פלוני נ. שר המשפטים

13 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 73/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט ש' שוחט העותר: פלוני נ ג ד המשיב: שר המשפטים עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"ד בניסן התשפ"ב (25.4.2022) בשם העותר: עו"ד ניק קאופמן בשם המשיב: עו"ד יונתן נד"ב פסק-דין השופט י' עמית: עניינה של העתירה דנן נסב על סמכותו של שר המשפטים מכוח סעיף 17 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954. עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיב לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתו להיעתר לבקשת ממשלת ארצות הברית להעמיד את העותר לדין על מעשים ועבירות שלא בגינן הוכרז כבר הסגרה. רקע עובדתי והשתלשלות העניינים 1. בשנת 2011 הוגש נגד העותר כתב אישום לבית המשפט העליון במחוז ניו יורק, שבו יוחסו לעותר ביצוע עבירות מין בבנותיו הקטינות בין השנים 2004-1996, בעת שהאחת היתה כבת 6 עד 13 והשניה כבת 10 עד 11. זאת, לאחר חקירה משטרתית שנפתחה בעקבות תלונה שהוגשה למרכז לפגיעה והתעללות בילדים של מדינת ניו יורק. לפי הודעת אשת העותר שנמסרה למשטרת ניו יורק, היא הסיעה את העותר ובנו לשדה התעופה כדי שיטוסו לישראל, לאחר שהעותר הודיע לילדיו כי בשל מעשיו הוא מבקש לקבל טיפול מקצועי בישראל. 2. בהמשך לכך, בחודש אוקטובר 2012, הגישה ממשלת ארה"ב בקשה להסגיר את העותר לידיה לצורך העמדתו לדין. בשנת 2015, לאחר אי אלו התאמות והשלמות שנוספו לבקשת ההסגרה, הפעילה שרת המשפטים את סמכותה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה או החוק), והורתה על הבאת העותר בפני בית המשפט המחוזי כדי לקבוע אם הוא בר הסגרה. חלפו כארבע שנים וחצי, ובחודש ינואר 2020 אותר לבסוף העותר על ידי משטרת ישראל, כשברשותו מסמכים עם שם אחר ומבלי שהסדיר את מעמדו בישראל. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' לומפ) דחה את התנגדות העותר והכריז עליו כבר הסגרה בגין העבירות שיוחסו לו בבקשת ההסגרה, למעט עבירה אחת שעניינה סיכון שלומו של קטין, שלגביה נקבע כי אינה עבירה בת הסגרה (תה"ג 11459-01-20 מדינת ישראל נ' פלוני (31.5.2020)). על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערעור הן על ידי העותר והן על ידי היועץ המשפטי לממשלה – הראשון נגד ההחלטה להכריז על העותר כבר הסגרה, והשני נגד קביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לעבירת סיכון שלומו של קטין. ערעורים אלו נדחו (ע"פ 4416/20 וע"פ 4433/20 מיום 8.12.2020). 3. משנדחה ערעורו של העותר, ובהתאם להוראת סעיף 14 לחוק ההסגרה, קיבלה ההכרזה על העותר כבר הסגרה תוקף סופי. בהמשך לכך, ביום 31.12.2020, חתם שר המשפטים על צו הסגרה של העותר מכוח סמכותו לפי סעיף 18 לחוק. עתירה שהגיש העותר נגד החלטה זו נדחתה על הסף (בג"ץ 353/21 מיום 19.1.2021). ביני לביני, הגיש היועץ המשפטי לממשלה בקשה להאריך את תוקף ההכרזה על העותר כבר הסגרה, ובית משפט זה נעתר לבקשתו (החלטה מיום 31.1.2021 שניתנה במסגרת ע"פ 4416/20 הנ"ל). בקשה לעיון חוזר שהגיש העותר על החלטה זו נדחתה ביום 4.2.2021, ובחודש מרץ 2021 הוסגר העותר לארצות הברית, שם הוא נתון מאז במעצר. ההחלטה מושא עתירה זו 4. ביום 1.10.2021 פנו רשויות התביעה בניו יורק בבקשה למדינת ישראל, על מנת שזו תיתן הסכמתה להעמיד את העותר לדין בגין עבירות מין נוספות שלא נכללו בבקשה ההסגרה המקורית ובצו ההסגרה שעליו חתם שר המשפטים (להלן: בקשת ההרחבה). לפי המתואר בתגובת המשיב, בבקשה נאמר כי ביום 29.7.2021, מספר חודשים לאחר הסגרתו של העותר, פנתה אל רשויות התביעה בארצות הברית מתלוננת נוספת והתלוננה על עבירות מין שלכאורה ביצע בה העותר בהיותה כבת 5 עד 15, לרבות עבירה של אינוס, כאשר חלק מהמעשים התבצעו באותו חדר שחלקה המתלוננת עם אחרים. 5. מדינת ישראל יידעה את העותר ובא כוחו על דבר בקשת ההרחבה (לבקשת רשויות התביעה בארצות הברית, המכתב שנשלח לעותר ובא כוחו לא כלל פרטים מזהים של המתלוננת, וזאת בהתאם לדין במדינת ניו ירוק). במכתב תגובה מטעם באי כוח העותר, הביע העותר את התנגדותו לבקשה בטענה כי זו אינה חוקית, וביקש מהמשיב לסרב לבקשה. ביום 20.12.2021, על יסוד המלצה מפורטת שניתנה לו מטעם המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, חתם המשיב על כתב הסכמה מכוח סמכותו לפי סעיף 17 לחוק. בסמוך לאחר מכן, פנה בא כוחו של העותר לפרקליטות המדינה בבקשה לקבל לידיו את חוות הדעת שהוכנה עבור שר המשפטים, וכעבור מספר ימים, בטרם ניתנה תשובה מטעם משרד המשפטים, הגיש העותר את עתירתו דנן. תמצית טענות הצדדים 6. לטענת העותר, התלונה החדשה – המייחסת לו עבירות חמורות מאלו שיוחסו לו בבקשת ההסגרה – לא נכללה בבקשת ההסגרה המקורית, זהותה של המתלוננת אינה ידועה לו, אין זה ברור אם מדובר במישהי ממשפחתו של העותר, מועדי המעשים לא פורטו, וממילא לא ניתן לומר כי מדובר בעבירות מין במשפחה או במעשים המהווים חלק מפרשה אחת. לטענת העותר, לא ברור מהו מהותו של המידע הגולמי שהתקבל מממשלת ארצות הברית ומה הוצג למשיב בטרם קיבל את החלטתו, והיה על המשיב לקבל מממשלת ארצות הברית את חומר הראיות ולבחון אותו. העותר טוען אפוא כי המשיב הפעיל את שיקול דעתו באופן שגוי ובלתי סביר, מבלי שקיבל לידיו נתונים רלוונטיים, ואף אם קיבל לידיו הבהרות ממשלת ארצות הברית שנתמכו בתצהיר, ראיות אלו לא הוצגו לעותר, כך שנשללה ממנו האפשרות להתייחס אליהן באופן ענייני במסגרת זכות הטיעון המוקנית לו בחוק. 7. המשיב, מנגד, פירט בתגובתו המקדמית את התשתית הנורמטיבית הצריכה לעניין, ועמד על סמכותו להיעתר לבקשת הרחבה המעוגנת בסעיף 17(א) לחוק. המשיב הבהיר כי במקרה דנן, ייתכן כי כלל לא היה צורך בבקשת הרחבה, שכן עשויה להתעורר שאלה אם המעשים המיוחסים לעותר מהווים חלק מאותה מסכת כללית שבגינה הוסגר מלכתחילה. ואולם, פרקליטות המדינה והמשיב בחנו את הבקשה מתוך הנחה מחמירה כי אכן מדובר בחריגה מ"כלל הייחודיות", המגביל את האפשרות להסגיר מבוקש כך שיועמד לדין אך ורק על העבירות שבגינן נתבקשה ההסגרה (בכפוף לחריגים מסוימים). לטענת המשיב, על פי המידע שנמסר מהרשויות בארצות הברית, התלונה החדשה הוגשה רק לאחר הסגרת העותר, כך שבמועד בקשת ההסגרה לא ניתן היה לדעת על אודות העבירות החדשות. עוד צוין כי פרקליטות המדינה ערכה בירור מול התובעת בניו יורק כדי להבין מדוע הוגשה התלונה במועד שהוגשה, ובתשובה לכך מסרה התובעת כי התרשמה שמסירת התלונה היתה מלווה בקושי נפשי משמעותי. עוד נטען כי העבירות שבגינן הוגשה בקשת ההרחבה הן עבירות שממילא ניתן היה להסגיר את העותר בגינן, אף שהעונש עליהן חמור יותר, מה שמגביר את הצורך להגיע לגילוי האמת ולמצות עמו את הדין. באשר לטענה בדבר הצורך לבחון את חומר הראיות, המשיב טוען כי למדינת ישראל מוקנה שיקול דעת אם לדרוש מסמכים לצורך הכרעה בבקשת ההרחבה; כי מכל מקום, התקבל מהרשויות בארצות הברית חומר לא מבוטל לגבי המעשים הנטענים שעליהם נסבה בקשה ההרחבה; וכי מדובר בעבירות שניתן היה להכריז על העותר בגינן כעל בר הסגרה. בנסיבות אלו, נטען כי לא מתקיימים סייגים שבגינם אין להיעתר לבקשות מהסוג דנן, כגון התיישנות או תקנת הציבור, וכי לנוכח חומרת העבירות ואופיין הסדרתי, דומה כי דווקא סירוב לבקשת ההרחבה היה עומד בניגוד לתקנת הציבור. לבסוף, באשר לאי חשיפת זהות המתלוננת, המשיב הסביר כי הדבר נעשה לבקשת הרשויות בארצות הברית, בהתאם לדין הפלילי במדינת ניו יורק המאפשר הגשת כתב אישום בגין עבירות מין ללא חשיפת זהות המתלוננת, שתימסר לעותר לפני תחילת משפטו. משכך, אי חשיפת זהות המתלוננת אינו ייחודי להליך בקשת ההרחבה, וזהותה לא היתה נמסרת לעותר גם אילו היה עומד לדין בגין עבירות אלו בנסיבות אחרות. 8. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו טען המשיב כי במכתב שנשלח על ידי פרקליטות המדינה לבא כוח העותר, נכללה פרפרזה מרחיבה, הכוללת תיאור של מעשים קשים המיוחסים לעותר, כך שקשה לקבל את טענתו כביכול אינו יודע במה מדובר. עם זאת, בקשת ההרחבה עצמה לא הועברה לעיונו של העותר לנוכח בקשת הרשויות בארצות הברית שלא לחשוף את שמה של המתלוננת. בא כוח המשיב הציע להגיש את החומר לעיונו של בית המשפט במעמד צד אחד, אולם בא כוח העותר התנגד והבהיר כי יסיר התנגדותו רק אם החומר יועבר גם לידיו. דיון והכרעה 9. לאחר עיון בכתב העתירה ובתגובתו המקדמית של המשיב ולאחר שמיעת טענות הצדדים בעל פה, לא שוכנענו בקיומה של עילה להתערבות בהחלטת המשיב. משכך, דין העתירה להידחות. נפרט את הדברים. 10. סעיף 17 לחוק ההסגרה קובע כדלקמן: סייג להסגרה 17.(א) לא יוסגר מבוקש אלא אם הובטח על פי ההסכם עם המדינה המבקשת שהוא לא ייעצר, לא יועמד לדין ולא ייענש באותה מדינה על עבירה אחרת שעבר לפני הסגרתו, ושהוא לא יוסגר על ידי אותה מדינה למדינה אחרת על עבירה שעבר לפני הסגרתו; אולם הוראה זו לא תחול אם המבוקש יצא מהמדינה המבקשת לאחר הסגרתו וחזר אליה מרצונו, או אם ניתנה למבוקש לאחר שהוסגר אפשרות לצאת מהמדינה המבקשת והוא לא יצא ממנה תוך שלושים ימים לאחר שניתנה לו אפשרות כזו, או אם שר המשפטים נתן את הסכמתו בכתב לפעולה כזאת נגד המבוקש. (ב) על אף הוראות סעיף קטן (א) רישה, ניתן להסגיר מבוקש על פי הסכם הכולל הוראות בענין הסגרה אך אינו הסכם מיוחד להסגרה, אם קיבלה מדינת ישראל התחייבות מראש של המדינה המבקשת, שהמבוקש לא ייעצר, לא יועמד לדין, לא ייענש באותה מדינה, ולא יוסגר למדינה שלישית אלא בהתאם להוראות סעיף קטן (א). (ג) שר המשפטים ייתן את הסכמתו לפי סעיף קטן (א) אם סבר, לאחר שניתנה למבוקש הזדמנות לטעון את טענותיו בכתב, שאין מניעה להסכים לכך לפי הוראות חוק זה, וקיבל מהמדינה המבקשת את ההתחייבויות המפורטות בחוק זה לענין הסגרת אזרח ותושב ואי ביצוע עונש מוות. סעיף 17(א) מעגן את עקרון הייחודיות (The principle of specialty). עקרון זה מגביל את כוחה של המדינה המבקשת לנקוט הליכים כנגד האדם המבוקש, במובן זה שיתאפשר לה להעמידו לדין אך ורק בגין העבירות שעמדו בבסיס בקשת ההסגרה שהוגשה למדינה המתבקשת. במוקד עקרון זה עומד האינטרס של המדינה ויחסיה עם מדינות אחרות, מתוך הבנה כי הפרתו של עקרון הייחודיות "פוגעת בחובת הכיבוד ההדדי המחייבת את המדינות ביניהן-לבין-עצמן, ובעקיפין פוגעת היא בריבונות המדינה המתבקשת" (ע"פ 6914/04‏ פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(6) 49, 71-70 (2005) (להלן: עניין פיינברג)). אכן, התכלית העיקרית העומדת בבסיס עיקרון הייחודיות היא "חיזוק שיתוף הפעולה הבינלאומי בין מדינות בתחום ההסגרה, בדרך של מניעה ממדינה המבקשת הסגרה של פלוני לנצל לרעה את הליכי ההסגרה. בכך משתלב היטב עיקרון הייחודיות במארג הכללי של דיני ההסגרה, אשר תכליתם להבטיח שיתוף פעולה בין מדינות במאבק בפשיעה וסיוע הדדי זו לזו, באופן שימנע מעבריינים לחמוק מהדין" (ע"פ 2950/11 חן נ' מדינת ישראל, פסקה 130 (8.5.2014) (להלן: עניין חן)). 11. כפי שניתן להיווכח מלשונו של סעיף 17(א) לחוק, עקרון הייחודיות אינו מוחלט והמחוקק קבע לו סייגים. סייג אחד עניינו במצב שבו הימצאותו של האדם המבוקש בשטח המדינה המבקשת אינה תוצאה של הליכי ההסגרה, אלא נובעת מרצונו החופשי (קרי, כאשר יצא מגבולות המדינה המבקשת וחזר אליה מרצונו, או כאשר ניתנה לו הזדמנות לצאת את גבולותיה והוא בחר שלא לעשות כן). במצב זה האדם המבוקש מוציא עצמו ממעמדו של מוסגר, ואזי "סר ממנו חינן של הוראות דיני ההסגרה, שהרי אלה נועדו להבטיח את יחסיהם התקינים בין המדינות לבין עצמן ולא את חסינותו של אדם מפני אחריות לעבירותיו" (ש"ז פלר דיני ההסגרה 302, 316-315 (1980) (להלן: פלר); כן ראו ע"פ 347/88‏ דמיאניוק ‎נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 276-275 (1993)). סייג נוסף, העומד במוקד העתירה דנן, מעוגן בסעיף 17(א) סיפא. מכוחו של סייג זה רשאית המדינה המבקשת להעמיד לדין אדם שהוסגר על עבירה אחרת שעבר לפני הסגרתו (קרי על עבירה שלא בגינה הוסגר מלכתחילה), וזאת מקום שבו "שר המשפטים נתן את הסכמתו בכתב לפעולה כזאת נגד המבוקש". אכן, כפי שהובהר בפסיקה, "היקפו של עקרון הייחודיות ניתן להרחבה. כך, על פי דיני ההסגרה של מדינות מסוימות, לרבות ישראל, בכפוף להסכמת המדינה המתבקשת, רשאית המדינה המבקשת להעמיד לדין את המוסגר גם על עבירות אשר לא נזכרו בבקשת ההסגרה המקורית (ראו למשל: סעיפים 17(א), 24 לחוק ההסגרה; סעיף 14(א) לאמנה האירופאית בדבר הסגרה, כתבי אמנה 647, עמוד 96 (נחתמה בשנת 1957, נכנסה לתוקף לגבי ישראל בשנת 1967))" (עניין חן בפסקה 129, ההדגשה הוספה – י"ע). 12. הנה כי כן, הסמכות – נתונה. על כוחו של שר המשפטים להיעתר לבקשת מדינה מבקשת, ולאפשר לאחרונה להעמיד לדין אדם שהוסגר גם על עבירה שלא נכללה מלכתחילה בבקשת ההסגרה – אין חולק. משכך, בגדרה של עתירה זו, לא שאלת מקור סמכותו של המשיב היא העומדת לדיון, אלא שאלת אופן הפעלת הסמכות על ידו. צועדים אנו אפוא בשדה המשפט המינהלי ועקרונותיו, ועלינו לבחון אם עלה בידי העותר להצביע על פגם שנפל בהחלטתו של המשיב, שמצדיק את התערבותנו. בהקשר זה, וכפי שתואר לעיל, העותר מיקד טענותיו במישור של היקף המידע שעמד בפני המשיב בשעה שקיבל את החלטתו להיעתר לבקשת ההרחבה מצד הרשויות בארצות הברית. לטענתו, היה על המשיב לקבל לידיו את חומר הראיות לגבי התלונה החדשה ולבחון אותו, וכן להציג בפני העותר את הראיות שבידיו. נבחן טענה זו. 13. לצורך הדיון ולמען בהירות הדברים, נבחין בין שני סוגי החלטות הנתונות לסמכותו של שר המשפטים בהקשר דנן. סוג ההחלטה הראשון עניינו בהחלטת שר המשפטים להפעיל את סמכותו לפי סעיף 3(ב) לחוק, ולהורות כי המבוקש יובא לפני בית המשפט המחוזי כדי לקבוע אם הוא בר הסגרה. החלטה מסוג זה מתקבלת מלכתחילה, עוד בטרם הוכרז המבוקש כבר הסגרה. סוג ההחלטה השני ממוקם בנקודה מאוחרת יותר על פני ציר הזמן, לאחר הסגרתו של המבוקש. או-אז, אוחז שר המשפטים בסמכות לפי סעיף 17(א) סיפא לחוק, המאפשרת לו להיעתר לבקשת המדינה המבקשת להעמיד את המבוקש לדין בגין עבירה נוספת, שלא בגינה הוסגר מלכתחילה. ההחלטה מן הסוג השני מתקבלת בדיעבד, לאחר שהוסגר המבוקש לידי המדינה המבקשת. כאמור, על החלטה מהסוג השני נסב הדיון בעתירה שלפנינו. 14. ברי כי ככל החלטה מינהלית, החלטותיו של שר המשפטים להפעיל את סמכותו צריכות להתקבל על יסוד תשתית עובדתית הולמת, שהרי "אין טעם בהחלטה שנימוקיה סבירים וראויים, אם אין היא מתאימה לנסיבות העובדתיות" (דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 439 (2010)). חובה זו, החלה מכוח עקרונות היסוד של המשפט המינהלי, קיבלה ביטוי עקיף בהוראות אמנת ההסגרה בין ממשלת מדינת ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית של אמריקה, כ"א 505, 795 (נחתמה ביום 10.12.1962; נכנסה לתוקף ביום 5.12.1963) (להלן: אמנת ההסגרה), ובפרוטוקול המתקן של אמנת ההסגרה, כ"א 1511 (נחתם ביום 6.7.2005; נכנס לתוקף ביום 10.1.2007) (להלן: הפרוטוקול המתקן). כך, בכל הנוגע להחלטה לגבי עצם הסגרתו של מבוקש (מלכתחילה), סעיף 5 לאמנת ההסגרה קובע כי "לא יוסגר אדם אלא אם נמצאו ראיות מספיקות, לפי דיני המקום שבו נמצא המבוקש, כדי להצדיק את מסירתו לדין..."; סעיף 10 לפרוטוקול המתקן קובע כי בקשות להסגרה ייתמכו, בין היתר, על ידי מידע המתאר את עובדות העבירה, העתק של צו המעצר וכתב האישום, וכן "מידע ככל שיידרש למילוי דרישות סעיף 5 לאמנה"; וסעיף 12 לאמנה קובע כי אם דרש הצד המתבקש ראיות או ידיעות נוספות כדי לאפשר לו להחליט בבקשת ההסגרה – יוגשו אלה במועד שנתבקש. עוד יצויין כי סעיף 10(2) לפרוטוקול המתקן מוסיף הוראת קבילות, המכניסה תחת מידע המועבר גם מידע שהיה נחשב לעדות שמיעה או שלא היה עומד בכללי הראיות החלים במשפט (ראו בעניין זה סעיף 12(2) לחוק ההסגרה; ע"פ 6717/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 14-11 (6.12.2010)). בהמשך לאמור, מקום שבו שר המשפטים סבור כי יש להיעתר לבקשת ההסגרה, הוא רשאי להורות על הבאת המבוקש לפני בית המשפט המחוזי (סעיף 3(ב) לחוק). או אז עובר הכדור למגרשו של בית המשפט, שבידיו הסמכות להכריז על המבוקש כבר הסגרה, לאחר שמצא כי נתמלאו דרישות החוק וכי "יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל" (מצבים נוספים שבהם יכריז בית המשפט על מבוקש כבר הסגרה הם כאשר הוכח שהמבוקש כבר נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המתבקשת; או כאשר המבוקש ביקש להכריז עליו כבר הסגרה, שאז בית המשפט רשאי להכריז עליו כבר הסגרה בלא בדיקת הראיות) (סעיפים 9(א)-(ב) לחוק). הליך ההסגרה הוא אפוא דו-שלבי. ראשיתו בהחלטה של שר המשפטים להורות על הבאת המבוקש לפני בית המשפט המחוזי, והמשכו בהחלטה שיפוטית של בית המשפט אם להכריז על המבוקש כבר הסגרה אם לאו (על התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הכרזה על מבוקש כבר הסגרה ועל טיב המונח "ראיות שהיו מספיקות", ראו מבין רבים, ע"פ 3439/04‏ בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 300-299 והאסמכתאות שם (2004): ע"פ 4416/20 מיום 8.12.2020 שניתן בעניינו של העותר, פסקה 10 והאסמכתאות שם). [במאמר מוסגר: הליך ההסגרה הוא למעשה תלת-שלבי, שכן לאחר הכרזת בית המשפט על מבוקש כבר הסגרה, הכדור חוזר אל שר המשפטים הרשאי להורות על ביצוע ההסגרה (סעיף 18 לחוק ההסגרה). שלב זה של ביצוע ההסגרה אינו רלוונטי לדיון שלפנינו, ומשכך לא נידרש לו]. 15. לעומת זאת, בכל הנוגע להחלטת שר המשפטים להיעתר לבקשת הרחבה מצד המדינה המבקשת (בדיעבד, קרי לאחר שהמבוקש כבר הוסגר לידיה), הוראות הדין שונות במקצת. נעמוד בקצרה על ההיסטוריה החקיקתית וההוראות הרלוונטיות. בראשית הדרך, סעיף 17 לחוק בנוסחו המקורי הגביל את סמכותה של מדינת ישראל להיעתר לבקשת הרחבה, והתנה זאת בהכרזה על המבוקש כבר הסגרה. וזו היתה לשונו של סעיף 17(ב): 17. (א) [...] (ב) לא תינתן הסכמה כאמור בסעיף קטן (א), אלא אם הוכרז אותו אדם בהעדרו כבר-הסגרה גם על העבירה האחרת, לאחר שניתנה לו האפשרות להיות מיוצג בשעת הדיון באותה הכרזה. הלכה למעשה, הוראה זו קבעה בשעתו כי דין בקשת הרחבה כדין בקשת הסגרה ראשונית. דהיינו, מדינה מבקשת שהיתה מעוניינת להעמיד לדין אדם שכבר הוסגר אליה בגין עבירות אחרות, נדרשה לפנות למדינת ישראל בבקשת הסגרה נוספת שתידון לפי הכללים הרגילים, ובכלל זה בפני בית המשפט המחוזי, הגם שמטבע הדברים לא בנוכחותו של המוסגר (פלר בעמ' 314). בהקשר זה אזכיר את ביקורתו של פלר, שהסתייג מכך שהסמכות להיעתר לבקשת הרחבה ("הסגרה נטפלת") הוגבלה לעבירות שהן בנות-הסגרה בלבד. לגישתו, "בדרך כלל, אם יש עילה מרכזית להסגרת אדם מן המדינה [...] אין כל טעם שלא ליתן את ההזדמנות, למדינה המבקשת ולאותו אדם כאחד, למצות את הדין על כל העבירות שעבר אדם זה ושמדינה זו מוסמכת לדון בהן". זאת, בתנאי שאין מדובר בהרחבה לעבירות שהן אסורות להסגרה (סעיף 2ב לחוק), ובתנאי שהרחבת היקף ההסגרה עוברת תחת שבט ביקורתה של המדינה המתבקשת, שאז "אין כל מניעה הגיונית ומשפטית" לאפשר הרחבה כאמור (פלר, עמ' 315-314). אל ביקורת זו של פלר אשוב ואתייחס להלן. 16. הוראת סעיף17(ב) בנוסח דלעיל לא נותרה על כנה. במסגרת תיקון 7 לחוק ההסגרה שונה סעיף 17(ב) המקורי, ותחתיו באה ההוראה בלשונה דהיום. בכך בוטל ההליך הדו-שלבי "הרגיל" לגבי בקשות הרחבה, שתחת זאת הפך להליך חד-שלבי, שתחילתו וסופו בידי שר המשפטים, מבלי שיש צורך בקבלת החלטה שיפוטית של בית המשפט בנושא (וראו דברי ההסבר לתיקון, שבגדרו הוצע להתאים את הוראות הדין הקיים ולאפשר למדינת ישראל להסכים לבקשת הרחבה בלא צורך בקיום דיון בבית המשפט (ה"ח 2940, עמ' 162)). עוד יצויין, כי ההוראה באשר לשיקול דעתו של שר המשפטים בבואו להפעיל את סמכותו נותרה לכשהיתה, כפי שנקבעה בסעיף 17(ג) לחוק, הקובע כי "שר המשפטים ייתן את הסכמתו לפי סעיף קטן (א) אם סבר, לאחר שניתנה למבוקש הזדמנות לטעון את טענותיו בכתב, שאין מניעה להסכים לכך לפי הוראות חוק זה, וקיבל מהמדינה המבקשת את ההתחייבויות המפורטות בחוק זה לענין הסגרת אזרח ותושב ואי ביצוע עונש מוות". 17. עיון בהוראות הפרוטוקול המתקן מלמד כי אלו עולות בקנה אחד עם ההסדר שנקבע בתיקון 7 לחוק ביחס לבקשות הרחבה, במובן זה שהן מעניקות לשר המשפטים מרחב להפעיל את שיקול דעתו בבואו להכריע בבקשות הרחבה, לרבות בשאלת טיב המידע שיידרש מהמדינה המבקשת. וזו לשונו של סעיף 13 לפרוטוקול המתקן: סעיף 13 – כלל הייחוד 1. אדם שהוסגר לפי האמנה אין לעצרו, לשופטו או להענישו אצל הצד המבקש אלא על: (א) כל עבירה שלגביה אושרה הסגרה, או עבירה פחותה כלולה המבוססת על עובדות זהות לאלה של העבירה שלגביה אושרה הסגרה; (ב) כל עבירה שבוצעה אחרי הסגרת האדם; או (ג) כל עבירה שעליה הרשות המבצעת של הצד המתבקש מסכימה למעצרו של האדם, למשפטו או לעונשו. למטרות ס"ק זה: (i) הצד המתבקש רשאי לדרוש את הגשת התיעוד המפורט בסעיף 10 לאמנה; וכן (ii) אם הדין הפנימי שלו אינו אוסר זאת, הצד המתבקש רשאי להסכים למעצרו של האדם המוסגר ל-60 ימים בעוד בקשה כאמור להסכמה למעצר, משפט או עונש נמצאת בטיפול. [...] הנה כי כן, בשונה מבקשת הסגרה ראשונית – שנדרשת לעבור תחת עינו הבוחנת של בית המשפט המחוזי (סעיף 3(ב) לחוק), ושבה מחויבת המדינה המבקשת לצרף "כל מידע שיידרש..." לבסס קיומן של ראיות מספיקות (סעיף 10 לפרוטוקול המתקן) – הדרישות ביחס לבקשות הרחבה הן צנועות יותר: לא זו בלבד שהסמכות לאשרן נתונה בידי שר המשפטים לבדו, אלא שההחלטה אם לדרוש מהמדינה המבקשת את התיעוד המפורט בסעיף 10 לאמנה מסורה בידיה של המדינה המתבקשת, הרשאית לדרוש זאת. 18. ודוק: כפי שהוסבר, החלטת שר המשפטים להיעתר לבקשת הרחבה, ככל החלטה מינהלית, צריכה להתקבל על בסיס תשתית עובדתית נאותה. עם זאת, צירוף הוראות חוק ההסגרה והוראות הפרוטוקול המתקן מלמד בבירור כי דינן של החלטות משני הסוגים שהוזכרו אינו זהה, ואין לגזור גזרה שווה בין היקף המידע הדרוש לצורך הכרזה על מבוקש כבר הסגרה, לבין היקף המידע הדרוש לצורך היעתרות לבקשת הרחבה. מסקנה זו עולה בבירור מההוראות הרלוונטיות, שמצד אחד – כאשר מדובר בבקשת הסגרה, מטילות על המדינה המבקשת חובה לצרף חומרים שונים; ומצד שני – מבהירות כי כאשר מדובר בבקשת הרחבה, ההחלטה אם לדרוש צירוף חומרים אלו מסורה לשיקול דעתה של המדינה המתבקשת, תוך הקניית מרחב שיקול דעת רחב לשר המשפטים בבואו להכריע אם להיעתר לבקשת ההרחבה. הבחנה זו אינה נטולת היגיון. בהיקש זהיר מביקורתו של פלר שהובאה לעיל לגבי סעיף 17 בנוסחו הקודם (שסבר כי יש לאפשר היעתרות לבקשות הרחבה גם לגבי עבירות שאינן עבירות הסגרה), דומה כי יש טעם רב בכך שכאשר אדם כבר הוסגר לידי המדינה המבקשת, תוכל זו להעמידו לדין גם בגין עבירות נוספות, בנות הסגרה, שבוצעו לפני ההסגרה ונתגלו לאחריה, מקום שבו לא היתה מניעה להסגירו בגינן אילו נכללו מלכתחילה בבקשת ההסגרה. זאת, ובלבד שהרחבה זו נעשית באישורה של המדינה המתבקשת, שבכוחה לוודא כי בקשת ההרחבה אינה מניפולציה שנועדה לפגוע בזכויות המבוקש, וכי אין מדובר בניצול לרעה של מוסד ההסגרה מצד המדינה המבקשת שמלכתחילה ביקשה להסגיר אדם בשל עבירה מסוימת, כאשר מטרתה האמתית היתה להעמידו לדין בגין עבירות אחרות (ראו והשוו פלר בעמ' 314-313, לגבי אי מתן זכות אוטומטית למדינה מבקשת להרחיב את סמכות השפיטה שלה כלפי אדם שהוסגר). עוד נזכיר, ברוח דבריו של פלר, כי האפשרות לחרוג מעקרון הייחודיות היא עניין המסור למדינה המתבקשת (להבדיל מהמוסגר עצמו), "שכן אין זה עניין פרטי, למרות שהוא נוגע בפרט; זה עניין של המדינה עצמה" (שם בעמ' 315). 19. על רקע דברים אלו, נפנה אל השאלה שלאורה יש להכריע בעתירה דנן: בהינתן שהסמכות להיעתר לבקשת הרחבה מצד המדינה המבקשת מסורה בידי שר המשפטים לבדו; ובהינתן שהיקף המידע שעל בסיסו רשאי שר המשפטים להכריע בבקשת הרחבה הוא מצומצם יותר מהמידע הדרוש לצורך הסגרה ראשונית – האם יש בסיס לטענת העותר כי יש מקום להתערב בהחלטת המשיב, משזו לא נתקבלה על יסוד מידע מספיק? כפי שצוין בפתח הדברים, התשובה לשאלה זו שלילית. מהפרפרזה שהועברה לעיונו של בא כוח העותר עולה כי בדומה לעבירות שבגינן הוסגר העותר מלכתחילה, התלונה החדשה מתייחסת לעבירות מין שבוצעו בקטינה בהיותה כבת 5 עד 15, על בסיס שבועי, כאשר חלק מהמעשים בוצעו בחדר שחלקה המתלוננת עם אחרים בשעה שאלו ישנו. בנוסף לכך, מהמסמך של המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה המפרט את נימוקי ההמלצה שהועברו למשיב (מש/5, להלן: מסמך הנימוקים) עולה כי קיימת חפיפה חלקית בין מועדי ביצוע העבירות שבגינן הוסגר העותר מלכתחילה לבין מועדי העבירות המיוחסות לעותר בתלונה החדשה. ניתן לומר אפוא כי טענת המשיב בדבר קיומה של "זיקה ברורה" בין העבירות שעליהן הוסגר לבין העבירות שבגינן הוגשה בקשת ההרחבה, לא נטענה בחלל ריק. [במאמר מוסגר: על רקע האמור לעיל, ניתן לכאורה להבין מדוע טען המשיב כי עצם ההידרשות להליך של בקשת הרחבה מצד הרשויות בארצות הברית ומצד מדינת ישראל, נעשתה מתוך נקודת הנחה מחמירה. זאת, שכן אם ניתן לראות בעבירות המיוחסות לעותר בבקשת ההרחבה חלק ממסכת כללית שנמשכה לאורך תקופה, הרי שייתכן שהעמדת העותר לדין בגינן לא היתה עולה כדי חריגה מעקרון הייחודיות, באופן המייתר את הצורך בהגשת בקשת הרחבה (ראו והשוו בעניין חן, פסקאות 144-142). מנגד, יש לזכור כי בקשת ההרחבה מתייחסת למעשים שבוצעו לכאורה במתלוננת חדשה שלא הוזכרה בבקשת ההסגרה. בנסיבות אלו, ומשעה שאף המשיב לא ביסס עמדתו על הטענה כי האישומים כולם מהווים "פרשה אחת", איני רואה להידרש לאפשרות זו]. עוד עולה ממסמך הנימוקים כי המתלוננת החדשה פנתה לרשויות בארצות הברית רק לאחר שהעותר הוסגר, מה שמסביר מדוע העבירות שבגינן הוגשה בקשת ההרחבה לא נכללו מלכתחילה בבקשת ההסגרה. אמנם, העבירות המיוחסות לעותר בבקשת ההרחבה הן חמורות מאלו שנכללו בבקשת ההסגרה. ברם, אין חולק כי עבירות אלו הן כשלעצמן בנות הסגרה, כך שלא היתה מניעה עקרונית להכריז על העותר כבר הסגרה בגינן, אילו נכללו מלכתחילה בבקשת ההסגרה (בכפוף ליתר הוראות הדין). 20. באשר להיקף החומר שעמד לנגד עיני המשיב בעת שקיבל את החלטתו, הרי שלפי הוראות הדין כמפורט לעיל, היקף זה אינו חייב להיות זהה להיקף החומר הדרוש לשם הכרזה על מבוקש כבר הסגרה, ואין לגזור גזרה שווה בין השניים. בהקשר זה, לא למותר לשוב ולהזכיר כי במהלך הדיון שהתקיים לפנינו, בא כוח המשיב הציע להגיש את החומר לעיונו של בית המשפט במעמד צד אחד, אך בא כוח העותר סירב לכך. סירוב זה אינו משרת את עניינו של העותר, שכן בכך עומדת בתוקפה חזקת תקינות המינהל שלפיה יש להניח כי החומרים תומכים בעמדתו של המשיב (ראו והשוו, בין היתר, בג"ץ 6905/18 בג"ץ 6905/18 נאג'י נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 29 לפסק דינה של השופטת י' וילנר, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז (2.12.2018)). 21. צירוף הדברים מוביל למסקנה כי החלטתו של המשיב להיעתר לבקשת ההרחבה אינה מקימה עילה להתערבות. על פני הדברים, המקרה דנן נמנה על סוג המקרים שלשמם נחקק ההסדר בחוק ההסגרה, המסמיך את המשיב להיעתר לבקשות הרחבה ולחרוג מעקרון הייחודיות: מדובר בעבירות דומות, שבוצעו (בחלקן) במהלך אותה תקופה, שנתגלו לאחר ביצוע ההסגרה, ושלא היתה מניעה עקרונית להסגיר את העותר בגינן מלכתחילה אילו נכללו במסגרת בקשת ההסגרה. פרקליטות המדינה פנתה אל התובעת בארצות הברית בניסיון לברר את הסיבה שבגינה הוגשה התלונה החדשה במועד שהוגשה, ונמסר לה כי הגשת התלונה לוותה בקושי נפשי משמעותי מצד המתלוננת. מהחלטת המשיב אנו למדים כי לא התעורר חשש שמא בקשת ההרחבה מהווה ניצול לרעה של מוסד ההסגרה מצד המדינה המבקשת או מניפולציה שנועדה לפגוע בזכויות העותר. על רקע האמור, ובנסיבות המקרה דנן, אף דומה כי יש טעם בטענת המשיב כי אילו היתה מדינת ישראל מסרבת לבקשת ההרחבה, מה שעשוי היה להעניק לעותר "מקלט מרחוק" מפני בירור התלונה החדשה, או-אז היתה זו החלטה המעוררת קושי. זאת, בפרט לנוכח חומרתן של העבירות המיוחסות לעותר, שהאינטרס הציבורי, כמו גם של המתלוננת, מחייבים את בירורן. 22. לבסוף, בהינתן שדבר זהותה של המתלוננת החדשה טרם נמסר לידיעת העותר (זאת בהתאם להוראות הדין במדינת ניו יורק), ובהתחשב בבקשת הרשויות בארצות הברית להימנע מחשיפת זהותה בפני העותר, איני סבור כי נפל פגם בעובדה שחלף העברת מלוא החומר לידי העותר, הועברה לו מטעם המשיב פרפרזה מורחבת של עיקרי הדברים. אמנם, כאשר מדובר בהליך "ראשוני" של עתירה לבית המשפט המחוזי להכריז על מבוקש כבר הסגרה, אזי "רשאי המבוקש או סניגורו לעיין בכל חומר הראיות שבכתב הנוגע לעתירה ומצוי בידי העותר [...]" (תקנה 8 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א-1970). ברם, הוראה מעין זו אינה קיימת לגבי בקשות הרחבה, וכפי שהוסבר לעיל, ההבחנה בין שני סוגי ההליכים הגיונה עמה. מכל מקום, לאחר עיון בתוכן הפרפרזה שהועברה לעיונו של בא כוח העותר, איני סבור כי היה בה כדי לקפח את זכותו של העותר מלהעלות את טענותיו בכתב כנגד בקשת ההרחבה, כמצוות סעיף 17(ג) לחוק ההסגרה. 23. סוף דבר, העתירה נדחית. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ש' שוחט: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י עמית. ניתן היום, ‏ז' באייר התשפ"ב (‏8.5.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 22000730_E06.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1