אברהם הקש נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק ע"פ 7303/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7303/02 ע"פ 7383/02 ע"פ 7441/02 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי המערער בע"פ 7303/02: אברהם הקש המערער בע"פ 7383/02: יצחק בן אהרון כהן המערער בע"פ 7441/02: יאיר בן אריה כהן נ ג ד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.6.02 בב"ש 3058/01 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' חבש תאריך הישיבה: ח' באדר א' תשס"ג (10.2.03) בשם המערער בע"פ 7303/02: עו"ד מ' כץ בשם המערער בע"פ 7383/02: עו"ד א' פלדמן, עו"ד מ' ספרד בשם המערער בע"פ 7441/02: עו"ד י' נחמני בשם המשיב: עו"ד י' פרסמן, עו"ד ע' קאהן פסק-דין השופט א' מצא: ערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' חבש), ולפיו נעתר בית-המשפט לבקשת המשיב (היועץ המשפטי לממשלה) והכריז כי המערערים בע"פ 7303/02 (אברהם הקש), בע"פ 7383/02 (יצחק כהן) ובע"פ 7441/02 (יאיר כהן) הם בני-הסגרה לארצות-הברית. רקע עובדתי 2. שלושת המערערים הם אזרחים ישראלים. ביום 18.12.2001 הגישה ארצות-הברית לישראל בקשה להסגיר לידיה את שלושת המערערים, לשם העמדתם לדין לפני בית-משפט פדראלי בגין עבירות פליליות שביצעו בארצות-הברית. בקשת ההסגרה סמכה על האמנה להסגרת עבריינים ששתי המדינות כרתו ביניהן. בבקשה נטען, כי ביום 31.5.2001 הואשמו שלושת המערערים, לפני בית-משפט פדראלי במחוז המזרחי של מדינת ניו-יורק, בביצוע עבירות בניגוד לסעיפים 841(a)(1) ו-846 בפרק 21 לחוק הפדראלי (United States Code); וזאת בגין הפצת סמים מסוכנים מסוג MDMA (אקסטזי), החזקת סמים מן הסוג האמור בכוונה להפיצם וקשירת קשר לביצוע העבירות הללו. עם פתיחת ההליכים נגדם הורה בית-המשפט האמריקאי על מעצרם של המערערים; אלא שהמערערים - שנמלטו מארצות-הברית עוד ביום 30.11.2000, שבו עלתה המשטרה על עקבותיהם - כבר נמצאו, לעת הזאת, בישראל. 3. ההליכים הפליליים נגד המערערים נפתחו בהגשת כתב-אישום, במתכונת של תלונה מאומתת בשבועה (sworn complaint) חתומה בידי תובע פדראלי מוסמך. בכתב האישום נטען, כי החל מחודש מארס ועד לסוף נובמבר 2000 - בגדר קשר שקשרו ביניהם ועם אחרים - החזיקו המערערים והפיצו, במחוז המזרחי של ניו-יורק ובאזורים אחרים של ארצות-הברית, כמויות גדולות של טבליות אקסטזי. נגד המערערים אברהם הקש ויצחק כהן נטען, כי במהלך התקופה האמורה העסיקו את צ'רלס קופולה (תושב רובע ברוקלין בניו-יורק) בקבלת, החזקת והפצת מאות אלפי טבליות סם מסוג אקסטזי. כן נטען נגדם, כי ביום 27.11.2000 הגיעו לניו-יורק וכי בשני הימים הבאים תכננו והנחו את קופולה להעביר כשש מאות אלף טבליות אקסטזי מניו-יורק לקליפורניה; אלא שמעצרו של קופולה, בבוקר יום 30.11.2000, סיכל את ביצועה של תכנית זאת. נגד המערער יאיר כהן נטען, כי החל ממארס וכלה בסוף נובמבר 2000 קנה מקופולה, למטרות הפצה, כ-32,000 טבליות אקסטזי. כן נטען נגדו, כי בבוקר יום 30.11.2000 הגיע לביתו של קופולה, במטרה לקנות ממנו כעשרת אלפים טבליות אקסטזי נוספות. קופולה נעצר, סמוך לאחר שנטל מתא המטען של מכוניתו, שחנתה ליד ביתו, את הכמות הנדרשת במטרה לספקה ליאיר כהן שהמתין לו בתוך הבית. אלא שהאחרון, שככל הנראה הבחין במעצרו של קופולה, נמלט מבעד לחלון אחורי, בטרם נכנסו סוכני המשטרה לתוך הבית. 4. האשמת המערערים מבוססת, בעיקרו-של-דבר, על עדותו בחקירה של קופולה. בשל חשד למעורבותו בעסקי סחר בסמים מסוכנים נעקב קופולה על-ידי סוכני ה-DEA (Drug Enforcement Administration) במשטרת ניו-יורק. ביום 30.11.2000 נעצר קופולה, בביתו בברוקלין. בעת מעצרו נתפסה ברשותו (בשקית שהחזיק בידו, בתא המטען של מכוניתו ובמזוודה שנתפסה בביתו) כמות כוללת של כ-460 אלף טבליות אקסטזי במשקל כולל של כ-107 קילוגרם. בעקבות הסדר עם רשויות התביעה מסר קופולה בחקירתו גירסה מפורטת, בגדרה הפליל, בין היתר, גם את שלושת המערערים. קופולה סיפר, כי את יאיר כהן (שהזדהה לפניו בכינוי "דייווי") הכיר בניו-יורק כמה שנים קודם לכן, ובמשך תקופה ארוכה נהג לקנות ממנו סם מסוג קוקאין לצריכתו העצמית. באמצעות יאיר כהן הכיר ישראלי בשם "שמיר", שבשנים 1999-1998 העסיק אותו בהברחת קוקאין מארצות-הברית לישראל, ובמהלך תקופה מסוימת - גם ביבוא סמים מקנדה לארצות-הברית. באחד מביקוריו בישראל הציגו שמיר לפני אברהם הקש (שהזדהה לפניו כ"שולץ") וכן הפגישו עם יצחק כהן ("איזק"), שאותו הספיק להכיר בהזדמנות קודמת, בה אירח אותו בביתו בברוקלין לפי בקשת שמיר. קופולה מסר, כי החל מסתיו 1999 הועסק על-ידי שמיר בהחסנת ובהפצת טבליות אקסטזי; כי במארס 2000 מכר אלפי טבליות סם לאדם ש"דייווי" (יאיר כהן) היפנה אותו אליו; וכי החל מאוקטובר מכר ליאיר כהן טבליות אקסטזי מן המלאי שהיה מצוי ברשותו. לדבריו, נדרש לנהל רישום מדויק של כמויות הסם הנכנסות והיוצאות. מדי פעם ערך, ביחד עם שמיר, ספירה של המלאי; ולדבריו, נהג שמיר להתקשר טלפונית עם יצחק כהן, לישראל, לדווח לו על תוצאות הספירה ולבקש את אישורו. כשבוע לפני מעצרו - סיפר קופולה - הודיע לו שמיר, כי החליט להפסיק את מעורבותו בעסקי הסמים. לשאלתו, מה עליו לעשות ב-300 אלף טבליות שנמצאו במלאי, השיב שמיר כי הקש ויצחק כהן יגיעו לניו-יורק ויורו לו מה עליו לעשות. בשלהי נובמבר 2000 הגיעו "שולץ" (הקש) ו"איזק" (יצחק כהן) לניו-יורק ויצרו עמו קשר. משנפגש עמם, ביום 28.11.2000, הורו לו לארוז את 300,000 הטבליות שהוחזקו על-ידו ולהכין את המטען לשיגור ל-Northridge, קליפורניה. הם מסרו לו מספר טלפון סלולארי שהיה ברשותם וכן קבלה על רכישת שתי מזוודות בחנות בברוקלין, השמורות בחנות על השם DAVID (שם שצוין על-גבי הקבלה), והנחו אותו לאסוף מן החנות את המזוודות ולהשתמש בהן לאריזת הסמים. באותו ערב הגיע יצחק כהן לביתו ומסר לו מזוודה שהכילה כמות ניכרת נוספת של טבליות והורה לו לצרפה למטען הסמים שנועד להישלח לקליפורניה. ביום 29.11.2000, לאחר שמצא חברת הובלה שתעביר את מטען הסמים, הגיעו הקש ויצחק כהן לביתו. בעוד הקש ממתין במכונית נכנס יצחק כהן לביתו ומסר לו פתק ועליו כתובת בקליפורניה, שאליה יש לייעד את המשלוח, שם הנמען ("DAVID LEVI") ומספר טלפון, שבאמצעותו על חברת ההובלה להודיע לנמען על הגעת המטען. אלא שתכנית זו סוכלה עם מעצרו. עד למועד מעצרו, הוסיף קופולה, מכר ליאיר כהן כמות כוללת של כ-32,000 טבליות אקסטזי. סמוך לשעת מעצרו (ביום 30.11.2000) הופיע יאיר כהן בביתו, במטרה לקנות ממנו עוד כ-5,000 טבליות; אלא שמעצרו מחוץ לבית - כשהוא מחזיק בשקית ובה הסמים שעמד לספק ליאיר כהן - סיכל גם תכנית זו. 5. לבקשת ההסגרה, שהגישה ארצות-הברית לישראל, צורפו העתקים מכתב האישום (תצהירו של התובע המתלונן), מתצהירו של קופולה - האמור להיות עדה העיקרי של התביעה במשפט - וממסדרי תמונות שבהם זיהה קופולה את שלושת המערערים, שעד למועד מעצרו הכירם בכינוייהם בלבד, וכן העתקי הפתקים שנתפסו בביתו (קבלה על רכישת שתי מזוודות וכרטיס הנושא שם, כתובת ומספר טלפון בקליפורניה) שלדברי קופולה נמסרו לו על-ידי יצחק כהן. כן צורפו לבקשה תצהירים של שוטרים וסוכני ה-DEA, שכאמור קיימו תצפיות על ביתו של קופולה. אלה העידו, כי זיהו במסדרי-תמונות את המערערים הקש ויצחק כהן, כמי שביום 29 בנובמבר הגיעו לביתו של קופולה, במכונית שכורה מדגם דודג'-אינטרפיד, וקיימו עמו מגעים. כן העידו, כי זיהו במסדר-תמונות את המערער יאיר כהן, כמי שבבוקר יום 30.11.2000 הגיע לביתו של קופולה במכונית פונטיאק כחולה ושעם מעצרו של קופולה נמלט מן הבית כשהוא זונח אחריו את מכוניתו במקום שבו החנה אותה (מן החומר נובע, כי המכונית נותרה במקומה עד ליום 6.12.2000, שבו נגררה משם על-ידי המשטרה). בנוסף צורפו לבקשה תצהירים ומסמכים שנמסרו על-ידי נציגים של חברות שונות, שמהן, על-פי הנטען, קיבלו הקש ויצחק כהן שירותים שונים; בכללן: חברת התעופה TWA, אשר הטיסה את השניים לניו-יורק ביום 27.11.2000 והחזירה אותם לישראל במוצאי יום 30.11.2000; חברת טלפונים בניו-יורק, שאצלה שכרו מכשיר טלפון נייד, שבעזרתו קיימו קשר עם קופולה; וחברה להשכרת רכב, אשר בה שכרו השניים את מכונית הדודג'-אינטרפיד, שזוהתה בתצפיות על ביתו של קופולה. ביחס למכונית זו צוין, כי על-פי תנאי השכירות היה על הקש ויצחק כהן להחזירה לחברת ההשכרה ביום 4.12.2000, אלא שביום 30.11.2000 בשעות אחר הצוהריים (שעות ספורות לפני המראתם בחזרה לישראל) החנו את המכונית בקירבת משרד החברה והודיעו על כך לחברה בטלפון. בית-המשפט המחוזי 6. עם הגשת בקשת ההסגרה הורה שר המשפטים, מכוח סמכותו לפי סעיף 3(ב) לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954, להביא את המערערים לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים כדי לקבוע אם הם בני-הסגרה. בעקבות הוראת שר המשפטים הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי עתירה בה נתבקש בית-המשפט להכריז כי המערערים הם בני-הסגרה. בעתירה נטען, שאילו ביצעו המערערים בישראל את המעשים המיוחסים להם בכתב האישום שהוגש נגדם בארצות-הברית, ניתן היה להאשימם בישראל בהחזקת סם מסוכן, בניגוד לסעיפים 7(א) ו-(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, בעבירות של הספקה, סחר ועסקה אחרת בסם מסוכן, בניגוד לסעיף 13 לפקודה הנ"ל, וכן בקשירת קשר לביצוע פשע, בניגוד לסעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. ממהות העבירות, והעונשים הקבועים בצידן, עולה, כי העבירות שבהן מואשמים המערערים בארצות-הברית הן עבירות הסגרה, כמשמען בסעיף 2 לחוק ההסגרה ובסעיף 2(31) לאמנת ההסגרה שבין מדינת ישראל לבין ארצות-הברית (כתבי אמנה 505, כרך 13, עמ' 795). כן צוין בעתירת המשיב, כי בהיותם של המערערים אזרחים ישראלים, שבזמן ביצוע העבירות המיוחסות להם היו תושבי מדינת ישראל, התחייבה ארצות-הברית לפני ישראל - כנדרש לפי סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה - להעבירם בחזרה לישראל לשם נשיאת עונשיהם בה, אם בסיום משפטם בארצות-הברית יורשעו בדיניהם וייגזרו עליהם עונשי מאסר. 7. המערערים התנגדו לעתירה בשלוש טענות עיקריות: ראשית, השיגו על חוקתיותו של חוק ההסגרה. שנית, השיגו על סבירות החלטתו של המשיב לעתור להכרזתם כבני-הסגרה. ושלישית, טענו כי בקשת ההסגרה שהגישה ארצות-הברית אינה עומדת במבחנו של סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, באשר הראיות שהוצגו בבקשה לא היו מספיקות כדי להעמידם לדין על עבירות זהות בישראל. בית-המשפט המחוזי דחה את כל הטענות. לדחיית שתי הטענות הראשונות הסתפק בית-המשפט באימוץ האמור בתשובת המשיב. השאלה שבה מיקד את דיונו הייתה, כלום בידי ארצות-הברית, ביחס לכל אחד מן המערערים, "יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל", כדרישת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. לשאלה זו השיב בית-המשפט בחיוב. בפסק-דינו נקבע, כי ביחס לשלושת המערערים הוצגו ראיות לכאורה המקיימות את מבחן ה"אחיזה לאישום" שנקבע בפסיקה. צוין כי בתצהירו של קופולה - המהווה ראיה בסיסית ממקור ראשון - פורטו כל העובדות הנחוצות לביסוס האשמתם של המערערים. בראיות האחרות, שהעתקיהן צורפו לבקשה, מצא בית-המשפט תימוכין לאמיתות גירסתו של קופולה. ראיות אלו כללו את תצהירי השוטרים וסוכני ה-DEA, אשר עקבו אחר פעילותו של קופולה, קיימו תצפיות לעבר ביתו ועצרו אותו; תצהיר מנהל המשרד להשכרת כלי-רכב, שהשכיר להקש וליצחק כהן את המכונית שבה השתמשו מעת הגיעם לארצות-הברית ועד להימלטותם לישראל; וכן תצהיר של מנהל מחלקת הקישור בחברת הטלפונים הסלולאריים, שבה שכרו השניים את מכשיר הטלפון הסלולארי ששימש אותם למגעיהם עם קופולה. בית-המשפט ציין, שנגד יאיר כהן מצויות אמנם פחות ראיות מאשר נגד שני המערערים האחרים; אלא שגם בראיות המצויות נגד יאיר כהן יש כדי להעמיד תשתית ראייתית לכאורית להאשמתו. בית-המשפט הוסיף, כי אף אם מניחים שקופולה הוא עד מדינה - שלפי דיני ישראל עדותו טעונה סיוע - אין בכך כדי להועיל למערערים, מאחר ולפי ההלכה הקיימת אין בהיעדרו של סיוע (במובנו הטכני) - מקום שבו הוא דרוש על-פי הדין בישראל - כדי למנוע מבית-המשפט להכריז על מבוקש כבר-הסגרה. על יסוד נימוקים אלה קבע בית-המשפט כי המערערים הם בני-הסגרה. הערעור 8. שלושת המערערים השיגו לפנינו על צדקת קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי על יסוד חומר הראיות הקיים ניתן היה להעמידם לדין בישראל על עבירות זהות לאלו שבהן הואשמו בארצות-הברית. לטענת סניגוריהם, היה על ארצות-הברית לצרף לבקשת ההסגרה את כל חומר הראיות שנאסף בחקירה, ומשהסתפקה בצירוף מבחר סלקטיווי של גירסאות המפלילות את המערערים, היה דין בקשתה להידחות בשל היעדר תשתית ראייתית מספקת. כן טענו, כי תצהירי העדים שצורפו לבקשת ההסגרה אינם בבחינת ראיות קבילות, שניתן היה להגישן לבית-משפט בישראל, כגון לביסוס בקשת התביעה למעצרו של נאשם עד לתום בירור משפטו. בשונה מאמרות הנרשמות מפי עדים במסגרת חקירת משטרה, הנערכת סמוך לאחר האירועים, תצהירים אלה נוסחו בלשונו של התובע האמריקאי זמן רב לאחר האירועים. בהיותם בלתי-קבילים, היה על בית-המשפט להתעלם מקיומם. על-כל-פנים, טענו הסניגורים, היה על בית-המשפט לקבוע, כי ערכם הראייתי של תצהירים אלה - ובעיקר תצהירו של קופולה - הינו דל ביותר. בנוסף טענו, כי קופולה הינו עד-מדינה שעל-פי הדין הישראלי עדותו טעונה סיוע; כי, בנסיבות העניין, חזקה שבית-משפט ישראלי לא היה מסתפק, ביחס לעדותו, בפחות מסיוע מהותי וכבד-משקל; וכי בראיות שצורפו לבקשת ההסגרה אין משום סיוע כזה לגירסתו של קופולה. עוד טענו הסניגורים, כי נוסח ההתחייבות שהמציאה ארצות-הברית לישראל, להחזיר את המערערים לישראל לריצוי עונשיהם כאן, איננו מקיים כראוי את דרישת סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה; וכי אף מטעם זה היה על בית-המשפט המחוזי לדחות את עתירת המשיב. בנוסף לטענות אלו, שהיו משותפות לסניגורי כל המערערים, חזרו סניגוריו של המערער יצחק כהן והשיגו לפנינו על חוקתיותו של חוק ההסגרה ועל סבירות החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לעתור להכרזתם של המערערים כבני-הסגרה. בהקשר זה ביקרו הסניגורים את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שדחה את שתי הטענות הללו בלי לדון בהן לגופן. בכך, טענו, לא עמד בית-המשפט בחובת ההנמקה החלה עליו, ודי בטעם זה כדי להביא לביטול פסק-דינו, או לחייב את החזרת הדיון אליו להנמקת הכרעתו; שאם לא ייעשה כן תקופח זכותם לשוב ולערער על נימוקיו. לגוף העניין חזרו וטענו, כי חוק ההסגרה, בנוסחו היום, איננו חוקתי, מאחר והוא פוגע - באופן שאינו מידתי - בזכות היסוד של מי שהוא אזרח ישראלי ותושב מדינת ישראל, שלא להיות מוסגר. עוד נטען, כי נפל פגם בשיקול-הדעת, אשר עמד בבסיס החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, להגיש את העתירה; שכן עמדה לפניו האפשרות להעמיד את המערערים לדין בישראל, ובנסיבות העניין היה עליו להעדיף דרך זו על-פני הגשת עתירה להכרזתם כבני-הסגרה. 9. אקדים ואתייחס לטענותיהם האחרונות של סניגורי המערער יצחק כהן. לאחר מכן, אפנה לבחינת טענות כלל הסניגורים, בדבר קיום תשתית ראייתית מספקת לבקשת ההסגרה. הנמקת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי 10. בתשובתה לערעורים הודתה באת-כוח המשיב, כי היה על בית-המשפט המחוזי לנמק את דחיית ההשגות על חוקתיותו של חוק ההסגרה ועל סבירות החלטתו של המשיב להגיש את העתירה. אף לי נראה, כי באמירת בית-המשפט, כי הוא מקבל את "תשובות באת-כוח המשיב לעניין הטענות הנוגעות לחוקתיות חוק ההסגרה ולטענות המכוונות לשיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בהגישו את הבקשה דנן", אין משום הנמקה מספקת לדחיית הטענות. למצער היה על בית-המשפט לפרט את הטענות ואת תשובות באת-כוח המשיב עליהן ולהראות כי בתשובות יש מענה לטענות. למערערים עמדה זכות לקבל החלטה מנומקת של בית-המשפט וזכות זו קופחה. עם זאת לא מצאתי ממש בטענת הסניגורים, כי בחסרון הנימוקים, שבו לקה פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, יש כדי להביא לביטול פסק-הדין, או לחייב את החזרת ההליך לבית-המשפט המחוזי להשלמת הנמקתו. סעיף 213(1) ו-(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מסמיך את ערכאת הערעור להתערב בפסק-הדין נשוא הערעור שלפניה במיגוון דרכים: בידה "לקבל את הערעור, כולו או מקצתו, ולשנות את פסק הדין של הערכאה הקודמת או לבטלו וליתן אחר במקומו"; או "להחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה הקודמת", או גם "ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתתה". בהסתמך על הוראת סעיף 213 כבר נפסק, כי "מכאן סמכותה של ערכאת הערעור להיכנס בעובי הקורה, לנתח את הראיות ולסקור אותן כיאות, אם הערכאה הדיונית לא עשתה כן" (דברי חברי השופט טירקל בע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, בעמ' 31); ועל יסוד זה נקבע, באותה פרשה, כי "גם הטענה כי העמדת הכרעת-הדין על מכונה על-ידי ערכאת הערעור פוגעת בזכות הערעור של המערער אין לה עמידה" (שם). לפרשתנו יפים דברים אלה אף ביתר-שאת; שהלוא ענייננו אינו בהכרעה עובדתית שהערכאה הראשונה לא נימקה אותה כראוי, אלא בהכרעתן של סוגיות משפטיות מובהקות, שבידי ערכאת הערעור לעסוק בהן בעצמה. על-כל-פנים, מששקלתי את נסיבות פרשתנו הגעתי לכלל מסקנה, ששום זכות דיונית הנתונה למערערים לא תקופח מכך שנידרש לטענותיהם לגופן ונכריע בהן בערכאתנו. חוקתיות חוק ההסגרה 11. טענת סניגוריו של יצחק כהן מופנית נגד חוקתיות התיקון שהוכנס לחוק ההסגרה בשנת תשנ"ט (במסגרת חוק ההסגרה (תיקון מס' 6), התשנ"ט-1990; להלן: תיקון תשנ"ט), בגדרו המיר המחוקק את ה"סייג להסגרת אזרחים" שנקבע בסעיף 1א המקורי, שהוסף לחוק בשנת תשל"ח (במסגרת החוק לתיקון דיני עבירות חוץ, תשל"ח- 1978), בסייג הקובע כי בהתקיים התנאים שנקבעו בסעיף 1א (המתוקן) ניתן להסגיר את מי שבעת הגשת הבקשה להסגרה היה אזרח ישראלי ותושב ישראל. בשנת תשס"א תוקן סעיף 1א לחוק פעם נוספת (במסגרת חוק ההסגרה (תיקון מס' 7), התשס"א-2001) והסייג שנקבע בתיקון מתשנ"ט הוחל מעתה ואילך על מי שכבר בעת עשיית העבירה היה אזרח ישראלי ותושב ישראל. אין חולקין, כי המערערים שלפנינו היו אזרחים ישראלים ותושבי ישראל, הן בזמן ביצוע העבירות המיוחסות להם בבקשה להסגרתם והן במועד שבו הוגשה הבקשה. נמצא שביחס למערערים אין כל משמעות לשוני שבין התנאי לתחולת הסייג שנקבע בתיקון תשנ"ט לבין התנאי לתחולת הסייג שנקבע בתיקון הנוסף בתשס"א. אביא אפוא את סעיף 1א - בחלקו הדרוש לענייננו - בנוסחו העדכני: סייג להסגרת אזרח 1א. (א) אדם שעבר עבירת הסגרה לפי חוק זה ובעת עשיית העבירה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן התקיימו שני אלה: (1) בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת; (2) המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה. (ב)-(ג) --- תיקון תשנ"ט מבטא שינוי עקרוני מרחיק-לכת בתפיסת המחוקק ביחס לצידוק הקיים להסגרתו למדינה אחרת של מי שהוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, כדי לתת את הדין לפני ערכאות המדינה האחרת על עבירת הסגרה שביצע בתחומה. בסוגיה זו, כידוע, עברו על חוק ההסגרה כמה גלגולים: בנוסחו המקורי (משנת תשי"ד-1954) לא הבחין חוק ההסגרה, לעניין הסגרת אדם למדינה אחרת, בין אזרח לבין מי שאינו אזרח. בשנת תשל"ח (במסגרת החוק לתיקון דיני עבירות חוץ) הסמיך המחוקק את בתי-המשפט בישראל "לשפוט לפי דיני ישראל אזרח ישראלי או תושב ישראל שעשה בחוץ לארץ מעשה אשר, אילו נעשה בישראל, היה עבירה הנמנית עם העבירות שבתוספת לחוק ההסגרה". במקביל הוסף לחוק ההסגרה סעיף 1א, שקבע (תחת הכותרת "סייג להסגרת אזרחים"), כי "לא יוסגר אזרח ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראלי". סייג זה (להלן: סייג אי-ההסגרה) חיסן, למעשה, את אזרחי המדינה מפני הסגרה. בברירה המקובלת בקרב מדינות העולם, בין שפיטה לבין הסגרה של אזרח המדינה שביצע עבירה בתחומה של מדינה אחרת, בחרה אפוא ישראל בשפיטת אזרחיה תחת הסגרתם. דא עקא, שחקיקתו של סייג אי-ההסגרה - שעד לביטולו, בתיקון תשנ"ט, עמד בתוקפו במשך יותר משני עשורים - העמידה את המדינה בפני בעיות קשות. על רקע בעיות אלו - שלעיקריהן עוד אשוב - הציעה הממשלה לתקן את החוק; והצעה זו (הצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 6) (סייג להסגרת אזרח), התשנ"ח-1998; להלן: הצעת החוק) היא שהובילה לחקיקתו של תיקון תשנ"ט. 12. סניגורי המערער יצחק כהן ביקשו לשכנענו, כי תיקון תשנ"ט סותר את זכות האזרח שלא להיות מוסגר, המעוגנת בסעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואף אינו עומד במבחן דרישותיה של פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד. לפיכך, טענו, דינו של סעיף 1א המתוקן להיות מוכרז כבטל. המשיב, מנגד, טען, כי הסדרו של סעיף 1א המתוקן מבטא תפיסה המקיימת איזון ראוי ומידתי בין זכות הפרט שלא להיות מוסגר לבין האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין. דעתי היא, כי הדין במחלוקת זו הוא עם המשיב. סעיף 5 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעגן את הזכות לחירות אישית, קובע כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". לאדם נתונה אפוא זכות-יסוד חוקתית שלא להיות מוסגר. אך ככל זכויות היסוד האחרות, אף זכות זו אינה מוחלטת וניתנת להגבלה, ובלבד שהגבלתה עונה על הדרישות הקבועות בפיסקת ההגבלה; היינו שהיא נעשית "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". אין חולקין, כי תיקון תשנ"ט אכן מגביל את זכות היסוד. משהוטלה ההגבלה בחוק - ולא נטען כי החוק איננו הולם את ערכיה של מדינת ישראל - עומדות לבירור שתי שאלות: כלום נועד החוק לתכלית ראויה, וכלום פגיעתו בזכות היסוד היא מידתית; ולשתי השאלות יש להשיב בחיוב. 13. בראש האינטרסים העומדים כנגד הזכות לאי-הסגרה מצוי האינטרס של מדינת ישראל - שהוא אינטרס משותף לכלל המדינות המתוקנות - בקיום מאבק בינלאומי משותף למיגור הפשיעה. כריתתן של אמנות הסגרה נותנת ביטוי לרצונן ההדדי של המדינות המתקשרות, ליצור תשתית משפטית ומעשית שתאפשר את שיתוף הפעולה ביניהן. בכך מבטאות המדינות את עניינן ב"קיומו של מכשיר משפטי לשיתוף פעולה בינלאומי למלחמה בפשיעה" (ע"פ 318/79 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 103); מכשיר שמטרתו "לשמש כלי להושטת עזרה לשלטונות המשפט של מדינה מבקשת, כחלק ממאבקה של הקהילייה הבין-לאומית בפשיעה" (ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625, 639). הצורך בקיומו של שיתוף פעולה בין המדינות אך הלך והתחזק עם השנים. הגידול בעבריינות החוצה גבולות של מדינות, כינונן של מסגרות פשיעה מתוחכמות המבוססות על שיתוף פעולה בין עבריינים ממדינות שונות והתופעה הרווחת של אזרחים המעתיקים את מקום מושבם למדינות אחרות, ולאחר שמבצעים בהן עבירות נמלטים בחזרה למדינת אזרחותם, מחייבים שיתוף פעולה גובר והולך בין כלל המדינות המתוקנות. ראוי להזכיר, בהקשר זה, את דברי השופט בך: קיים עניין בולט בהושטת עזרה לשלטונות התביעה והמשפט של מדינות אחרות בהבאת חשודים בביצוע פשעים חמורים לדין. כאשר עולם הפשע נעשה מאורגן ומתוחכם יותר, וכאשר אמצעי התקשורת המודרניים הפכו מרחקים וגבולות כמעט לחסרי משמעות, הרי מתבקשת המסקנה, כי שיתוף פעולה בינלאומי של מוסדות המשפט במדינות השונות הוא חיוני, אם רוצים אנו להתמודד בהצלחה עם תופעות הפשע הרציניות. הסגרת עבריינים נמלטים היא אחד האמצעים, שבהם מתבטא שיתוף פעולה זה (ע"פ 74/85 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 281, בעמ' 285). 14. ההימנעות מהסגרת אזרחים היא פרי תפיסה שהתגבשה במדינות ששייכו את עצמן לשיטת המשפט הנוהגת בקונטיננט האירופי. כאמור, חוק ההסגרה המקורי, שנחקק בשנת תשי"ד-1954, לא הבחין, לעניין הסגרתם של עבריינים, בין אזרח המדינה לבין מי שאינו אזרח. בכך, ולא במקרה, שייכה ישראל את עצמה בבירור לשיטה המשפטית הנוהגת במדינות המשפט המקובל, אשר אינן נמנעות או מסתייגות מהסגרת אזרחיהן. סייג אי-ההסגרה, שנקבע בסעיף 1א המקורי בשנת תשל"ח, חיסן את אזרחי המדינה מפני הסגרה. אלא שתיקון זה, שביטא שינוי יסודי בתפיסה הקודמת, הציב את המדינה בפני בעיות קשות, שעיקריהן פורטו בהצעת החוק שהובילה לתיקון תשנ"ט (ראו דברי ההסבר: ה"ח התשנ"ח 330). אחת מאלה התבטאה בשלילת יכולתה של המדינה לקיים התחייבות מפורשת שנטלה על עצמה באמנת ההסגרה שכרתה עם ארצות-הברית. בסעיף 4 לאמנה זו, שנכנסה לתוקף בשנת 1963, הותנה כי "צד מתבקש לא יסרב להסגיר אדם מבוקש על שום שהוא אזרחו של הצד המתבקש". בהתחייבות זו ניתן ביטוי מודגש לתפיסה שעליה התבסס חוק ההסגרה המקורי; וסייג אי-ההסגרה, שהפך את קערת התפיסה האמורה על-פיה, יצר פער בלתי-עביר בין הנורמה המחייבת את המדינה מבית לבין יכולתה של המדינה לעמוד בהתחייבות שנטלה על עצמה במסגרת אמנת ההסגרה עם ארצות-הברית. דוגמה בולטת למקרה, שנסיבותיו הצדיקו להסגיר את המבוקש לארצות-הברית כדי שיעמוד לדין שם באשמת רצח, אך לנוכח סייג אי-ההסגרה נאלץ בית-המשפט לסרב להכריז עליו כבר-הסגרה, באה לפני בית-המשפט בפרשת שינביין. כאן נפסק, כי סייג אי-ההסגרה מחסן מפני הסגרה גם אזרח ישראלי, שנולד וגדל בארצות-הברית ושבה מצוי מרכז חייו. בפסק-דינו בפרשה האמורה העיר השופט אור, כי "המצב שבו אין התאמה מלאה בין החוק הפנימי המחייב לבין הסכמים בין-לאומיים שעליהם חתומה ישראל אינו רצוי" (שם, בעמ' 660), וכי "מן ההכרח כי קשיים אלה יבואו לפתרונם בדרך המלך של תיקון חוק ההסגרה על-ידי הכנסת" (שם, בעמ' 661). ואכן נראה, כי הלקח שהופק מפרשת שינביין היה אחד המאיצים העיקריים לחקיקתו של תיקון תשנ"ט. 15. שלילת יכולתה של המדינה לעמוד בהתחייבות שנטלה על עצמה במסגרת אמנת ההסגרה עם ארצות-הברית, לא הייתה הקושי היחיד שסייג אי-ההסגרה העמיד בפניה. גם האפשרות לקיים התחייבות שנטלה המדינה על עצמה באמנות עם מדינות אחרות - להעמיד לדין בישראל מבוקש שנמנעה מלהסגירו - נתגלתה לא-פעם כעניין מורכב, המעורר בעיות משפטיות ומעשיות לא-פשוטות. הדבר הוסבר בהצעת החוק: בשיטה המשפטית הנהוגה בישראל ובמדינות המשפט המקובל כגון אנגליה או ארה"ב, דיני הראיות מחמירים יותר עם התביעה. בין היתר מוקנית לנאשם זכות החקירה שכנגד; בהתאם לכך, כדי שהליך פלילי ימומש בישראל, חייבים להביא לכאן את עדי התביעה. בית המשפט אף הכיר בזכותו של הנאשם להביא בפני בית המשפט את עדיו הוא, אם לטענתו עדים אלה עשויים להוכיח את חפותו... הבעיה בקשר להבאת עדים למדינת ישראל היא קודם כל משפטית, אבל היא גם מעשית. הבעיה המשפטית נובעת מכך שבהתאם לדיני העזרה המשפטית בין מדינות אין כל אפשרות לחייב עד להופיע במדינה אחרת כדי להעיד במשפט. הבעיה המעשית היא המימון הרב הדרוש להבאת עדים לצורך הליך פלילי המתנהל בישראל או, במקרים מסוימים, מימונן של נסיעות של תובעים וסניגורים למקום שבו נמצא העד, כדי לקבל את עדותו. על הקשיים הכרוכים ביישום סייג אי-ההסגרה עמד גם הנשיא ברק: לא מקרה הוא, שמדינות המשפט המקובל - אליהן קרובה מדינת ישראל בכל הנוגע להליך הפלילי - אינן שופטות את אזרחיהן שביצעו עבירות מחוץ להן, אלא מסגירות אותם. דיני הראיות שלהן מחייבים תוצאה זו. לעומת זאת, מדינות המשפט הקונטיננטלי - בהן המשפט הפלילי מתנהל במידה רבה על בסיס מסמכים בכתב - מכירות בסייג האזרחות, תוך שהן שופטות את האזרח הזר באמצעות העברת תיק הראיות ממדינה למדינה. בישראל נוצר "היבריד-משפטי", שבו מדינת ישראל, הקרובה למשפחת המשפט המקובל בכל הנוגע לניהול ההליך הפלילי, אימצה תפישה קונטיננטלית בכל הנוגע להסגרתם של זרים... כתוצאה מכך נוצר קושי מעשי ניכר בניהול משפטים בישראל נגד אזרחי המדינה שביצעו לכאורה עבירות מחוץ לישראל (פרשת שינביין, בעמ' 640). ההימנעות מהסגרת אזרח (כמצוות החוק), מחד, והיעדר אפשרות מעשית להעמידו לדין, מאידך, הובילה לא פעם לתוצאה בלתי-נסבלת: אזרח ישראלי, שעבר עבירה חמורה במדינה אחרת ובטרם נלכד נמלט למדינת ישראל, לא הובא לדין כלל; ומה שמעיקרא כוון להיות אך בגדר סייג מפני הסגרה הפך, למעשה, לחסינות מפני העמדה לדין. לא רק שלטון החוק נפגע מכך, אלא גם עקרון השוויון בפני החוק נמצא מופר. אין צריך לומר, כי הימנעות מדינה מהסגרת אזרחיה - ובכורח הנסיבות אף מהעמדתם לדין - מעלה עליה חשד להיותה מדינה בלתי-מתוקנת הנותנת, רחמנא-ליצלן, מחסה לעבריינים. כך נפגעים לא רק דימויה בעיני מדינות אחרות, אלא גם - דבר שאינו פחות מדאיג - אף דימויה בעיני עצמה. למותר להזכיר, כי הסכמי הסגרה מבוססים על הדדיות. מדינה הנמנעת מהסגרת אזרחיה, אינה רשאית לצפות שבקשותיה להסגיר לידיה עבריינים שהפרו את חוקיה ונמלטו למדינות אזרחותם, תזכינה לאוזן קשבת. 16. תיקון תשנ"ט נועד להביא על תיקונן בעיות אלה. בהיעדר אפשרות מעשית להעמיד לדין בישראל אזרחים שעברו עבירות מחוץ לתחום השיפוט, ביקש המחוקק להחזיר למדינה את הכוח שעמד לה לפי חוק ההסגרה המקורי - ונשלל ממנה עם חקיקתו, בתשל"ח, של סייג אי-ההסגרה - להסגיר את אזרחיה למדינה שבה בוצעה העבירה כדי שיועמדו לדין על-ידה. תחת סייג אי-ההסגרה נקבע בתיקון תשנ"ט הסדר חדש, המכיר בכוחה של המדינה להסגיר אזרח ישראלי; ובלבד שאזרח שהוא גם תושב ישראל לא יוסגר אלא בהתקיים שני תנאים: האחד, כי מטרת ההסגרה היא להעמיד את המבוקש לדין במדינה המבקשת; והשני, כי המדינה המבקשת התחייבה מראש, שאם המבוקש יורשע בדינו וייגזר עליו עונש מאסר, היא תעביר אותו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה (ויצוין, כי עיגון למימושו של הסדר זה מצוי בחוק העברת אסירים לארצותיהם, התשנ"ז-1996). ההסדר החקיקתי שנקבע בתיקון תשנ"ט משקף איזון חדש שערך המחוקק בין הגנת זכות האדם שלא להיות מוסגר, לבין האינטרס של מדינת ישראל לשתף פעולה עם מדינות אחרות במאמץ הכללי למיגור הפשיעה, ולבין חובת המדינה לקיים בתחומה את שלטון החוק ואת עקרון השוויון בפני החוק. 17. סניגורי המערער יצחק כהן לא חלקו, כי תוצאות סייג אי-ההסגרה, שהתחדש בתיקון חוק ההסגרה בתשל"ח, אכן הקימו צורך לשוב ולתקן את החוק. אלא שלטענתם, השינוי שחולל המחוקק בתיקון תשנ"ט הוא מרחיק לכת. לדידם, הבעייתיות שיצר סייג אי-ההסגרה נבעה, אך ורק, מכך שהוא הוחל על כל אזרח ישראלי באשר הוא, ללא אבחנה בין אזרח שהוא תושב ישראל לבין מי שחרף אזרחותו אין לו זיקה אמיתית למדינה. לתיקונו של מעוות זה - טענו - די היה למחוקק להסתפק בהגבלת תחולתו של סייג אי-ההסגרה, באופן שמכאן ואילך ימנע את הסגרתם רק של אזרחים ישראלים שהם גם תושבי ישראל. אילו כך נעשה, הזכות שלא להיות מוסגר למדינה אחרת הייתה נשללת רק ממי שהוא אזרח ישראלי רק במובן הטכני-פורמאלי, שמרכז חייו מצוי מחוץ למדינה, בעוד שביחס למי שהוא אזרח ישראלי "אמיתי", שמרכז חייו מצוי בישראל, הייתה הזכות נשמרת. נמצא כי הפגיעה בזכות היסוד שלא להיות מוסגר, שעליה הורה תיקון תשנ"ט, היא פגיעה יתרה העולה על המידה הדרושה להשגת תכליתו הראויה של החוק המתקן. נראה שטיעון זה מתעלם מאחת הבעיות העיקריות שסייג אי-ההסגרה הציב לפניהן את המדינה: הקושי הכרוך בהעמדתם לדין בישראל של אזרחים ישראלים שעברו עבירות במדינות אחרות, וההשלכה החמורה שהייתה לכך על יכולתה של המדינה לעמוד בהתחייבויות שנטלה על עצמה במסגרתן של אמנות הסגרה. ומן העיון בהצעת החוק, כפי שהשתדלתי להראות, עולה בבירור, כי תיקון תשנ"ט נועד לפתור גם בעיה זו. 18. ההסדר שנקבע בתיקון תשנ"ט קובע סייג חדש ומידתי להסגרתו של מי שבעת עשיית העבירה היה אזרח ישראלי וכן תושב של מדינת ישראל. האפשרות להסגירו מותנית בכך שמטרת ההסגרה היא להעמידו לדין במדינה המבקשת. כן היא מותנית בהתחייבותה של המדינה המבקשת, כי אם המבוקש יורשע בדין וייגזר עליו מאסר, היא תעביר אותו בחזרה לישראל לשם נשיאת עונשו בה. ההסדר מבחין, אפוא, בין שלב ההעמדה לדין לבין שלב הנשיאה בעונש: מטרת ההסגרה היא לאפשר למדינה המבקשת להעמידו לדין בערכאותיה; בעוד שלמבוקש - אם הורשע ונידון לריצוי עונש מאסר - שמורה זכות (שרק הוא יכול לוותר עליה; ראו סעיף 1א(ב) לחוק ההסגרה) לשאת את עונשו בישראל. בהבחנה זו יש טעם רב. המדינה שבה בוצעה העבירה היא מדינת הפורום המתאים והראוי לבירור אשמתו של המבוקש. הגשת אישום וקיום המשפט במדינה אחרת עשויים, לעתים, להתגלות כבלתי אפשריים מבחינה מעשית; ומכל מקום הינם כרוכים בקשיים משפטיים ולוגיסטיים לא מבוטלים ובהשקעת מאמצים ומשאבים חריגים. גם מידת הצדק מחייבת, כי מי שבחר לבצע עבירה במדינה שאינה מדינת אזרחותו ואינה מקום-מושבו הקבוע, יידרש לעמוד לדין לפני הערכאה השיפוטית המוסמכת במדינה שבה בחר לבצע את עבירתו, שתברר את דינו על-פי חוקיה ושיטתה. אינני מתעלם מכך, שניהול משפטו במדינה הזרה - והחזקתו במעצר על-ידה עד לסיום המשפט - כרוכים בהכבדה מיוחדת על המבוקש. ואולם, הכבדה זו נגזרת מהגשמת תכליתה הראויה של ההסגרה, ואין בה משום פגיעה לא-מידתית. נושא ריצוי העונש שונה, תכלית שוני, מנושא בירור האשמה. בהחזרת הנידון בתום המשפט למדינתו, במטרה לאפשר לו לשאת את עונשו בה, יש משום הקלה ניכרת עמו. תכליתה היא למנוע מנידון, שהינו אזרח ותושב ישראל, את סאת הסבל הנוספת הכרוכה בריצוי עונש מאסר בארץ זרה. כדברי השופט חשין בפרשת ברגר: תכלית החוק היא למנוע מעבריין סבל יתר שהוא עלול לשאת בו בהידרשו לרצות עונש מאסר הרחק ממשפחתו, מקרוביו ומידידיו, בקרב אנשים שאורחותיהם אינה אורחותיו, שמנהגיהם אינם מנהגיו, שדרכם אינה דרכו, ששפתם אינה שפתו, שמאכליהם אינם מאכליו. כליאתו של אדם בכלא, בידודו של אסיר מן העולם, הטלתו אל סביבה שלא הכיר ולא ידע, עונש קשה הוא לעצמו ומביא הוא סבל רב על האדם. לא יהא זה לא נכון ולא ראוי אם נוסיף סבל על סבל, בהטילנו על אסיר לשאת עונש מאסר תוך התמודדות יומיומית, שעה-שעה, התמודדות שאין לה סוף, עם סביבה ועם אנשים שאינם בני-מינו, אנשים זרים לו באורחותיהם, במינהגותיהם ובשפתם. כך יהפוך סבל המאסר לסבל בלתי-נסבל, וההתמודדות עם הבלתי-נודע להתמודדות קשה-מנשוא (דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5), 439, 458). אך לא רק נוחותו של הנידון ניצבת ביסוד קביעתה של ההקלה המיוחדת האמורה. ריצוי עונש המאסר בישראל חיוני אף להגשמת מטרתו השיקומית של העונש, שהשגתה היא גם מעניינו של הציבור. כפי שצוין על-ידי השופט חשין בפרשת ברגר, "תכלית השיקום תושג באורח מיטבי רק אם נטיל על אסיר לרצות עונש מאסר במדינה שבה אמור הוא לחיות עם תום תקופת המאסר" (שם); ו"כך גם כלי החינוך, הלימוד וההכשרה המקצועית הניתנים לאסיר בבית הכלא, שמעצם טיבם מתאימים הם עצמם לתושבי הארץ ולאורחותיהם; להם - אך לא לזר" (שם, בעמ' 459). על מידתיותו של ההסדר שנקבע בתיקון תשנ"ט עמדה ד"ר זילברשץ. וכך, בין היתר, כתבה: This arrangement strikes a proper balance between the emerging international obligation not to let offenders go unpunished, and the best interest of the public and the offender. It ensures that the offender will stand trial in the jurisdiction where the offence was committed, which is the most proper forum to prosecute criminals, but also does not isolate the convicted offender from his social environment for a lengthy period. It enables him to serve his prison sentence in his own country where he can best be rehabilitated (Y. Zilbershats "Extraditing Israeli Citizens to The United States - Extradition and Citizenship Dilemas", 21 Mich. J. Int'l L. (2000) 297, at p. 316). 19. מן הנימוקים שפורטו יש, לדעתי, לדחות את השגת סניגוריו של המערער יצחק כהן על חוקתיותו של תיקון תשנ"ט. החלטת היועץ המשפטי לממשלה 20. טענתם הנוספת של סניגורי המערער יצחק כהן היא, כי היועץ המשפטי לממשלה שגה בהפעלת שיקול-דעתו, כאשר החליט להגיש לבית-המשפט המחוזי עתירה להכרזת המערערים כבני-הסגרה. הסניגורים טענו, כי משעמדה לפניו האפשרות להעמיד את המערערים לדין בישראל על העבירות שבעטיין ביקשה ארצות-הברית להסגירם לידיה, היה על היועץ המשפטי לממשלה להעדיף דרך זו. מימוש האפשרות לשופטם בישראל, ציינו הסניגורים, עשוי להתבסס על הבחירה בין שני מסלולים: על סעיף 15 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, המאפשר לשפוט אזרח ישראלי על עבירת-חוץ; או על סעיף 38 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, המאפשר להעמיד לדין אזרח או תושב ישראל בגין עבירה בניגוד לפקודה שעבר במדינה זרה, כאילו הייתה עבירתו "עבירת פנים" שנעברה בישראל. באת-כוח המשיב, מנגד, טענה, כי דין הטענה להידחות על הסף, באשר השגה על סבירות החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה טעונה הגשת עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק, וכי בגדר ערעור אין בית-המשפט מוסמך להתערב בהחלטות היועץ המשפטי. לגוף העניין השיבה, שככלל יש להעדיף את בירור אשמתו של מבוקש במדינה שבה ביצע את עבירתו. מכאן שעל העמדתו לדין בישראל של מי שביצע עבירה במדינה אחרת עשוי היועץ המשפטי לממשלה להורות רק אם "מרכז הכובד" של התיק מצוי בישראל, או כאשר המדינה שבה בוצעה העבירה אינה מבקשת את הסגרתו. 21. דין טענת הסניגורים להידחות לגופה; ולפיכך לא אדרש לטענתה המיקדמית של באת-כוח המשיב. סעיף 3(ב) לחוק ההסגרה קובע, כי (ב) בקשת הסגרה מטעם המדינה המבקשת תוגש לשר המשפטים, והוא רשאי להורות כי המבוקש יובא לפני בית המשפט המחוזי כדי לקבוע אם הוא בר-הסגרה; עתירה כאמור תוגש על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו. יצוין, כי הצדדים בטיעוניהם לא הבחינו, בין שיקול-דעתו של שר המשפטים - שבידו הסמכות להורות על הבאת המבוקש לפני בית-המשפט - לבין התפקיד שיוחד בסעיף 3(ב) ליועץ המשפטי לממשלה, המורה לו להגיש את העתירה לבית-המשפט. נראה שהצדדים הניחו כי שיקול-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה מייצג גם את שיקול-דעתו של השר. לצורך ההכרעה בטענת הסניגורים, אין זה מעלה או מוריד. הדעת נותנת כי שר המשפטים איננו מורה על הבאת מבוקש לבית-המשפט, בהתאם לבקשת הסגרה שהוגשה לו, בטרם נועץ ביועץ המשפטי לממשלה ונוכח כי בדיקת הבקשה, על-ידי הגורמים המקצועיים, העלתה כי בקשת ההסגרה אכן מגלה עילה. לגוף העניין יש להניח, שאם נוכח כי הבקשה מגלה עילה מוצדקת להסגרה, הרי שככלל - שממנו, יש להניח, ייסטה רק במקרים חריגים - יחווה היועץ המשפטי את דעתו, כי אכן ראוי לשר המשפטים להורות על הבאת המבוקש לפני בית-המשפט כדי שיקבע אם הוא בר-הסגרה. בהגישו עתירה להכרזת המבוקש כבר-הסגרה פועל היועץ המשפטי, כראוי, להגשמת תכליתו של חוק ההסגרה. במקרה שלפנינו לא התקיימו כל נסיבות יוצאות-דופן, שיהיה בהן כדי להצדיק חריגה מן הכלל. אדרבה, הלוא המדובר בעבירות סמים, שלפי הנטען, כולן בוצעו בארצות-הברית, באמצעותו של עבריין סמים מקומי. החקירה, מראשית ועד אחרית, נוהלה בידי רשויות פדראליות שם, והעדים הידועים הנדרשים לבירור אשמת המערערים הם תושבי ארצות-הברית. בנסיבות אלו נראה, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה, לבקש מבית-המשפט להכריז על המערערים כבני-הסגרה, הייתה ההחלטה הסבירה היחידה שהיה בידו לקבל. אכן, בידי היועץ המשפטי נתונה סמכות, לפי סעיף 15 לחוק העונשין, להורות על העמדתו לדין בישראל של אזרח ישראלי או תושב ישראל שביצע עבירת-חוץ. כשהמדובר בעבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים, שנעברה מחוץ לתחום השיפוט על-ידי אזרח ישראלי או תושב ישראל, אין היועץ המשפטי נדרש לסעיף 15 הנ"ל, שכן בידו להאשים את העבריין בישראל, בהתאם להוראת סעיף 38 לפקודת הסמים המסוכנים, כאילו הייתה עבירתו "עבירת פנים" (ע"פ 4002/01 קורקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 250, 256). אלא שסמכויות אלו, שהוענקו בחוק ליועץ המשפטי לממשלה, לא באו להצר את גדר הפעלתו של חוק ההסגרה. נהפוך הוא: ביסוד הענקתן ליועץ המשפטי של סמכויות מיוחדות אלו ניצבת התפיסה, כי למדינת ישראל יש עניין להעניש אזרח או תושב שלה, שביצע עבירה מחוץ לתחום השיפוט, גם אם בוצעה העבירה במדינה שלישראל אין הסכם הסגרה עמה, או כאשר המדינה שבתחומה בוצעה העבירה אינה מבקשת להסגיר לידיה את מבצע העבירה כדי להעמידו לדין בערכאותיה. קיומן של ראיות לכאורה 22. שלושת המערערים השיגו לפנינו, כאמור, על צדקת קביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי על יסוד חומר הראיות שהוצג בבקשה להסגרתם ניתן היה להעמידם לדין בישראל על עבירות זהות לאלו שבהן הואשמו בארצות-הברית. את טענותיהם בנושא זה סמכו הסניגורים על הוראת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. להלן לשון הסעיף, בהדגשת חלקו הנדרש לענייננו: הכרזת מבוקש כבר-הסגרה 9. (א) הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו - יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה. המבחן לקיום תשתית ראייתית לבקשת ההסגרה נעוץ אפוא בשאלה, אם הראיות שהוצגו על-ידי המדינה המבקשת היו מספיקות להעמדת המבוקש לדין בישראל בגין עבירה זהה לזו שבה הוא מואשם במדינה המבקשת. אך זה מכבר נפסק, כי מטרת הבחינה שעורך בית-המשפט במסגרת הליך זה אינה להכריע בדבר אשמתו או חפותו של המבוקש, אלא אך לקבוע "אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום" (ע"פ 308/75 פסחוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460); היינו "אם החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבית-משפט מוסמך" (ע"פ 131/67 קמיאר מ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 85, 99). משמע שבית-המשפט אינו נדרש לבחינת מהימנותן של הראיות "ואין מקום אף לשקילתן של הראיות, ובלבד שאין הן חסרות ערך על פניהן" (פרשת אנג'ל, בעמ' 105). כסיכומו של השופט ברק בפרשת אנג'ל: נקודת המוצא היא, כי הדיון בבקשת ההסגרה אינו דיון במשפט גופו, ואל לו למשפט ההסגרה להפוך למשפט הדן באשמתו או בחפותו של הנאשם... השאלה בהליך ההסגרה אינה אם חומר הראיות מצביע על כך כי הנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו, אלא אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם. לשם הגשמתו של מבחן זה לא די בחשדות, אך אין גם צורך בראיות אשר, אם תוכחנה כאמינות, יש בהן כדי להביא להרשעת הנאשם. מה שנדרש הוא, כי על-פי דיני הראיות המקובלים בישראל (ובכפוף להוראות מיוחדות הקבועות בחוק ההסגרה) יש בידי התביעה הכללית ראיות קבילות... אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין ובירור אשמתו או חפותו של הנאשם (שם). הלכה זו חזרה ונשנתה בפסקי-דין רבים (ראו, למשל: ע"פ 600/88 דיויס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(2) 645, 648-647; ע"פ 2998/91 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1) 573, 579; ע"פ 4388/00 וייץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3) 1763, פיסקה 5 לפסק-הדין). 23. לעיל (בפיסקה 7) סקרתי את טענות הסניגורים. בגדר השגתם על קיומן של ראיות מספיקות להצדקת ההסגרה העלו, כזכור, שלוש טענות עיקריות: האחת, כי ארצות-הברית לא צירפה את כל חומר הראיות שנאסף בחקירה, אלא הסתפקה בצירוף מבחר סלקטיווי של גירסאות המפלילות את המערערים. השנייה, כי תצהירי העדים שצורפו לבקשת ההסגרה אינם בבחינת ראיות קבילות שניתן היה להגישן לבית-משפט בישראל. והשלישית, כי קופולה הינו עד-מדינה שעל-פי הדין הישראלי עדותו טעונה סיוע; כי בנסיבות העניין נדרש סיוע מהותי לעדותו; וכי בחומר שצורף לבקשת ההסגרה אין משום סיוע לגירסה הכלולה בתצהירו. בשל כל אחת מאלה, טענו הסניגורים, מן הדין היה לדחות את העתירה להכרזת המערערים כבני-הסגרה. 24. הסניגורים טענו, כי על ארצות-הברית היה לצרף לבקשת ההסגרה את כל הראיות שנאספו בחקירה. לטענתם, ראיות מרכזיות שנדרשו לבירור כלל לא צורפו; ובהן - כל הודעותיו בחקירה של קופולה, כתב-האישום שהוגש נגדו, ההסדר שהושג עמו ושבעקבותיו הסכים לשתף פעולה עם רשויות החקירה והתביעה, ועוד. משלא צורפו כלל הראיות, טענו, מתחייבת המסקנה כי לבקשת ההסגרה לא הונחה תשתית ראייתית מספקת. בהחלטתנו מיום 8.12.2002 - במסגרתה הורינו לבאת-כוח המשיב להגיש עיקרי טיעון - קבענו כי "באת-כוח המשיב תנצל את השהות הנוספת שהזדמנה לה להשלמת מגעיה עם רשויות התביעה בארה"ב... לעניין העמדת מלוא חומר הראיות, שעל יסודו הוגש כתב האישום, לעיונם של סניגורי המערערים". בעיקרי הטיעון שהוגשו על-ידה מסרה באת-כוח המשיב כי: רשויות ארצות-הברית ביקשו להביא בפני בית-המשפט הנכבד את עמדתם לפיה, עמדו בדרישות האמנה, ככל שמדובר בהצגת חומר הראיות הנדרש. נציגיה סבורים, כי בבקשה זו סיפקו למעלה מן הדרוש בהכינם בקשה מפורטת במיוחד, תוך דין ודברים עם הרשויות בישראל. לטעמם, מתן חומר נוסף, לא רק שאיננו מחובתם, אלא הופך את ההליך לניהול המשפט עצמו ומכשיל את מטרתו. בשלב זה של ההליך בארצות-הברית, לא חלה על הרשויות שם חובה למסור חומר כל שהוא להגנה והם מבקשים שלא לחשוף יותר מהחומר החיוני ביותר. הרשויות האמריקאיות הביעו תסכול רב מדרישות ישראל בכלל ובכל הנוגע למידת הראיות בפרט, בציינן, כי הן חריגות ביחסי הסגרה. 25. אני סבור, כי בחומר הראיות שהוצג לפנינו יש כדי להקים את ה"אחיזה לאישום" הדרושה לביסוסה של בקשת ההסגרה. אכן, ככלל, "מן הראוי הוא לצרף לבקשת ההסגרה את כל החומר הרלוואנטי המצוי בידי המדינה המבקשת ולא רק קטעים סלקטיביים ממנו" (ע"פ 508/89 רובין נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 340, 345). עם זאת, כבר הובהר בפסיקה, כי אין בדרישה זו כדי לחייב את המדינה המבקשת להציג את מלוא חומר הראיות המצוי ברשותה; וכי די בכך, שבית-המשפט סבור כי מצוי לפניו חומר ראיות המשקף בצורה הוגנת את התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש. עמדה על כך השופטת דורנר בע"פ 7840/01 אקווה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(5) 680, 689: הדרישה לצירוף מכלול חומר הראיות הרלוואנטי, שיש ליישמה על-פי אמת-המידה המוגברת של הוגנות הנדרשת מן המדינה, איננה מיועדת לחייב את המדינה להציג, כעניין טכני, את כל המסמכים שנאספו על-ידי המדינה-המבקשת לקראת משפטו של המבוקש, כתנאי לכך שניתן יהיה להכריז שהמבוקש הוא בר-הסגרה. אלא, דרישה זו עניינה בהצגת אותם מסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות, שיש בהן כדי לעוות תשתית זו. וראו גם: ע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2000(3) 1763 פיסקאות 5 ו-6 לפסק-דינו של חברי השופט לוי. נמצא כי את שאלת קיומה של תשתית ראייתית לבקשת הסגרה מוטל על בית-המשפט לבחון תוך התחשבות בנסיבותיו של המקרה הנתון. השאלה המרכזית היא, אם בראיות שהוצגו על-ידי המדינה המבקשת יש כדי לבסס לכאורה את האישומים המיוחסים למבוקש. אם נוכח בית-המשפט, שהמדינה המבקשת לא צירפה לבקשתה את כל חומר החקירה המצוי בידה, מוטל עליו לשקול אם, בנסיבות העניין ולנוכח החומר שהוצג לפניו, יש יסוד סביר להניח כי הגשתו של חומר נוסף עשויה לשנות באופן מהותי את התשתית שהונחה. בחינת נסיבותיו של המקרה שלפנינו הובילה אותי למסקנה, כי בכך שלבקשת ההסגרה לא צורפו כל המסמכים המרכיבים את תיק החקירה שקוימה בעניינם של המערערים, אין כדי לעורר ספקות באשר לאיתנותה של התשתית הראייתית העולה מן החומר הקיים. כזכור, הפליל קופולה, בתצהירו, את שלושת המערערים במעשים המיוחסים להם. בגירסתו תומכים אנשי המשטרה וה-DEA, שערכו תצפיות על ביתו בימים שקדמו ליום מעצרו. בהתחשב בכך, וכן בראיות הנוספות שצורפו לבקשת ההסגרה, אין יסוד סביר להניח, שהצגתו של חומר נוסף עשויה הייתה לשנות באופן מהותי את התשתית הקיימת. לא למותר להוסיף, כי בהתאם לדין הקיים בארצות-הברית, זכות העיון בראיות המצויות בידי התביעה אינה קמה להגנה עם הגשת כתב האישום - כפי שמורה הדין בישראל - אלא רק בשלב מתקדם יותר של ההליך הפלילי. בהתאם לכך, הרשות המופקדת על ניהול המשפט נגד המערערים, טרם מסרה לידי סניגוריהם את מלוא חומר החקירה המצוי בידה. בפרשתנו, מכל מקום, אין לכך משמעות; שכן, כאמור, לא מצאתי יסוד לקבל כי החומר שלא הומצא עשוי להשפיע על ההכרעה בהליך שלפנינו. יצוין, כי הסניגורים לא הצביעו על קיומה המסתבר של ראיה שבכוחה לשנות את פני הדברים. לדידי, ראוי וניתן אף להניח שלוא נמצאה בידי התביעה בארצות-הברית ראיה ממשית כזאת, חזקה עליה - כרשות מוסמכת במדינה מתוקנת - כי הייתה מציינת בבקשת ההסגרה את דבר קיומה. 26. טענתם השנייה של הסניגורים הופנתה נגד קבילות התצהירים. על ארצות-הברית, טענו, היה לצרף לבקשתה העתקים מהודעות העדים, שנגבו בחקירת המשטרה סמוך לאחר האירועים. הגשת תצהירים של העדים, שנוסחו על-ידי תובע כעבור זמן, אינה מקיימת את הדרישה להצגת ראיות. התצהירים, מכל מקום, אינם בבחינת ראיות קבילות; ומשלא ניתן היה להגישם לבית-משפט בישראל, בגדר הליך פלילי המתנהל לפניו, היה על בית-המשפט המחוזי להתעלם מהם, או לקבוע כי לתצהירים - ובעיקר לתצהירו של קופולה - אין ערך ראייתי ממשי. טענה זו אין בידי לקבל. קבילותן של ראיות, המוגשות לבית-המשפט במסגרת הליך הסגרה, נקבעת על-פי דיני הראיות המקובלים במשפטנו, בכפוף להוראות הקבילות המיוחדות שנקבעו בעניין זה בדיני ההסגרה שלנו. סעיף 12 לחוק ההסגרה קובע כי: ראיות 12. בית משפט הדן בעתירה לא יפסול כראיה - (1) עדות, בגלל זה בלבד שנגבתה במדינה זרה; (2) מסמך או עדות שנקבעו בהסכם בין ישראל ובין המדינה המבקשת ככשרים להתקבל כראיה לענין הסגרה. ותקנה 15(א) לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), תשל"א-1970, מוסיפה וקובעת לעניין הפן הצורני של ראיות: תצהירים וראיות 15. (א) בדיון בעתירה רשאי בית המשפט לקבל כראיה, בנוסף לכל דרך הוכחה אחרת, הודעת אדם שניתנה בשבועה או בהן צדק לפני השופט או רשות אחרת המוסמכת לקבל אותה במדינה המבקשת כשהיא חתומה בידי הרשות שקיבלה אותה והחתימה מאומתת כאמור בתקנה 14 [היינו, לפי הוראות פקודת העדות או כללי האימות שנקבעו באמנת ההסגרה - א' מ'], והוא כשאין הוראה אחרת באמנת ההסגרה. להשלמת התמונה יצוין, כי כללי האימות שנקבעו במסגרת אמנת ההסגרה שבין ישראל לארצות-הברית קובעים, כי "צו המעצר וכתבי העדויות או הראיות האחרות, שניתנו בשבועה... יקובלו כראיות בבדיקת הבקשה להסגרה אם... - כשהמדובר הוא בבקשה היוצאת מארצות-הברית - הם מאומתים בחותמת הרשמית של מחלקת המדינה". תכליתן של הוראות מיוחדות אלה היא לאפשר את יישומן המעשי של אמנות הסגרה, שבין ישראל לבין מדינות אחרות. מהוראת סעיף 9 לחוק ההסגרה עולה, כי בית-המשפט, שלפניו מוגשת עתירת הסגרה, צריך לבחון את חומר הראיות המקורי והראשוני המצוי בידי המדינה המבקשת; ועל בסיסו של חומר זה עליו להחליט אם קיימות ראיות המצדיקות את הסגרת המבוקש (ראו: ש"ז פלר, דיני הסגרה (תש"ם) 353). אלא שסדרי הדין ודיני הראיות הנוהגים בפלילים משתנים ממדינה למדינה. כתוצאה מכך, עשוי חומר החקירה המצוי בידי המדינה המבקשת בעת הגשת בקשת ההסגרה - ושאותו מבקשת היא להביא בפני בית-המשפט בישראל - להיות שונה מחומר החקירה המצוי בתיק חקירה "ישראלי" שכמותו מקובל להגיש לבית-המשפט בישראל בהליכים הקודמים למשפט הפלילי עצמו (כגון, במסגרת הדיון בבקשת התביעה למעצר נאשם עד לתום בירור משפטו). הוראות הקבילות המיוחדות, שנקבעו בדיני ההסגרה שלנו, נועדו לגשר על-פני הפער שבין השיטות המשפטיות השונות. אלמלא הוראות אלו אפשר שבית-המשפט היה מנוע מלקבל חלק ניכר מן החומר המוגש לפניו במסגרת הליך שעניינו הסגרה והאפשרות להגשים את מטרתם של דיני ההסגרה הייתה מסוכלת. כדברי פרופ' פלר בספרו הנ"ל: הוראות סעיף 12 נתבקשו, עניינית, מכוח הגישה הנקוטה בהוראות סעיף 9 ביחס לבסיס הבדיקה של העבירה. אילולא החובה להיזקק לחומר ההוכחתי הראשוני שעליו מבוסס אישומו של מבוקש שטרם נשפט, לא צריך היה המחוקק הישראלי להקנות לעדויות ולמסמכים מחוץ-לארץ קבילות כראיות לענייני הסגרה לפני רשויות ישראל. שכן, בלעדי קבילות sui generis זו, חייב היה בית המשפט בישראל להתייחס לחומר ההוכחתי המוגש לפי הכללים הרגילים שלפיהם בודקים לפניו חומר זה בהליכי בירור הדין הרגילים של האשמת אדם בעבירה פלילית. אין צל של ספק כי ניהול הליכי ההסגרה הפסיביים לפי גישה כזאת היה משתק כמעט כליל את תפקוד מוסד ההסגרה, במיוחד כאשר מדובר בעדויות... (שם, בעמ' 362). הוראות סעיף 12 לחוק ההסגרה ותקנה 15(א) לתקנות ההסגרה מתירות, אפוא, לבית-המשפט בישראל לקבל במסגרת הליך ההסגרה עדויות ומסמכים שלא על-פי דיני הראיות הרגילים שלנו. הן קובעות אלו ראיות רשאי בית-המשפט לקבל במסגרת הליך זה, תוך הכפפת כללים אלה להסדרי הקבילות שנקבעו באמנת ההסגרה שבין ישראל לבין המדינה המבקשת. כדברי פרופ' פלר, בחיבורו הנזכר, "לאמיתו של דבר, סעיף 12(2) לחוק ההסגרה מסמיך מראש את הממשלה, לעניין הסכמי הסגרה עם מדינות אחרות שהיא כורתת, להכשיר כראיות קבילות אמצעי הוכחה אשר אינם עומדים תמיד בכל תנאי הקבילות הדרושים בהליכים פליליים רגילים לפני רשות שופטת בישראל" (שם, בעמ' 376); ומקום שבו לא נקבעו כללי קבילות מיוחדים בהסכם ההסגרה הרלוואנטי, רשאי בית-המשפט הדן בעתירת ההסגרה לקבל ראיות בהתאם לכללים שנקבעו בהוראות הרלוואנטיות בחוק ההסגרה ובתקנות ההסגרה. 27. תצהירי העדים, שצורפו לבקשת ההסגרה בענייננו, ניתנו תחת אזהרה כדין ("under penalties of perjury"). התצהירים עונים על דרישות הקבילות המיוחדות, שנקבעו בסעיף 12 לחוק ההסגרה ובתקנה 15(א) לתקנות ההסגרה. ובקשת ההסגרה, על צרופותיה, אומתה - כנדרש בתנאי האמנה - בחותמתה של מחלקת המדינה ובחתימתו של מזכיר המדינה. המסקנה המתבקשת היא, כי התצהירים קבילים כראיה לצורך דיון בבקשת ההסגרה, ובדין נתקבלו. ולא למותר להזכיר כי גם בעבר נתקבלו תצהירים כראיות קבילות במסגרת הליכי הסגרה (ראו, למשל: ע"פ 579/86 היועץ המשפטי נ' פרידמן, פ"ד מ(4) 301; ע"פ 5422/90 ריין נ' מדינת ישראל, תק-על 93(2) 1673). טענת הסניגורים, בדבר הזמן הרב שחלף מאז התרחשות האירועים ועד למועדי הכנת התצהירים, התייחסה, בעיקר, לתצהירו של קופולה. תצהיר זה נושא תאריך 11.12.2001, משמע כי נחתם על-ידי העד יותר משנה לאחר מעצרו. נראה בעליל, כי התצהיר נערך לתמיכה בבקשת ההסגרה, שהוגשה לישראל כשבוע לאחר עריכתו. עם זאת נראה - כך עולה מתצהירו של השוטר פרנק אדאמו - שאת עיקרי גירסתו מסר קופולה, תוך שמחל על זכויותיו לפי "הילכת מיראנדה", כבר בגדר התיחקור שנערך לו עוד ביום מעצרו. על-כל-פנים, הטענה בדבר הזמן שחלף, מאז מעצרו של קופולה ועד למועד שבו חתם על תצהירו, אינה יכולה להשפיע על קבילותו של התצהיר כראיה, אלא - לכל היותר - עשויה להישקל בהערכת מהימנות גירסתו של קופולה. אך, כידוע, קביעת משקלה הראייתי של עדות אינה עניין לבית-המשפט הדן בהסגרה אלא לבית-המשפט האמריקאי שלפניו יתברר המשפט (השוו: פרשת מנינג הנ"ל, בעמ' 580). הוא הדין ביחס לטענת הסניגורים - שאף היא כוונה בעיקר לתצהירו של קופולה - כי התצהיר נוסח בלשונו של התובע ולא בלשונו של העד. זאת ועוד: גלוי וברור כי במשפטם של המערערים עתיד קופולה להתייצב ולהעיד; וככל שההכרעה בדבר מהימנותו תצריך זאת, חזקה על בית-המשפט שלפניו יתברר המשפט כי יידרש גם לשאלה אם התצהיר שעליו חתם שיקף נכונה את גירסתו. 28. כלום בתוכן התצהירים ובראיות האחרות שצורפו לבקשת ההסגרה יש משום אחיזה ראייתית מספקת לאישומים המיוחסים למערערים? אני סבור, כי לשאלה זו יש להשיב בחיוב. יצוין כי רק הקש טען כי הראיות אינן תומכות בטענות כתב האישום בעניינו; ואילו יאיר כהן טען, כי הראיות המצויות אינן מייחסות לו ביצוע מעשי-עבירה קודם לחודשים אוקטובר-נובמבר 2000. ואולם עיון בתצהירו של קופולה ובראיות האחרות מעלה כי מצויה בהם אחיזה ראייתית לאישומים המיוחסים לכל אחד מן המערערים. קופולה, אשר הכיר את שלושת המערערים, זיהה אותם על-פי תמונותיהם ותיאר בתצהירו - שאת עיקריו הבאתי בפיסקה 4 לעיל - את מעורבותו בביצוע העבירות של כל אחד מהם. כן יצוין, כי לגירסתו של קופולה מצויים תימוכין בתצהירי השוטרים וסוכני ה-DEA, שבמועדים הרלוואנטיים קיימו תצפיות לעבר ביתו, וכן במימצאים הפיזיים שנתפסו ברשותו. בין התיאור העובדתי שנכלל בכתב האישום לבין העובדות שמסר קופולה בתצהירו יש, אמנם, אי-התאמות קלות. כך, למשל, בעוד שבתצהיר קופולה נאמר, כי את המזוודה שהכילה כמות נוספת של טבליות אקסטזי קיבל מידי יצחק כהן ביום 28.11.2000, הרי שבכתב האישום נאמר שהמזוודה האמורה הובאה לביתו, על-ידי הקש ויצחק כהן ביחד, ביום 29.11.2000. אי-התאמה נוספת קיימת גם ביחס לנתונים אודות מספר טבליות הסם שלגביהן בוצעו העבירות: בעוד שלפי המיוחס להם בכתב האישום תכננו הקש ויצחק כהן להעביר מניו-יורק לקליפורניה כמות כוללת של כ-600 אלף טבליות, הרי שהכמות הכוללת של טבליות שנתפסה ברשות קופולה במועד מעצרו, הסתכמה בכ-460 אלף. כך גם ביחס לכמות הסמים, שיאיר כהן ביקש לקנות, מקופולה, בבוקר מעצרו של קופולה: בכתב האישום נטען כי ביקש לקנות עוד כ-10,000 טבליות, ואילו קופולה מסר בתצהירו כי יאיר כהן ביקש לקנות עוד כ-5,000 טבליות. אך חשיבותן של אי-התאמות אלו היא שולית, ובמכלול הראיות המצויות יש כדי לבסס במידה הנדרשת לצורך הליך ההסגרה את האישומים המיוחסים לשלושת המערערים. לא התעלמתי מכך שבאישומים המיוחסים להקש וליצחק כהן נטען, כי פעלו בעסקי הסמים, בשיתופו ובאמצעותו של קופולה, החל מחודש מארס ועד לסוף חודש נובמבר 2000, בעוד שקופולה, בתצהירו, ייחס להם קיום קשרים ישירים עמו רק בימים שקדמו למעצרו בסוף חודש נובמבר. אך, לטעמי, אין בהבדל זה כדי להועיל למערערים. למעורבותו של יצחק כהן בעסקי הסמים, שנוהלו על-ידי שמיר באמצעות קופולה במשך תקופה ארוכה בהרבה מאשר ימים ספורים, יש אחיזה בגירסת קופולה עצמו. כך מתחייב מתיאורו, כי על נתוני ספירת מלאי הסמים נהג שמיר לדווח טלפונית ליצחק כהן ולבקש את אישורו; כן עולה מתצהירו, שכאשר ביקש משמיר להעלות את שכרו, פנה שמיר ליצחק כהן והשיג את אישורו לכך. ראיה נסיבתית, המעידה כי ליצחק כהן ולהקש היה עניין ישיר במלאי הגדול של סמים, שקופולה קיבל ואיחסן במשך חודשים רבים, יש בעובדה שעם הסתלקותו של שמיר מהפעלתו של קופולה, מיהרו שני מערערים אלה יחדיו לניו-יורק כדי לדאוג להעברת מלאי הסמים לקליפורניה. נראה כי במתן ההוראות לקופולה, במסגרת המגעים הישירים עמו, היה יצחק כהן יותר פעיל מהקש; אך הקש נכח לפחות ברוב המפגשים, ומנסיבות הגעתו לארצות-הברית והימלטותו ממנה - ביחד עם יצחק כהן - מתחייבת המסקנה כי נוכחותו במפגשים לא הייתה תמימה. אף השגותיו של המערער יאיר כהן דינן להידחות. קופולה אמנם סיפר, כי החל מחודש אוקטובר 2000 מכר ליאיר כהן טבליות אקסטזי מן המלאי שנצבר אצלו. עם זאת עולה מדבריו, כי עוד במהלך חודש מארס של אותה שנה הסתייע ביאיר כהן למכירת טבליות אקסטזי לאדם אחר. 29. בטענתם השלישית נגד דיות הראיות עמדו הסניגורים על הצורך בסיוע לעדותו של קופולה. לדידם, קופולה הוא עד מדינה שעדותו, לפי הדין הישראלי טעונה סיוע. בחומר הראיות, טענו, אין ראיית סיוע לגירסתו של קופולה. נמצא כי בידי התביעה האמריקאית אין - כנגד מי מהמערערים - "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל", כדרישת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. בעבר הובעה הדעה, כי "מהותה של ראיית הסיוע מזה ומהותם של הליכי ההסגרה מזה, מחייבים את המסקנה כי אין בהעדרו של סיוע (במובנו הטכני) בלבד כדי למנוע מבית-המשפט מלהכריז על הנאשם כבר הסגרה" (פרשת אנג'ל, בעמ' 107). ביסוד קביעה זו של בית-המשפט עמדה ההנחה, ש"רק בסיומו של המשפט ניתן יהיה לדעת אם סיוע כזה אכן מצוי בידי התביעה אם לאו, ורק אז ניתן להעריך, בדרך של הסתכלות לאחור, אם הסיוע הדרוש היה מצוי כבר בידי התביעה עם תחילת המשפט" (שם). כן צוין, כי "ממהותה של ראית הסיוע, כראיה הקשורה בזיכוי או בהרשעה, ולא בהעמדה לדין עצמה, נובע כי העדרה של זו בשלב ההעמדה לדין אין בו כדי למנוע הכרזה על נאשם כבר הסגרה..." (שם, בעמ' 108). אף אני, בהתייחסי זה לא כבר לאותה סוגיה, ציינתי: כשלעצמי, הריני מפקפק אם קיומה של ראיית סיוע, לתמיכת עדות שעל-פי דיננו טעונה סיוע, מהווה תנאי לעמידתו של חומר הראיות במבחנו של סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. הלוא "התייחסותה של הוראת החוק [קרי: סעיף 9(א) לחוק ההסגרה - א' מ'] היא לשלב ההעמדה לדין ולא לשלב ההרשעה"... ואף בדיון בבקשה להסגרה - כמו בדיון בבקשה למעצרו של חשוד או של נאשם - די בקיומה של תשתית ראייתית גולמית, שאצור בה כוח הוכחתי פוטנציאלי, כדי למלא את דרישת החוק... (ע"פ 1548/02 בן דוד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(5) 248, 251). במקרה הנזכר לא נדרש בית-המשפט להכריע בשאלה האמורה, מאחר ובחומר הראיות נמצאו, ממילא, ראיות לסיוע. כך הוא אף במקרה שלפנינו. אכן, גם בהניחי שגירסתו של קופולה אמנם טעונה סיוע, הרי שהסיוע הנדרש קיים ומצוי בחומר הראיות שצורף לבקשת ההסגרה. הלוא מחומר הראיות עולה, כי השוטרים שערכו תצפיות על ביתו של קופולה אישרו את גירסתו, בכל הנוגע להגעתם של המערערים הקש ויצחק כהן לביתו במועדים הרלוואנטיים. כן עולה, כי מערערים אלה קיימו קשר טלפוני עם קופולה בטלפון הסלולארי, שנשכר על-ידם עם הגיעם לניו-יורק, ואשר מספרו נמצא, כזכור, בביתו של קופולה. עוד הוברר, כי כשעה לאחר מעצרו של קופולה הזמינו הקש ויצחק כהן מקומות בטיסה לישראל לאותו ערב; ובאותו היום הם אף החזירו, ארבעה ימים קודם למועד ובדרך לא מקובלת, את מכוניתם השכורה. אף לעדותו של קופולה נגד המערער יאיר כהן מצויות ראיות סיוע. ביום מעצרו של קופולה ניצפה מערער זה על-ידי השוטרים כאשר הגיע לבית קופולה, החנה את מכונית הפונטיאק הכחולה שלו בחזית הבית ונכנס פנימה. במהלך התצפיות לא נראה עוזב את הבית, אך משחדרו השוטרים לתוך הבית הוברר להם כי נמלט מבעד לחלון חדר השינה של קופולה, כשהוא נוטש במקומה את המכונית שבה הגיע. יצוין, כי גם יאיר כהן מיהר לעזוב את ארצות-הברית ביום מעצרו של קופולה; ואף שבידי התביעה אין ראיה ישירה למועד ולדרך שבה יצא מארצות-הברית, מצויה בידה הוכחה כי למחרת יום מעצרו של קופולה (1.12.2000) נחת יאיר כהן בנמל התעופה בן-גוריון. המסקנה העולה מכל האמור, היא כי בידי התביעה יש ראיות סיוע לגירסת קופולה, ונמצא כי אף את טענתם השלישית של המערערים נגד דיות הראיות יש לדחות. התחייבות ארצות-הברית להחזרת המערערים לריצוי עונשם בישראל 30. לקיום דרישתו של סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה, המתנה הסגרת מבוקש שהוא אזרח ישראלי וכן תושב מדינת ישראל בכך ש"המדינה המבקשת את הסגרתו התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר", הגישה ארצות-הברית לישראל התחייבות להחזרת המערערים. וכך נאמר בכתב ההתחייבות: The Department of Justice possesses the authority to consent on behalf of the United States to transfers of prisoners under the COE Convention. We Wish to state that if Itzhak Cohen, Avraham Hekesh and Yair Cohen are determined by an Israeli court to have possessed Israeli citizenship and residence at the time of the commission of the offenses, are extradited to the United States, are convicted in the United States District Court… and submit proper applications under the terms of the COE Convention to be transferred to Israel to serve their respective sentences, the United States Department of Justice would approve their transfers to Israel. סניגורי המערערים טענו, כי התחייבות זו אינה ממלאה אחר דרישתו של סעיף 1א(א)(2) לחוק. לגישתם, כדי לעמוד בתנאי הסעיף היה על ארצות-הברית להגיש לישראל התחייבות חד-משמעית, שאינה כוללת תנאים כלשהם, להחזרת המערערים לריצוי עונשיהם בישראל. ואילו ההתחייבות שניתנה על-ידי ארצות-הברית אינה כזאת, באשר היא מתנה את החזרת המערערים בכך שתוגש לה בקשה להעברת המערערים לידיה בהתאם לתנאי האמנה האירופית בדבר העברת נידונים. 31. בהחלטתנו מיום 8.12.2002 - במסגרתה נדרשה באת-כוח המשיב להשלים את מגעיה עם גורמי התביעה בארצות-הברית - ביקשנו את התייחסותם אף "לעניין נוסח ההתחייבות שהומצאה על-ידם להחזיר את המערערים (ככל שיורשעו ויידונו למאסר) לריצוי עונשיהם בישראל". בעיקרי הטיעון שהגישה, מסרה באת-כוח המשיב, כי גורמי התביעה בארצות-הברית "עומדים מאחורי התחייבותם להחזיר את המערערים לריצוי עונשם בישראל, כפי שנהגו במקרים אחרים בעבר". כן ציינו הם, כי על יסוד התחייבות דומה הוחזרו כבר מבוקשים ישראלים לריצוי עונשם בישראל, ולפיכך אין הם מוצאים סיבה לניסוחה מחדש של התחייבות זו, אשר יושמה בעבר בהצלחה. לנוכח הצהרה מפורשת זו, שוב אינני רואה יסוד לפקפק בכוונתה של ארצות-הברית לקיים התחייבותה להחזרת המערערים לריצוי עונשיהם בישראל. יצוין, כי עניינה העיקרי של האמנה האירופית בדבר העברת אסירים הוא בקביעת הדרך הפרוצדוראלית להחזרת מבוקש למדינת אזרחותו, ואין בה תנאים העלולים לכאורה להכשיל את החזרתם של המערערים לישראל. לכך יש להוסיף כי המשיב הצהיר לפנינו, כי "לאחר שיסתיים משפטם [של המערערים] ויינתן פסק-דין חלוט בעניינם, לא תסכים מדינת ישראל שהחזרתם תעוכב על ידי רשויות ארצות-הברית שלא לצורך". לנוכח דברים מפורשים אלה הגעתי למסקנה, כי התחייבות ארצות-הברית להחזרת המערערים אינה לוקה בפגם העשוי להצדיק את דחיית הבקשה. 32. מסקנתי הינה, אפוא, כי יש לדחות את שלושת הערעורים. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, י' באלול תשס"ג (7.9.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02073030_F04.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.