מדינת ישראל נ. האנייה estelle

פסק-דין בתיק ע"א 7307/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7307/14 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבה: האנייה Estelle ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 31.8.2014 בתיק ת"ח 26861-08-13 שניתן על ידי כבוד השופט רון סוקול תאריך הישיבה: י"א בכסלו התשע"ו (23.11.2015) בשם המערערת: עו"ד נעמי זמרת בשם המשיבה: עו"ד גבי לסקי; עו"ד לימור גולדשטיין פסק-דין הנשיאה מ' נאור: הליך זה עוסק בסוגיה ייחודית שטרם נדונה בבית-משפט זה: מלקוח ימי (Naval Prize). לבית-המשפט המחוזי חיפה בשבתו כבית-משפט לימאות הוגשה תביעה על-פי חוק המלקוח הימי משנת 1864 (Naval Prize Act 1864), אשר במסגרתהּ ביקשה המדינה מבית-המשפט להורות על החרמתהּ של האנייה Estelle – המשיבה בענייננו – ועל העברת הקניין בה לידי מדינת ישראל. בית-המשפט המחוזי (השופט ר' סוקול) דחה על-הסף את בקשתהּ של המדינה להחרים את האנייה והורה על שחרורהּ לידי בעליה. מכאן הערעור שלפנינו. העובדות הצריכות לעניין 1. מאז ההתנתקות – אשר בעקבותיה פסקה שליטתהּ האפקטיבית של מדינת ישראל ברצועת עזה (בג"ץ 9132/07 אלבסיוני נ' ראש הממשלה, פס' 12 (30.1.2008)) – אירעו מספר ניסיונות של כלי-שיט זרים להגיע אל הרצועה (הוועדה הציבורית לבדיקת האירוע הימי מיום 31 מאי 2010, דין וחשבון חלק ראשון 31 (23.1.2011) (להלן: דוּחַ ועדת טירקל)). החל משנת 2008 החלו להתארגן משטים של כלי-שיט ניטרליים (שם, בעמ' 32). לנוכח זאת פרסמה ביום 13.8.2008 רשות הספנות במשרד התחבורה הודעה לימאים (Notice to Mariners) שבה צוין כי חיל הים הישראלי פועל לאורך חופהּ של רצועת עזה וכי ספינות זרות מתבקשות לא להגיע לאזור (Advisory Notice (Maritime Zone off the Coast of Gaza Strip), no. 6/2008 (11.8.2008); ראו דוּחַ ועדת טירקל, בעמ' 32). חרף זאת, ניסיונות ההגעה לרצועה המשיכו. על-כן הוחלט במהלך מבצע "עופרת יצוקה" להטיל סגר ימי (Blockade) מול חופיהָ של רצועת עזה. ביום 3.1.2009 הכריזה מדינה ישראל על סגר ימי ואסרה על כניסתם של כלי-שיט למרחק של עשרים מיילים ימיים מהחוף (שם, בעמ' 33; מוצגים 1(א)-(ב) בכרך המוצגים מטעם המערערת). מאז שהוטל הסגר הימי פעל חיל הים לאכיפתו, תוך מניעת כניסתם של כלי-שיט זרים שניסו להפר את הסגר. חלק מכלי-השיט הזרים חזרו בהם מכוונתם להפֵר את הסגר בעקבות אזהרותיו של חיל הים (דוּחַ ועדת טירקל, בעמ' 35-34). 2. כשלוש שנים וחצי לאחר הטלתו של הסגר הימי יצאה ביום 28.5.2012 האנייה Estelle מנמל טורקו שבפינלנד. פניה היו מועדות לרצועת עזה ומטענהּ היה הומניטארי (מִצהר האנייה (Cargo Manifest) מיום 13.9.2012; מוצג 1(ה) בכרך המוצגים מטעם המערערת). במהלך מסעהּ עגנה האנייה בספרד, באיטליה ובכרתים. חרף פניות רבות לאנייה ולמפעילהּ – פניות שבהן הוזהרו מפני הפרתו של הסגר הימי – המשיכה האנייה בדרכהּ. ביום 20.10.2012, עם התקרבהּ לאזור שעליו הוטל הסגר, נעצרה האנייה על-ידי חיל הים הישראלי והובאה לנמל אשדוד. צוות הימאים והנוסעים שהיו על האנייה הורדו ממנהּ, נחקרו ובהמשך הורחקו מישראל. לאחר שנבדק, הועבר הציוד שהיה על האנייה לרצועת עזה דרך מעבר יבשתי. האנייה הועברה בשלב מסוים לנמל חיפה. מאז ועד היום עוגנת האנייה בבסיס חיל הים שבנמל. 3. מיום תפיסתהּ של האנייה פנו בעליה למדינת ישראל לשחרורהּ. הפניות לא צלחו והאנייה נותרה בידי ישראל. ביום 15.8.2013, כעשרה חודשים לאחר תפיסתהּ של האנייה, הגישה המדינה את התביעה להורות על החרמתהּ של האנייה בהתאם לחוק המלקוח הימי. 4. בתגובתהּ לתביעה העלתה האנייה שתי טענות מקדמיות. האחת, שלא קיימת לבית-המשפט לימאות בישראל סמכות להורות על החרמתהּ של אנייה לפי חוק המלקוח הימי. טענה זו נשענה על שני "מסלולים" נפרדים: הראשון, מסלול פרוצדורלי. במסגרתו נטען כי החלתו של חוק המלקוח הימי בפלשתינה המנדטורית הותנתה בהכרזה פורמאלית על מלחמה וכי הכרזה כזו מעולם לא בוצעה; וכי גם אם ניתן לראות במלחמת העולם השנייה כמלחמה אשר החילה את חוק המלקוח הימי, הרי שבתום המלחמה פקעה סמכותו של בית-המשפט בעניין; השני, מסלול מהותי. האנייה טענה כי מאחר שמעולם לא נעשה שימוש בחוק המלקוח הימי בישראל, הוא הפך ל"אות מתה." הטענה המקדמית השנייה הייתה כי אף אם קיימת לבית-המשפט לימאות סמכות כאמור, לא התקיימו התנאים המקדימים הנדרשים לפי החוק לשם שימוש בה. החלטתו של בית-המשפט המחוזי 5. ביום 31.8.2014 הכריע בית-המשפט המחוזי בטענות המקדמיות. לאחר סקירה היסטורית של ההוראות הרלוונטיות של המשפט הימי ושל דיני המלקוח הימי, ציין בית-המשפט המחוזי כי לבתי-המשפט למלקוח מוקנה תפקיד חשוב במסגרתו של הליך המלקוח: "הסמכות לתפיסת אניות כמלקוח מצויה כפי שראינו במשפט הבינלאומי המנהגי. עם זאת, במרבית המדינות אין די בקיומה של הסמכות במשפט הבינלאומי, אלא נדרש גם אישור של בית המשפט לתפיסה (adjudication). הכלל במרבית שיטות המשפט הינו כי משנתפסה אנייה כדין, יש להביאה מיד בפני בית המשפט של המדינה התופסת, המוסמך לבחון את חוקיות התפיסה ולאשרה... תפקידו של בית המשפט אינו מתמצה רק באישור חוקיות התפיסה. בית המשפט נדרש לתת הוראות כיצד לנהוג באנייה, בצוותה ובמטענה. הוא בוחן את עילות התפיסה, בודק אם חלים הסייגים המוכרים לזכות התפיסה, דן בתיבות השונות ומורה מה ייעשה ברכוש הנתפס" (פס' 48). לשיטתו של בית-המשפט המחוזי "מתחייבת... [אפוא] המסקנה כי גם בדין הישראלי יש למצוא עיגון לסמכות ערכאה שיפוטית לדון באישור תפיסתה של אנייה כמלקוח. [...] על פי הדין הבינלאומי המנהגי נדרשת כל מדינה לקבוע ערכאה המוסמכת לדון בתפיסת אניית מלקוח. מכאן, שיש להעדיף פירוש המעניק סמכות ייחודית לבית משפט ייחודי על פני הקביעה כי לא קיימת סמכות ייחודית למי מבתי המשפט בישראל לדון בענייני מלקוח" (פס' 52-51). 6. על רקע האמור ובהתבסס על החקיקה שחלה בארץ בתקופת המנדט הבריטי, הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה כי הוא מוסמך לדון בענייני מלקוח. בשנת 1939 תוקן חוק המלקוח הימי במסגרתו של ה-Prize Act 1939. בסעיף 4 בחוק זה הוחלו דיני המלקוח הימי גם על הטריטוריות שעליהן הוענק לבריטניה מנדט (ראו גם: זיו בורר "הדין הישראלי הוא אוקיינוס רחב יותר משנהוג לסבור: בעקבות הארת הפסיקה של יואב הריס 'על טילים, על מלט ועל דיני השלל הימי (prize)'" המשפט ברשת: זכויות אדם מבזקי הארות פסיקה 24, 21, 31-30 (2014)). באותה שנה פורסמה בעיתון הרשמי בארץ ישראל הוראה שהסמיכה את בית-המשפט העליון לדון בתביעות מכוח חוק המלקוח הימי, בתנאי שיוכרז כי "פרצה מלחמה בין הוד מלכותו וכל מדינה זרה" (פס' 28). בית-המשפט המחוזי דחה את טענתהּ של המשיבה שבהעדר ראייה כי פורסם כרוז בדבר פרוץ מלחמה, מעולם לא מומשה הסמכתו של בית-המשפט העליון לדון בענייני מלקוח וקבע כי גם "בהעדר ראיה... ברי כי פרצה מלחמה בין בריטניה לגרמניה ושותפותיה בשנת 1939. מלחמת העולם השנייה אינה צריכה ראיה" (פס' 55). עוד נקבע – בשים לב לכך שעם הקמתהּ של מדינת ישראל הוקנו לה כל הסמכויות שהוקנו לכתר הבריטי (סעיף 12(ב) בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948) – כי הסמכות להכריז על מלחמה מוקנית היום למדינה וכי "קיומו של מצב מלחמה או לכל הפחות עימות מזוין בין ישראל לבין תושבי רצועת עזה, אינו שנוי במחלוקת" (פס' 56). מאחר שעם חקיקתו של חוק בית המשפט לימאות, התשי"ב-1952 עברה סמכותו של בית-המשפט העליון לדון בנושאי ימאות לבית-המשפט המחוזי חיפה בשבתו כבית-משפט לימאות, נקבע כי זה בית-המשפט המוסמך לדון בענייני מלקוח ימי. 7. בית-המשפט דחה גם את יתר הטענות שהעלתה המשיבה במישור הסמכות. בית-המשפט לא קיבל את הטענה כי בית-המשפט לימאות אינו "הפורום המתאים" לדון בבקשה, מאחר שהוא יושב כערכאה אזרחית בעוד שהביקורת המופעלת בענייני מלקוח היא במישור המינהלי. נקבע כי גם ערכאות אזרחיות מפעילות לא אחת ביקורת מינהלית וכי מכל מקום, הליך המלקוח מערב מטיבו גם שאלות אזרחיות ושאלות אחרות המועלות בתיקים "רגילים" של משפט ימי. טענה נוספת של המשיבה – כי חוק המלקוח הימי מהווה "אות מתה" וכי מדובר בסמכות ש"נזנחה" בידי המדינה – נדחתה אף היא. בית-המשפט הדגיש כי אף שלא נעשה בחוק המלקוח הימי שימוש, היו מקרים שבהם נתפסו אניות והמדינה החליטה לשחררן חלף לקיחתן כמלקוח; וכי מכל מקום, אין זה מפתיע כי לא נעשה שימוש בחוק המלקוח הימי בשים לב לכך שסמכות זו נועדה מטבעהּ למקרים חריגים ולמצבים מיוחדים שבהם הדבר נחוץ ונדרש. 8. לאחר ההכרעה בשאלת הסמכות, עבר בית-המשפט המחוזי לדון בתנאים המקדמיים למתן צו מלקוח כנגד אנייה. בית-המשפט קיבל את טענתהּ של האנייה בדבר אי-עמידה בסדרי-הדין הקבועים בחוק לשם החרמתהּ של אנייה, בכך שהאנייה לא הובאה במועד להליך של adjudication. בהתאם לסעיפים 16 ו-17 בחוק המלקוח הימי, יש להביא את האנייה ואת מסמכיה בפני בית-המשפט למלקוח בהקדם האפשרי (המונחים "forthwith" ו-"with all practicable speed" מופיעים בהתאמה בסעיפים אלה). על בסיסם של סעיפים אלה ובהתאם לכלליו של המשפט הבינלאומי המינהגי, קבע בית-המשפט כי יש להביא את האנייה לאחר תפיסתהּ ללא שיהוי בפני בית-המשפט למלקוח, אשר נדרש לאשר את התפיסה: "הבאת אנייה שנתפסה כמלקוח לבית המשפט אינה בשיקול דעת המדינה התופסת, אלא חובה עליה לפנות לבית המשפט. קיומה של החובה מחייב כי הפנייה לבית המשפט תעשה ללא כל שיהוי... דרישת מידיות הפניה לבית המשפט אינה דרישה טכנית בלבד. עם תפיסת אנייה נדרש בית המשפט לקבוע את חוקיות התפיסה וליתן הוראות לגביה. בהליך שכזה עשויים להתייצב כל המעוניינים באנייה ולא רק בעליה או מפעיליה. כל שיהוי בפניה לבית המשפט עלול לפגוע בזכויותיהם של אלו. הבירור העובדתי הדרוש כדי לקבוע את חוקיות התפיסה מחייב שמיעה מהירה של העדים. במיוחד נכון הדבר כאשר אנשי צוות האנייה ונוסעיה אינם תושבי המדינה התופסת והם עשויים לעזוב מיד לאחר התפיסה, כפי שאירע גם במקרה הנוכחי." (פס' 67, 70). בית-המשפט הדגיש כי "הצורך בקבלת הכרעה שיפוטית אינו מותנה ברצון המדינה התופסת או בדרישה מצד בעלי האנייה. חוקיות התפיסה היא המותנית באישור בית המשפט. המדינה התופסת חייבת, בסמוך לאחר תפיסת האנייה והבאתה לנמל שבשליטתה, לפנות לבית המשפט למלקוח ימי ולקבל את אישור התפיסה" (פס' 49). 9. בית-המשפט מצא תימוכין לחובת הפנייה ללא שיהוי לערכאה שיפוטית גם בעקרונות כלליים המקובלים שלפיהם רשויות ציבוריות צריכות לפעול בהעדר שיהוי ובהגינות. כפועל יוצא מכך, קבע בית-המשפט כי אף בהעדר חובה סטטוטורית לקבל אישור שיפוטי לתפיסה בהקדם האפשרי, נסיבותיו הייחודיות של המקרה הצריכו זאת: "כאמור, המקרה הנוכחי הינו ייחודי. זהו המקרה הראשון מאז קום המדינה, בו מתבקשת החרמתה של אנייה זרה על פי חוק המלקוח, ומקרה כמעט יחיד מאז תום מלחמת העולם השנייה. ראינו גם כי אניות שהפרו את הסגר בהזדמנויות קודמות שוחררו, ללא כל ניסיון החרמה. הבקשה בתיק זה מעידה על שינוי במדיניות. לשינוי זה במדיניות, לא קדמה אזהרה וכל הודעה. בנסיבות אלו, קמה אצל בעל האנייה ציפייה סבירה כי בסופו של יום האנייה תשוחרר כמו קודמותיה. משחלפו הימים מאז תפיסתה מבלי ש[המדינה] פונה לערכאה שיפוטית לבקש את החרמתה, התחזקה ציפייה זו. בעלי האנייה רשאים היו להסתמך על המדיניות המוכרת ביחס לאניות שנתפסו בשל הפרת סגר ולהסתמך על חלוף הזמן ולהניח כי האנייה תשוחרר" (פס' 74). לפיכך קבע בית-המשפט כי בנסיבות המקרה, "השיהוי הרב בפנייה לבית המשפט מצדיק כשלעצמו, גם ללא הוראה מפורשת בחקיקה או בתקנות, את שחרור האנייה" (פס' 75). 10. על-כן דחה בית-המשפט המחוזי על-הסף את בקשתהּ של המדינה להחרים את האנייה והורה על שחרורהּ של האנייה לידי בעליה (ת"ח 26861-08-13 מדינת ישראל נ' האנייה Estelle (31.8.2014)). הערעור וטענות הצדדים 11. כאמור, המדינה הגישה ערעור על החלטה זו. בניגוד ליריעה הרחבה שנפרסה בפני בית-המשפט המחוזי, היקפהּ של המחלוקת הטעונה הכרעה בפנינו עתה הוא מצומצם. מוקדו של הערעור הוא בנושא האישור השיפוטי לתפיסתהּ של אנייה. לטענת המדינה, לא קיימת חובה בהתאם לדיני המלחמה להביא אנייה שנתפסה באופן מידי בפני בית-המשפט לצורך אישור התפיסה. לשיטתהּ, מצוי בידי המדינה שיקול-דעת רחב, אם לבקש את החרמתהּ של אנייה פלונית, אם לשחררהּ. רק אם בחרה באפשרות הראשונה, עליה לנקוט הליך מלקוח. בנסיבות המקרה טענה המדינה כי לא נפל שיהוי בהתנהלותהּ; וכי אף אם נפל שיהוי, אין בכך כדי להביא לתוצאה שאליה הגיע בית-המשפט. לטענתהּ "גם עיכוב ניכר אין בו כדי להוביל לשחרורה של אנייה שיש כלפיה עילת החרמה" (סעיף 31 בסיכומים). 12. המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות. לעמדתהּ, הדרישה להגיש את בקשת ההחרמה ללא דיחוי מעוגנת היטב במשפט הבינלאומי כמו גם בהוראותיו של חוק המלקוח הימי והיא נובעת גם מעקרונות מקובלים של המשפט המינהלי בישראל. לטענתהּ של המשיבה, אין בסיס – הן במשפט הבינלאומי, הן במשפט המשווה –להבחנה הנגזרת מעמדתהּ של המדינה בין סמכות התפיסה של אנייה לבין הסמכות להחרימהּ. המשיבה הפנתה בהקשר זה לסעיף 146 במדריך סן-רמו ללחימה בים (להלן: מדריך סן-רמו), המורה כי "Capture of a neutral merchant is exercised by taking such vessel as prize for adjudication" (ההדגשה הוספה – מ.נ.), כמו גם לחקיקה ולפסיקה זרות התומכות בפרשנות שלפיה עם תפיסתו של כלי-השיט יש לפנות באופן מידי לבית-המשפט. 13. ביום 23.11.2015 נערך דיון על-פה בערעור. בדיון הצענו לצדדים הצעת פשרה שלפיה האנייה תוחזר תמורת התחייבות של האנייה כי לא תוגשנה תביעות בגין התקופה שהייתה מושבתת ולצד זאת שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי יעמוד על-כנו. לצדדים ניתנו שלושים ימים לבוא במגעים ולהודיע אם בדעתם לקבל את הצעתנו. ביום 22.12.2015 הודיעה המדינה כי היא מסכימה להצעה, בכפוף לעמדתהּ כי "האמור בהחלטת בית המשפט לימאות הנכבד, לפיו חייבת המדינה לפתוח בהליך שיפוטי בגין כל אנייה שנתפסה וזאת לצורך קבלת אישור לחוקיות התפיסה וקבלת הוראות כיצד לנהוג באנייה... [הוא] אמרת אגב ואינו מהווה תקדים מחייב, וכי המדינה תנהג בהתאם לפרשנותה זו של ההחלטה" (סעיף 2 בהודעה). ביום 23.12.2015 הודיעה המשיבה כי היא מסכימה להצעה בכפוף לכך ש"האניה תוחזר במצב שהיא כשירה להפלגה... ללא צורך בביצוע שינויים כלשהם באניה על ידי בעליה... ככל שיהיה צורך בביצוע שינויים כאמור, המשיבה שומרת על זכותה לתבוע בגין נזקים אלו" (סעיף 1 בהודעה). המשיבה ציינה עוד כי היא מתנגדת לעמדה שהביעה המדינה ביחס למעמדו של פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. 14. לנוכח העובדה שהצדדים הגישו הודעות נפרדות אשר אינן מצביעות על הסכמה משותפת, הורינו להם ביום 4.1.2016 להתייחס להצעתנו כפי שהיא "בין בחיוב, בין בשלילה" עד ליום 17.1.2016. הוספנו כי "מן הראוי שההודעה תהא משותפת." ביום 31.1.2016 הודיעה המדינה כי היא אינה מקבלת את הצעתו של בית-המשפט: "המערערת מתכבדת להודיע כי לאחר ששבה ושקלה בכובד ראש את הצעת בית-המשפט הנכבד, ולנוכח הקשיים המשמעותיים שהמערערת מוצאת בהותרתה של החלטת בית-המשפט קמא על כנה (בין היתר, לאור הקביעה בהחלטה כי יש לקבל אישור מידי לחוקיותה של כל תפיסת אנייה על-פי דיני הלחימה של המשפט הבין-לאומי), אין בידה של המערערת לקבל את הצעת בית המשפט בכל הנוגע להותרת החלטת בית המשפט על כנה." ביום 1.2.2016 הודיעה המשיבה כי על רקע עמדה זו "ובשל העובדה כי חוסר הסכמתהּ של המערערת נוגע ללב לבה של הצעת בית המשפט הנכבד באופן שאינו מותיר מקום לפתרון מוסכם, אין למשיבה מנוס מלבקש מבית המשפט הנכבד לפסוק בערעור." בשים לב לעמדות הצדדים, עלינו להכריע במחלוקת. דיון והכרעה 15. לטעמי השאלה הטעונה הכרעה היא באיזו מהירות נדרשת המדינה לנקוט הליך מלקוח כנגד אנייה שנתפסה. המדינה אינה חולקת על כך שעליה לפעול תוך זמן סביר (ראו סעיף 7 בסיכומי התשובה מטעמהּ). כשלעצמי אין לי אלא להביע צער על עמדתהּ של המדינה. יכולה הייתה המדינה להגיע להסדר בהליך זה ולפעול ללא שיהוי במקרים עתידיים ככל שיהיו כאלה. הדרישה להכרעה חדה היא, לטעמי, מיותרת. כפי שרמזנו בדיון, ישנה אפשרות שפסיקתו של בית-המשפט המחוזי בעניין השיהוי תאושר וכל שאר השאלות תיוותרנה ללא הכרעה. כך אכן אציע לחבריי לקבוע. בית-המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי יש לנקוט הליך מלקוח ללא שיהוי וכי בנסיבות המקרה חל עיכוב חריג בן כעשרה חודשים בנקיטתו של הליך המלקוח. כתוצאה מכך החליט לדחות על-הסף את הבקשה. לדעתי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי בשאלה זו נכונה היא. אם יקבלו חבריי את עמדתי ייתר הדבר הכרעה במחלוקות האחרות שבין הצדדים. 16. כאמור, לאור המסקנה שאליה הגעתי בנושא השיהוי אין בדעתי לקבוע עמדה לגבי כל יתר קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, כגון שאלת סמכותו לדון בענייני מלקוח; היותו של בית-המשפט לימאות "הפורום המתאים" לכך; והשאלה אם החקיקה שבה מדובר מהווה "אות מתה". לצורך הדיון אצא מן ההנחה כי קביעות אלה נכונות, מבלי לדון בהן לגופן. לדעתי די לצורך ענייננו בקביעה שהשימוש בסמכות ככל שהיא קיימת לא נעשה במהירות האפשרית כדי להביא לדחיית ערעורהּ של המדינה. א. מלקוח ימי (Naval Prize) ואישורו השיפוטי (adjudication) 17. משחר ההיסטוריה נהגו מדינות לתפוס במהלך לחימה אניות השייכות לאויב ולעתים אף אניות ניטרליות. הסיבות לכך הן מגוונות: הפחתת כוחו של האויב; מניעת הפרתו של סגר ימי; מניעת סחר עם האויב; ועוד. על רקע תופעה זו החלו להתפתח דיני המלקוח הימי (Naval prize law). מטרתם הייתה ליצור "רגולציה" לנושא ולקבוע מנגנונים שיגנו על אלה אשר עשויים להיפגע כתוצאה מתפיסתהּ של אנייה: הן בעליה, הן צדדים שלישיים, אשר לא אחת כלל אינם מודעים לכך שהאנייה נתפסה (Schiffahrt-Treuhand, G.M.B.H. v Her Majesty's Procurator-General, [1953] A.C. 232, 247 (להלן: עניין Hermes)). במרבית המדינות הוקמו בתי-משפט מיוחדים לטיפול בנושא, המכונים בתי-משפט למלקוח (Prize courts). 18. במסגרתם של דיני המלקוח הימי נקבעה פרוצדורה בת ארבעה שלבים לביצוע מלקוח ימי (שם, בעמ' 238). השלב הראשון הוא תפיסה פיזית של אנייה בלב ים. התפיסה הזו נחשבת לתפיסה כמלקוח (capture in prize) ומרגע התפיסה כפופה האנייה לסמכותו של בית-המשפט למלקוח (שם, בעמ' 247). בפסיקה הודגש כי כל סוג אחר של תפיסה אינו חוקי (שם). שלושת השלבים האחרים מכונים יחדיו הליך של adjudication, קרי קביעה שיפוטית או אישור שיפוטי של המלקוח. במסגרת זו נדרשת המדינה התופסת: (1) להביא את האנייה לאחד מנמליה ולמסור אותה לגורמים הרלוונטיים בו; ו-(2) למסור את מסמכיה של האנייה בצירוף לתצהירו של הגורם שתפס את האנייה לבית-המשפט המוסמך, הוא כאמור בית-המשפט למלקוח. בהעדרם של מסמכים, יש לצרף תצהיר המבסס זאת. לאחר מכן נדרש בית-המשפט למלקוח לדון בתביעתהּ של המדינה לקחת את האנייה כמלקוח. ככל שמחליט בית המשפט לקבל את התביעה, מונפק צו-מלקוח (writ) (שם, בעמ' 238). 19. אין בכוונתי להעמיק בעניין התפתחותם של דיני המלקוח הימי (ראו, בעניין זה, פס' 41-37 בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי) ושל דיני הלחימה בים ככלל. כללים אלה מעוגנים כיום במדריך סן-רמו משנת 1994. המדריך, העוסק בלחימה בים, כולל התייחסות גם לנושא המלקוח הימי. לענייננו רלוונטית הוראתו של סעיף 146 במדריך, העוסק בתפיסתהּ של אנייה ניטרלית, כפי שארעה בענייננו (ראו לעניין זה סעיף 15 בבקשה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי, שם הכירה המדינה בכך שהמשיבה היא אנייה ניטרלית). בסעיף זה נקבע כך (ההדגשה הוספה – מ.נ.): "Neutral merchant vessels are subject to capture outside neutral waters if they are engaged in any of the activities referred to in paragraph 67 or if it is determined as a result of visit and search, that they: […] Capture of a neutral merchant vessel is exercised by taking such vessel as prize for adjudication." בהתאם לסעיף 146, נדרש בית-משפט לאשר (to adjudicate) את תפיסתהּ של אנייה כמלקוח. המלקוח כפוף אפוא לקביעה שיפוטית. החריג לכך מצוי בסעיף 151 במדריך, שלפיו במקרים חריגים, כאשר צורך צבאי מונע את שליחתהּ של האנייה לקביעה שיפוטית, ניתן להרוס אותה. יודגש כי אין כל אפשרות לבצע פעולות אחרות עם האנייה. 20. עיון בפסיקה ובספרות חושף כי החובה להביא אנייה בפני בית-המשפט למלקוח היא קוגנטית (The Bellaman, 16 Int'l L. Rep. 560, 565 (1948 (להלן: עניין Bellaman)). קיים קונצנזוס שרק באמצעות אישורו של בית-המשפט עובר הקניין באנייה למדינה התופסת (עניין Hermes, בעמ' 238 ו-248; The Zamora [1916] A.C. 77, 104 (להלן: עניין Zamora);Wolff Heinstschel Von Heinegg Visit, Search, Diversion and Capture in Naval Warfare: Part I, the Traditional Law 29 Can. Yb. Int'l L. 283, 304 (1991) (להלן: Heinegg Part I);James Farrant Modern Marytime Neautrality Law 90 Int'l L. Stud. 198, 263 (2014)); לסקירה של עיקר האסמכתות בעניין, ראו:Sol Herzog When Does Title to Prize Pass? 18 Am. J. Int'l L. 483, 494 (1924), בעיקר הערות 68-67 (להלן: Herzog)). הליך ה-adjudication הוא, אפוא, הליך קונסטיטוטיבי: באישורו של בית-המשפט תלויה השתכללותו של המלקוח. 21. כאמור, לדעתי הערעור שלפנינו מתמקד במועד שבו נדרשת המדינה לנקוט את הליך ה-adjudication. טענתהּ של המדינה בהקשר זה מבוססת על ארבעה אדנים מצטברים: (1) מרגע שאנייה נתפסה מוקנה למדינה שיקול-דעת אם לקחתהּ כמלקוח אם לשחררהּ. רק ככל שהחליטה לקחתהּ כמלקוח, היא נדרשת לנקוט לגבי האנייה הליכי מלקוח; (2) כפועל יוצא, היא אינה נדרשת להביא אנייה שנתפסה בפני בית-משפט למלקוח באופן מידי, אלא תוך פרק-זמן סביר; (3) סבירותו של פרק-הזמן שחלף מהמועד שבו נתפסה האנייה ועד למועד שבו היא הובאה בפני בית-המשפט למלקוח צריכה להיבחן בהתאם לנסיבות המקרה. באופן עקרוני, פרק-זמן זה עשוי להיות ארוך ולעלות אף כדי תקופה בת עשרה חודשים, כפי שארע בענייננו; (4) גם אם חל עיכוב בלתי-סביר בנקיטתו של הליך המלקוח, תוחרם האנייה אם קיימת עילת החרמה. אדנים אלה יידונו אפוא כסדרם. ב. שיקול דעת בפתיחתו של הליך מלקוח 22. האדן הראשון שעליו מבוססת עמדתהּ של המדינה הוא בדבר קיומו של שיקול-דעת המוענק למדינה, אם לנקוט הליכי מלקוח לגבי אנייה שנתפסה אם לאו. לטענתהּ: "לאחר תפיסת אנייה נתון למדינה שיקול דעת רחב בשאלה האם לפתוח בהליך החרמה, וזאת לנוכח מגוון שיקולים... רק אם איזון מכלול השיקולים יוביל למסקנה, כי יש לבקש את החרמתה של אנייה פלונית... תחויב המדינה לפתוח ביזמתה בהליך מלקוח; אחרת, המדינה תהא רשאית לשחרר את האנייה לדרכה ללא פתיחה בהליך מלקוח" (סעיף 19 בסיכומיה). חרף העובדה שהמשיבה ובית-המשפט המחוזי לא התייחסו כלל לטענה זו, דומה כי לא ניתן לחלוק על סמכותהּ הטבועה של המדינה להחליט על שחרורהּ של אנייה שנתפסה, חלף נקיטתו של הליך מלקוח; ועל כך שמוענק למדינה שיקול-דעת בהקשר זה. מסקנה זו עולה גם מהפסיקה. 23. בפסיקה נקבע כי מוטלת על המדינה חובה להפעיל שיקול-דעת לצורך הכרעה בגורלהּ של האנייה. המדינה נדרשת לאסוף ראיות ולשמוע את טענותיה של האנייה כדי לגבש החלטה אם אכן יש מקום להחרימהּ (The Falk, [1921] A.C. 787, 794, 797 (להלן: עניין Falk)). במסגרת החלטתהּ נדרשת המדינה לבחון כל מידע רלוונטי (The Patrai 19 Int'l L. Rep. 634, 636 (1952) (להלן: עניין Patrai)) ולשקול את כל השיקולים הקשורים למקרה הקונקרטי (עניין Falk, בעמ' 797). כפועל יוצא, במקרים רבים החליטו מדינות בסופו של דבר ומסיבות שונות לשחרר אניות שנתפסו (ראו, למשל: The Madonna Del Burso, 4 C. ROB. 169, 171 (1799) (להלן: עניין Madonna); St. Juan Baptista [1803] 5 C. Rob. 33 (להלן: עניין St. Juan Baptista);Jecker v. Montgomery 54 U.S. 498 (1851)ׂ (להלן: עניין Jecker); עניין Patrai;Estate of Edward N. Breitung v. United States in Disposal of Pecuniary Claims Arising Out of the Recent War (1914-1918) (United States, Great Britain), Volume III 1861 (1939) (להלן: עניין S.S. Segruanca)). הנה-כי-כן, צודקת המדינה כי מוקנה לה שיקול-דעת – שהיא מחויבת להפעילו – אם לנקוט הליך מלקוח כנגד אנייה שנתפסה, אם לשחררהּ. משאֶלֶה פני הדברים, אעבור לאדן השני שעליו מבוססת עמדתהּ של המדינה. ג. מועד הבאתהּ של אנייה לבית המשפט להליך המלקוח 24. עניינו של אדן זה, המצוי במוקד הערעור, הוא מועד הבאתהּ של אנייה לבית-המשפט להליך מלקוח. על רקע הקביעה שלמדינה מוקנה שיקול-דעת אם לפתוח הליך מלקוח אם לאו, דומה שאין ספק שעשוי לחלוף פרק-זמן מסוים ממועד תפיסתהּ של האנייה ועד להבאתהּ בפני בית-המשפט. פרק-זמן זה משמש, כאמור, לשמיעת טענותיהם של האנייה ושל בעליה ולהכרעה אם לקחת את האנייה כמלקוח, אם לשחררהּ. השאלה היא מה הוא פרק-זמן זה? 25. המסגרת הנורמטיבית לעניין מועד הבאתהּ של אנייה בפני בית-המשפט למלקוח נגזרת ממספר הוראות של דיני המלקוח הימי. נקודת המוצא היא סעיפים 16 ו-17 בחוק המלקוח הימי. סעיף 16 קובע כי יש להביא אנייה שנתפסה "forthwith" בפני פקיד בית-המשפט; וסעיף 17 קובע, בהתאם, כי יש להביא את מסמכיה של האנייה "with all practicable speed" למזכירות בית-המשפט. בשנת 1939 תוקן סעיף 17 הנ"ל במסגרת ה-Prize Act ונקבע בו כי יש להביא אנייה שנתפסה "בכל המהירות האפשרית... למשרד הרושם של בית המשפט" (ההדגשה הוספה – מ.נ.). החובה נותרה אפוא במהותהּ זהה. 26. הצדדים חלוקים בעניין פרשנותם של מונחים אלה, כמו גם בעניין השלכתהּ של פרשנות זו על המקרה שלפנינו. המדינה סבורה כי משמעותם של המונחים היא "תוך זמן סביר" וכי סבירותו של פרק-הזמן נבחנת בהתאם לנסיבות המקרה. לשיטתהּ, באופן עקרוני גם פרק-זמן ארוך עשוי להיחשב סביר בנסיבות מסוימות (סעיף 7 בסיכומי התשובה מטעם המערערת). המשיבה, כמו בית-המשפט המחוזי, סברו כי הפרשנות הנאותה שלהם היא "ללא שיהוי" וכי תקופה ארוכה כגון עשרה חודשים שבענייננו אינה עומדת בדרישה זו. 27. הערת-ביניים: כפי שציינה המדינה עצמה (סעיף 26 בסיכומיה), שאלת המועד שבו יש להביא את האנייה בפני בית-המשפט למלקוח היא שאלה פרוצדוראלית באופייהּ (ראו והשוו:S.W.D. Rowson Prize Law During the Second World War 24 Brit. Y.B. Int'l L. 160, 162 (1947) (להלן: Rowson)). ככזו, היא זוכה להסדרה שונה במדינות שונות, אף שדומה שהצורך להביא את האנייה בפני בית-המשפט למלקוח בהקדם הוא הדין הנוהג במרבית המדינות. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, הדין החל בישראל ביחס למלקוח הוא הדין הבריטי. בדומה, גם בניו-זילנד, בקנדה ובאוסטרליה נותרה החקיקה הבריטית בעניין מלקוח בתוקפהּ, לרבות חוק המלקוח הימי (ראו סעיפים 8(1) ב-New Zealand Admiralty Act 1973 ו-5(2) ב-Canada Prize Act 1970 וחלק 3 ב-Australian Capital Territory (Self-Government) Act 1988, בהתאמה). דין דומה בעניין מועד הבאתם של אניות שנתפסו בפני בית-המשפט למלקוח חל, למשל, גם בארצות-הברית – שם נקבע שיש לנקוט הליך זה "immediately" ו-"promptly" (ראו 10 USCS §§7651, 7658) – ובהודו, שם יש לנקוט הליך זה "forthwith" (סעיף 8 ב-Naval and Aircraft Prize Act 1971). המדינה הפנתה בערעור גם לדין צרפתי. אולם, בצרפת חל דין שונה לחלוטין לגבי מלקוח. הליכי מלקוח אינם נשמעים בצרפת בפני בית-משפט אלא בפני ה-Conseil d'Etat, אשר סמכותהּ – עד לתיקון החוק בשנת 1939 – הייתה לדון במסגרתו של הליך לאישור חוקיותהּ של התפיסה אך ורק בתביעות לפיצויים (Rowson, בעמ' 162 ו-164). נראה כי בחקיקה הרלוונטית (בעיקרMarine Ordinance of August 1681, Book III, Title 9, Article 4) לא מצויה התייחסות קונקרטית למועד שבו יש להביא את האנייה בפני בית-המשפט למלקוח. על רקע האמור, אין זה מפתיע כי הערכאות הצרפתיות פסקו כי אין בחקיקה הצרפתית חובה להביא את האנייה בפני בית-המשפט למלקוח באופן מידי (D.K.D., Conseil des prises (1920); Vedette Automobile Maurice Conseil des prises (1921); Hiverneur & Governor, Conseil des prises (1921)). המדינה – שהפנתה בעיקר לפסיקה הצרפתית הנ"ל כתימוכין בטענותיה – לא ציינה את ההבדלים המהותיים בין החקיקה הבריטית לבין החקיקה הצרפתית; אף שככל הנראה אין מקבילה להוראות החוק בצרפת באף מדינה מעולם (Rowson, בעמ' 162). ראוי היה כי תוצג בפני בית-המשפט תמונה מלאה, המתייחסת למלוא המאפיינים הרלוונטיים. על-כן לא ניתן לטעמי ללמוד לענייננו מהפסיקה הצרפתית. לאחר הערה זו, ניתן לחזור לפרשנותם של המונחים שלענייננו. 28. המונחים שהוזכרו לעיל הם מסוג של "מושגי שסתום." אף שניתן היה לנקוב במועדים מסוימים – למשל, תוך שלושים ימים ממועד התפיסה – השתמש המחוקק במונחים עמומים. המשימה ליצוק לקרבם תוכן הושארה אפוא לבתי-המשפט. מקובלת עליי בהקשר זה מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, שלפיה השימוש במונחים שמשמעותם המילולית היא באופן מידי או במהירות האפשרית מצביע על כך שכוונתו של המחוקק הבריטי הייתה לכך שהאנייה תובא בפני בית המשפט למלקוח ללא שיהוי – קרי, במהרה. אולם, אין מדובר בסוף הדרך. יש לבחון מה היא הפרשנות התכליתית בנסיבות המקרה של המהירות ושל העדר השיהוי המתוארים. כפי שציינתי, דומה שאין לתחום את החובה להביא את האנייה לפני בית-המשפט למלקוח למספר מסוים של ימים. אם זו הייתה כוונתו של המחוקק, הדעת נותנת שכך אכן היה נקבע. עם זאת, ניתן וצריך לבחון מה הוא פרק זמן סביר אשר ייחשב למהיר דיו בנסיבותיו של הליך המלקוח. לבירורהּ של שאלה זו אעבור כעת. 29. חרף הפסיקה הענֵפה בנושא מלקוח, ככל שידיעתי מגעת לא קיימת פסיקה שבה נדונה באופן ישיר השאלה אם קביעה שיפוטית (adjudication) שננקטה לאחר פרק-זמן מסוים חוקית היא אם לאו. אף הפסיקה שאליה הפנתה המשיבה בתשובתהּ ושבה ישנן התייחסויות מסוימות לנושא זה ניתנה במסגרתן של תביעות פיצויים בגין נזק שנגרם לבעליה של אנייה לאחר ששוחררהּ ולא במסגרת הליך של קביעה שיפוטית שבו פתחה המדינה. אנו נדרשים אפוא לבחון את הפסיקה שבה הנושא נדון באופן עקיף. כפי שאראה להלן, אני סבורה כי פסיקה זו מחזקת את המסקנה שאליה הגיע בית-המשפט המחוזי. לא למותר להדגיש גם כי מאחר שמדובר בפרשנות "ראשונית" מנקודת הראות הישראלית של ביטויים אלה בהקשר של מלקוח ימי, אין אנו כבולים לפסקי-דין זרים כאלה ואחרים, היכולים להיות מקור השראה. עם זאת, ככל שהאמצעי של מלקוח ימי עודנו בתוקף כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, ברי כי יש להעניק לתנאים לנקיטתו פרשנות מודרנית העולה בקנה-אחד עם עקרונות היסוד של השיטה. 30. כפי שציינתי מעלה, המדינה מחויבת לשמוע את טענותיה של האנייה ולקבל החלטה אם להחרימהּ. בפסיקה נקבע כי ההחלטה בעניין נדרשת להתקבל תוך זמן סביר (עניין Patrai, בעמ' 636) וכי משך הזמן תלוי בין היתר במידת מורכבותו או פשטותו של המקרה (עניין Falk, בעמ' 798). המדינה הפנתה לחמישה פסקי-דין שבהם חל לכאורה עיכוב בן מספר שנים בנקיטתו של הליך מלקוח ולמרות זאת בתי-המשפט אישרוהו. לשיטתהּ תומכים פסקי-דין אלה במסקנה שאף מספר שנים עשויות להיחשב בנסיבות מסוימות כזמן סביר. איני סבורה כי פסקי-דין הללו תומכים במסקנה זו. שלושה מפסקי-הדין שהזכירה המדינה ניתנו בצרפת והם כאמור אינם רלוונטיים לענייננו, לנוכח ההבדלים בהוראות הדין (ראו פסקה ‎27 לעיל). גם שני פסקי-הדין האחרים אינם תומכים בעמדתהּ של המדינה. הראשון הוא עניין Bellaman. באותו מקרה האניות הוטבעו בנמל טריפולי ונדרש היה לנקוט בעניינן פעולות חילוץ (salvage operations). בנסיבות אלה קבע בית-המשפט כי לא היה זה מעשי לנקוט הליכי מלקוח עד למועד שבו חולצו האניות בפועל ולכן לא מצא פסול בכך שחלפו ארבע שנים ממועד תפיסתן של האניות ועד לנקיטתם של הליכי המלקוח כנגדן (לפסיקה נוספת בנושא מלקוח של אניות לאחר חילוצן, ראו אצל Rowson, בעמ' 204-203). פסק-הדין השני הוא עניין Hermes. באותו מקרה כבשה בריטניה נמל בשנת 1945, אך בשלב זה לא תפסה את האניות שהיו בו. האניות נתפסו בשנת 1947 ובסמוך ננקטו הליכי מלקוח כנגד האניות. בית-המשפט קבע כי בנסיבות אלה לא חל כל עיכוב בנקיטתו של הליך המלקוח. 31. פסיקה זו אינה מקרבת אותנו כאמור להכרעה בשאלה מה הוא "פרק-זמן סביר" לנקיטתו של הליך מלקוח. לשם כך יש להציג סוג נוסף של פסקי-דין שמהם ניתן לטעמי להקיש לענייננו. אקדים ואציין כי המסקנה הברורה העולה מפסקי-דין אלה היא כי מדינה נדרשת לנקוט הליך מלקוח תוך ימים או שבועות ספורים ממועד תפיסתהּ של האנייה. 32. פסקי-הדין הללו עוסקים בשחרורן של אניות לידיהם של בעליהן מבלי שננקט כנגדן בסופו של דבר הליך מלקוח. אחת מהטענות שנטענו בחלק מפסקי-הדין הייתה כי נגרם לבעל האנייה נזק לנוכח עיכוב בשחרורהּ. פסק-הדין המרכזי בעניין זה – שאליו הפנתה המשיבה – הוא עניין Madonna שהוזכר לעיל. באותו מקרה חלפו כשלושה חודשים בין מועד תפיסתהּ של האנייה לבין מועד הבאתהּ בפני בית-המשפט למלקוח. בסופו של דבר האנייה שוחררה והיא הגישה תביעה לפיצויים. בית-המשפט מצא כי כתוצאה מהעיכוב שחל נפל פגם משמעותי בהליך המלקוח וציין (שם, בעמ' 171; ההדגשות המוטות במקור, ההדגשות בקו תחתי שלי – מ.נ.): "It does not appear that any proceedings were commenced against this ship… until the latter end of February 1798, that is, for the space of above three months. However justifiable the seizure may have been, the first obligation which the seizor has to discharge is, that of accounting why he did not institute proceedings against this vessel and cargo immediately; and unless he can exculpate himself, with respect to delay in this matter, he is guilty of no inconsiderable breach of his duty. It would be highly injurious… if any persons… could lay their hands upon valuable foreign ships and cargoes, and keep their hands upon them, without bringing such an act to judicial notice in any manner, for the space of three or four months." ראו גם עניין Jecker, בעמ' 501, שם ציטט בית-המשפט העליון האמריקני דברים אלה בהסכמה. בכך ביטא בית-המשפט הגבוה לאדמירליות בבריטניה את הגישה שְחָלוף שלושה-ארבעה חודשים מהווה פרק-זמן בלתי-סביר לנקיטתו של הליך מלקוח. בית-המשפט ציין שם כי הוא יכול היה להבין עיכוב של שלושה שבועות לכל היותר (עניין Madonna, בעמ' 175-174). פסק-הדין תומך בגישה שהבאתהּ של האנייה בפני בית-המשפט למלקוח צריכה להתבצע תוך ימים או שבועות ספורים לכל היותר. בדומה, נקבע ב-The Corier Maritimo [1799] 1 C. Rob. 287 כי עיכוב של חודשיים הוא בלתי-סביר ואף נגוע ברשלנות. ביסודן של קביעות אלה מצויה זכאותהּ של האנייה ל-"speedy and unobstructed justice" (עניין Madonna, בעמ' 177). 33. פסק-דין נוסף שאליו הפנתה המשיבה הוא עניין St. Juan Baptista. באותו מקרה חלף חודש בין מועד תפיסתהּ של האנייה לבין מועד הבאתהּ בפני בית-המשפט למלקוח. בית-המשפט ביקר באופן חריף את התנהלותהּ של בריטניה ופסק פיצויים לטובתהּ של האנייה, בין היתר עקב העיכוב בנקיטתו של הליך מלקוח כנגדהּ (שם, בעמ' 38-37; ההדגשות הוספו – מ.נ.): "It remains only to consider the charge of improper conduct, which has been made against the captors. […] There was, I think, ground for inquiry; and if this inquiry had been pursued in a proper manner, and had terminated in proper time, I should held the captors fully justified in what they had done. But the subsequent proceeding here has been very different: The vessels were brought to Falmouth on the 12th of August; and the first question to be asked of the captors, and to which the court is bound to require satisfactory answer, is, why were no proceedings instituted till the 12th of September? –it must be understood by those who arm themselves with the commission of their country, that if they bring neutral ships into British ports, they must on no account detain them there without inquiry. Grievous would be injury to neutral trade, and highly disgraceful to the honor of our own country, if captors could bring in ships at their own fancy, and detain them any length of time, without bringing the matter to the cognizance of a Court of Justice. In the present instance this first and fundamental duty has not been performed. For a whole month, the obligation of taking the examination of witnesses, at the first moment, has been disregarded; and all the excuse offered, is some misapprehension about the want of qualification in the commissioners to examine the Spanish crew, without a Spanish Commission; which might have been instantly removed by application to the Actuary. The delay is, therefore, in the first stage, imputable to the captors; and if any inconvenience arises to the neutral merchants, it is no answer to say, that it was owing to a mistake." ראו גם עניין Jecker, בעמ' 502, שם ציטט בית-המשפט העליון האמריקני דברים אלה בהסכמה. בעניין St. Juan Baptista טענו הרשויות הבריטיות כי העיכוב של שלושים הימים חל בשל הרצון לנקוט מספר פעולות קודם לפנייה לבית-המשפט ובהן חקירתם של אנשי הצוות וגביית תצהירים מהם. בית-המשפט קבע כי אף אם פעולות אלה אכן היו הכרחיות, לא היה בהן כדי למנוע פנייה לבית-המשפט במקביל (שם, בעמ' 38). במילים אחרות: גם אם מדובר בעיכוב קצר יחסית כגון שלושים ימים וגם אם ישנו הסבר המצדיק לכאורה את העיכוב, אין בכך סוף פסוק ויש תמיד לבחון אם הסיבה לעיכוב כרוכה בפעולות שניתן היה לבצען במקביל להליך המלקוח. רק אם מדובר בפעולות שלא היה ניתן לבצען במקביל להליך המלקוח, ייקבע כי מדובר בעיכוב סביר. 34. פסק-הדין האחרון שאליו הפנתה בהקשר זה המשיבה הוא עניין Jeckerשנזכר לעיל. הציטוטים שנכללו בסיכומיה של המשיבה התייחסו לעיכוב בנקיטתם של הליכי מלקוח בנסיבות מיוחדות. מתברר כי בדין האמריקני קיים כלל ייחודי שלפיו במקרה של מניעה מבצעית להביא אנייה שנתפסה בפני בית-משפט למלקוח, ניתן למכור אותה ואת מטענהּ במדינה זרה ולפנות לבית-המשפט למלקוח עם הגעתו של הצוות שתפס אותה לארצות-הברית. בית-המשפט העליון האמריקני התייחס באותו מקרה לכך שעיכוב בלתי-סביר בנקיטתו של הליך המלקוח יוביל לכך שבית-המשפט יסרב לנהל את הליכי המלקוח ועשוי לפסוק פיצויים, וזאת אף אם תפיסתהּ של האנייה ומכירתהּ היו מוצדקות (שם, בעמ' 516): "But if no sufficient cause is shown to justify the sale, and the conduct of the captor has been unjust and oppressive, the court may refuse to adjudicate upon the validity of the capture, and award restitution and damages against the captor, although the seizure as prize was originally lawful, or made upon probable cause. And the same rule prevails where the sale was justifiable, and the captor has delayed, for an unreasonable time, to institute proceedings to condemn it. Upon a libel filed by the captured, as for a marine trespass, the court will refuse to award a monition to proceed to adjudication on the question of prize or no prize, but will treat the captor as a wrongdoer from the beginning." למען שלמות התמונה אציין כי באותו מקרה קבע בית-המשפט כי הוצגו סיבות מוצדקות לאי-נקיטתם של הליכי מלקוח והדיון הוחזר לערכאה קמא לבירורו של הליך המלקוח. 35. פסקי-הדין שאליהם המערערת הפנתה בהקשר זה תומכים אף הם בעמדה שננקטה בידי בית-המשפט לימאות. בכל אחד מפסקי-הדין נקבע כי עיכוב בן שבועות ספורים – כ-30-20 ימים – היה סביר בנסיבות המקרה, לאור ההסברים שהציגו הרשויות. מהסברים אלה עולה כי בכל המקרים ננקטו פעולות לאיתורם של אמצעים אלטרנטיביים, פוגעניים פחות, חלף המלקוח. אין כמובן תוחלת בנקיטתו של הליך מלקוח במקביל לניסיונות לאתר אמצעים אלטרנטיביים, שהרי אם יאותרו כאלה יתייתר הצורך לנקוט הליך המלקוח נגד האניות והן תשוחררנה. בשניים מן המקרים היה מדובר באיתור גורם אובייקטיבי שישגיח על המטען כדי להבטיח שהוא לא יגיע למדינת אויב (עניין S.S. Segruanca; עניין Patrai, בעמ' 635). במקרה אחר שימש פרק-הזמן הזה לפריקתו של מטענהּ של האנייה ולהבאתו בפני בית-המשפט למלקוח לאישור החרמתו. עם קבלת אישורו של בית-המשפט למלקוח להחרמתו של המטען, שוחררה האנייה. קרי, האמצעי הפוגעני פחות הוא החרמתו של המטען חלף החרמתהּ של האנייה (הבוררותRyan, Trustee in Bankruptcy of the Interocean Transportations Company of America, Incorporated vs. The United States of America 32 Am. J. Int'l L. 583 (1938) שהתנהלה בעניינהּ של האנייה S.S. Lisman). אעיר בהקשר זה כי הניסיון לאתר אמצעים פוגעניים פחות מתיישב עם העקרונות הכלליים במשפט הבינלאומי של מידתיות ושל הכרחיוּת, אשר נטען בספרות שהם חלים גם על הליכי מלקוח (ראו: Heinegg Part II, בעמ' 120-119). 36. סיכומם של דברים: ניתן לראות כי בכל המקרים שנסקרו לעיל שוחררו האניות לאחר מספר שבועות. גם מקרים נוספים שנסקרו בספרות בעניין עיכוב בשחרורן של סחורות שהיו על סיפונן של אניות או בירכתיהן – להבדיל מאשר שחרורן של האניות עצמן – היו לתקופות קצרות יחסית של עד שלושה חודשים (Neil Alford, Modern Economic Warfare 402 (1963)). מסקנה זו עולה בקנה-אחד גם עם סעיף 1 בצו ה' בכללי בתי משפט לשלל מלחמה, אשר בית-המשפט המחוזי הפנה אליהם, המאפשר לבעליה של אנייה להגיש בקשה לשחרורהּ של האנייה אם לא ננקטו הליכים כנגדהּ תוך חודש ימים ממועד תפיסתהּ (ראו גם: The Prins Knud, [1941] p. 39, 40 (להלן: עניין Prins Knud). 37. הנה-כי-כן, מהפסיקה עולה כי יש להביא אנייה שנתפסה בפני בית-משפט למלקוח באופן מידי ותוך ימים או שבועות ספורים. תוצאה זו מתיישבת עם הפרשנות המילולית והברורה של המונחים "forthwith" ו-"promptly" שלפיה ככלל נדרשת ההחלטה בעניינהּ של האנייה להתקבל בהקדם האפשרי, פרשנות שזכתה לעיגון מפורש בפסיקה בעניין מלקוח (ראו, למשל, עניין Madonna שהוזכר לעיל). עם זאת, עשויות כמובן להיות נסיבות חריגות אשר תצדקנה עיכוב משמעותי יותר בשחרורן של אניות אשר הוחלט לא לנקוט לגביהן הליך מלקוח, למשל: מצב ביטחוני חריג אשר אינו מאפשר שחרורן של אניות (עניין Prins Knud, בעמ' 48-47) או צורך לחלץ אניות המצויות בקרקעית הים (עניין Bellaman). 38. חרף האמור, סבורה המדינה כי יש לפרש את המונחים "forthwith" ו-"promptly" באופן תכליתי. לטענתהּ, תכליתו של הליך המלקוח מצדיקה נקיטתהּ של פרשנות מרחיבה למונחים אלה. לתימוכין בעמדה זו הפנתה המדינה למספר פסקי-דין שבהם ניתנו לטענתהּ בנסיבות שונות פרשנויות מרחיבות למונחים, שעל-פיהן גם חלוף של פרקי-זמן בני חודשים רבים ואף שנים עשוי לא להפר אותם. 39. כפי שאציג להלן, אין לקבל טענה זו. ראשית, כל פסקי-הדין שעליהם בססה המדינה טענה זו כלל אינם מתייחסים למלקוח, אלא לתחומים אחרים. כידוע, למונח מסוים עשויים להיות מובנים שונים ופרשנויות שונות בחוקים שונים, בהתאם להקשרם (ראו, למשל, בעניין המונח "תושב ישראל": ע"א 7553/14 רצון נ' מס הכנסה פקיד שומה, פס' 2 (6.7.2015); בג"ץ 1105/06 קו לעובד נ' שר הרווחה, פס' 50 (22.6.2014); ה"פ (מחוזי חי') 35693-12-09 China Civil Engineering Construction Corporation נ' פקיד שומה חיפה, פס' 20 (28.4.2011)). לא ניתן לבצע גזֵרה שווה באופן אוטומטי מבלי לבחון את הדברים. 40. שנית, פסקי-הדין כלל אינם תומכים בטענתהּ זו של המדינה. פסק-הדין הראשון שאליו הפנתה המדינה הוא Avaya v. Charter (2014), C.A. No. N14C-03-052S (להלן: עניין Avaya). באותו מקרה הודע לנתבעת לאחר עשרה חודשים על כך שהוגשה כנגדה תביעה. הנתבעת בקשה מבית-משפט לקבוע כי עיכוב זה הפר את החובה המוטלת על התובע להודיע לנתבע על הגשתהּ של תביעה promptly. בית-המשפט העליון של מדינת דלוור קבע כי לא ניתן לקבוע באופן משפטי ומראש כי תקופה מסוימת כגון עשרה חודשים הפרה את החובה האמורה מבלי לבחון את העובדות הרלוונטיות לעניין. הכרעתו של בית-המשפט נשענת אפוא על העובדות ולא נקבע כל ממצא פוזיטיבי באשר לפרשנותו של המונח promptly. גם ב-Sameen v. Abeyewickrema [1963] AC 597 (להלן: עניין Sameen) קבעה ה-Privi Council בבריטניה, ביחס לחובה להמציא כתב-טענות לצד שכנגד forthwith, כי כל מקרה צריך להיבחן לגופו (שם, בעמ' 609). הוועדה קבעה כי עיכוב בן יומיים לא הפר חובה זו וציינה, תוך דחיית העמדה שלפיה משמעו של מונח זה הוא "באותו יום" (שם, בעמ' 606): "'forthwith' means on the very first day on which one could reasonably have verified it. 'Forthwith' means without any delay which could reasonably or possibly be avoided." כמובן שאין בעיכוב בן ימים ספורים כגון זה כדי לאפשר גזֵרה שווה לענייננו. פסק-דין נוסף שאליו הפנתה המדינה הואBrown v. Bonnyrigg and Lasswade Magistrates [1936] SC 258 (להלן: עניין Brown). פסק-הדין עסק בחוק שלפיו אם נמצא כי בית אינו ראוי למגורים, נדרשת הרשות לערוך לבעליו שימוע ולאחריו להוציא לו צו-הריסה "forthwith." באותו מקרה לא טרח המערער להגיע לשימוע ומאחר שהיו בבית דיירים שנדרש היה למצוא להם דיור חלופי, הוצא צו-ההריסה רק לאחר כשלוש שנים. בדומה לקביעתהּ של הוועדה בעניין Sameen, גם כאן קבע בית-המשפט כי משמעותו של המונח forthwith אינה באופן מידי אלא תוך פרק-זמן סביר (עניין Brown, בעמ' 251). בית-המשפט קבע כי ככלל עיכוב של שנתיים-שלוש אינו נחשב לפרק-זמן סביר, אלא אם יש הצדקה לכך. באותו מקרה, הוצאתו של צו-ההריסה באופן מידי הייתה יוצרת קושי של ממש לדייריו של הבית, בשים לב לכך שלא היה קיים דיור חלופי שבו ניתן היה לשכנם והיה צורך לבנות בתים חדשים. בנסיבות אלה, השתהות בת שלוש שנים לצורך בנייתם של בתים חדשים שבהם ניתן היה לשכן את הדיירים לפני הוצאתו של צו ההריסה הייתה סבירה. אני סבורה כי יש בעובדות אלה כדי להדגיש היטב כיצד יתכן שמונח יזכה בפרשנויות שונות בכל חוק וחוק בהתאם להקשרו. חוק העוסק בדיור הוא חוק סוציאלי מטיבו. פרשנות אשר הייתה מאפשרת להוציא לבית צו-הריסה מבלי שלדייריו היה דיור חלוּף הייתה חותרת תחת תכליתו של החוק (ראו והשוו שם, בעמ' 263). מכל מקום, כפי שניתן לראות, הנסיבות במקרה זה הן חריגות ואיני סבורה שניתן ללמוד מהן כלל לענייננו. פסק-הדין האחרון שאליו הפנתה המדינה ניתן בידי בית-המשפט העליון בהודו (Gharge v. The Special Land Acquisition Officer, 8 SCR 829, 855 (2011)). לאחר עיון בו, איני חושבת שהוא רלוונטי לענייננו. פסק-הדין עסק בחוק אשר קבע תקופה של 30 ימים להגשתו של ערעור, אלא אם קבע בית-המשפט מועד אחר. בית-המשפט העליון קבע כי סעיף זה מעניק שיקול-דעת לבית-המשפט וכאשר מוגש ערעור לאחר התקופה בת 30 הימים נדרש בית המשפט להפעילו. כפי שניתן להיווכח, בית-המשפט כלל לא נדרש לפרשנותו של דבר חקיקה שקבע חובת פעולה מידית, אלא לפרשנותו של סעיף שהקנה לבית-המשפט סמכות להאריך מועד הקבוע בחוק. הא ותו לא. לא ניתן אפוא ללמוד מכך לענייננו. 41. והעיקר: אף שהמדינה הפנתה לצורך לפרש את המונחים הללו באופן תכליתי, היא לא הציגה כלל מה היא אותה "תכלית" אשר מצדיקה נקיטתהּ של פרשנות מרחיבה. כפי שעולה מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, דומה כי הפגיעה הרבה הטמונה בהליך המלקוח מצדיקה דווקא נקיטתהּ של פרשנות מצמצמת ביחס לפרק-הזמן שיכול לחלוף מרגע תפיסתהּ של אנייה ועד מועד הבאתהּ בפני בית-המשפט למלקוח, פרשנות אשר יש בה כדי לצמצם את הפגיעה בבעלי האנייה ובצדדים שלישיים העשויים להיפגע כתוצאה מכך. 42. סיכומם של דברים: אין בפסקי-הדין הנוספים – שעניינם לא היה כאמור במלקוח אלא בנושאים אחרים – כדי לשנות ממסקנתי כאמור בפסקה ‎36 לעיל. על מדינה התופסת אנייה מוטלת חובה לנקוט הליך מלקוח תוך פרק-זמן סביר, שנע במרבית המקרים בין ימים ספורים לבין שבועות ספורים. יודגש, כאמור, כי עיכוב בלתי-סביר בנקיטתו של הליך מלקוח עשוי אף לזכות את האנייה בפיצויים (Heinegg Part I, בעמ' 304; The Stigtad [1916] p.123, 127-128 (להלן: עניין Stigtad). אדגיש: אף אם הייתי מניחה שפסקי-הדין השונים שאליהם הפנתה המדינה היו תומכים בעמדתהּ, לא היה בכך כדי להביא לשינוי המסקנה שאליה הגעתי. כפי שציינתי, הפסיקה הזרה מהווה מקור פרשני והיא אינה מחייבת אותנו. הדברים צריכים להתפרש כפשוטם וכלשונם. ד. החרמתהּ של אנייה חרף קיומו של שיהוי בהבאתהּ בפני בית המשפט למלקוח 43. המדינה טענה כי אף אם חלו עיכוב או שיהוי בהבאתהּ של אנייה לבית-המשפט למלקוח, אין בכך כדי להביא לשחרורהּ של האנייה מקום שקיימת עילת החרמה (ראו סעיף 32 בסיכומים מטעם המדינה). לפי קו-טיעון זה, לעיכוב אין כל השלכה על תוצאתו של הליך המלקוח. דא עקא, איני סבורה כי הפסיקה שאליה הפנתה המדינה כתימוכין בטענה זו אכן תומכת בכך, אלא להיפך: מתברר כי במקרים שנדונו במסגרתהּ כלל לא חל עיכוב בתפיסתהּ של האנייה וממילא לא נדונה השאלה מה היא השלכתו (ראו: The Odessa, [1915] A.C. 145, 152; עניין Stigtad, בעמ' 127; S.S. Monte Contres [1944] A.C. 6 (להלן: עניין Monte Contres)). 44. גם לגופם של דברים, דינהּ של טענה זו להידחות. מהספרות ומהפסיקה עולה כי קיומהּ של עילת החרמה אינו מביא באופן אוטומטי לאישור לקיחתהּ של אנייה ניטרלית כמלקוח, שכן יש קודם לכן לשמוע את טענותיו של בעל האנייה כנגד התפיסה (Herzog, בעמ' 489; עניין Monte Contres, בעמ' 9). ישנן טענות רבות שבאפשרותם של האנייה ושל בעליה להעלות: כי האמצעים שננקטו כנגד האנייה (כגון החרמה) אינם חוקיים לנוכח הפגיעה שנגרמה לה בנסיבות המקרה (עניין Stigtad, בעמ' 129); כי היא זכאית ל"הגנה מיוחדת" מפני מלקוח (לרשימה של סוגי האניות שלא ניתן לתפוס כמלקוח, ראו: Heinegg Part I, בעמ' 313-312;Wolff Heinstschel Von Heinegg Visit, Search, Diversion and Capture in Naval Warfare: Part II, the Traditional Law 30 Can. Yb. Int'l L. 89, 110-112 (1992) (להלן: Heinegg Part II)); במקרה של הפרה נטענת של סגר ימי, שהיעד הסופי של האנייה היה אחר ולא השטח המצוי תחת סגר (סעיף 19 ב-Declaration Concerning the Laws of Naval War, London, 26 February 1909 (להלן: הצהרת לונדון); ראו והשוו לעניין Monte Contres, בעמ' 12). כפי שצוין בפסיקה, רק אם אין לבעלי האנייה טענות או שהטענות נדחות, יורה בית-המשפט על החרמה (שם, בעמ' 12). אכן, כפי שהודגש בספרות (H.A. Smith, The Law and Custom of the Sea 126-127 (Third edition, Stevens & Sons Limited, 1959) (להלן: Smith; ההדגשות הוספו – מ.נ.)): "Neglect to comply with these instructions [of taking of prizes – M.N.] will make it more difficult for [the state] to present its case in court, and may even result in the ultimate release of a ship or cargo which is legally liable to condemnation." הנה-כי-כן, יתכן אפוא שחרף קיומהּ של סיבה מוצדקת לתפיסתהּ של האנייה, המלקוח לא יאושר (Herzog, בעמ' 501; The Salerno, [1946] p. 189, 196 (להלן: עניין Salerno)), לעתים תוך סירוב לערוך הליך של adjudication (עניין Jecker, בעמ' 516), שחרור האנייה (Smith, בעמ' 127) ואף מתן הוראה על תשלום פיצויים לאנייה (Heinegg Part I, בעמ' 308). שאלת קיומהּ של עילת החרמה כלל אינה רלוונטית אפוא שעה שמתייחסים לחובה הראשונית המוטלת על המדינה להביא את האנייה בפני בית-משפט למלקוח (עניין Madonna, בעמ' 171). מן הכלל אל הפרט 45. האנייה הובאה בפני בית-המשפט למלקוח עשרה חודשים לאחר תפיסתהּ. מדובר בעיכוב ניכר, החורג במידה משמעותית מהכללים המקובלים בהקשר זה ואשר נסקרו לעיל. די לדעתי באורכו של עיכוב זה כדי להצדיק את מסקנתו של בית-המשפט, שלפיה יש לדחות את בקשתהּ של המדינה על-הסף. 46. זאת ועוד: מהפסיקה שנסקרה לעיל (בעיקר בפסקה ‎35) עולה כי השיקולים שרשאית מדינה לשקול במסגרת החלטה אם לנקוט הליך מלקוח אם לאו הם לכאורה רק כאלה שהם "פנימיים" להליך, קרי קשורים באנייה הספציפית. בין השיקולים שנדונו שם היו ניסיונות לאתר פתרונות אלטרנטיביים למלקוח; טיפול במטענהּ של האנייה; ניהול מגעים עם בעלי האנייה בעניינהּ; ועוד. בענייננו, לא הציגה המדינה הסברים "פנימיים" כל שהם לעיכוב שחל בנקיטתו של הליך המלקוח. המדינה גם לא טענה כי נשקלו שיקולים הקשורים למשיבה באופן ספציפי. 47. מעובדות המקרה עולה כי המדינה כלל לא ניהלה מגעים עם בעליה של המשיבה או ערכה חקירה בעניינהּ. למעשה, המדינה אף לא השיבה באופן מהותי לכל פניותיה ואף לא עדכנה את בעליה של האנייה על מצבהּ ועל כוונותיה של המדינה לגביה. התנהלות זו של המדינה מנוגדת לחובה המוטלת עליה לשמוע את טענותיהם של בעליה של האנייה עובר לקבלת ההחלטה על לקיחתהּ כמלקוח. המדינה אף לא ציינה בפני בעליה של האנייה בשום שלב שנשקלת לקיחתהּ של האנייה כמלקוח. בנסיבות אלה, לא זו בלבד שהעיכוב בנקיטתו של הליך המלקוח היה בלתי-סביר, אלא שנפל גם פגם בהתנהלותהּ של המדינה אל מול בעליה של האנייה. בכך נשללה מבעליה של המשיבה הזכות לשטוח את טענותיהם, אשר יתכן שהיה בהן כדי לשלול מלכתחילה את הצורך בנקיטתם של הליכי מלקוח. 48. בניסיון להצדיק את העיכוב בן עשרה החודשים שחל בנקיטתו של הליך המלקוח נגד האנייה, טענה המדינה כי באפשרותהּ לשקול מגוון רחב של שיקולים ובהם שיקולים ביטחוניים, שיקולים בדבר יחסי החוץ של המדינה ושיקולי מדיניות אחרים (סעיף 19 בסיכומיה) והציגה את ההסבר הבא: "פתיחת ההליך בבית המשפט לימאות נעשתה לאחר שנשקלה בכובד ראש, ונדרשה לאור מאפייניו הייחודיים של מקרה זה, ראשוניותו בישראל בכלל, ואל מול תופעת הניסיונות להפר את הסגר הימי בפרט, והצורך בשקילת מכלול השיקולים. ההחלטה אם לשחרר כלי שיט (ביוזמת המדינה) לא לבקש את החרמתו (במסגרת הליך שיפוטי) הינה החלטה מורכבת, והינה בעלת היבטים רבים לרבות שיקולים מדיניים של יחסי חוץ ושיקולים ביטחוניים" (סעיף 40 בסיכומיה). עולה, אפוא, כי ההסברים שהציגה המדינה לעיכוב הנ"ל מבוססים כולם על שקילתם של שיקולים "חיצוניים" להליך. אני סבורה שקיים קושי בעמדתהּ זו של המדינה. השיקולים שהציגה הם כאלה הראויים להישקל לצורך גיבושהּ של מדיניות כללית, להבדיל מאשר לצורך הכרעה אם לנקוט הליך מלקוח כנגד אנייה ספציפית. לא ניתן לקבל שיהוי משמעותי בהחלטה בעניינהּ של אנייה ספציפית בשל הצורך לגבש מדיניות כללית. גם בפסיקה נשללה האפשרות להישען על שיקולים "חיצוניים" כגון שיקולי מדיניות, אילוצים מינהליים או מגבלות חקיקתיות שונות כהצדקה לעיכוב מסוים בנקיטתו של הליך מלקוח (ראו, למשל, עניין Madonna, בעמ' 177): "[…] [I]f from causes of private internal policy, arising out of the peculiar relation of the component parts of the belligerent state, difficulties arise, the neutral is not to be prejudiced on that account; he has a right to speedy and unobstructed justice and has nothing to do with such difficulties, created by questions of domestic constitution." 49. בדיון על-פה הצהירה המדינה בפנינו כי היא הסיקה את המסקנות הדרושות וכי עתה היא נוקטת הליכי מלקוח באופן מידי ובסמוך לתפיסתן של אניות (וראו, לעניין זה, ת"ח (ימאות) 7961-07-15 מדינת ישראל נ' האנייה Marianne, פס' 1 (29.2.2016), שם אכן פתחה המדינה הליך מלקוח תוך שישה ימים ממועד תפיסתהּ של האנייה). יש לברך על כך ולקוות שבמקרים הבאים, ככל שיבואו, תעניק המדינה לבעלי האניות את הזכות להשמיע את טענותיהם לפני קבלת ההחלטה על לקיחתן כמלקוח וככל שתחליט על כך בחיוב, תפתח בהליכי המלקוח ללא דיחוי. אכן, על המדינה לפעול בהתאם לחקיקה המקומית בעניין מלקוח ובהתאם להוראותיו הרלוונטיות של המשפט הבינלאומי בהליכים עתידיים של מלקוח, ככל שיינקטו. בשולי הדברים אדגיש שוב כי איני קובעת מסמרות בעניין קביעותיו השונות של בית-המשפט המחוזי. סוף דבר 50. דין הערעור אפוא להידחות. עיכוב הביצוע שניתן בהחלטתו של השופט י' עמית מיום 18.1.2015 מבוטל בזאת. האנייה תשוחרר לאלתר. המערערת תישא בהוצאותיה של האנייה בסך של 40,000 ש"ח. ה נ ש י א ה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: 1. אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה המקיף של חברתי, הנשיאה מ' נאור. בנסיבות המיוחדות של הפרשה שבפנינו גם אני בדעה שהעיכוב בן עשרת החודשים בפתיחת הליך המלקוח על ידי המדינה – מצדיק את דחיית התובענה על הסף מחמת היותו של השיהוי כאן מאיין. 2. הנשיאה מוסיפה כי לאור המסקנה שאליה היא הגיעה בנושא השיהוי – אין צורך לקבוע עמדה לגבי כל יתר קביעותיו של בית המשפט לימאות בחיפה הנכבד בסוגיות שעלו בפניו וכי לשם בירור שאלת השיהוי ניתן לצאת מנקודת הנחה כי שאר הקביעות הנ"ל נכונות, מבלי לדון בהן לגופן. אני שותף אף לגישה זו, למעט בשאלת סמכותו של בית המשפט לימאות בחיפה, והכרוך בה, שבהם לשיטתי, אנו נדרשים לפסוק, שכן אם לבית המשפט לימאות בחיפה אין סמכות מלכתחילה – גם כוחו (וכוחנו) לדחות את התובענה מחמת שיהוי עלולים להיות מוטלים בספק. בסוגיה זו אני סבור כי לבית המשפט לימאות בחיפה, וכן לנו כערכאת ערעור – יש סמכות לדון בענייני מלקוח. אנמק הדברים בקצרה להלן. 3. חוק בית המשפט לימאות, תשיב-1952 הסדיר, בסעיף 2 שבו, העברת סמכויות שונות בתחומי המשפט הימי, וקבע כדלקמן: "כל הסמכויות שהיו נתונות לבית המשפט העליון כבית משפט לאדמירליות ערב תחילת תקפו של חוק זה יהיו מסורות מיום תחילת תקפו של חוק זה לבית המשפט המחוזי בחיפה, ששימש מאותו יום כבית משפט לימאות". סעיף 6 לאותו חוק, שכותרתו: ערעור, הוסיף וקבע: "(א) החלטה של בית המשפט לימאות ניתנת לערעור לפני בית המשפט העליון. (ב) בית המשפט העליון הדן בערעור לפי סעיף זה, יהיו לו נוסף על סמכויותיו כבית משפט לערעורים כל הסמכויות הנתונות לבית משפט לימאות." אציג עתה בקצרה את "גלגול הסמכויות" מבית המשפט העליון המנדטורי, שכיהן גם כבית משפט לאדמיראליות – לבית המשפט העליון הישראלי, וממנו לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לימאות. 4. בדבר המלך על פלשתינה (א"י) בדבר שיפוט בענייני אדמיראליות 1937 – הוקנו לבית המשפט העליון של פלשתינה (א"י) סמכויות של בית משפט לאדמיראליות ונאמר כי בהקשר זה כוחות שיפוטו יהיו כשל בית המשפט (הגבוה) באנגליה בעניני אדמיראליות. כן הוקנו לו סמכויות שיפוט נוספות וביניהן גם הסמכויות לפי סעיף 2(2) עד סעיף 2(4) ל- Colonial Courts of Admiralty Act 1890, שהסדיר, בין השאר, את הסמכויות של בית משפט תת-אדמירלי (Vice Admiralty Court), לרבות סמכויותיו לדון בענייני מלקוח ימי (Prize) מכח חוק המלקוח הימי האנגלי (The Prize Act) משנת 1864. בית המשפט העליון בא"י קיבל גם הרשאה מפורשת (שנחתמה בתאריך 03.09.1939 – מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה) לשמש כבית משפט למלקוח ימי במסגרת דבר המלך במועצה על פי חוק בתי המשפט לשלל מלחמה האנגלי משנת 1939 (להלן – דבר המלך במועצה). הרשאה זו ראתה אור במסגרת הפרסום בעיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א"י) (גיליון מיוחד מס' 949 מתאריך 10.10.1939, תוספת מס' 2 שם), אשר בגדרו אף נכללו סדרי הדין, שבהתאם להם ינהגו בנושאי המלקוח (להלן תקנות סדרי הדין בענייני מלקוח המנדטוריות). סמכויות אלו של בית המשפט העליון המנדטורי (אשר הופעלו על ידו מספר פעמים בתקופת המנדט – ראו:London Gazette p.4175 (09.07.1940) ) הומחו, עם קום המדינה, לבית המשפט העליון שלנו מכוח האמור בסעיפים 12(ג) ו-17 לפקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח-1948. סמכויות אלו הועברו במסגרת סעיף 2 לחוק בית המשפט לימאות, תשיב-1952 – לבית המשפט לימאות. ראו: יצחק מינץ, משפט ימי: מקורות דינים ופסיקה, 76-74 (הוצאת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, 1966). מכאן עולה כי לבית המשפט לימאות קמה סמכות לדון בתביעת מלקוח. 5. כנגד המסקנה הנ"ל העלתה המשיבה בבית המשפט קמא הנכבד השגה נוספת. זו נשענה על שתי טענות: א) לצורך הפעלת הסמכות בנושאי מלקוח – נדרש היה לפרסם הכרזה ספציפית בתקופת המנדט, וכזו לא נמצאה; אשר על כן רצף הסמכויות נקטע. ב) ההסגר הימי שהוטל ע"י ישראל על עזה בתאריך 03.01.2009, שבמסגרת אכיפתו נתפסה האניה Estelle, מושא הערעור – איננו חוקי. שתי הטענות – דינן, לתפיסתי, להדחות, כפי שאבאר מיד בסמוך. 6. הטענה הראשונה נסמכת, בין היתר, על האמור במאמרו של עו"ד יואב חריס – "על טילים, על מלט ועד דיני השלל הימי (Prize)", מבזקי הארות פסיקה 24, 20-6 (מרץ 2014) ואולם לגישתי לא היה צורך בהכרזה נוספת, ודי היה בנוסח דבר המלך במועצה לענין זה (עיינו גם: ד"ר זיו בורר, "הדין הישראלי הוא אוקיאנוס רחב יותר משנהוג לסבור –בעקבות הערת הפסיקה של יואב חריס", מבזקי הארות פסיקה 24, 37-21 (מרץ 2014). יתר על כן הכרזת שר הביטחון על הסגר הימי על עזה, שפורסמה בתאריך 03.01.2009 (ראו: מוצג א' למוצגי המערערת) – חידשה את הרצף (אף אם נותק), והיא מספיקה לצרכינו. כמו כן מקובלים עלי דבריו של כב' השופט ר' סוקול בהקשר זה בהחלטתו הממצה, מושא הערעור, שקבע כך: "... גם אם אקבל את עמדת בעלי האנייה ואת גישתו של עו"ד י' הריס, הרי משמעות הדבר הינה כי עם חקיקת חוק בית המשפט לימאות, הוענקו לו כל הסמכויות שהיו לבית המשפט העליון המנדטורי בשבתו כבית משפט לימאות, לרבות הסמכות המותנית על פי החוק מ-1939 וההודעה מ-1939. הפעלת סמכויות אלו הותנתה בהכרזת מלחמה. סמכות מותנית זו של בית המשפט לימאות יכולה להיות מופעלת לאחר קום המדינה לא על פי כרוז של הכתר הבריטי אלא על פי הכרזה של מדינת ישראל. בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948 נאמר כי: "כל הוראה בחוק המצריכה קבלת אשור או הסכמה של אחד ממזכירי המדינה של מלך בריטניה או המחייבת עשיית דבר על פי הוראותיו בטלה בזה ומבוטלת " (סעיף 12(ב)). בין אם נדרשת הכרזה ובין אם דרישת ההכרזה בוטלה בפקודת סדרי השלטון והמשפט, הרי ברי שמיום הקמת המדינה הסמכות למלא את התנאי החסר להפעלת סמכות בית המשפט לימאות כבית משפט למלקוח ימי, נתונה למדינת ישראל. קיומו של מצב מלחמה או לכל הפחות עימות מזוין בין ישראל לבין תושבי רצועת עזה, אינו שנוי במחלוקת (ראו למשל הערת בית המשפט בבג"צ 7 69/02 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל , פ"ד נז(6) 285 (2003) ; בג"צ 201/09 רופאים לזכויות אדם נ' ראש הממשלה, פ"ד סג(1) 521, 534 ( 2009))." (שם בפיסקה 56 להחלטה). מקיבוץ כל הטעמים הנ"ל ראוי איפוא לאמץ את קביעותיו של בית המשפט הנכבד קמא בנקודה זו ולהעדיף את הגישה שהוצגה ע"י ד"ר זיו בורר במאמרו הנ"ל (זאת חרף מאמרו של עו"ד הריס הנ"ל והשגותיו שפורסמו תחת הכותרת: "עוד על המלקוח הימי – תגובה לתגובת זיו בורר", מבזקי הארות פסיקה 24, 48-38 (מרץ 2014). 7. הטענה השניה – אף אותה אין לקבל, ודי לי אם אזכיר כאן כי הן חקירת מזכ"ל האו"ם בפרשת ה"מווי מרמה" והן החקירה הציבורית בישראל, בראשות כב' השופט (בדימ.) יעקב טירקל, הגיעו למסקנה דומה כי הסגר הימי הוא כלי מותר במשפט הים ועל פי הדינים המקובלים בתחום – ניתן להטיל אותו בעת סכסוך מזוין וכי ישראל פעלה באותו אירוע, בהתאם לדין הבינלאומי. ראו: שרה וייס מעודי – "דיני הים" בתוך ספרם של: רובי סיבל ויעל רונן משפט בינלאומי, עמ' 552-551 (מהדורה שלישית 2016); עיינו גם: "The naval blockade was imposed on the Gaza Strip lawfully with Israel complying with the conditions for imposing it". Conclusion of the Public Commission to examine the Maritime Incident of 31 May 2010, The Turkel Commission Report, Part 1, p. 111; דו"ח ועדת טירקל, חלק 1 פיסקה 112; Report of the Secretary-General’s Panel of Inquiry on the 31 May 2010 Flotilla Incident pp. 38-46 (September 2011). 8. טרם סיום – כהערה אחרונה במספר, אך בין הראשונות בחשיבות – אציין כי על פי תקנות סדרי הדין בענייני מלקוח הנ"ל, אם הרשות התופסת איננה מגישה תובענות מלקוח בתוך חודש ימים מיום התפיסה, הרי שאז התובע-בכח צריך לפעול משפטית ולדרוש את שחרור האניה (ראו: צו ה' לתקנות סדרי הדין הנ"ל). במקרה שלפנינו המדינה לא פעלה כאמור בתוך חודש ימים ואף המשיבה, בעליה ומפעיליה לא נקטו בהליך משפטי ולקו בשיהוי. 9. נוכח כל האמור לעיל הנני סבור כי ההצעה שהעלינו בפני הצדדים ועל פיה הסדר נאות בנסיבות (בהתחשב בהשתלשלות הדברים ובהתנהלות כל המעורבים בדבר) מצדיק תוצאה שהאניה תוחזר, תמורת התחייבות של האניה, בעליה ומפעיליה כי לא תוגשנה על ידם תביעות בגין תפיסתה ובגין התקופה שהיתה מושבתת – ראויה היתה שתתקבל. חבל ששני הצדדים הערימו קשיים והעדיפו הכרעה משפטית בהתדיינות שבפנינו (שעשויה להוביל להליכים נוספים), ואולם יתכן ועדיין לא מאוחר מדי לסיים את הפרשה בדרך זו, ודומה שרק ימים יגידו אם הצדדים שקלו היטב את מצבם במכלול כשבחרו שלא להתפשר כמוצע. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה מ' נאור. ניתן היום, ‏ג' באב התשע"ו (‏7.8.2016). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14073070_C16.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il