ע"א 7301-04
טרם נותח

קרדן בע"מ נ. באולינג-המרכז הישראלי לספורט כדורת בישראל בע"מ

סוג הליך ערעור אזרחי (ע"א)

פסק הדין המלא

-
פסק-דין בתיק ע"א 7301/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7301/04 ע"א 9589/04 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת בע"א 7301/04 והמשיבה בע"א 9589/04: קרדן בע"מ נ ג ד המשיבים בע"א 7301/04 והמערערים בע"א 9589/04: 1. באולינג - המרכז הישראלי לספורט כדורת בישראל בע"מ 2. שמעון משרקי 3. יעקב מנחם 4. שמשון ליברמן 5. ש. ליברמן אחזקות בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ב-ת"א 344/96 מיום 12.7.2004 שניתן על ידי כבוד השופטת צ' ברון תאריך הישיבה: י"ט בחשון התשס"ו (21.11.05) בשם המערערת בע"א 7301/04 והמשיבה בע"א 9589/04: עו"ד אברהם יוסף; עו"ד דוד מושביץ בשם המשיבים בע"א 7301/04 והמערערים בע"א 9589/04: עו"ד זפט מרים פסק-דין השופטת מ' נאור: פסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת צ' ברון) קבע בפסק דינו כי חברת קרדן בע"מ (להלן – המערערת), הפרה הסכם שכירות שכרתה עם המשיבה חברת באולינג – המרכז הישראלי לספורט כדורת בישראל בע"מ (להלן – באולינג) והציגה בפניה מצג שווא. קרדן השכירה לבאולינג נכס מקרקעין כדי שזו האחרונה תקים בו מועדון באולינג. בהסכם השכירות שנחתם ביום 14.8.1988 צויין, לגבי השטח המושכר, בכתב יד כי הוא "כולל שטחי חנייה בחזית הבית, אך אינו כולל את אלה הצמודים למחסן". להלכה, למושכר היו צמודים בחזית 26 מקומות חניה. למעשה, כך עלה מהראיות, היו בחזית המושכר רק 17 מקומות חניה. ואולם באולינג לא יכולה היתה לנצל בלילות את 17 מקומות החניה. על פי תקנון הבית המשותף ל"אולמי גילטון" (להלן – גילטון), המצויים במתחם ומקיימים אירועים, זכות שימוש בשטחי החניה בלילות. באולינג השקיעה במושכר השקעות כבדות כדי להתאימו לתכלית לה הושכר – משחקי הבאולינג. רק לאחר תחילת השימוש במושכר, במאי 1989, הסתברה לבאולינג, לטענתה, העובדה כי לגילטון זכות שימוש בחניות. לטענתה, קיום מקומות חניה היה תנאי בל יעבור להפעלת עיסקה, הן לשם קבלת רשיון עסק והן לשם תפעול העסק. באולינג טענה כי נעשה כלפיה מצג שווא וכי קרדן הפרה את החוזה בכך שלא סיפקה לה מקומות חניה כפי שהתחייבה. קרדן מצדה טענה, כי עוד במועד עריכת החוזה הובא לידיעתו של עמית דורון, מבעלי המניות של באולינג ומנהלה, עניין זכות השימוש של גילטון בחניה בלילות. התוספת בכתב יד להסכם השכירות, לטענתה של קרדן, הוכנסה לבקשת באולינג ביום חתימת החוזה במטרה להקל על באולינג לקבל רשיון עסק. 2. בית המשפט המחוזי קיבל בפסק דינו את עמדתה של באולינג. הוא קבע כי קרדן לא גילתה לבאולינג את זכותה של גילטון להשתמש בחניות בלילות, והשכירה לה את המושכר כשהחניות הן חלק בלתי נפרד ממנו. הכללת שטחי החניה במושכר, תוך הסתרת זכויותיה של גילטון באותן חניות בשעות העיקריות לניהול מועדון הבאולינג הנה, כך נקבע, הטעיה חמורה לגבי אחד מתנאיה העיקריים של העיסקה. לדברי בית המשפט "ההטעיה ... דומה בחומרתה למי שמשכיר דירה למגורים, תוך העלמת העובדה שזכות הלינה מוקנית לאדם שלישי". באולינג, כך נקבע, הוכשלה על ידי קרדן. קרדן הפרה את התחייבויותיה החוזיות בכך שלא מסרה לבאולינג חזקה בלעדית במושכר הכולל את שטחי החניה. באולינג מצידה השקיעה במושכר עקב המצגים המטעים של קרדן, ולכן על קרדן לפצותה בגין הפרת ההסכם. 3. התביעה בתיק זה הוגשה רק ביום 25.3.1996. שנים רבות לאחר שבאולינג פינתה, כפי שעוד יתואר, את המושכר. קרדן העלתה, בין השאר, טענת התיישנות. בית המשפט קיבל את טענת באולינג וקבע כי טענות גילטון בעניין זכותה במקומות החניה, נודעו לבאולינג רק במאי 1989, לאחר שהמושכר שופץ, הסתיימו ימי ספירת העומר והחלו אירועים בגילטון. רק אז הסתבר לבאולינג כי קיימת בעיה בנושא החניה. מן המועד בו נודעה העילה ועד להגשת התביעה במרץ 1996 – לא חלפה תקופת ההתיישנות. 4. לענין גובה הנזק קבע בית המשפט כך: באולינג השקיעה בשיפוץ הנכס סך של 2,283,958 ש"ח. ייתכן כי חלק מההשקעה, כגון ציוד, ניתן היה להציל על ידי מכירה. על כן העמיד בית המשפט את הפסדה של באולינג כתוצאה מההטעיה ומהפרת החוזה על סך של 1,700,000 ש"ח, וחייב את קרדן לשלם לבאולינג את הסכום האמור בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. הערעורים 5. מונחים לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ב-ע"א 7301/04 מערערת קרדן על חיובה בתשלום פיצויים לבאולינג. היא טוענת, ופירוט טענותיה יובא להלן, כנגד הממצא לפיו הטעתה את באולינג לגבי זכויותיה של גילטון. לגרסתה ידעה באולינג בעת חתימת החוזה על זכויות החניה של גילטון בלילות. התוספת בכתב יד לחוזה נועדה לטענתה להקל על באולינג להשיג רשיון. עוד טוענת קרדן כי אין קשר סיבתי בין סוגיית החנייה במושכר לבין כשלון עסקיה של באולינג. בתחילת הדרך הצליחה באולינג בעסקים, ולבעיית החניה, ככל שהיתה בעיה כזו, היה פתרון במקומות חניה סמוכים למושכר. מה שגרם לכשלון בעסקים, לטענת קרדן, לא היה סוגיית החניה אלא תחרות עיסקית, עקב פתיחת מועדון באולינג מודרני יותר באזור. על כן נתלתה באולינג בדיעבד בטענה בעניין שטחי החניה. באולינג חוזרת גם על טענת ההתיישנות, טענה הכרוכה ושלובה בשאלה מתי נודע לבאולינג על זכויותיה של גילטון. לחילופין טוענת קרדן כי באולינג לא הוכיחה את הנזקים שפסק לזכותה בית המשפט המחוזי. 6. ע"א 9589/04 הוגש על ידי באולינג ובעלי מניותיה. בעלי המניות טוענים כי הנזק נגרם לחברה ולבעלי מניותיה כאחד, הואיל ובעלי המניות השקיעו כספים בשיפוץ המושכר והמציאו בטוחות וערבויות, והם נרדפים על ידי נושי החברה. היה על בית המשפט לפסוק כי לפיצוי זכאים החברה ובעלי מניותיה, המערערים 5-2. בית המשפט לא התייחס לתרומתם ולהשקעותיהם של בעלי המניות. על כן מבקשים המערערים לקבוע כי הפיצוי ייפסק לזכות כל המערערים ולא רק לזכות באולינג. המערערים בערעור זה טוענים גם נגד מיעוט הפיצוי שנפסק להם. לטענתם לא נפסק פיצוי בגין מלוא ההשקעות. הכרעה 7. השאלות המרכזיות הטעונות הכרעה הן האם צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי קרדן הטעתה את באולינג לעניין זכויות החניה של גילטון, וכפועל יוצא מכך האם במסירת המושכר שאין עמו זכויות חניה בלילות הפרה קרדן את ההסכם. שאלה מרכזית אחרת היא אם יש קשר סיבתי בין נושא החניה (בהנחה שאכן היו הפרה והטעיה) לבין ההידרדרות בעסקיה של באולינג והפסד ההשקעות. 8. טוענת באולינג, בין השאר, כי אלה הם עניינים שבעובדה, ועל כך אין מקום להתערבותנו. ואולם, לאחר ששקלתי את נסיבותיו של עניין זה ובחנתי את הראיות מקרוב, סבורני שיש מקום להתערבותנו לפחות בענין הקשר הסיבתי. פסק הדין מתעלם כליל מעניינים מרכזיים העולים מחומר הראיות שיש בהם, לדעתי, ובוודאי בהצטברותם כדי להפוך את הקערה על פיה ולהביא לקבלת ערעורה של קרדן. מצג השווא וההפרה 9. בשאלה אם היה מצג שווא והפרה מצד קרדן, אף שיש לי ספק בממצאיו של בית המשפט המחוזי, הרי בשל העקרון של אי התערבות בממצאי מהימנות אציע לחברי, לא בלי היסוס, שלא להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. כזכור, נוספו מלים בכתב יד לחוזה במעמד חתימתו. האמור בקטע שהוסף הוא בגדר חצי אמת. חצי אמת - שכמוה כשקר. אכן שטחי חניה צמודים למושכר אך לא נאמר בתוספת שבכתב היד שלגילטון יש זכות שימוש בחניות בשעות הערב. נוסח החוזה תומך בעמדתה של באולינג. מר קמינסקי, מנהלה של קרדן, הצהיר כי התוספת הוספה לבקשת נציגי באולינג שהסבירו שנוסח זה יסייע להם לקבל רשיון עסק. לדבריו צויינה באוזני נציגי התובעים באותו מעמד העובדה שלאולמי גילטון זכות שימוש בחניה בשעות הערב. קמינסקי צרף לתצהירו תמליל הקלטה בה מאשר מר עמית דורון, מנהלה של באולינג, כי אין לו טענות בעניין השימוש של גילטון בנושא החניה. קמינסקי הצהיר כי שיחה זו התקיימה שבועיים לפני פתיחת המועדון ב-8.4.1989, דהיינו במרץ 1989. מר דורון לעומתו מאשר ששיחה כזו התקיימה, אך לדבריו היא התקיימה לאחר פתיחת המועדון, בערך ביוני 1989, לאחר שרק במאי 1989 התגלו לקרדן טענותיה של גילטון. בבית המשפט המחוזי התנהל קרב איתנים בעניין קבילות הקלטת, ובית המשפט החליט, ולדעתי בצדק, על קבילותה. בעניין מצג השווא וההפרה קבע בית המשפט: "... העיד אברהם ברק מטעם הנתבעת, שהוא הביא לידיעתו של מנהל התובעת במעמד חתימת החוזה, שלאולמי 'גילטון' זכות שימוש בחניות. כראייה מסייעת הוגש תמליל שיחה מוקלטת בה השתתפו אברהם ברק ועמית דורון, שמדבריו אפשר להסיק שאכן שמע מפי ברק של'גילטון' זכות שימוש בחניות. דורון הכחיש בתוקף את הגירסה. שני העדים, ברק ודורון נחקרו ארוכות והיתה לי האפשרות להתרשם מהם. אני מאמינה לעדותו של דורון ואני דוחה כבלתי מהימנה את עדותו של ברק, גם בשל השיחה המוקלטת שאת קיומה תכנן ברק מראש על מנת להציל מפי דורון 'הודאה'". 10. קרדן מעירה, ובצדק, כי העד ברק מסר תצהיר אך בסופו של יום לא העיד, וכי מי שהעיד מטעמה הוא העד קמינסקי שנכח אף הוא בשיחה (ומסר אף הוא תצהיר). הערה זו נכונה היא, ואולם הנחתי היא שמדובר בטעות סופר וכי כוונת בית המשפט היתה לקמינסקי, ולא לברק. קרדן טוענת שאין בעדותו של העד מר דורון שום הסבר לדברים שנאמרו על ידו בהקלטה, ובהם, בין השאר: "מקובל עלי שהחניה בערב של גילטון. נקודה, שבע נקודות". עוד אמר כי "החניה לא שלי ואני מוכן להצהיר בשבועה בבית המשפט...". עיינתי בעדותו הארוכה של מר דורון ולא מצאתי בה הסבר של ממש לדברים לבד מטענה שלשיחה יש "רקע". הרקע הוא איום שאיים אחד משותפיו של מר דורון על אנשי גילטון, לאחר שאלה הודיעו שבכוונתם להציב שער ולגבות דמי חניה גם בימים בהם אין אצלם אירועים – בסופי השבוע. אכן, רקע זה עולה מן ההקלטה, אך כשלעצמי יש לי קושי להבין כיצד "הרקע" מסביר את הדברים אותם אמר מר דורון. כל הקלטת סתר (מותרת) מתוכננת מראש כדי "להציל הודאה", ומר דורון לא מסר בעדותו הסבר לדברים שאמר. הוא גם לא טען טענה - אשר טענה לימים באת כוחו - כאילו ההקלטה "בושלה". 11. לא אכחד כי הממצא שקבעה הערכאה הראשונה לפיו היה מצג שווא וכפועל יוצא מכך – הפרה, קשה הוא בעיני. עם זאת, מתוך כיבוד העקרון שאין מתערבים באמון שרחשה הערכאה הדיונית לעדים, אצא מן ההנחה שממצא זה נכון הוא. גם בהנחה שהיו מצג שווא והפרה, אין לדעתי קשר סיבתי בין כשלון עסקיה של באולינג לבין מצג השווא וההפרה, וכאן יש מקום להתערבותנו. לכך אפנה עתה. סוגיית הקשר הסיבתי 12. בענין ההטעיה וההפרה הנחתי בהמשך הדרך תהא, כאמור, לאור הממצאים שקבעה הערכאה הראשונה, שאכן לא ידעה באולינג עד מאי 1989 על זכויותיה של גילטון לחנות בלילות במקומות החניה שבמושכר. עם זאת, גם כשזו נקודת המוצא, לדעתי אין מנוס מן המסקנה שהראיות אינן מלמדות על קשר סיבתי בין עניין זה לבין כשלון עסקיה של באולינג (וראו סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970; רע"א 2371/01 אינשטיין נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, פ"ד נז(5) 787, 792ג (2003); ע"א 2887/91 גול נ' אוריעל (מיום 28.9.1995), פסקה 13 לפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן). למעשה באולינג כלל לא הציבה גרסה אותה ניתן לקבל בנושא הקשר הסיבתי וזאת בשל כך שהמצהיר היחיד מטעמה, מר דורון, היה פעיל בבאולינג רק עד ינואר 1990 ואילו "הפיצוץ" בין הצדדים ארע, כפי שיתואר, במאי 1990. יש בעיני משמעות מכרעת לכך, שלא הועמד מצהיר היודע מידיעה אישית את ההתרחשויות בין הצדדים ואת הסיבות לכך שבאולינג חדלה מניהול עסקיה במושכר. בית המשפט לא עמד על עניין זה, למרות שהופנה לכך בסיכומים. ועוד: מי שביטל את ההסכם היתה דווקא קרדן, ומן הראיות עולה כי באולינג ניסתה דווקא לעמוד על קיומו. גם לכך לא התייחס בית המשפט. למעשה, עיון בפסק הדין מעלה כי הוא עוסק בסוגיות ההפרה וההטעיה, בסוגיית ההתיישנות ובקצרה גם בסוגיית כימות הנזק, ואולם, סוגיית הקשר הסיבתי פשוט אינה זוכה להתייחסות. אנסה, בפרק זה, להשלים את החסר על יסוד הראיות שהיו מונחות בפני בית המשפט המחוזי, ובהן, בין השאר, מכתבים מזמן אמת שצורפו לתצהירו של מר דורון, התכתבויות שאין להן כל זכר בפסק הדין. 13. לטענת באולינג גילוי העובדה שלגילטון יש זכויות חניה בערב היה גילוי טראומתי עבורה. עם זאת, ובשל ההשקעות הכבדות שהשקיעה במושכר, חיפשה דרך שלא לבטל את החוזה. ואולם, תגובתה של באולינג לגילוי אינה תואמת את חומרת הענין המיוחסת לו בדיעבד. אין אני מייחסת חשיבות לניסיונותיה של באולינג בהתכתבויות שונות מול עיריית תל אביב לטעון לחזקה משותפת עם גילטון במקומות החניה. לעומת זאת רואה אני חשיבות לאופן העמדת הדברים בהתכתבות שבין הצדדים, באולינג וקרדן. 14. המסמך הראשון הנוגע ליחסים בין קרדן ובאולינג בנושא זה הוא מכתב מיום 30.5.1989 שכתב עו"ד ברוך בשם באולינג לקרדן (מסמך כ"ג לתצהירו של מר דורון) במכתב זה דורשת באולינג תחילה החזר הוצאות שונות, מעלה דרישות בענין מיזוג אויר וביטוח, ולאחר דיון מפורט בכל העניינים הללו מועלה גם נושא שטחי החניה. לענין זה נאמר: "2. שטחי חניה על פי הסכם השכירות כולל המושכר את 'שטחי החניה בחזית הבית'. קיומם של שטחי חניה לשמושה הבלתי מוגבל של מרשתי כחלק בלתי נפרד של המושכר היו והנם תנאי יסודי מאין כמוהו לממוש יכולת נצולה והנאתה של מרשתי מן המושכר ויעודו. במסמך משותף שהוצא לעיריית תל אביב ושנערך על ידכם ביום 31.1.89 אף טרחתם לציין את שטחם הכולל במ"ר של שטחי החניה. למרבה הצער לא השכלתם עד עתה להבטיח זכויות השמוש של מרשתי ומבקריה בשטחי החניה הנ"ל והיא מוטרדת ומאויימת חדשות לבקרים על ידי שכניה בדרישות להגבלת שמושה בשטחי החניה. הנכם נדרשים אחת ולתמיד להסדיר כמוסכם את זכויותיה של מרשתי בשטחי החניה שהיא זכאית להם על פי המוסכם, ולא, תראה אתכם כאחראית לכל נזקיה ועלויותיה בקשר לכך." 15. מסמך זה נשלח בסמוך לגילוי זכויותיה של גילטון, ובעקבותיו, ועל כן אין חולק, קויימה פגישה בין הצדדים. לאחר מכן, לגרסת באולינג, התקיימה פגישה נוספת, היא "פגישת ההקלטה". הבעיה שהועלתה במכתב מיום 30.5.1989 בנושא החניה לא נפתרה. ואולם, רק שנה לאחר מכן, ביום 2.5.1990 (נספח כ"ד) כתב עו"ד ברוך לקרדן מכתב נוסף שעניינו שטחי החניה. במכתב זה נטען, לראשונה, שהעדר חניה הוא שמנע קבלת רשיון עסק. על עניין רשיון העסק אעמוד להלן ביתר הרחבה. באולינג חדלה, כאמור במכתב זה, לשלם את דמי השכירות וטענה כי היא מקזזת את מלוא שכר הדירה מול הנזקים שנגרמו לה. גם בשלב זה באולינג לא ביטלה את ההסכם אלא נשארה במושכר וחדלה לשלם. מאותו רגע החלה התכתבות סוערת בין עורכי הדין של הצדדים, ובסמוך לכך, ביום 9.5.1990 (נספח כ"ז) הודיעה קרדן לבאולינג על ביטול הסכם השכירות בשל אי תשלום. דווקא באולינג היתה זו שעמדה על המשך קיומו של הסכם השכירות (נספח כ"ח מיום 10.5.1990), תוך שחזרה והעלתה טענת קיזוז. לעובדה שההסכם בוטל על ידי קרדן, בשל אי תשלום דמי שכירות, אין שום ביטוי בפסק הדין. 16. ב-1.5.1991 אמור היה להיכנס לתוקפו צו סגירה נדחה, שהוטל על באולינג בבית המשפט לעניינים מינהליים בשל העדר רישיון עסק. בשלב זה באולינג דאגה - בסמוך למועד האמור - לשכור מקומות חניה בחניונים סמוכים ובהם חניון רחב ידיים של חברת נתיבי אילון שיש אליו גישה תת קרקעית מהמושכר (נספח ל"ה מיום 9.4.1991); בא כוחה של באולינג, עו"ד שור פנה שוב לעיריית תל אביב, וצרף אישור זה ואישור נוסף של חברת נירם חניונים בע"מ, בדבר העמדת 36 מקומות חניה לשימוש בלעדי של באולינג. הוא ביקש כי יוצא רשיון עסק לפני שיכנס לתוקפו צו הסגירה (נספח ל"ז). ב-30.4.1991 השיב מר כרמי, מנהל אגף רישוי עסקים בעיריית תל אביב כי המכתב הועבר לידיעת והתייחסות אגף התנועה. עוד ציין במכתבו כי "באשר למשחקי הבאולינג – טרם נתקבלה הסכמת המשטרה להוצאת הרשיון ולכן אין באפשרותנו להוציאו". לכאורה נראה מהתכתבויות אלה כי, לפחות ביחסים מול העירייה, תיפתר בעיית מקומות החניה. ודוק: לא הובא שום עד מהעירייה להסביר מדוע לא ניתן לעסק רישיון לאחר המצאת האישורים על שכירת מקומות החניה. מההתכתבויות שצורפו עולה כי העירייה מעולם לא עמדה על כך שהחניה השנויה במחלוקת עם גילטון היא שתשמש כמשטח החניה של העסק. עוד באוקטובר 1989 (נספח י"א) כתב מר כרמי מעיריית תל אביב לעו"ד ברוך "כל עוד לא תמציאו הסכמת גילטון בע"מ או פתרון מעשי אחר לבעיית החניה לא נוכל להמשיך הטיפול בבקשת מרשתך לרשיון העסק" (ההדגשה הוספה). מכאן שלכאורה לא היה זה תנאי בל יעבור שיהיו קיימים מקומות חניה דווקא במושכר. מעדותו של מר דורון עולה כי כל העת היו מקומות חניה בחניון הסמוך במחיר של 8 ש"ח לשעת חניה. מספר מקומות החניה במושכר, אותם מקומות לגביהם טענה גילטון לבלעדיות בלילה היה מצומצם, 17 במספר. לא ניתן היה, כך או אחרת, להסתפק במספר מקומות קטן זה, אפילו אם כטענת באולינג ניתן היה "לדחוס" לחניון קטן זה 50 מכוניות. לקוחותיה של באולינג, היו רבים מכפי שניתן יהיה להחנות את רכביהם במגרש החניה הקטן. 17. כזכור מר דורון כבר לא היה מנהל או בעל מניות בבאולינג במאי 1990. לגבי מה שארע בשלב זה הוא מתייחס בתצהירו בקיצור. הוא מספר כי קרדן סרבה לאפשר את הישארות באולינג במושכר ונקטה הליכי פינוי. באולינג בקשה להגיש תביעה שכנגד אך לא עלה בידה לגייס את המשאבים הדרושים. בתחילת יוני 1991 קיבלה באולינג התראה מפקחי העירייה בעניין ניהול עסק ללא רשיון ובשלב זה, כך הצהיר בקצרה, "נשברנו". הושג הסדר פינוי עם קרדן, וכספים שקיבלה באולינג חולקו בין הנושים של באולינג. המסמכים הנוגעים לתביעת הפינוי ולהסדר הפינוי לא הוגשו על ידי הצדדים. 18. כאמור המצהיר היחיד שהעמידה באולינג, מר דורון, כיהן בתפקידו עד ינואר 1990. ההתרחשויות המאוחרות המתוארות כאן, אינן בידיעתו האישית. הוא אישר זאת בעדותו. למעשה לא העמידה באולינג כלל גרסה שבעובדה, שאיננה עדות שמועה, לגבי הסיבות לסגירת העסק. דווקא כשנראה היה שיש, לכאורה, פתרון לבעיית החניה לפחות מול העירייה, הגיעה באולינג להסדר פינוי עם קרדן. לא ברור מדברים קצרים אלה מה גרם בסופו של דבר לכך שלא ניתן היה להשיג רישיון עסק, הדבר אינו עולה מן הכתובים. 19. לדעתי העובדה שאין מצהיר רלבנטי ובעל ידע אישי דווקא לגבי תקופת הסגירה חייבת היתה להיות בעוכריה של באולינג. פתרון, לכאורה, של בעיית החניה ולו בדיעבד, עשוי להצביע על מה שניתן היה לעשות מלכתחילה. מכל מקום, במסגרת הליכי הפינוי יכולה היתה באולינג להעלות את טענות "הקיזוז" שהעלתה במכתבים, אילו הצדק היה עמה, והליכי הפינוי היו מן הסתם נמנעים. נוכח העדר גרסה של מי שהיה מנהל בבאולינג בעת הרלבנטית, יש טעם רב לכאורה בדברי קמינסקי בתצהירו, לפיהם ההסדר שנעשה עם קרדן בעניין הפינוי לא היה תוצאה של בעיית חנייה, בעיה שהוסדרה על ידי באולינג עוד קודם להסדר הפינוי. 20. יש להתייחס בנפרד לשני עניינים שונים: בעיית החניה כחלק מייחסי באולינג והעירייה, עליו עמדתי לעיל, ובעיית החניה כחלק מיחסי באולינג עם לקוחותיה עליה אעמוד כעת. גם אם אצא מאותה נקודת מוצא, ממנה יצאה הערכאה הראשונה, ולפיה היתה הטעיה והיתה הפרה, אני סבורה כי לא עלה בידי באולינג להוכיח קשר סיבתי בין בעיית החניה לבין קשייה העיסקיים. כמה טעמים מצטברים לדבר: ראשית, כלל אין זה ברור, כאמור, לפחות לא בעדות ישירה עליה ניתן לחקור בחקירה שכנגד, מדוע כשלו עסקיה של באולינג. מעדות מר דורון עולה כי בתקופתו הצליחה באולינג וזכתה לרווחים נאים (עמ' 200 ועמ' 226 לפרוטוקול). כך היה למרות שבעיית החניה נמשכה לאורך כל הדרך. אין מנוס מהמסקנה שבאותה תקופה הלקוחות חנו בחניונים הסמוכים. שנית, מקומות החניה המוסכמים, על פי ההנחה, הם 17 במספר. גם בהנחה שניתן לצופף את המכוניות, לא משם תצמח הישועה למבקרים הרבים האמורים לפקוד את העסק יום יום כדי שזה ישגשג. באולינג גם לא העמידה מצהיר שניתן היה לחוקרו בשאלת התחרות העיסקית – פתיחת מועדון באולינג באצטדיון רמת גן, שלטענת קרדן היא שגרמה לעסקיה של באולינג לקרוס. מעדות מר דורון עולה שיש קשר בין הקמת המועדון המתחרה וקריסת העסקים, אך לטענתו הסיבה לכך היא שלעסק המתחרה היו מקומות חניה. 21. פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מתמודד עם שורת עניינים: תגובתה המינורית של באולינג להפרה בתחילת הדרך; הפתרונות החלופיים שנמצאו לכאורה בחניונים סמוכים, לפני מועד הסגירה, לבעיית החניה; שאלת העדרו של מצהיר רלבנטי בשאלת התחרות העיסקית, הכל כמפורט בפסק דיני זה. בנסיבות אלה אני סבורה שההלכה הכללית לפיה אין בית המשפט מתערב בעניינים שבעובדה, אין בה כדי להדוף את טענותיה של קרדן בערעורה. למעשה, לשאלת הקשר הסיבתי אין התייחסות של ממש בפסק הדין של הערכאה הראשונה וניתן רק להסיק, שבית המשפט הגיע למסקנה שקיים קשר סיבתי כיוון שקבע הטעיה והפרה, קבע נזק וקבע חובת פיצוי. אם תישמע דעתי נקבע כי באולינג לא הוכיחה קשר סיבתי בין ההטעיה וההפרה לבין הנזק בגין קריסת עסקיה. לסיכום 22. אם תישמע דעתי נבטל את החיוב שהוטל על קרדן בפסק דינה של הערכאה הראשונה. כפועל יוצא מכך, ידחה גם הערעור של באולינג ובעלי מניותיה. בבחינת למעלה מן הצורך לענין ערעור זה אציין כי העיסקה היתה בין שתי החברות, ובעלי המניות אינם יכולים לקבל פיצוי במישרין, אפילו נפסק פיצוי. בצדק "התעלם" בית המשפט המחוזי מבעלי המניות, הזכאים, ככל שהם זכאים, להיפרע מהחברה רק במסגרת החברה ותוך התחשבות במכלול נכסיה ונושיה. לא היה מקום "להרמת מסך" לגבי עסקה ספציפית של החברה ולחלוקת הפיצוי במישרין לבעלי המניות. לשיטתי, אין צורך להאריך בעניין זה, נוכח המסקנות אליהן הגעתי. 23. על אף שלדעתי יש לקבל את הערעור אני סבורה שאין מקום בנסיבותיו של עניין זה לפסוק הוצאות. שני טעמים לדבר: האחד שהנחתי היא שהיו מצג שווא והפרה; השני נעוץ באופן ניהול הדיון בבית המשפט המחוזי. בא כוחה של קרדן חקר חקירות ארוכות ומייגעות, תוך שהוא חוזר שוב ושוב על אותם עניינים. לאופן ניהול עניינים במשפט זה יש ליתן לדעתי משקל במישור ההוצאות. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום ד' בשבט תשס"ז (23.1.2007). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04073010_C13.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il