בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ. יוסף לילוף

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7302/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ת' אור כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן המערער: בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד המשיב: עו"ד יוסף לילוף ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 29.8.96, בת.א. 76/93, שניתן על ידי כבוד השופט א' גרוניס תאריך הישיבה: ט"ו בסיון התשנ"ט (30.5.1999) בשם המערער: עו"ד אורי ראובן פשס; עו"ד אלישע כהן בשם המשיב: בעצמו פסק-דין הנשיא א' ברק: משקיע מעוניין לרכוש זכויות ב"חוזה עתידי" (Futures Contract). הוא נותן הוראות לבנק מתווך. הבנק מפר את ההסכם עימו. כיצד יחושב גובה הנזק בגין מניעת רווח? האם זכאי המשקיע לפיצוי בגין עסקאות הפסד שעשה כדי ל"שחרר" כספים לשם ביצוע העסקה - אלה הן השאלות העיקריות הניצבות בפנינו בערעור זה. "חוזה עתידי" 1. בטרם נציג את עובדות המקרה ואת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מן הראוי שנכיר ממעוף הציפור, את המסגרת העסקית שבה התרחשו האירועים שלפנינו, ונעמוד על מונחי היסוד אשר משמשים את העוסקים במסחר זה. עניין לנו בחוזה שעניינו התחייבות לעיסקה עתידה בנכס (מוחשי או לא מוחשי) במחיר שנקבע מראש (המחיר המוסכם) ובזמן שנקבע מראש (היום הקובע). אם מחיר השוק ביום הקובע עולה על המחיר המוסכם, הרווח הוא של ה"קונה". אם מחיר השוק ביום הקובע נופל מהמחיר המוסכם, הרווח הוא של ה"מוכר". ההתקשרות "בחוזה העתידי" - ביטוי לא מדוייק, שכן ההתקשרות האובליגטורית היא בהווה - מבוססת על תחזיות של הצדדים באשר למחיר המוסכם ביום הקובע. זכותו של כל אחד מהצדדים לחוזה העתידי ניתנת להמחאה. הנכס שהוא אובייקט ההתקשרות יכול שיהא נכס מוחשי (כגון, חיטה, כותנה, זהב) או נכס לא מוחשי (כגון, זכויות או שער של מטבע). אחד הנכסים הלא מוחשיים שיכולים לשמש אובייקט לחוזה עתידי הוא מדד (כגון, מחירים לצרכן, מניות, מחירי דלק). טול חוזה עתידי ל"מכירת" 50,000 יחידות בנות אגורה אחת של מדד מניות פלוני בשער של 100 נקודות ליחידה ליום הקובע. אם השער ביום הקובע עומד על 110 נקודות ליחידה, יעביר ה"מוכר" ל"קונה" סך של 10 אגורות ליחידה (בסך הכל 5,000 ש"ח). אם השער ביום הקובע עומד על 80 נקודות ליחידה, יעביר ה"קונה" ל"מוכר" סך של 20 אגורות ליחידה (בסך הכל 10,000 ש"ח). מסגרת המסחר בענייננו 2. הבנק המערער (להלן - הבנק) הנהיג הסדר של חוזים עתידיים. הנכס נשוא המסחר (נכס הבסיס) היה מדד המניות הכללי בבורסה לניירות ערך בתל-אביב. בחוזים אלה מסכימים הצדדים על סחר ביחידות של מדד מניות הכללי. על פי ההסדר, הבנק תיווך בין לקוחותיו אשר הציעו "למכור" את מדד המניות ביום הקובע לבין לקוחותיו שהסכימו "לקנותו" ביום הקובע. התיווך נעשה בשני אופנים, "מסחר שוק" ו"מסחר רציף". באופן הראשון (שנהג בבוקר) הבנק ריכז בשעת הבוקר את ההצעות של הצדדים השונים. כל צד ציין רף (לימיט) תחתון ("למכירה") או רף עליון (ל"קניה"). ההצעות שנתקבלו בסניפי הבנק השונים היו מועברות טלפונית למשרדי הבנק בתל-אביב. הן היו מוזנות למחשב הבנק (ה"לידר"), אשר היה מתאם וסוגר עיסקאות בין "מוכרים" ל"קונים". באופן השני (שנהג בשעות הצהריים, לאחר תום מסחר השוק) רוכזו ההצעות הטלפוניות במשרדים בתל-אביב. משם הן הופצו בפקסימיליה לסניפים השונים. הלקוחות של הבנק היו מעיינים בהצעות. משמצאו הצעות לרוחם היתה נסגרת עסקה באמצעות הבנק המתווך. עניינו של הבנק בכל אלה היה, בין השאר, בעמלה שגבה. בהגיע היום הקובע היה מזכה הבנק את חשבונו של הלקוח המרוויח ומחייב את חשבונו של הלקוח המפסיד. כתנאי להשתתפות בעסקה, דרש הבנק מהלקוח בטחונות נזילים בשיעור של 20% משוויה של העסקה. חישוב הבטחונות נעשה מידי יום ביומו. כן קובע הבנק מסגרת כספית לפעולת הלקוח במסגרת התכנית. כך, למשל, אם ללקוח בטחונות נזילים בסך מליון ש"ח, הוא יכול היה לבצע עסקאות בסכום של חמישה מליון ש"ח. עם זאת, יתכן שנקבעה לאותו לקוח מסגרת, כך שסכום החשיפה האפשרי על פיה נמוך מחמישה מליון. העובדות 3. המשיב נהג לבצע עסקאות עתידיות במסגרת הבנק. כאשר נזקק (ביום 21.1.93) לאשראי לצורך פעילותו הפיננסית מעבר לבטחונות שהעמיד, נעשה עימו הסדר אשראי חריג. תוקף ההסדר היה עד ליום 31.1.93. ההסדר איפשר לו להזמין עסקאות בחריגה מהבטחונות ("חשיפה") של 400,000 ש"ח, ובלבד שיבצע פעולות נגדיות להסדרת החריגה בתוך 48 שעות מרגע היווצרותה. עוד הוסכם כי ניירות הערך שבחשבונו של המשיב יחושבו לצורך חישוב הבטחונות על פי ערכם המלא ולא על פי המקדמים המקובלים בבנק. לטענת המשיב, ביצע, בעקבות הסדר האשראי שנעשה עימו, מספר פעולות נגדיות (בימים 24.1.93 ו25.1.93-) על מנת להבטיח קיומן של בטוחות מספיקות לעסקה אותה ביקש לבצע ביום 26.1.93. 4. ביום 26.1.93 הציע המשיב למכור 1,730,000 יחידות של מדד המניות הכללי ביום 18.3.93 בשער של 209 נקודות. הבנק סירב להעביר את הצעתו בטענה כי אין לו די בטחונות. המשיב טען בפני הבנק כי באי העברת הצעתו מפר הבנק את הסדר האשראי החריג שנעשה עימו. הצדדים נפגשו כדי לסיים המחלוקת בהסדר פשרה ביניהם. הוסכם (ביום 4.2.93) בהסדר פשרה, כי למשיב יינתן אשראי ללא בטחונות על סך של 300,000 ש"ח, וכן הלוואה בריבית נמוכה באותו סכום. בפגישה נוספת (ביום 12.2.93) סוכם כי העמלות שהמשיב משלם יופחתו. כן הוסכם על מתן הלוואה של 300,000 ש"ח "לצורך יצירת בטחונות במכשירים פיננסיים". המשיב ביקש (ביום 17.2.93) לבצע עסקה נוספת בחוזים עתידיים. הבנק שוב סירב לבצע העסקה. בעקבות זאת כתב המשיב לבנק, כי הבנק אינו מקיים את התחייבותו, ועל כן הסדר הפשרה שביניהם בטל. בית המשפט המחוזי 5. המשיב תבע את הבנק בבית המשפט המחוזי. בפני בית המשפט המחוזי התעוררו שתי שאלות עיקריות: האחת, האם הפר הבנק את התחייבותו על פי הסדר האשראי החריג (פסקה 3 לעיל), בכך שלא העביר את הצעתו (מיום 26.1.93). בהקשר זה התעוררה שאלת המשנה והיא האם הסדר הפשרה שבין הצדדים קיים (כטענת הבנק) או בוטל כדין (כטענת המשיב). אם אמנם הבנק הפר את התחייבותו - והסדר הפשרה אינו עומד בדרכו של המשיב - מתעוררת השאלה השניה. עניינה של זו בהערכת נזקו של המשיב. 6. בית המשפט המחוזי (השופט א' גרוניס) קבע כי באי ביצוע העסקה ביום 26.1.93 הפר הבנק את הסדר האשראי החריג שבינו לבין המשיב. בית המשפט דחה את טענת הבנק כי לא היו למשיב בטחונות מספיקים וכי פעולתו חרגה מהמסגרת. כן נדחתה טענת הבנק כי לא הוכח כי אם הוא היה מעביר את הצעתו של המשיב היתה מתגבשת עסקה, שכן לא היתה הצעה נגדית מתאימה. בית המשפט המחוזי קיבל כמהימנה את עדות המשיב כי זה ראה פקס ובו הצעת קניה במחיר העולה על 209 נקודות. לבסוף, נקבע כי הבנק הפר את הסדר הפשרה, ועל כן הוא בוטל כדין על ידי המשיב. בהקשר זה נקבע כי לאור ביטול הסדר הפשרה על המשיב להחזיר לבנק את סכומי העמלות שהושבו למשיב על פי הסדר הפשרה. 7. בית המשפט המחוזי פסק למשיב פיצוי בגין שני ראשי נזק. האחד, עניינו מניעת הרווח שהיתה מניבה למשיב העסקה שהבנק סירב לבצעה. בהקשר זה התעוררה השאלה, לפי אלו שערים עתידיים יש להעריך את הנזק. המשיב הציע את ה19.2.93- ובית המשפט ראה בו שער ראוי. ביסוד גישתו זו של בית המשפט עמדה הגישה שמניעת הרווח תחושב לפי השער הגבוה בתקופה שמיום שנודע למשיב על ההפרה של הבנק ועד חלוף פרק זמן סביר. על פי גישה זו זכאי המשיב לפיצוי בסכום של 276,800 ש"ח (השער ביום 19.2.93 היה 193 נקודות, לעומת השער המוסכם בחוזה העתידי שהיה 209 נקודות, כך שמניעת הרווח של המשיב היא 16 אגורות ליחידה, כאשר מספר היחידות בהן סחר הוא 1,730,000). ראש הנזק השני בגינו נפסקו פיצויים למשיב נוגע להפסדים שנגרמו לו עקב העסקאות הנוגדות (ב24.1.93- וב25.1.93-) שביצע כדי להבטיח את קיומן של הבטוחות הנדרשות על ידי הבנק לשם קיום העסקה ביום 26.1.93. בית המשפט העריך הפסד זה בסכום של 238,500 ש"ח. הערעור לפנינו 8. בפנינו ערעורו של הבנק. הבנק טוען כי הוא לא הפר את התחייבותו לפי הסדר האשראי החריג, שכן גם על פיו לא העמיד המשיב די בטחונות לביצוע העסקה. כמו כן, הבנק רשאי היה למנוע העסקה בהיותה חורגת מהמסגרת שקבע הבנק. כן נטען כי על פי התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט המחוזי, גם אם הבנק היה מעביר את הצעתו של המשיב, לא היתה מתגבשת עסקה. עוד נטען על ידי הבנק כי הסדר הפשרה - אותו לא הפר הבנק, וביטולו על ידי המשיב אינו כדין - שולל מהמשיב כל תביעה. לעניין מניעת הרווח טוען הבנק, כי התאריך הנכון להערכת הרווח הוא ה27.1.93-, כלומר, יום לאחר ההפרה הנטענת. אשר להפסדים בגין העסקאות הנוגדות, אין הם קשורים בקשר סיבתי להפרה. על כל פנים, המשיב אינו זכאי הן לפיצוי על מניעת הרווח והן לפיצוי בגין העסקאות הנוגדות. 9. המשיב מסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומבקש לאמצו. באשר לעסקאות הנוגדות טענתו הינה כי אלו נעשו כדי לאפשר ביצועה של העסקה ביום 26.1.93. מכיוון שכך, קשורות הן בקשר סיבתי לסירוב הבנק לבצע את העסקה ב26.1.93-. לעניין מועד הערכת מניעת הרווח טוען המשיב כי לא יכול היה לבצע עסקה חלופית, שכן הבנק היה מסרב לאפשר לו לבצעה, גם אם היה מעמיד את מלוא הבטחונות. עוד טוען המשיב כי היום שבחר להערכת הנזק (ה19.2.93-) אינו שרירותי. הוא מצוי אך יומיים לאחר שהבנק הפר את הסדר הפשרה, וביום בו הודיע הבנק על ביטולו של הסכם זה. על רקע זה, יש לראות במועד שבחר כמועד סביר להערכת הנזק. המסגרת העובדתית והבעיות המשפטיות שהיא מעוררת 10. בית המשפט המחוזי ניתח בזהירות ובמיומנות את הראיות שהונחו בפניו. אין כל יסוד להתערבותנו בתשתית העובדתית שנקבעה על ידו. נמצא, כי התשתית העובדתית שבמסגרתה יבחנו השאלות המשפטיות שערעור זה מעורר הינה זו: המשיב תכנן להגיש (ביום 26.1.93) הצעה למכירת 1,730,000 יחידות של מדד המניות הכללי ביום 18.3.93 בשער של 209 נקודות. כדי להבטיח קיומם של הבטחונות הנדרשים לשם הגשמתה של פעולה זו הוא ביצע (בימים 24.1.93 ו25.1.93-) מספר עסקאות מקדימות. אלה גרמו לו להפסד בסכום של 238,500 ש"ח. ביום 26.1.93 העביר המשיב, כפי שתכנן, הצעה לבנק. הבנק סירב להעביר את הצעתו של המשיב. בכך הפר הבנק הסדר לאשראי חריג אותו כרת (ביום 21.1.93) עם המשיב, שכן לא היתה, הלכה למעשה, מסגרת שהגבילה את המשיב, וכי זה העמיד די בטחונות. לו קיים הבנק את ההסדר לאשראי חריג והיה מעביר את הצעתו של המשיב היה נמצא משקיע שהיה מוכן לשכלל עסקה עם המשיב. למשיב עומדת, איפוא, תביעה לפיצויים בגין הפרה (מיום 26.1.93) של התחייבות הבנק כלפיו. אין בהסכם הפשרה (מיום 4.2.93 ומיום 12.2.93) כדי למנוע מהמשיב מלתבוע בגין הפרת ההסכם, שכן בדין החליט בית המשפט המחוזי כי הסכם הפשרה הופר על ידי הבנק ובוטל כדין. על רקע זה קמה ומתעוררת השאלה המשפטית המונחת ביסוד ערעור זה, ושעניינה שיעור הפיצויים לו זכאי המשיב. שאלה זו נחלקת לשתי שאלות משנה. האחת, מהו הפיצוי בגין מניעת הרווח שנגרם למשיב בשל אי ביצוע העסקה מיום 26.1.93 על ידי הבנק? השניה, האם זכאי המשיב לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו בגין העסקאות הנוגדות שביצע. לבחינתן של שאלות אלה נעבור עתה. הנזק בגין מניעת הרווח 11. משהופר חוזה, זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק שההפרה גרמה לו ואשר צפה או צריך היה לצפותו בעת כריתת החוזה (סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970-). מטרת הפיצויים היא להעמיד את הצד הנפגע באותו מצב בו היה נתון אילו החוזה קויים. זהו העקרון הגדול של השבת המצב לקדמותו (restitutio in integrum). "המצב הקודם" לעניין הפרת החוזה הוא בראש ובראשונה המצב בו היה נתון הצד הנפגע אילו החוזה קויים (ראו ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808). פיצוי זה הוא על הפגיעה באינטרס הציפיה (expectation interest). מכוחו זכאי הצד הנפגע לקבל פיצוי בגין הרווח שנמנע ממנו. מהו נזק זה? 12. הנזק שנגרם למשיב (כ"מוכר") הוא ההפרש שבין השער המוסכם בחוזה העתידי לבין השער העתידי בפועל, כשהוא מוכפל במספר היחידות שהיו מעורבות בעסקה. גדר הספיקות הוא לעניין המועד בו מחשבים את השער העתידי בפועל. האם זהו המועד שנקבע בחוזה לביצוע העסקה ("המועד הקובע" - ובענייננו, ה18.3.93-)? או שמא יש להניח כי המשיב היה מוכר את זכותו ומממש את השקעתו, בכל מועד שקודם ליום זה, ואם כן כיצד ייקבע מועד מימוש זה? במידה והובאו ראיות באשר למועד בו היה משקיע במקרה הנדון מממש את השקעתו, יש לראות בשער במועד זה כ"שער העתידי בפועל". עם זאת, מטבע הדברים במרבית המקרים ישנו קושי להראות - מהבחינה הסובייקטיבית - מתי היה מממש המשקיע השקעתו. לפיכך, נדרשים אנו למבחנים אובייקטיביים. ניתן להציע שתי גישות לבחינה אובייקטיבית של השאלה מהו השער העתידי - שתי גישות המובילות לתוצאה זהה. על פי האחת, נקודת המוצא להערכת הנזק היא ביום הקובע על פי החוזה העתידי. עם זאת, זוהי אך נקודת מוצא. מאפייניו של המסחר בחוזים עתידיים מלמדים כי ההנחה שהצדדים לחוזה העתידי ימתינו עד למועד הקובע לעתים קרובות אינה מעשית. ממהותו של החוזה העתידי נובע לרוב כי כל צד רשאי ל"מכור" את זכותו לצד שלישי, ומכירות כאלה נעשות כעניין שבשיגרה, אלא אם כן נסיבותיו המיוחדות של המקרה מצביעות על כך שהצד הנפגע תכנן להחזיק בחוזה העתידי עד ליום הקובע. לפיכך, מוטל על הניזוק הנטל להקטין את הנזק כפי שהיה מקטינו משקיע סביר. הגישה השניה, יוצאת מנקודת המוצא כי לאור מאפייניו האמורים של השוק לא ניתן לראות במועד הקובע אמת מידה לבחינת הנזק. משברגיל ממומשת ההשקעה לפני המועד הקובע, התגבשות הנזק תלויה בפעולה שמבצע הניזוק - היא פעולת המימוש. לפיכך, יש לבחון כיצד היה פועל (מראש) משקיע סביר שעה שנודע לו על ההפרה או שצריך היה לדעת עליה. אכן, התשובה לשאלה שלפנינו - על פי שתי הדרכים האמורות - מצויה בסטנדרט ההתנהגות של המשקיע הסביר. משקיע זה היה ממתין זמן מסחרי סביר מיום שנודע לו (או מיום שהיה עליו לדעת) על ההפרה, ולאחריו היה פועל בדרך של רכישה חלופית (השוו ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי, פ"ד מב(4) 811, 830). סבירותו של זמן ההמתנה צריכה להתחשב במומחיותו, כישוריו ונסיונו של המשקיע, התנהגותו של האחראי לביצוע הרכישה (הבנק בערעור שלפנינו) וטבעו של השוק הרלבנטי (ראו Leston v. Dean Witter Reynolds Inc. 532 F. Supp. 500, 504 (1982); להלן פרשת לסטון). אכן, משקיע סביר אינו משקיע המשקיף על השוק מהצד ו"רוכב על תנודות השוק" מבלי שנושא הוא בסיכון הגלום בו (פרשת לסטון, בעמ' 505). משקיע סביר הוא משקיע הפועל ככל יכולתו בכדי לחזור בהקדם אל השוק (Modern Settings Inc. v. Prudential-Bache Securities, 747 F. Supp (S.D.N.Y. 1990)). 13. מהו המועד של "השער העתידי בפועל" בפרשה שלפנינו? המשיב בחר את ה19.2.93- כמועד לחישוב הנזק. בית המשפט המחוזי אימץ מועד זה בציינו כי "מאחר ולא היתה התייחסות ספציפית לשאלה מהו זמן סביר מיום ההפרה, הרי לאור כלל הנתונים והנסיבות... יש לקבוע שהמועד של 19.2.93... הינו בגדר התקופה הסבירה מיום ההפרה" (עמ' 15 לפסק הדין). אכן, לכאורה, תקופה של שלושה שבועות מיום שנודע למשיב על ההפרה, אינה תקופה סבירה, שכן למשקיע סביר נדרש פרק זמן קצר מזה, כדי לבצע עסקה חלופית. עם זאת, לא ניתן בנסיבות המקרה לומר כי המשיב ישב בחוסר מעש. המשיב ניסה להגיע לפשרה עם הבנק, ורק ב17.2.93- התברר לו כי הבנק אינו עומד בתנאי הפשרה, ובכך די כדי לתמוך במסקנתו של בית המשפט המחוזי. משכך, פרק זמן של יומיים מיום הפרת הסכם הפשרה, הוא בגדר זמן מסחרי סביר. זאת ועוד: גם בכך שהבנק לא התייחס כלל למהו הזמן הסביר, יש כדי להוביל למסקנה זו. משכך, יש לראות ביום ה19.2.93- כ"שער העתידי" לצורך חישוב הנזק. בית המשפט פסק למשיב פיצויים בסכום של 276,800 ש"ח. על פי אמות מידה אלה, ומהטעמים שהבאנו יש לאמץ מסקנה זו. הנזק בגין העסקאות המקדימות 14. בית המשפט המחוזי פסק למשיב פיצויים בגין ההפסד שנגרם לו מעסקאות מקדימות שעשה ב24.1.93- וב25.1.93-. עסקאות אלה - כך קבע בית המשפט המחוזי - נעשו כדי לעמוד בתנאים שהציב הבנק בעניין הבטחונות. בעסקאות אלה נגרמו למשיב נזקים, ועל כן זכאי המשיב לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו. האם בדין נפסקו פיצויים אלה? 15. לדעתנו, אין לפסוק למשיב פיצויים בגין ההפסד שנגרם לו בעסקאות המקדימות. הפסד זה נגרם בשל רצונו של המשיב לעמוד בתנאים של ההסדר בדבר אשראי חריג שנעשה עימו (פסקה 3 לעיל). על בסיס עמידתו בהסדר זה - וכתוצאה מהפרת הבנק את תנאי ההסדר - זכה המשיב בפיצויים על הרווח שנמנע ממנו. אין הוא זכאי לקבל הן פיצוי על הרווח שנמנע ממנו והן פיצוי על הוצאות שהוציא כדי לזכות ברווח זה (ראו ע"א 3666/90 מלון צוקים נ' עירית נתניה, פ"ד מו(4) 45; ע"א 348/81 גלימן נ' טובול, פ"ד לח(3) 757, 762). אכן, המשיב היה נושא בהוצאות בגין העסקאות המקדימות אם הבנק היה עומד בהתחייבותו. אין הוא זכאי לפיצוי בגינן אם הוא מקבל פיצוי המעמידו במצב בו הוא היה נתון אילו הבנק היה עומד בהתחייבותו. התוצאה היא כי אנו דוחים את ערעור הבנק בכל הנוגע לפיצוי בגין מניעת הרווח. אנו מקבלים את ערעור הבנק בעניין הפיצויים בגין ההפסד שנגרם בגין העסקאות המקדימות. סכום הפיצויים שעל הבנק לשלם למשיב יעמוד על 276,800 ש"ח. סכום זה יישא הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 19.2.93. מסכום זה יש לנכות את העמלות אשר הבנק החזיר למשיב, לפי הסכם הפשרה, בסך 35,300 ש"ח. סכום זה יישא הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 16.2.93. המערער יישא בהוצאות המשיב בסך של 20,000 ש"ח. ה נ ש י א השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום, ד' באדר התשס"א (27.2.2001). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96073020.A06/דז/