פלוני נ. בית הדין השרעי לערעורים בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 7298/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7298/14 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין השרעי לערעורים בירושלים 2. בית הדין השרעי בנצרת 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ' באדר א התשע"ו (29.2.2016) בשם העותרת: עו"ד סלאח קאסם בשם המשיבים 2-1: עו"ד אדם אבזק בשם המשיב 3: עו"ד עארף חטיב פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה התבקשנו לבטל את פסק דינו של בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (להלן: המשיב 1), מיום 24.8.2014, אשר דחה את ערעורה של העותרת על החלטתו של בית הדין השרעי בנצרת (להלן: המשיב 2 או בית הדין), מיום 26.4.2014. המשיב 2 קבע בהחלטתו, כי הוא מוסמך לדון בבקשה "להסדרי ראייה ואירוח" שהגיש אליו בעלה לשעבר של העותרת (להלן: המשיב 3). זאת, לאחר שדחה את עמדת העותרת, לפיה הסמכות לדון בסוגיה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, אשר פסק קודם לכן בתביעתה לקבלת משמורת ולקביעת הסדרי ראייה של ילדיה עם המשיב 3. השאלה העומדת להכרעה בפנינו היא, אפוא, לאיזו ערכאה מסורה הסמכות העניינית לדון בבקשת המשיב 3 לקביעת הסדרי ראייה עם ילדיו הקטינים. הרקע להגשת העתירה ופסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה 2. העותרת והמשיב 3, בני העדה המוסלמית, נישאו ביום 1.12.1995, והתגרשו ביום 28.12.2013, ולהם ארבעה ילדים קטינים. ביום 6.5.2013, הגישה העותרת נגד המשיב 3 תביעת משמורת והסדרי ראייה (תמ"ש 9655-05-13) לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת (להלן: בית המשפט או בית המשפט לענייני משפחה). יצוין, כי באותה תקופה המשיב 3 היה נתון במעצר בכלא צלמון, אך הוא נכח במהלך הדיון בתביעה, שהתקיים בבית המשפט ביום 17.6.2013. הצדדים לתביעה טענו את טענותיהם בפני בית המשפט, ולאחר שבא כוחו של המשיב 3 ביקש אורכה להגשת כתב הגנה מטעם מרשו, החליט בית המשפט ליתן לעותרת משמורת זמנית על הקטינים עד למתן החלטה אחרת, ולאפשר לבא כוחו של המשיב 3 להגיש כתב הגנה עד ליום 1.7.2013 (להלן: ההחלטה). בהחלטתו זו ציין בית המשפט, כי הקטינים ממילא מתגוררים עם אמם ומצויים במשמורתה הבלעדית, כאשר לא ניתן לדעת מתי יסתיימו ההליכים הפליליים בעניינו של המשיב 3. במסגרת ההחלטה, הציע בית המשפט למשיב 3 לשקול את עמדתו בהליך, ולייתר את הוצאות המשפט, "תוך שמירת זכותו לעתור בעתיד לשינוי המצב הקיים ככל שיהיה שינוי בנסיבות שמצדיק זאת". בהמשך להחלטה האמורה, שוחח בא כוחו של המשיב 3 עם מרשו, והודיע לבית המשפט, במעמד הדיון, כי "מוסכם עליו לטובת הילדים כי יינתן פסק דין הקובע את משמורת הילדים אצל אמם וכי תוסמך עו"ס לסדרי דין לבחון ולקבוע את הקשר של הילדים איתו ועם מי מבני משפחתו והכל בהתאם לטובת הילדים". נוכח הסכמתו זו של המשיב 3, הוציא בית המשפט מתחת ידו פסק דין, המבטל את החלטתו הקודמת, וקובע כי ארבעת הקטינים יהיו במשמורתה הקבועה של העותרת. במסגרת פסק הדין ומכוח סעיפים 19 ו - 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962, הסמיך בית המשפט את העובדת הסוציאלית לסדרי דין מעיריית נצרת (להלן: פקידת הסעד) "ליתן כל הוראה לצדדים בעניין הקשר של הילדים הקטינים עם הנתבע ו/או מי מבני משפחתו והכל בהתאם לטובתם ורווחתם". עוד נקבע, כי שני הצדדים מחוייבים להשמע להנחיות פקידת הסעד ולפעול על פי הוראותיה, וכי תוקף הסמכתה הינו למשך 18 חודשים מיום מתן פסק הדין. בית המשפט ציין עוד בפסק הדין, כי "כמובן שבמידה ויחול שינוי בנסיבות שיצדיק זאת, רשאי הנתבע להגיש תובענה מתאימה בענין המשמורת של הילדים בעתיד והיא תיבחן לגופה". ביום 15.3.2014, הגיש המשיב 3, באמצעות בא כוחו, בקשה דחופה להסדרי ראייה ואירוח (תיק מס' 502/14) למשיב 2 (להלן: הבקשה). במסגרת הבקשה הלין המשיב 3 על כי העותרת מונעת כל קשר בינו לבין ילדיו, וביקש מבית הדין ליתן "החלטה זמנית" שתאפשר לו לראות את ילדיו במועדים שייקבעו על ידו, ושבהמשך יינתן תסקיר מלשכת הרווחה, על יסודו ייקבעו הסדרי ראייה ואירוח קבועים. בתגובת העותרת לבקשה, התבקש בית הדין לדחותה או להעבירה לבית המשפט וזאת, בין היתר, בטענה כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לדון בה, בהתאם ל"עקרון הסמכות הנמשכת". עוד נטען בתגובה, כי הבקשה הוגשה בניגוד לסדרי הדין, שכן היא אינה נלווית לכתב תביעה. החלטת המשיב 2 3. המשיב 2 דן בבקשה ביום 12.4.2014, בנוכחות המשיב 3 ובאי כוח הצדדים, ומסר את החלטתו בבקשה ביום 26.4.2014. במסגרת ההחלטה, בחן המשיב 2 האם בנסיבות דנן התקיימו התנאים בגינם עשוי בית המשפט לרכוש סמכות נמשכת לדון בהסדרי הראייה, והשיב על כך בשלילה. לפיכך נקבע, כי בית הדין הינו בר סמכות לבחון את הבקשה שלפניו. המשיב 2 הדגיש בהחלטתו, כי בית המשפט לא בחן את טובת הילדים הקטינים "לעומק", טרם שנתן את פסק הדין; לא ערך דיון של ממש בטענות הצדדים שהופיעו בפניו; וכאשר פסק דינו ניתן בהתאם להסכמת המשיב 3. עוד הובהר, כי המשיב 3 לא ידע מראש על קיום הדיון בעניין משמורת ילדיו, וכי הוא נתן את הסכמתו למתן פסק הדין, רק לאחר שבית המשפט הבטיח לו כי באפשרותו להגיש בעתיד תביעה חדשה בסוגיה, ככל שישתנו הנסיבות. שינוי כאמור אכן התרחש, כך עולה מההחלטה, שכן המשיב 3 השתחרר לאחרונה ממאסרו. לאור האמור, נקבע, כי בנדון דידן לא התקיים התנאי הראשון לרכישת הסמכות הנמשכת, ולפיכך לא נפל פגם בעובדה שהמשיב 3 הגיש את בקשתו דווקא לבית הדין, ולא לבית המשפט. אשר לגוף הבקשה, קבע המשיב 2, כי מאז ניתן פסק דינו של בית המשפט בעניין הסדרי הראייה, לא נעשה בפועל דבר. עוד הובהר, כי בחודש מרץ 2014, היינו כחודש עובר למתן ההחלטה, הסמיך בית הדין את לשכת הרווחה בעיר מגוריהם של הילדים לדאוג להסדרי ראייה ואירוח של המשיב 3 עם ילדיו הקטינים, ובמהלך תקופה זו כבר התקיימו שני מפגשים בין האב לילדיו. בהמשך לכך ובמסגרת ההחלטה, הורה בית הדין ללשכת הרווחה להגיש, בתוך שלושים ימים, תסקיר משלים בנוגע להסדרי הראייה והאירוח של המשיב 3 עם ילדיו. עם קבלת הבקשה ודחיית עמדתה של העותרת, חייב בית הדין את העותרת בתשלום הוצאות המשיב 3, בסך 2,000 ₪. הערעור על החלטת המשיב 2 והחלטת המשיב 1 4. ביום 12.5.2014, ערערה העותרת על החלטתו של המשיב 2 לבית הדין השרעי לערעורים, הוא המשיב 1. העותרת חזרה בערעורה על עיקרי תגובתה לבקשה, והלינה על כך שהמשיב 3, בחוסר תום לב, כלל לא חשף בבקשתו את עובדת קיומם של הליכים קודמים בבית המשפט. עוד הוסיפה העותרת וטענה, כי בניגוד לקביעת המשיב 2, המשיב 3 ידע, מבעוד מועד, כי בבית המשפט עומד להתקיים דיון בעניין משמורת הילדים. לגופם של דברים, הבהירה העותרת כי בית המשפט רכש סמכות נמשכת לדון בבקשתו של המשיב 3, וכי ככלל, לא ניתן להפריד בין דיון המתנהל בסוגיית משמורת הילדים לבין נושא הסדרי הראייה עימם. לאור זאת, ומאחר שבית המשפט פסק בעניין הראשון, טענה העותרת כי עליו להכריע גם בנושא השני. יצויין, כי המשיב 3 לא מסר את תגובתו לערעור, והמשיב 1 לא קיים כל דיון בו. בפסק דינו מיום 24.8.2014, דחה המשיב 1 את ערעורה של העותרת, ללא צו להוצאות. 5. במסגרת החלטתו, בחן המשיב 1 את החלטת המשיב 2 ואת טענות העותרת, וקבע כי אין מקום לקבל את הערעור. המשיב 1 הבהיר, כי על מנת שבית משפט ירכוש סמכות נמשכת לדון בבקשתו של המשיב 3, היה עליו לערוך דיון מהותי בטענות הצדדים, טרם שנתן את פסק דינו, ובנוסף נדרש כי הסוגיה המועלת בבקשה תהא זהה לסוגיה, שהוכרעה קודם לכן בבית המשפט. תנאים אלו, כך נקבע, אינם מתקיימים בנסיבות דנן. בהתייחס לתנאי הראשון לרכישת הסמכות הנמשכת הובהר, כפי שנקבע בהחלטת המשיב 2, כי בית המשפט לא קיים דיון ענייני בשאלת טובת הילדים הקטינים, וכי פסק דינו היווה "פתרון זמני" בלבד, אשר ניתן בהסכמת המשיב 3, ובשל היותו במעמד של עציר, שמועד סיום משפטו אינו ידוע. עוד הודגש, לעניין זה, כי בית המשפט ציין מפורשות בפסק דינו, כי עומדת למשיב 3 האפשרות להגיש תביעה חדשה עם שינוי הנסיבות, כאשר שינוי כאמור אכן התרחש. לפיכך, כך נקבע בהחלטת המשיב 1, אין דופי בהחלטת בית הדין לפיה הוא המוסמך לדון בבקשה. בהמשך לאמור, אף נדחתה טענת העותרת בערעור, כי לא ניתן לפצל את הדיון בשאלת הסדרי הראייה מהדיון בנושא המשמורת, ונקבע כי טענה זו אינה מבוססת, וממילא היא שגויה. בהתייחס לתנאי השני לרכישת הסמכות הנמשכת, קבע המשיב 1, כי הסוגיות שהתעוררו בשתי הערכאות הינן שונות, שכן תביעת העותרת בבית המשפט לענייני משפחה היתה בנושא המשמורת, ואילו מושא בקשתו של המשיב 3 הינו הסדרי הראייה עם ילדיו, וסוגיה זו "לא עלתה בכלל, ובכל מקרה לא הוכרעה על ידי בית המשפט לענייני משפחה". עוד הובהר, כי מאחר שההצדקה העיקרית להפעלת עקרון הסמכות הנמשכת נעוצה בחשש שהחלטת הערכאה הראשונה תסוכל על ידי הערכאה המאוחרת, ובנידון דידן אין קשר בין הסוגיות, הרי שאין טעם ראוי ליישם את עקרון הסמכות הנמשכת במקרה זה. לאור האמור נדחה ערעורה של העותרת. תמצית העתירה והבקשה למתן צו ביניים 6. לשיטת העותרת, בנסיבות שלפנינו מתקיימים התנאים להכרה בסמכותו הנמשכת של בית המשפט לענייני משפחה, ועל כן עליו לדון בבקשת המשיב 3, כאשר בית הדין השרעי נעדר סמכות לדון בה. לטענתה, בית המשפט בחן את טובתם של הקטינים וקיים דיון ענייני בטענות הצדדים, ורק לאחר מכן נתן את פסק דינו בעניין המשמורת והסדרי הראייה הנוגעים להם. הובהר, לעניין זה, כי הגם שפסק הדין ניתן בהסכמתו של המשיב 3 הרי שהוא תולדה של דיון מהותי, ובכך מתקיים התנאי הראשון להכרה בסמכותו הנמשכת של בית המשפט. העותרת הוסיפה וטענה, כי אמנם בית המשפט התיר למשיב 3 להגיש תביעה נוספת ככל שישתנו הנסיבות, אך הכוונה היתה להגשת תביעה נוספת לבית המשפט, ולא לבית הדין. עוד סברה העותרת, כי בנסיבות דנן מתקיים גם התנאי השני לגיבוש סמכותו הנמשכת של בית המשפט לענייני משפחה. הסעד שהתבקש על ידי העותרת, במסגרת תביעתה לבית המשפט, כלל קבלת משמורת על ילדיה הקטינים וכן קביעת הסדרי ראייה של ילדיה עם המשיב 3, ובית המשפט התייחס לשתי הסוגיות והכריע בהן, וזאת, בין היתר, באמצעות הסמכה של פקידת הסעד לקבוע את הסדרי הראייה. הסדרי הראייה הם מושא בקשתו של המשיב 3 לבית הדין, ולפיכך מדובר בסוגיות זהות, המקנות לבית המשפט סמכות נמשכת לדון בבקשה. לטענת העותרת, גם אם מדובר בשני סעדים נפרדים הרי שהם נובעים מאותה עילה משפטית, וכי טובתם של הקטינים מצדיקה לבחון אותם בפני אותה ערכאה שיפוטית ואותו שופט. עוד הוסיפה העותרת וציינה, כי הקמתו של בית המשפט לענייני משפחה נועדה לאפשר לערכאה שיפוטית אחת לברר את מכלול הסוגיות הנוגעות לאותו תא משפחתי, והפרדת הדיון בהסדרי ראייה מהדיון בענייני המשמורת, מסכלת מטרה זו. במסגרת העתירה העותרת שבה וטענה, כי המשיב 3 פעל בניגוד לסדרי הדין בהגישו לבית הדין בקשה בלבד, מבלי שצורף לה כתב תביעה, וכי בית הדין טעה בקבלו את טענת המשיב 3, לפיה לא ידע על הגשת תביעת המשמורת נגדו, אלא במועד הדיון בה. עוד טענה העותרת, כי המשיב 3 הגיש את בקשתו לבית הדין בזמן שהסמכת פקידת הסעד על ידי בית המשפט עודנה בתוקף, וכי הוא נהג בחוסר תום לב, כשהסתיר בבקשתו את העובדה כי התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה. לעמדת העותרת, כל מטרת הגשת בקשתו של המשיב 3 היא לפגוע בה ובילדיה הקטינים, תוך ניצול לרעה של ההליך המשפטי. לאור האמור, טענה העותרת כי המשיב 1 חרג מסמכותו עת דחה את ערעורה, וכי על בית משפט זה להעניק לה סעד, כמבוקש בעתירה. לעתירה נלוותה בקשה למתן צו ביניים, במסגרתה התבקשנו לעכב את ביצוע החלטת המשיב 1; להורות למשיב 2 להמנע מלדון בבקשת המשיב 3, עד להכרעה בעתירה; ולאסור על פרסום פרטים מזהים של העותרת ושל המשיב 3. 7. ביום 30.10.2014, עיכב בית משפט זה (השופט י' עמית) את ביצוע החלטתו של המשיב 1, והבהיר, כי המשיב 3 רשאי לפעול לתיאום הסדרי ראייה, בהתאם לקבוע בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת. תגובת המשיבים 2-1 8. לעמדת המשיבים 1 ו-2, יש לדחות את העתירה שלפנינו, משום שבית המשפט לענייני משפחה לא רכש סמכות נמשכת לדון בסוגיית משמורת הקטינים, וקל וחומר שלא רכש סמכות כאמור בסוגיית הסדרי ראייתם. נטען, כי בניגוד לעמדת העותרת, בית המשפט לא "דן ופסק" בטענות הצדדים בסוגיות הנזכרות, אלא אך אישר, באופן פורמאלי, את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים. יתר על כן, בית המשפט העביר את שיקול הדעת בנושא הסדרי הראייה לידי פקידת הסעד, מבלי שביקש לבחון את החלטתה בשלב מאוחר יותר. מהלך זה, כך נטען, תומך בעמדת המשיבים 1 ו-2, לפיה בית משפט לא קיים את התנאי הראשון לרכישת הסמכות הנמשכת, ובוודאי שלא בסוגיית הסדרי הראייה. המשיבים 1 ו-2 הוסיפו וטענו, כי כלל הסמכות הנמשכת מהווה חריג לעקרון הבחירה החופשית בין הערכאות, וכי יש לפרשו בצמצום. לאור האמור, ומאחר שההליך בבית המשפט הגיע לסיומו, בית הדין השרעי היה מוסמך לדון בבקשתו של המשיב 3, כפי שעשה. יודגש, כי אף שהעתירה הומצאה לידי בא כוחו של המשיב 3, לא הוגשה כל תגובה לעתירה מטעמו של המשיב 3. מהלך הדיון בעתירה 9. הדיון בעתירה התקיים ביום 30.7.2015. המשיב 3 וכן בא כוחו לא התייצבו לדיון, אך יצויין כי לא היתה אסמכתה לכך שהמשיב 3 קיבל הזמנה כדין לאותו דיון. מטעמי יעילות, הוחלט ליתן באותו מועד צו על תנאי, כמבוקש בעתירה, ולהורות למשיבים להגיש את תשובתם לצו עד ליום 30.9.2015. המשיב 3 לא הגיש תשובה לצו על תנאי עד למועד הנקוב, על אף פניות חוזרות ונשנות מטעם מזכירות בית המשפט לבא כוחו, ובנסיבות אלו נקבעה העתירה לדיון נוסף ביום 29.02.2016. בפתח הדיון השני, טען בא כוח העותרת, עו"ד קאסם, כי המשיב 3 ובא כוחו, עו"ד חטיב, הגיעו לבית המשפט, אך משום מה הם לא התייצבו לדיון. בא כוח המשיבים 1 ו-2, עו"ד אבזק, הבהיר בהקשר זה, כי לגישתו של בא כוח המשיב 3 "הסוגיה משפטית ולכן הוא לא יודע מה עניינו בזה". לגופם של דברים, חזר בא כוחה של העותרת, עו"ד קאסם, על עיקרי הטענות שהועלו בעתירה, והדגיש כי הדיון בבית המשפט לענייני משפחה נמשך כשעה, כשבמסגרתו נבחנו טענות הצדדים לגופו של עניין. עוד הובהר, כי התנגדות העותרת לסמכותו של בית הדין השרעי לדון בהסדרי הראייה מבוססת על החשש, כי לא יהיה בכוחו לאכוף את החלטותיו בסוגיה. בא כוח העותרת ציין, כי המשיב 3 הוא אסיר מורשע, ואף שהעותרת אינה מתנגדת כי הוא יהיה בקשר עם ילדיו, היא סומכת יותר על בית המשפט לענייני משפחה, בכל הנוגע לפיקוח על יישומם של הסדרי הראייה. בא כוח המשיבים 1-2, עו"ד אבזק, חזר על עיקרי הטיעונים שהועלו בתגובתו הכתובה לעתירה. דיון והכרעה 10. טרם שאדרש לשורש הסוגיה שבמחלוקת, מן הראוי לחזור ולהבהיר כי, ככלל, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי דין דתיים, כאשר התערבותו תעשה במשורה ותיוחד "למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהענין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר שנקבעו בפסיקת בית משפט זה" (בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 10 (6.4.2006) (להלן: עניין אמיר). וראו גם, בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (27.3.2016); בג"ץ 2314/15 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (21.4.2015); בג"ץ 1745/13 פלוני נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (9.1.2014) (להלן: עניין פלוני); סעיפים 15(ג) ו- 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה). לעמדתה של העותרת, המשיבים 1 ו-2 חרגו מסמכותם, כשקבעו בהחלטותיהם כי בידם נתונה הסמכות לדון בבקשתו של המשיב 3 לקביעת הסדרי ראייה עם ילדיו הקטינים, ולפיכך נדרשת התערבותנו בהחלטות אלו. על הסמכות לדון בענייני המעמד האישי של מוסלמים 11. סימן 52 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 1947 קובע, כי לבית הדין השרעי סמכות ייחודית לדון בענייני המעמד האישי והווקף של מוסלמים, כהגדרתם בסעיף 7 לחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלמים הדתיים, 1933. ענייני המעמד האישי כוללים נושאי משמורת ילדים, לרבות הסדרי ראייה ואירוח. ואולם, בשנת 2001 התקבל תיקון מס' 5 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה - 1995 (להלן: חוק בית המשפט למשפחה), במסגרתו התווסף סעיף 3(ב1) לחוק (חוק בית משפט לעניני משפחה (תיקון מס' 5), התשס"ה - 2001, ס"ח התשס"ב 14, 16). סעיף 3(ב1) העניק לבית המשפט לענייני משפחה סמכות מקבילה לדון בענייני המעמד האישי של מוסלמים (ושל נוצרים), למעט בענייני נישואין וגירושין. משמע, בעקבות התיקון הוענק גם למתדיינים המוסלמים, כמו למתדיינים היהודים, חופש הבחירה בין מערכת השיפוט הדתית לבין מערכת השיפוט האזרחית, בנוגע לענייני המעמד האישי. יש להבהיר, כי בנסיבות בהן קמה לשתי ערכאות סמכות מקבילה לדון בסוגיה מסויימת, הסמכות תוקנה לערכאה אליה פנה בעל הדין לראשונה, וזאת בהתאם לסעיף 25(ב) לחוק בית המשפט למשפחה (איאד זחאלקה בתי הדין השרעיים - בין השיפוט לזהות 30-27 (2009) (להלן: זחאלקה); בג"ץ 2621/11 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (27.12.2011) (להלן: עניין פלונית (2011); בג"ץ 1318/11 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים (23.11.2011)). בענייננו, אין מחלוקת בדבר סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לפסוק בנושאי משמורת והסדרי ראייה, שעה שהעותרת פנתה לבית המשפט תשעה חודשים, טרם שהגיש המשיב 3 את בקשתו בעניין הסדרי הראייה לבית הדין. השאלה המונחת לפתחנו היא, האם רכש בית המשפט סמכות לשוב ולדון בשאלת הסדרי הראייה, משזו התעוררה בשנית במסגרת בקשתו של המשיב 3. במילים אחרות, האם רכש בית המשפט סמכות נמשכת לדון בסוגיה זו, או שמא המשיב 3 היה חופשי לבחור את הערכאה השיפוטית בה הוא רוצה להתדיין, ולפיכך רשאי היה להגיש את בקשתו לבית הדין. הסמכות לשוב ולהדרש לסוגיה משפטית שנדונה בעבר 12. בצד היתרון שבקיומו של חופש בחירה בין ערכאות שיפוטיות, בעלות סמכות עניינית מקבילה, הביאה אפשרות הבחירה בין הערכאות תוצאות בלתי רצויות. בין בני הזוג נוצרה תופעת "מירוץ הסמכויות", במסגרתה כל אחד מהם מבקש להקדים את האחר, ולפנות לערכאה שעשויה לפסוק, לשיטתו של בעל הדין, לטובתו. מירוץ זה בין הערכאות השונות עלול לגרום, בין היתר, להתמשכות ההליכים המשפטיים; להוצאות כספיות מרובות ומיותרות; לנקיטת מהלכי תכסיסנות מצד מי מבעלי הדין; לפגיעה במימושם של הליכי גישור אפשריים; ולהחרפת המאבק שקיים ממילא בין בני הזוג הפרודים (אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול 130-127 (1990) (להלן: רוזן - צבי); רות זפרן "מירוץ הסמכויות 'חי ובועט': מ'נצחון בנקודות' של מערכת השיפוט האזרחית בענייני משפחה להתעצמות מחודשת של מערכת בתי הדין הרבניים" משפטים מג 571, 537 (2013)). יש יסוד לחשש, כי במקום שהמחלוקות בענייני המשפחה ייפתרו ביעילות ולטובת כל בני התא המשפחתי, הופכת עצם בחירת הערכאה השיפוטית לכלי נוסף במאבק המתמשך בין בעלי הדין. 13. בנסיון למתן את השלכות תופעת "מירוץ הסמכויות", ובה בעת לשמור על חופש הבחירה של בעלי הדין בין הערכאות הרלוונטיות, התפתח בפסיקתו של בית המשפט זה כלל הכיבוד ההדדי בין הערכאות, לפיו משהחלה ערכאה שיפוטית אחת לדון בסוגיה משפטית, הערכאה השיפוטית האחרת, בעלת הסמכות המקבילה, לא תדרש לאותה סוגיה. ביסודו של הכלל עומדת השאיפה לקיים, ככל שניתן, הרמוניה בין ערכאות השיפוט, המחזיקות בסמכויות שיפוט מקבילות, ולמנוע התרוצצות של בעלי הדין ביניהן (רוזן-צבי, בעמ' 33; עניין פלוני; ענין פלונית (2011); בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591 (1994) (להלן: עניין לוי); בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365 (1984)). ואולם, עם הגעת ההליך המשפטי לסיומו, מוצתה סמכות הערכאה השיפוטית לדון בסוגיה שהונחה לפתחה (בבג"ץ 4111/07 פלונית נ' פלוני (27.7.2008) (להלן: עניין פלונית (2008); עניין לוי) והשאלה הדורשת הכרעה בענייננו, היא באשר לסמכותה של אותה ערכאה לשוב ולדון בסוגיה שההליך המשפטי לגביה הסתיים, ועתה היא מתעוררת בשנית. 14. אחת הדרכים להכרה בסמכותה של ערכאה שיפוטית לשוב ולדון בסוגיה בעלת אופי מתמשך, שנדונה בפניה בעבר, מבוססת על עקרון הסמכות הנמשכת. עקרון זה, המשקף את כלל הכיבוד ההדדי בין הערכאות, "נועד מעיקרו להקנות סמכות לשינויה או לביטולה של החלטה קודמת עקב שינוי שחל בנסיבות שההחלטה הראשונה ייסדה עצמה עליהן" (בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5) 634, 641 (2002); ראו גם, בג"ץ 6021/10 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (4.10.2010) (להלן: עניין פלונית (2010); עניין אמיר; בג"ץ 9539/00 איתן נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים, פ"ד נו(1) 125 (2001) (להלן: עניין איתן); ע"א 167/63 ג'ארח נ' ג'ארח, פ"ד יז(1) 2617 (1963)). יובהר, כי סוגיית משמורת ילדים הינה סוגיה נמשכת ודינמית מעצם טיבה וטבעה, ופעמים רבות עומדת במוקד שאלת רכישתה של הסמכות הנמשכת (עניין איתן; עילת חלוקת הרכוש המשפחתי כעילה נמשכת? יצחק כהן "עיון מחודש בדיני המשפחה בישראל" משפחה במשפט ו-ז 381, 387 (2013)). עקרון הסמכות הנמשכת הינו חריג לכלל בדבר חופש הבחירה בין הערכאות, ומטרתו למנוע את סיכולה, באופן מפורש או משתמע, של החלטה שיפוטית קודמת, שניתנה כדין ובסמכות על ידי ערכאה שיפוטית אחרת, הנדרשת לאותה סוגיה בשלב מאוחר יותר. על מטרה זו עמד השופט א' א' לוי בעניין פלונית (2008)): "זהו חשש הטבוע בעשייה השיפוטית מעצם טיבה, באשר נושאה - ההתנהגות האנושית, לעולם אינו שוקט על השמרים, ובפרט נכון הדבר שעה שמדובר ביחסים משפטיים ארוכי טווח, דוגמת אלה המעורבים בסוגיות של משמורת לאחר גירושים. אולם, אותו חשש מעמיק באורח ניכר מקום בו מונחת סוגיה משפטית להכרעתן של ערכאות בנות סמכות שיפוט מקבילה, המחזיקות בכללי החלטה נבדלים, כפופות למסורות משפטיות אחרות ונוהגות על-פי דינים שונים. רעיון הסמכות הנמשכת – ולצדו הכלל המשלים בדבר ענין תלוי ועומד [...]– שואבים מעקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות, שלא לשמו בלבד הוא קיים, כי אם להבטחתה של היכולת לממש הכרעות שיפוטיות שניתנו, או שעתידות לקרום עור וגידים, ולמנוע דיסהרמוניה בהכרעות המתקבלות [...] הדעת נותנת, כי אם יונח לאותה ערכאה לשוב ולהידרש להכרעה שיצאה תחת ידיה, יקטן הסיכון מפני סיכולה של זו, או מפני סיכולו של הקו השיפוטי שנקטה, והוא רלוונטי אף אם השתנו הנסיבות באופן שאינו מאפשר עוד להיזקק לאותה הכרעה" (שם, פסקה 8; ראו גם, עניין פלוני; בג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (20.3.2013) (להלן: עניין פלונית (2013); עניין פלונית (2011)). 15. למען שלמות התמונה יצויין, כי דרך נוספת להקנות לערכאה שיפוטית סמכות לשוב ולדון בסוגיה מתחום המעמד האישי, מקום בו נתונה לשתי ערכאות סמכות עניינית מקבילה, מבוססת על הסכמת הצדדים. ככל שהצדדים מסכימים, באופן מפורש וברור, כי סוגיה משפטית, שרבים הסיכויים שיתעוררו בעניינה חילוקי דעות בעתיד, תבחן בגלגוליה העתידיים על ידי ערכאה שיפוטית מסויימת, הרי שלהסכמה זו יש חשיבות מכרעת בהכרה בסמכותה העניינית של אותה הערכאה (עניין פלונית (2011); בג"ץ 7341/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי באשקלון (14.2.2008); ע"א 3868/95 ורבר נ' מ' ורבר, פ"ד נב(5) 817 (1998) (להלן: עניין ורבר)). ואולם, לעיתים קרובות המחלוקות בין בני הזוג אינן מאפשרות להם להגיע להסכמה בדבר סמכותה העתידית של ערכאה מסויימת. כך, גם בענייננו לא הסכימו הצדדים מראש, כי ככל שיתעוררו סוגיות המשמורת והסדרי הראייה בשנית, תהא לבית המשפט לענייני משפחה דווקא, הסמכות העניינית לדון בהם. התנאים לרכישת סמכות נמשכת 16. על מנת שערכאה שיפוטית תרכוש סמכות לשוב ולדון בסוגיה שנדונה על ידה בעבר, מכוח עקרון הסמכות הנמשכת, נדרשים קיומם של שני תנאים, אשר גם עליהם עמד בית המשפט בעניין פלונית (2008): "התנאי הראשון הוא, כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. עליה לשקף הליך של דיון משפטי, שבמהלכו נשמעו או הוגשו טיעוני הצדדים, נקבעו ממצאים ונתקבלו הכרעות. על כן ברור, ראשית, כי סוגיה מאוחרת שכלל לא נדונה בערכאה המקורית וממילא לא הוכרעה, לא תקים סמכות נמשכת לאותה ערכאה ואפילו היא קשורה לענינים אחרים, שכן נדונו [...]" (שם, פסקה 9). ההלכה הפסוקה הגדירה תנאי זה כדרישה לפיה בית המשפט או בית הדין, שהסוגיה הונחה לפתחו, "דן ופסק" בה. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע, לא אחת, כי אין די באישור פורמאלי של הסכם בין הצדדים (למעט הסכם ממון) על ידי הערכאה השיפוטית, על מנת להקנות לאותה ערכאה סמכות נמשכת לשוב ולדון בסוגיה המנויה בו (עניין פלוני; עניין פלונית (2013)). יתר על כן, גם אם בית בית המשפט נדרש לשאלת טובת הילד, טרם שאישר הסכם הנוגע אליו ושנערך בין הוריו, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי הוא "דן ופסק" בסוגיות המפורטות בהסכם, באופן המקנה לו סמכות לשוב ולהדרש אליהן בהמשך (עניין פלונית (2008); בג"ץ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 550 (2004) (להלן: עניין פלונית (2004)). עוד יודגש, כי העובדה שהליך משפטי נפתח בהגשת תביעה, ולא בהגשת הסכם לאישורה של הערכאה השיפוטית, אינה מעידה, מניה וביה, כי הערכאה השיפוטית דנה ופסקה בענייני התביעה. זאת משום, שלעיתים, בעלי הדין מגיעים להסכמות ביניהם, ללא כל מעורבות מצד אותה ערכאה שיפוטית (עניין פלוני). 17. אשר לתנאי הנוסף, הנדרש לשם רכישת סמכות נמשכת על ידי הערכאה השיפוטית שבחנה את הסוגיה המשפטית בגלגולה הראשון, נאמר בעניין פלונית (2008), כך: "התנאי השני להכרה בקיומה של סמכות נמשכת הוא שהסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית, עד כי נשמר צביונו המתמשך של הענין, שהוא המצדיק שיבה אל הערכאה אשר בראשונה [...] גם לענין זה יפה מבחן הסיכול, שכן החשש מפני סיכולה של ההכרעה המקורית או של רוחה מצטמצם ככל שגדֵל המרחק בינה לבין הסוגיה החדשה שעל הפרק.[...] אותו ריחוק יכול שיתבטא, בין השאר, בתוכנה של המחלוקת; בזהותם של בעלי-הדין [..]; בפער זמנים שנתגלע; ואפילו במרחק גיאוגרפי" (שם, פסקה 11). מן הכלל אל הפרט 18. לנוכח התשתית הנורמטיבית שפורטה לעיל וכפי שיובהר להלן, מסקנתי היא כי בית המשפט לענייני משפחה לא רכש סמכות נמשכת לדון בענייני המשמורת על ילדיה הקטינים של העותרת, ועל אחת כמה וכמה שלא רכש סמכות לשוב ולדון בנושא הסדרי הראייה של הקטינים עם אביהם, המשיב 3, עליהם נסבה בקשתו לבית הדין. עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט מיום 17.6.2013, ובפסק דינו מאותו מועד, מוביל למסקנה, כי בית המשפט לא נדרש באופן יסודי לטענות הצדדים, ולא בחן באופן מהותי את טובתם ואת רווחתם של הילדים הקטינים, טרם שנתן את פסק דינו (השוו: עניין פלוני). מכאן שהתנאי הראשון לרכישת הסמכות הנמשכת אינו מתקיים בענייננו. אזכיר, כי בתחילתו של הדיון שנערך בבית המשפט, ולאור טענות בא כוח המשיב 3, לפיהן הוא לא הספיק להגיש כתב הגנה מטעם מרשו בתגובה לתביעתה של העותרת, הוענקה לעותרת משמורת זמנית על ילדיה. בית המשפט ציין, עובר למתן החלטתו בעניין המשמורת הזמנית, כי הקטינים ממילא מתגוררים בשלב זה עם העותרת, כאשר המשיב 3 נתון במעצר עד תום ההליכים, ואין לדעת אימתי יסתיימו ההליכים המשפטיים בעניינו. באותה החלטה, הציע בית המשפט למשיב 3 לשקול את עמדתו בנוגע למתן המשמורת הקבועה, תוך שתשמר זכותו לעתור "לשינוי המצב הקיים ככל שיהיה אכן שינוי בנסיבות שמצדיק זאת". בסמוך לאחר מתן אותה החלטה, ובהמשך להתייעצות של המשיב 3 עם בא כוחו, חזר בו המשיב 3 מכוונתו להגיש כתב הגנה, והסכים למתן פסק דין, המעניק לעותרת את המשמורת הקבועה על ילדיו, ואשר מסמיך את פקידת הסעד לקבוע את הסדרי הראייה של המשיב 3 עם ילדיו, כפי שביקשה בתביעתה. להסכמה זו ניתן תוקף בפסק דינו של בית המשפט, שחתם את הדיון בין הצדדים. לטענת בא כוח העותרת, בית המשפט ערך דיון מהותי בטענות הצדדים שארך "כשעה", ואולם אינני סבור כי ההתנהלות המתוארת לעיל משקפת דיון בעמדות הצדדים לגופן, וראוי להדגיש, בהקשר זה, כי מהלך הדיון מתועד על פני עמוד אחד של פרוטוקול (כשפרוטוקול הדיון כולו, לרבות ההחלטה ופסק הדין, מחזיק ארבעה עמודים). עוד יצויין, כי העובדה שהמשיב 3 הסכים לעמדתה של העותרת בעניין המשמורת והסדרי הראייה, רק לאחר תחילת הדיון ובעקבות הצעת בית המשפט אין בה, כשלעצמה, כדי להעיד כי בית המשפט "דן ופסק" בעניין משמורת הילדים (ראו: עניין פלונית (2004) ועניין איתן, והשוו: עניין פלונית (2011)). הדבר נכון ביתר שאת, בנוגע לטיבם של הסדרי הראייה, אשר כפי שיפורט בהמשך, כלל לא נקבעו, הלכה למעשה, על ידי בית המשפט. שותף אני למסקנת המשיבים 1 ו-2, כי פסק הדין בעניין המשמורת והסדרי הראייה ניתן, בעיקר, מכורח הנסיבות המיוחדות שהיו באותה עת, היינו, המצאותו של המשיב 3 במעצר עד תום ההליכים; העובדה שהקטינים התגוררו באותו שלב עם העותרת; והסכמת המשיב 3, שניתנה, ככל הנראה, בתנאי שתשמר זכותו לעתור לשינוי המשמורת בעתיד, כפי שאכן פסק בית המשפט. אין ספק בליבי, כי בית המשפט נתן את דעתו לרווחתם של הקטינים, טרם שנתן את פסק דינו, וודאי כאשר העותרת ציינה במהלך הדיון, כי אחד הטעמים להגשת כתב האישום נגד המשיב 3 נוגע לגילויי אלימות כלפי אחד מילדיו הקטינים. עם זאת, פרוטוקול הדיון אינו מעיד על כי בית המשפט ערך דיון מהותי בשאלת טובתם של הקטינים (עניין פלונית (2010); עניין פלונית (2008); עניין פלונית (2004)). כך, למשל, בית המשפט לא ביקש מרשויות הרווחה לערוך תסקיר אודות מצבם של הילדים וצורכיהם, טרם שהעניק לעותרת את הזכות למשמורת קבועה עליהם (עניין פלונית (2004); בג"ץ 1318/11 לעיל). 19. המסקנה, לפיה בית המשפט לענייני משפחה לא רכש סמכות נמשכת לשוב ולדון בסוגיות, מושא פסק דינו, חדה עוד יותר בנוגע לשאלת הסדרי הראייה, העומדת במרכזה של עתירה זו. בית המשפט לא קבע כל קביעה מהותית בדבר הסדרי הראייה של הקטינים עם המשיב 3. הוא הסמיך את פקידת הסעד לקבוע את הסדרי הראייה, לתקופה של 18 חודשים, וזאת מבלי שביקש לבחון את המלצותיה או את יישומן, במהלך אותה התקופה. לא ניתן לראות בהסמכה הכללית של פקידת הסעד, שלפי לקביעתו של המשיב 2 אף לא יושמה בהמשך, ביטוי לבחינה מעמיקה של עמדות הצדדים או לבירור ושקילה מקיפים של רווחת הילדים הקטינים. לפיכך, מסקנתי היא כי בית המשפט אף לא "דן ופסק" בסוגיית הסדרי הראייה, באופן המקנה לו סמכות נמשכת לשוב ולהדרש לאותה סוגיה בעתיד, עם הגשת בקשתו של המשיב 3 באותו עניין. כאמור, עקרון הסמכות הנמשכת הינו חריג לכלל בדבר הבחירה החופשית בין הערכאות, וכבר נפסק, כי "מטעמים של מדיניות משפטית מקום בו קיימת 'עמימות עובדתית' בשאלה אם התקיים התנאי הראשון לצורך רכישתה של סמכות זו, תיטה הכף לעבר הכלל ולא לעבר החריג" (עניין פלוני, פסקה כח לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; וראו גם עניין פלונית (2013)). בכל הנוגע לשאלת הסדרי הראייה, אינני סבור שיש בפנינו אפילו "עמימות עובדתית" בשאלת תחולתו של התנאי הראשון, מאחר שסוגיה זו לא נבחנה והוכרעה על ידי בית המשפט. בשולי הדברים, אציין כי הגשת בקשתו של המשיב 3, טרם שחלפה תקופת ההסמכה של פקידת הסעד על ידי בית המשפט, אינה מהווה טעם לשלילת סמכותו של המשיב 2 לדון בבקשה. כזכור, בית המשפט קבע בפסק דינו, כי המשיב 3 רשאי לפנות בבקשה חדשה "בעניין המשמורת של הקטינים" ככל שיחול שינוי רלוונטי בנסיבות, מבלי שהתנה אפשרות זו בסיום תקופת ההסמכה של פקידת הסעד. המשיב 3 הגיש את בקשתו בדבר הסדרי הראייה בסמוך לאחר שחרורו מהכלא, עובדה שמהווה, לכל הדעות, שינוי נסיבתי רלוונטי לשאלת המשמורת והסדרי הראייה עם ילדיו. אמנם, בית המשפט לא התיר מפורשות למשיב 3 להגיש בקשה בנושא הסדרי הראייה, ככל שיחול שינוי נסיבתי. ואולם, בהנתן העובדה שהסדרים כאמור לא נקבעו בפועל, עובר להגשת הבקשה - לא על ידי בית המשפט ולא על ידי פקידת הסעד - אינני סבור כי הגשת הבקשה במהלך תקופת ההסמכה, בנסיבות המפורטות לעיל, משליכה על שאלת סמכותו של המשיב 2 להדרש אליה. 20. עוד אבקש להתייחס לטענת העותרת, לפיה טובתם של הקטינים מחייבת לקיים את הדיון בסוגיות המשמורת והסדרי הראייה בפני אותה ערכאה שיפוטית. אכן, יש טעם בעמדה, לפיה, פיצול הדיון בענייני המשמורת והסדרי הראייה לשתי ערכאות שיפוטיות שונות עלול, לעיתים, לגרום עוול למשפחות רבות, ובפרט לילדי המתדיינים. אף שהקמתו של בית המשפט לענייני משפחה נועדה לרכז את כלל ענייניה של משפחה אחת תחת קורת גג של אותה ערכאה אזרחית ובפני אותו שופט (דן ארבל ויהושוע גייפמן "חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה -1995" הפרקליט מג 431, 434-433 (1997); בן ציון שרשבסקי ומיכאל קורינאלדי דיני משפחה כרך א 44 (מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת, 2015)), הרי שפיצול הסמכויות בין בתי הדין הדתיים לבית המשפט לענייני משפחה, המחזיק בסמכות שיפוטית מקבילה במרבית ענייני "המעמד האישי", בעינו עומד. בשל הקשיים הנובעים מפיצול הסמכויות, הובעה בבית משפט זה הדעה, לפיה ראוי לקבוע כי "מרגע שהוקנתה הסמכות לערכאה מסויימת לדון בענייני המשמורת הרי שסמכותה חולשת גם על הסדרי הראייה בהיות האחרונה כאמור, בבחינת סוגיית בת לראשונה" (פסקה 22 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן בעניין פלונית (2011)); ראו גם, בג"ץ 2659/14 פלונית נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים (22.6.2014); פסקה 35 לפסק דינו של השופט ס' גובראן בעניין פלונית (2013)). הגם שהנני מוצא טעם רב בעמדה זו, מן הראוי להבהיר, כי לעת עתה אין מדובר בדין המצוי. 21. סיכומם של דברים, אינני סבור כי בית המשפט לענייני משפחה רכש סמכות נמשכת לדון בבקשת הסדרי הראייה שהוגשה מטעמו של המשיב 3. עוד אוסיף, כי אין כל טענה, לפיה לבית המשפט ניתנה הסמכות לדון בשנית בנושא הסדרי הראייה, מכוח הסכמתם של הצדדים. ודוקו: הסכמתו של המשיב 3 לדון בבית המשפט, לראשונה, בהסדרי הראייה (כמו גם בסוגיית המשמורת) אין בה כדי להקנות לאותה ערכאה סמכות לשוב ולהדרש לאותם נושאים, ככל שאלו יתעוררו בשלב מאוחר יותר (ענין פלונית (2011); עניין פלונית (2008); עניין ורבר). לפיכך, בית המשפט לענייני משפחה לא רכש סמכות עניינית לשוב ולדון בסוגיית הסדרי הראייה, ובפרט בבקשתו של המשיב 3 בעניין זה. המשיב 3 רשאי היה להגיש את בקשתו לאחת מהערכאות, האזרחית או הדתית, בעלות הסמכות לדון בענייני המעמד האישי, והוא בחר להגישה למשיב 2. כפועל יוצא מכך, אין מקום להתערב בהחלטת המשיב 1, אשר דחה את ערעורה של העותרת על החלטת המשיב 2, בנוגע לסמכותו. טענות נוספות 22. לא נעלמו מעיניי טענות נוספות שהעלתה העותרת, אשר חלקן נוגעות לשאלת תום ליבו של המשיב 3. בין היתר, טענה העותרת, כי המשיב 3 הגיש את בקשתו לבית הדין מבלי שהבקשה לוותה בכתב תביעה, וכי הוא נמנע מלחשוף, במסגרת בקשתו, את דבר קיומם של הליכים קודמים בבית המשפט לענייני משפחה. טענות אלו נטענו, באופן זה או אחר, גם בפני המשיבים 1 ו-2, ואלו לא התייחסו אליהן במסגרת החלטותיהם. יחד עם זאת, אינני סבור כי טענות אלו מעלות או מורידות לצורך הכרעה בשאלת הסמכות הנמשכת של בית המשפט, וניתן להניח, כי אף מטעם זה המשיבים 1 ו-2 לא נדרשו אליהן. עוד טענה העותרת, כי המשיב 2 טעה כאשר קיבל את טענת המשיב 3, לפיה לא ידע מבעוד מועד כי הדיון בבית המשפט, כולל גם דיון בנושא משמורת הילדים, ולא רק בסוגיית המזונות. העותרת תמכה טענה זו באמצעות הצגת אישור מסירת דבר דואר, המעיד כי הודעה על קיום הדיון בתביעת המשמורת (בנוסף לתביעת המזונות) התקבלה בבית הסוהר, בו שהה המשיב 3. אינני רואה מקום להתערב בקביעתו העובדתית של המשיב 2 בעניין זה. אכן, מהחלטת המשיב 2 עולה, כי הוא ראה בטענה בדבר העדר ידיעתו של המשיב 3 על קיום הדיון בבית המשפט (שלא נטענה בזמן אמת בפני בית המשפט), משום נסיבה "התומכת" באופיו "הארעי" של פסק הדין שניתן שם, וגם מטעם זה החליט המשיב 2 לדחות את עמדת העותרת בנוגע לשאלת סמכותו. ואולם, המשיב 1 נימק את החלטתו בדבר דחיית ערעורה של העותרת, מבלי שנזקק לקביעה העובדתית האמורה, ואף אני סבור כי אין היא מכריעה את שאלת סמכותו של המשיב 2 להדרש לבקשתו של המשיב 3. עוד יצויין, במאמר מוסגר, כי אישור מסירה לידי שלטונות בית הסוהר אינו מעיד, בהכרח, כי הזימון לבית המשפט הובא לידיעתו של המשיב 3. לבסוף, אין חולק, כי המשיב 3 אכן לא התייצב לדיון בעתירה, ולא הגיש את תגובתו אליה, חרף פניות המזכירות אליו. אכן, מדובר בהתנהלות בלתי תקינה, ואולם בהנתן העובדה שעל העותרת רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיה, לא ראיתי בהתנהלות לקויה זו סיבה מספקת לקבל את עתירתה. באותו עניין, ראוי לציין, כי העותרת עצמה לא חשפה במסגרת עתירתה וטיעוניה בפנינו את העובדה, כי המשיב 2 כבר אישר הסדרי ראייה זמניים למשיב 3 עם ילדיו, בעקבות הגשת בקשתו, וכי למעשה פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, לעניין הסדרי הראייה, לא יושם, הלכה למעשה, מאז ניתן על ידו. דברים אלו עלו רק מהתרגום שהגישה העותרת, לבקשתנו, של החלטת המשיב 2 ושל פרוטוקול הדיון שנערך בפניו. 23. נזכיר, כי התנגדותה של העותרת להכרה בסמכותו של המשיב 2 לקבוע את הסדרי הראייה של ילדיה עם המשיב 3, נעוץ בחששה שבית הדין ימנע מליישם ולאכוף את ההסדרים בצורה נוקשה, ומתוך הגנה ושמירה מירבית על טובתם של הקטינים (ראו עמוד 2 לפרוטוקול הדיון). זאת, אף שהעותרת אינה מתנגדת לכך שהמשיב 3 יעמוד בקשר עם ילדיו. ניתן להבין את חששה זה של העותרת, לנוכח הנסיבות שהובילו אותה, מלכתחילה, להגיש את תביעתה לבית המשפט לענייני משפחה. בחודש אפריל 2014, הוגש לבית המשפט השלום בנצרת (ת"פ 49127-04-13) כתב אישום נגד המשיב 3 בגין ביצוע עבירות של תקיפת בת זוג, תקיפת קטין (בנו) ואיומים. בעקבות הודאתו, הורשע המשיב 3 בביצוע העבירות שיוחסו לו, ונגזרו עליו 11 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. ביום 8.4.2014, לאחר שהמשיב 3 שוחרר ממאסרו והגיש את הבקשה, מושא עתירה זו, הוצא נגדו, לבקשת העותרת, צו הגנה (ה"ט 15916-04-14). עם זאת, נסיבות אלו אינן משליכות על שאלת סמכותו העניינית של המשיב 2, שעה שהמשיב 3 פנה אליו בבקשה לקבוע את הסדרי הראייה עם ילדיו. עקרון טובת הילד משמש כעקרון מנחה אף בפסיקתם של בתי הדין השרעיים (זחאלקה, בעמ' 69-66; 98-93), והנני סמוך ובטוח שבית הדין יתן את דעתו לכך שהמשיב 3 הורשע בנקיטת אלימות כלפי ילדו וגרושתו, כמו גם ליתר הנסיבות הקשות שהולידו את הקרע בין בני הזוג, טרם שיקבע או יאשר את היקפם של הסדרי הראייה ואופן יישומם. סוף דבר 24. לוּ תשמע דעתי, תדחה העתירה שלפנינו, ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט א' שהם ומקובלת עליי מסקנתו כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, נוכח אופיו של הדיון שהתקיים בפני בית המשפט לענייני משפחה בנצרת ביום 17.6.2013 ותוכנו של פסק-הדין שניתן על ידו, לא קנה בית משפט זה סמכות נמשכת לדון בבקשתו של המשיב 3 לקביעת הסדרי ראיה ואירוח. עם זאת אעיר כי אילו שוכנעתי שבית המשפט לענייני משפחה בנצרת "דן ופסק" בסוגיית המשמורת, הייתי רואה בסוגיית הסדרי הראיה שלהם עתר המשיב 3 עניין הנגזר מסוגיית המשמורת, אשר לגביה מוקנית סמכות נמשכת לערכאה שדנה ופסקה בה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ז' באייר התשע"ו (‏15.5.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14072980_I09.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il