסק הדין לסופי. עוד הדגיש המשיב 4 כי לאור הכרעת דינו של בית משפט השלום נראה כי חשיבותו של הערעור הצטמצמה עד מאוד, והלכה למעשה בית משפט השלום אימץ מבחינה נורמטיבית את עמדת המדינה. 3. ביום 13.1.2011 נדחתה בקשתה של המדינה להארכת המועד. כבוד הנשיאה מ' ארד קבעה כי מתן ארכה למדינה להגשת ערעור בפלילים ייעשה רק בגין סיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת, ובמקרה דנן אין בקיומה של שביתת פרקליטים כדי להצדיק את קבלת הבקשה. נקבע כי השביתה אינה בגדר אירוע בלתי ניתן לשליטה ואשר לא ניתן לצפותו מראש, המהווה טעם מוצדק להארכת מועד להגשת ערעור פלילי מטעם המדינה. עוד נקבע כי המדינה גם לא עמדה בנטל להוכיח כי פעלה בשקידה סבירה בכל הנוגע להגשת הערעור במועדו, וכי ההימנעות מהגשת הערעור במועדו, מקורה בבחירה של הגורמים המוסמכים לדבר, שלקחו בחשבון את כל ההשלכות של החלטתם. עוד נקבע על ידי בית המשפט כי: "אשר לחשיבות נושא הערעור, הרי שבפסק הדין נתקבלה עמדת המדינה בנושא העיקרי ונקבע כי מינויים פוליטיים מהווים, בנסיבות מתאימות, עבירה פלילית, וכי המשיב עבר עבירה של הפרת אמונים. בנסיבות אלה, אין בחשיבות הנושא, כדי להוות סיבה יוצאת דופן המצדיקה את קבלת הבקשה להארכת המועד ... לבסוף, מן הראוי להדגיש כי המשפט שהתנהל בבית משפט קמא היה בעל היקף רב ונמשך מספר שנים. עדים רבים מאוד העידו, ישיבות רבות מאוד התקיימו ואלפי עמודי פרוטוקול נרשמו. בנסיבות אלה, משנדון התיק לפני הרכב של שלושה שופטים ומשקיבל בית משפט קמא את עמדתה העקרונית של המדינה בנושא העיקרי, לא ניתן שלא להתחשב גם בכך שהזמן השיפוטי מוגבל ורצוי להקצות את משאבי הציבור לתיקים רבים אחרים הממתינים לדיון ולהכרעה". מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים 4. העותרת טוענת כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בלתי סבירה באופן קיצוני באשר היא כופרת במעמדה של זכות השביתה, מתעלמת מחשיבות הנושא ומן ההשלכות הציבוריות רחבות ההיקף ומן הצורך לברר את הסוגיות המשפטיות העולות בפרשה זו. בעתירה מציינת העותרת כי היא עוקבת מזה שנים אחרי הפרשה דנן והייתה מעורבת בהליכים קודמים בעניין זה. העותרת מדגישה בעתירה כי ההחלטה פוגעות בזכות השביתה ומתעלמת מזכותם של הפרקליטים לשבות. לעמדתה זכות השביתה מהווה טעם מוצדק לאיחור במועד הגשת הערעור, ובמקרה דנן קיימת חובה כי בית משפט זה ייתן פסק דין מנחה בסוגיה זו. בנוסף היא טוענת כי לו היו מגישים ראשי המערכת את הערעור היה מכך משום הפרת שביתה ופגיעה במוסד השביתה, ועל כן הנמקתו של בית המשפט המחוזי שגויה. עוד היא טוענת כי במקרה דנן קיימת חובה למנוע את הנזק הציבורי, והארכת המועד המבוקשת יש בה משום ניסיון לצמצם את נזקי השביתה ולכן קיימת חובה על כל הגורמים לפעול למען הקטנת הנזק לאינטרס הציבורי. יתרה מכך, העותרת טוענת כי חשיבות נושא הערעור, ובייחוד בכל הנוגע לטענת ההגנה מן הצדק, מחייבת בירור בערכאת הערעור. בנוסף היא טוענת כי הכרעתו המורכבת של בית משפט השלום בה היו לשופטי ההרכב דעות שונות מחייבת בירור בבית המשפט המחוזי. בסיכומו של דבר, טוענת העותרת, כי במכלול השיקולים והנסיבות נראה כי מקרה זה מצדיק את התערבותו של בית משפט זה. 5. המשיב 4 טוען כי העתירה משוללת כל יסוד וכל מטרתה הפעלת לחץ על ראשי מערכת אכיפת החוק כדי שיפעלו לביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי. המשיב 4 הדגיש כי העותרת אשר כלל לא הייתה חלק מההליכים המשפטיים מעלה כעת, בפני בית משפט זה, טענות שאין להן כל יסוד עובדתי ומשפטי ומכאן שיש לדחות את העתירה. עוד הוא טוען כי הכרעת דינו של בית משפט השלום במישור הנורמטיבי ברורה ביותר ואין מדובר ב"צירוף הכרעות מתמטי". כל שנותר, טוען המשיב 4, הוא עניינו הפרטני, וביתר דיוק, יישומה של הדוקטרינה של הגנה מן הצדק במקרה דנן. מכאן שלא נראה שמדובר בערעור בעל חשיבות כה יוצאת דופן, ואם כך היו פני הדברים, אזי ועדת החריגים שפעלה בזמן השביתה הייתה מאשרת את הגשת הערעור. עוד הוא מדגיש כי לו הייתה לערעור זה חשיבות ציבורית כה מרחיקת לכת, כפי שטוענת העותרת, אז חזקה על ראשי מערכת אכיפת החוק שהיו נוהגים אחרת ולא ממתינים עם בקשת הארכת המועד עד לאחר סיום השביתה. אשר על כן, לטענתו בהתאם להלכות של בית משפט זה יש לדחות עתירה זו על הסף. 6. המשיבים 2-3 טוענים כי יש לדחות עתירה זו על הסף. המשיבים טוענים כי עתירה זו הינה חסרת תקדים מבחינה זו שהעותרת מנסה לתקוף החלטה של בית משפט מבלי שכלל הייתה צד להליכים, ומכאן שיש גם למחוק את המשיבה 1 מרשימת המשיבים. עוד הם טוענים כי קבלת עתירה זו היא למעשה פתיחת פתח לצדדים שלישיים שאינם כלל קשורים להליכים להצטרף להליכים תלויים ועומדים בדרך של הגשת עתירה לבית משפט זה. כמו כן, לטענתם במקרה דנן בהתאם להלכות של בית משפט זה ברור הוא שיש לדחות עתירה זו על הסף, מבלי שקיים כל בסיס משפטי להתערבותו של בית משפט בהחלטות של ערכאות שיפוטיות. המשיבים מדגישים כי נראה שכל מטרתה של עתירה זו הוא לתקוף החלטה של בית משפט בדרך עקיפה ולא בדרך המלך – ערעור. עוד מצוין כי לא בכדי העותרת לא בחרה לתקוף את החלטת היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לערעור נשוא עתירה זו, וזאת ככל הנראה ביודעה את ההלכות הפסוקות של בית משפט זה בעניין התערבות בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. עוד צוין בתגובה כי המשיבים החליטו בסופו של דבר שלא להגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, וזאת לאחר בחינת מכלול השיקולים, על כן יש לדחות עתירה זו. דיון 7. לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים, מצאתי כי דין העתירה להידחות על הסף. בבואנו לבחון עתירה זו עלינו ראשית לכל לבחון את טענות הצדדים בראי המסגרת הנורמטיבית החלה על עתירה זו. מדובר בעתירה כנגד החלטה של בית משפט מחוזי, בבקשה להארכת מועד במשפט פלילי, שהוגשה על ידי עמותה ציבורית שלא הייתה צד להליכים הפלילים שהתנהלו במשך מספר שנים בבית משפט השלום. הלכה ידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ידון בעתירה כנגד החלטות שניתנו על ידי בתי משפט מוסמכים רק במקרים חריגים. "התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהליכים תלויים ועומדים בפניהם של בתי-המשפט שמורה לחריג-שבחריג, ועיקרה הוא בהפעלתה של ביקורת שיפוטית על פעולותיו המנהליות או הסמי-מנהליות של בית-המשפט ורק על אותן מבין אלו, הנגועות בחוסר סבירות קיצוני או שנעשו בחריגה מסמכות" (בג"ץ 3844/07 צבי נ' כבוד השופטת מוסיה ארד (לא פורסם, 22.5.2007)) בבג"ץ 583/87 הלפרין נ' כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683, 702 (1987) נקבע על ידי בית משפט זה כי: "בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים לפני בתי המשפט הרגילים, אלא אם עולה טענה של היעדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור. קביעת הרכבים, קביעת מועדים, דחיית משפטים והעברת תיקים צריכות להיות נושאים, המושארים לשיקול דעתו של הגורם השיפוטי המוסמך בבית המשפט ... לכל מי שמבקש להשיג על התוצאה של החלטה יש, למעשה, פתרון: בתחום האזרחי יש אפשרות לבקש רשות ערעור, וכך הדבר גם מופעל כיום. בתחום הפלילי ניתן לכלול נושאים כגון אלה בטענות הערעור, אם יהיה ערעור (ואם יש בטענות משום ממש) ... הניסיון לשלב את בית המשפט הגבוה לצדק בהליכים האזרחיים או הפליליים, כל אימת שבית המשפט לא יהיה נכון, למשל, לדחות משפט עקב אי יכולתו של עורך הדין להתייצב לדיון ... לא יתרום לתקינות ההליכים אלא היפוכו של דבר" (בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4) 683, 702. ראו גם בג"ץ 4772/05 דהאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.5.2005)). מכאן שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בתי המשפט בהליכים פלילים. לשם תקיפת החלטות של בתי המשפט המוסמכים קיימת הדרך הקבועה לכך בחוק, ובדרך כלל דרך המלך היא בערעור או בבקשת רשות ערעור, בהתאם להליך בו מדובר. אין זה ראוי כי בית משפט זה ישמש אכסניה לשם בחינת החלטותיהם של בתי המשפט המוסמכים, כאילו מדובר בערכאת ערעור. אם נתיר זאת אזי הלכה למעשה נעקוף את ההליכים הקבועים בחוק. נכון הדבר, כפי שציינתי, כי ייתכנו מקרים חריגים בהם יידרש בית משפט זה לעתירות המופנות כלפי החלטות של בתי משפט מוסמכים. מקרים אלו יהיו במקום שבו העתירה מעלה לדיון נושא עקרוני ביותר, בעל השלכות רחבות טווח, ובנסיבות בהן דחייתה של העתירה תגרום להיווצרותו של נזק בלתי הפיך (ראו בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (טרם פורסם, 8.10.2006); בג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360 (2005)). 8. בהינתן מסגרת נורמטיבית זו נראה כי בפני העותרים ניצבת משוכה גבוהה ביותר, ולטעמי עתירה זו לא נופלת בגדר אותם מקרים חריגים ונדירים בהם בית משפט זה יתערב בהחלטות של בתי המשפט המוסמכים. אסביר את טעמי. ראשית, בבואנו לבחון את המקרה הנוכחי עלינו לתת את דעתנו לכך שהעותרת אינה צד להליכים שהתנהלו בבתי המשפט השלום והמחוזי, מכאן שבמקרה דנן ההלכות בדבר אי התערבותו של בית משפט זה מקבלות משנה תוקף מקום שהצד שנפגע מההחלטה, קרי, המדינה המופקדת על האינטרס הציבורי, לא הגישה ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. במצב דברים זו בו החליטה המדינה שלא להגיש ערעור, אין מקום שבית משפט זה יתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בעקבות בקשה של צד שלישי, זר להליך, אלא אם מדובר במקרה חריג שבחריגים, ולא נראה שזהו המקרה. הלכה למעשה בעתירה זו מנסה העותרת "בדלת האחורית" לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי ולכך לא ניתן את ידינו. כמו כן, עצם העובדה שהמדינה, לה קיים האינטרס המוחשי והיא הנפגעת מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לא ערערה על החלטה זו מעידה ככל הנראה כי היא לא רואה פגם כה חמור בהחלטה, וזה מדד נוסף לכך כי ככל הנראה החלטה זו אינה סובלת מפגם כה חמור, כפי שנטען על ידי העותרת. 9. שנית, על אף שלל הטענות של העותרת בדבר חשיבותו הציבורית הרבה ויוצאת הדופן של הערעור, דומה כי אם אכן כך היו פני הדברים אזי המדינה הייתה מגישה את הערעור במועדו או לכל הפחות מגישה את הבקשה להארכת המועד בתוך התקופה להגשת הערעור, כגון על ידי מתן אישור של ועדת החריגים שפעלה בזמן השביתה. כמו כן, מקובלת בעניין זה הנמקתו של בית המשפט המחוזי וטענתו של המשיב 4 כי בפסק הדין נתקבלה באופן עקרוני עמדת המדינה בנושא המינויים הפוליטיים. 10. שלישית, אף אם מדובר במקרה בו קיים אינטרס ציבורי משמעותי, עדיין עלינו לזכור כי עסקינן במשפט פלילי ובדיני נפשות. "קיימת חשיבות מיוחדת לכך שבעלי הדין בהליך הפלילי, ובמיוחד המאשימה, ימלאו את התנאים הפרוצדוראליים ויעמדו במועדים שנקבעו בחוק ועל ידי בית המשפט, שכן 'על הכף השנייה של המאזניים נמצא הנאשם, החרד לגורלו ומעוניין לדעת במהרה מה יהא בסופו'" (בג"ץ 6396/09 כהן נ' כב' השופט שכיב סרחאן (טרם פורסם, 10.8.2009)). לא בכדי נקבע כי הארכת מועד למדינה לשם הגשת ערעור במשפט פלילי תינתן במקרים חריגים וכאשר מתקיימות נסיבות יוצאות דופן, וזאת לאור זכותו של הנאשם כי ההליכים יבואו לקיצם, והפגיעה בזכויותיו בעקבות ההליכים הפלילים המתנהלים כנגדו (ראו בש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח, פ"ד נז(1) 1 (2002); בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1 (2000) והשוו לעניין הפגיעה בזכויותיו של הנאשם מעצם קיומו של הליך פלילי בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 16 לפסק הדין (טרם פורסם, 12.7.2010)). משכך ולאור ההלכות של בית משפט זה קשה לומר כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לוקה בחוסר סבירות קיצוני אשר מחייב התערבות של בית משפט זה. ההפך הוא הנכון. נראה כי בית המשפט המחוזי פסע בתלם והחליט בהתאם למסגרת הנורמטיבית שנפסקה על ידי בית משפט זה. 11. רביעית, בכל הנוגע לטענות בדבר הפגיעה החמורה בזכות השביתה, נראה כי גם בסוגיה זו לא ניתן לומר שהחלטתו של בית המשפט המחוזי לוקה בחוסר סבירות קיצוני המחייב התערבות של בית משפט זה. נכון הדבר כי שביתת הפרקליטים לתקופה כה ממושכת הציבה ומציבה אתגרים משמעותיים בפני המערכת, בין אם מדובר בבקשות להארכות מעצר, מועדי דיונים שנדחו או בקשות להארכות מועד. זכות השביתה הינה זכות יסוד במדינת ישראל וחשוב לשמור עליה ולאפשר לכל עובד להגשים את זכות זו. לצד זאת זכות זו, על אף חשיבותה הרבה, היא זכות יחסית כמרבית הזכויות. רוב רובן של זכויות האדם אינן מוגנות כדי מלוא היקפן ואינן מוגשמות במלוא היקפן. ניתן להטיל מגבלות על מימושן של זכויות אלו. הזכויות הן אפוא יחסיות. אין הן זכויות מוחלטות. זכויות האדם לא משתרעות על מלוא חופש הרצון של הפרט. אין הפרט יכול לעשות ככל העולה על רוחו, שאם לא כן תיפגע חירותו של פרט אחר. על כן נדרש איזון בין זכויות האדם לבין עצמן, ובינן לבין אינטרסים ציבוריים. זכויות האדם הם הזכויות של פרט בחברה מאורגנת. "רובינזון קרוזו אינו זקוק לזכויות אדם. הצורך לחיות חיי חברה מעניק כוח לחברה המאורגנת להגביל את חופש הרצון של הפרט. מתקיים אפוא ריסון רצונו של הפרט כדי לאפשר לכלל להגשים את מטרותיו הראויות" (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שלישי פרשנות חוקתית 361, 369 (1994)). מכאן, אף אם נקבל את טענות העותרת נראה כי בעניינו ניצבת זכות השביתה אל מול זכויות ואינטרסים נוגדים. עמד על כך הרשם של בית משפט זה ג' שני בבש"פ 11/63 מדינת ישראל נ' מקוה ישראל – כל ישראל חברים (טרם פורסם, 13.1.2011) במקרה דומה למקרה דנן: "ההכרה בחשיבותה של זכות השביתה אין בה כדי לגבור בכל מקרה על זכויות ואינטרסים אחרים ... ניתן לומר כי בענייננו, השאלה היא אם ראוי הדבר שלאחר שועדת החריגים לא אישרה הגשת בקשת רשות ערעור בתקופת השביתה, ובשל כך חלף המועד להגשת ההליך, תינתן בדיעבד הארכת מועד שיש בה, במובן מסוים, משום העברת "מחיר" השביתה ותוצאותיה משכמה של הפרקליטות (ושל הציבור) אל כתפיו של הנאשם שזוכה בדינו. כאמור, אין תשובה אחידה לשאלה זו, ויש לבחון כל מקרה לגופו תוך איזון ראוי בין השיקולים הרלבנטיים". אכן, התשובה לשאלה האם מן הראוי להעביר את מחירה של השביתה לכתפי הנאשם אינה תשובה מוחלטת ויש לבחון אותה בנסיבות של כל מקרה ומקרה, אולם מובן הוא שתשובתו של בית המשפט המחוזי לשאלה זו במקרה דנן אינה לוקה בחוסר סבירות כה קיצוני המצדיק את הזדקקותנו לעתירה זו, ומכל מקום טענות בנושא הנדון צריכות להתברר במסגרת ההליכים המתאימים בערכאות המוסמכות ולא במסגרת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק על ידי צד שהינו זר להליך. 12. זאת ועוד, העותרת במקרה דנן, על אף טענותיה, היא למעשה עותרת ציבורית והיא אינה נפגעת ישירה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי. חשוב להדגיש כי על אף ההרחבה של זכות העמידה של העותרים הציבוריים בבית משפט זה (ראו בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441 (1988)), עדיין נשמר הכלל כי לפיו "בית המשפט לא ייעתר, דרך כלל, לעתירה ציבורית מקום שברקע העניין מצויים אדם או גוף אשר נפגעים באופן ישיר מנושא העתירה, ואשר נמנעו מפנייה לבית המשפט לבקש סעד על אף הפגיעה בזכות או באינטרס שלהם" (בג"ץ 6972/07 לקסר נ' שר האוצר (טרם פורסם, 22.3.2009)). מכאן שגם בעתירה ציבורית יש סייגים לזכות העמידה. "בין היתר בית-המשפט עשוי למנוע זכות עמידה מאדם אחד המתעבר על ריב של אדם אחר: אם העתירה תוקפת מעשה מינהלי הפוגע בזכות או באינטרס של אדם מסוים, ואותו אדם נמנע מלעתור לבית-המשפט, עשוי בית-המשפט למנוע את זכות העמידה מאדם אחר" (בג"ץ 1759/94 סורזברג נ' שר הביטחון, פ"ד נה(1) 625, 631 (1994)). כך לדוגמא בבג"ץ 1622/00 יצחק נ' נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, פ"ד נד(2) 54 (2000) נדונה עתירה של עיתונאי אשר ביקש כי שופט ייפסל מדיון בערעורים שונים שהוגשו לבית משפט זה, וזאת מקום שאף אחד מבעלי הדין לא ביקש זאת. בעניין זה קבע בית המשפט: "גם אילו הנחנו, כי עקרונית יש מקום להכרה מסוימת בזכות העמידה של אדם מן הציבור, להעלות טענת פסלות נגד שופט בהליך שהטוען אינו צד לו, רואים היינו להגביל הכרה זו לאותם מקרים חריגים ונדירים, שבהם נראה גלוי וברור שלבעלי-הדין יש עניין שלא להעלות טענת פסלות הנסמכת על עילה מוצדקת, והעניין שיש לציבור, שהטענה תועמד לבירור, גובר בבירור על עניינם של הצדדים להליך להימנע מהעמדתה לבירור. ובענייננו, לא שוכנענו כי פרשת הערעורים שבגדרה ביקש העותר להישמע בטענת פסלות, נמנית עם אותם מקרים נדירים שרק בהם – על-פי הנחתנו המסויגת – עשוי בית-המשפט להכיר בזכות עמידתו של מי שאינו בעל-דין" (שם, עמ' 61). דברים אלו יפים גם למקרה דנן. לא נראה כי המדינה החליטה שלא להגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מטעמים שאינם ענייניים. ההפך הוא הנכון, כפי שעולה מתגובת המשיבים 2-3 נראה כי נעשה דיון מעמיק בסוגיה, בו לקחו חלק כל הנוגעים בדבר בראשות היועץ המשפטי לממשלה, והוחלט בסופו של יום לאחר בחינת מכלול הנסיבות שלא להגיש ערעור. מכאן שלא נראה כי מקרה כה חריג המצדיק הכרה בזכות עמידה של עותר שאינו בעל דין. אשר על כן, נראה כי במקרה דנן העותרת מתעברת על ריב של אדם אחר ואין מקום לאפשר לה, במקרה זה, לעשות כן, תוך עקיפת ההליכים המתאימים והערכאות המוסמכות, מקום בו בעלי הדין לא ביקשו זאת. 13. ממכלול הטעמים שהובאו לעיל, דין העתירה להידחות על הסף. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ה' באדר א' התשע"א (‏9.2.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11007310_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il