בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 7292/97
ע"פ 7288/96
בפני: כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופט י' קדמי
כבוד
השופט י' גולדברג
המערערת
בע"פ 7288/97
והמשיבה
בע"פ 7292/97: מדינת ישראל
נ
ג ד
המשיב
בע"פ 7288/97
והמערער
בע"פ 7292/97: מרדכי (מוטי) בן שמואל כהן
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 28.10.97 בתיק
ת.פ.ח.
48/96 שניתן על ידי כבוד
השופטים:
ד. ברלינר; ש. גדות;
צ'
גורפינקל
תאריך
הישיבה: כ"ב באייר התשנ"ח (18.5.1998)
בשם
המערערת בע"פ 7288/97
והמשיבה
בע"פ 7292/97: עו"ד אורלי מור-אל
בשם
המשיב בע"פ 7288/97
והמערער
בע"פ 7292/97: עו"ד יוסי זילברברג
פסק-דין
השופט י' קדמי:
פתח דבר
זהו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ.ח. 48/96), לפיו הורשע המערער בעבירות של אינוס
(על פי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין) ובשימוש לרעה בכוח המשרה (סע' 289(1) לחוק);
ונידון בשל כך לארבע וחצי שנות מאסר בפועל ושמונה עשר חודשי מאסר על תנאי.
ערעורו של המערער (ע"פ 7292/97), מכוון
הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש; ואילו ערעורה של המדינה (ע"פ 7288/97),
מכוון כנגד קולת העונש.
2. העובדות
להלן, בתמצית, עיקרי
העובדות העולות מממצאי בית המשפט המחוזי:
א. בתאריך 3.5.96 נעצרה בתחנה המרכזית בתל אביב
אישה שחומת עור, אזרחית דרום-אפריקה (ממוצא ניגרי), בשם בנטי בוטה (להלן:
"המתלוננת"), בחשד של שימוש בכרטיס אשראי גנוב ושהייה בלתי-חוקית בארץ.
לאחר שנערך חיפוש על גופה - על ידי שוטרת במדים - נלקחה המתלוננת לדירתה, שם נתפס
דרכונה; ובחיפוש שנערך במקום, נמצאו מספר פריטים אשר נרכשו באותו כרטיס אשראי.
במהלך החיפוש ניסתה המתלוננת להמלט מן השוטרים באמתלה של הליכה לשירותים; אך נתפסה
והובאה לתחנת המשטרה במרחב ירקון לצרכי חקירה.
בתחנה, הכניסו שוטרי הסיור את המתלוננת
ל"חדר התידרוך" והחלו לתחקר אותה, תוך שהם עורכים דוחות חיפוש ותפיסה.
המערער - חוקר בעל ותק של כ13- שנים - שימש אותו יום כחוקר תורן. בתוקף תפקידו
זה, התערב המערער בתיחקורה של המתלוננת, צעק עליה בשל כך שניסתה להמלט, ואף סטר לה
לטענתה; ולאחר מכן, הורה לה להתלוות אליו לחדר סמוך להמשך התיחקור.
ג. פרטי האירוע שהתרחש בחדר האמור נקבעו על פי
גירסת המתלוננת - שאומצה כגירסה מהימנה - ואלה עיקריהם:
(1) לדבריה, המערער הוציא אותה מחדר התידרוך והוביל
אותה לחדר אחר; ושם הורה לה להתפשט. המתלוננת סירבה בטענה שרק אישה יכולה לערוך
חיפוש בגופה והוסיפה שהיא בהריון. משעמדה המתלוננת בסירובה, סטר לה המערער על פניה
ועמד על כך שהיא תפשוט את בגדיה.
(2) המתלוננת נכנעה ופשטה את חולצתה; אך המערער לא
הסתפק בכך ודרש ממנה להסיר גם את חזייתה. בלית ברירה, הסירה המתלוננת גם את חזייתה
ואז עיסה המערער את חזה, על אף מחאותיה; ולאחר שעל פי דרישתו פשטה גם את מכנסיה
ותחתוניה, הורה לה המערער להתכופף ולפסק את רגליה.
(3) משעשתה כן המתלוננת - שוב תוך מחאות - לקח
המערער מברשת לניקוי אסלות, שהיתה תלויה בחדר על "בלוק שבלט מהקיר",
והחדירה פעמיים לתוך איבר מינה מאחור, תוך שהיא זועקת מכאבים; ולאחר מכן החדירה
פעם שלישית לאיבר מינה, אך הפעם מלפנים. למחאותיה של המתלוננת ענה המערער, שבדרך
זו הוא מבצע בה בדיקה. לאחר שסיים מעשים אלו, סטר המערער על ישבנה של המתלוננת
והורה לה להתלבש, ניגש לשירותים ושטף את ידיו, והחזירה לחדר התדריכים; ושם הוחזרו
אל ידיה ורגליה האזיקים שהוסרו מעליה לפני שהמערער נטלה לתיחקור ביחידות.
ד. לאחר שהחזיר את המתלוננת לחדר התידרוך, עזב
המערער את התחנה לשעתיים בערך, ככל הנראה כדי לקנות מצרכי מזון לשוטרים שהיו
בתחנה. לאחר שחזר, לקח המערער את המתלוננת לקומה השלישית שבמבנה שבו ממוקם המרחב,
ונטל ממנה שם טביעת אצבעות; ולבסוף הביאה למשרדו ורשם מפיה הודעה בנוגע לכרטיס
האשראי הגנוב שבשימוש בו נחשדה.
ה. עם תום חקירתה הועברה המתלוננת לבית המעצר
המחוזי; וכעבור יומיים הובאה בפני שופט להארכת מעצרה. לאחר שהשופט הסביר למתלוננת
כי היא תגורש לארצה - כפי שאמר לה המערער - סיפרה לו המתלוננת על שעשה בה המערער,
לטענתה, כמפורט לעיל; וזאת, לאחר שלפי קביעתו של בית המשפט המחוזי, כבר סיפרה על
כך לעצורה שהובאה יחד איתה לבית המשפט.
ו. בהודעה שמסר במסגרת חקירתו, אישר המערער: כי
בעת שהמערערת נעצרה והובאה למרחב ירקון הוא שימש כחוקר תורן; כי בהיותה בחדר
התידרוך - לשם הובאה על ידי שוטרי הסיור - התערב בתיחקורה; וכי מאוחר יותר הובילה
לקומה השלישית שם נטל את טביעות אצבעותיה ורשם את הודעתה.
בהודעתו לא סיפר המערער כי הוציא את המתלוננת
מחדר התידרוך לתיחקור ביחידות. רק בעדותו במהלך משפטו - לאחר ששמע את שוטרי הסיור
שאישרו את טענת המתלוננת כי נלקחה על ידו לתיחקור ביחידות, אישר המערער כי אכן
הוציאה עמו לתחקור כזה. ברם, לטענתו התיחקור התנהל בפרוזדור הסמוך לחדר התידרוך;
ובמהלכו לא עשה במתלוננת את שהיא טוענת כנגדו.
לשיטתו של ב"כ המערער המתלוננת בדתה
מליבה את סיפור הארוע כאשר הודיע לה השופט שהיא תגורש מהארץ. זאת, בהנחה שהשופט
יסיר מעליה את רוע הגזירה, אם יתברר לו שאנשי שררה התעללו בה באופן כה קשה; או,
למיצער, על מנת להתנקם במערער שהביא לגירושה, כפי ששמעה מפיו שעה שחקר אותה.
ז. לאחר מסירת הודעתה, יצאה המתלוננת יחד עם
החוקר אבי פרץ לתחנת המשטרה על מנת לשחזר את הארוע. במהלך השיחזור לא הצליחה
המתלוננת - על אף שסיירה הלוך ושוב בכל המבנה - למצוא את החדר שבו נעשה בה המעשה
עליו היא מתלוננת; וכפי שמסתבר, נראה שבקומת הקרקע אין חדר כזה, אלא בקומה
השלישית.
בית המשפט, שסייר בעצמו במקום האירוע, התרשם
כי המדובר במבנה גדול וסבוך; וכי ניתן למצוא בכך הסבר לאי יכולתה של המתלוננת לאתר
את החדר.
3. הדיון בבית המשפט המחוזי
המערער כפר בעשיית המעשים שמיחסת לו המתלוננת.
ברם, בית המשפט המחוזי נתן אמון במתלוננת, דחה את גירסתו המכחישה של המערער
והרשיעו.
להלן, בתמצית, עיקרי המימצאים העובדתיים
העומדים בבסיס ההרשעה:
א. מהימנותה של
המתלוננת
בית המשפט התרשם, שהמתלוננת הינה אישה פשוטה
ובלתי מתוחכמת; ועל כן, בלתי סביר הוא כי בדתה מלבה סיפור כה מורכב. התרשמות זו של
בית המשפט נעוצה: בדלות התבטאותה של המתלוננת, בנסיונה הנואל לברוח מהשוטרים כאשר
נערך החיפוש בדירתה ובשקרים ה"פרימיטיביים" - לדעת בית המשפט - באשר
לנסיבות שהביאוה לשימוש בכרטיס האשראי הגנוב. לו היתה המתלוננת שקרנית מתוחכמת -
ציין בית המשפט המחוזי - לא היתה בוחרת לייחס לחוקר בכיר, לו ייטה בית המשפט
להאמין, מעשה כה שפל.
כן תרמה לאמינותה של המתלוננת העובדה, שגרסתה
גדושה בפרטים רבים הניתנים לבדיקה; וקשה להעלות על הדעת כי המתלוננת תסתכן במסירת
פרטים שבקלות יחסית ניתן להפריכם, כאשר יכלה להימנע מכך. לכך הוסיף בית המשפט את
העובדה, כי לגירסת המתלוננת התרחש הארוע נושא התלונה (להלן: "הארוע"),
במפגש הראשון שלה עם המערער, כאשר שהתה עמו ביחידות דקות ספורות בלבד; כאשר לו
רצתה לשקר, היה לה הרבה יותר קל לטעון כי הדבר אירע במפגש השני ביניהם - כאשר לקח
אותה להטבעת אצבעותיה - שאז היה קשה יותר להפריך את גירסתה, ככל שהדבר קשור בלוח
הזמנים.
חיזוק לאמיתות דברי המתלוננת, מצא בית המשפט
בעיקר בשלושה אלה: ראשית - בהלך רוחה לאחר קרות האירוע, כאשר על פי עדויותיהם של
החוקר אבי פרץ והעצורות שהיו עמה, היתה המתלוננת נסערת ומבוהלת הן ביום הארוע והן
לאחריו; שנית - בכך שהעצורה מירב מסיקה (להלן: "מירב") - לה סיפרה
המתלוננת על הפרשה ביום שבו הובאו השניים לבית המשפט להארכת המעצר - מסרה
שהמתלוננת לא מיהרה ל"נדב" פרטים, והיה עליה לדובב אותה, כאשר תופעה זו
חזרה על עצמה גם בעת שהמתלוננת העידה במשפט; ושלישית - בעוצמת הזעם, חוסר האונים,
ההשפלה והכעס, שניכרו במתלוננת בעת שמסרה את עדותה בבית המשפט.
ב. השיהוי בהגשת תלונה: גורם מכרסם אמון
לטענתו של ב"כ המערער, לוקה גירסתה של
המתלוננת ב"שיהוי" - קרי: ב"כבישה" - המכרסמת מהותית
במהימנותה: המתלוננת חשפה את האירוע לראשונה רק כעבור יומיים - שעה שעמדה
בפני שופט המעצרים; וגם זאת, רק לאחר שנודע לה מפי השופט כי עומדים לגרשה. לשיטת
ב"כ המערער, בדתה המתלוננת את האירוע על מנת לזכות ברחמיו של השופט; או,
למיצער, על מנת להתנקם בחוקר שהביא אותה, לדעתה, לכלל גירוש.
בית המשפט המחוזי דחה טיעון זה, לאחר שהגיע
לכלל מסקנה: כי למתלוננת לא היתה הזדמנות נאותה לחשוף זאת קודם לכן, בהתחשב בתנאי
המעצר; וכי היא סיפרה על הפרשה - נושא האישום - למירב מסיקה - שהוסעה עימה להארכת
מעצר - לפני שמסרה על כך לשופט.
אמנם בהודעתה במשטרה (נ4/) אמרה המתלוננת, כי
כאשר סיפרה לשופט על האירוע "זה היה הפעם הראשונה שסיפרתי
למישהו" (ההדגשה שלי - י.ק.). ברם, בית המשפט המחוזי סבר, שהמתלוננת התכוונה
לומר שזו היתה הפעם הראשונה, שהיא מספרת על האירוע לגורם רישמי כלשהו.
עוד ראה ב"כ המערער לציין בהקשר זה: כי
המתלוננת סיפרה על האירוע לשופט כשהיא צוחקת; ובשל כך לא ראה העיתונאי שנכח במקום
- ברוך נאה - ליתן לדבריה פרסום. דא עקא, שבית המשפט המחוזי לא ראה
"בצחוק" זה סימן של חוסר אמינות; אלא סבר שלו היתה המתלוננת
"מתוחכמת" - כפי שטוענת ההגנה - היתה נמנעת מלצחוק. אשר על כן ראה בית
המשפט המחוזי בצחוק שליווה את הצגת הפרשה בפני השופט גילוי של מבוכה, התומך
באמיתות הסיפור.
ג. כבילת המתלוננת: אי יכולת לבצע את המעשה
גם בפני בית המשפט המחוזי וגם בפנינו, העלה
ב"כ המערער את הטענה, כי הארוע הנטען על ידי המתלוננת לא יכול היה להתרחש -
פיסית - כפי שהיא מציגה אותו; וזאת - משום שמחומר הראיה עולה, שבפרק הזמן שבו שהתה
המתלוננת עם המערער מחוץ לחדר התידרוך, היא היתה כבולה בידיה וברגליה. ופשיטא, שאם
כך היה, לא היתה המתלוננת יכולה להתפשט ואף לא לעמוד בתנוחה שעליה העידה.
דא עקא שהמערער לא אמר דבר בענין זה בהודעה
שמסר במשטרה, אף שהזכיר שבשלב כלשהו המתלוננת נכבלה: וטען זאת רק בעדותו בבית
המשפט, לאחר ששמע ששלושה מן השוטרים שהיו במקום מעידים על האפשרות - "לפי
מיטב הזכרון" - שהמתלוננת אכן היתה כבולה כאשר הוציאה לתיחקור.
בית המשפט המחוזי קבע, כי עדויות השוטרים
הותירו ענין זה מעורפל; ובנסיבות הענין לא מצא בכך די כדי להפריך את גירסת
המתלוננת לפיה לא היתה כבולה באותו זמן. לדברי המתלוננת: היא אכן היתה כבולה בעת
שהיתה בחדר התידרוך, אך כבליה הוסרו לפני שנלקחה לתיחקור על ידי המערער; וכאשר
הוחזרה, חזרו השוטרים וכבלוה.
בדחותו את טענת ב"כ המערער קבע בית המשפט
המחוזי כי: "קשה להגיע לכלל מסקנה חד משמעית מדברי העדים על כבילתה של
המתלוננת, האם כללה הכבילה גם ידיים וגם רגליים והאם היתה כבולה לאורך כל
הזמן"; ועל רקע זה הכריעה העובדה "כי לאורך 10 עמודים גדושי פרטים של
הודעות הנאשם במשפט (ת2/) לא טרח הנאשם לציין כי המתלוננת היתה כבולה, ולפיכך כל
עדותה בשקר יסודה. הדעת נותנת כי פרט מהותי כל כך לא נעלם מעיניו" (עמ' 59
להכרעת הדין).
ד. הערכת גירסתו של המערער
כאמור, בהודעה שמסר במהלך חקירתו לא הזכיר כלל
המערער, כי הוציא את המתלוננת מחדר התידרוך ותיחקר אותה ביחידות. רק בעדות שמסר
במסגרת הדיון במשפטו - לאחר ששמע בענין זה את עדויותיהם של שוטרי הסיור שהיו בחדר
התידרוך - סיפר המערער: כי בהיותם בחדר התידרוך, "סימן לה (למתלוננת - י.ק.)
עם היד על הכתף" לשבת ישיבה מלאה (תנועה שנזכרה כמתן "סטירה" בעדות
המתלוננת); וכי לאחר מכן אכן הוציא אותה מחדר התדרוך למסדרון הקטן הסמוך לו לצורך
תחקורה. לטענתו, עשה כן, מכיוון שסבר שהיא "מתעמתת עם הסיירים"; וייתכן
שעדיף לתחקר אותה לבד מולו. במסגרת התיחקור במסדרון - שנמשך לדבריו דקות ספורות -
המשיכה המתלוננת, לדבריו, להכחיש שרכשה את החפצים שנמצאו אצלה בבית בכרטיס האשראי
הגנוב; ואז החזיר אותה לחדר התדרוך, מבלי שעשה בה דבר מן הדברים שעליהם היא מספרת.
דא עקא, שאיש מן השוטרים שהסתובבו במקום לא
העיד שראה את המערער מתחקר את המתלוננת בפרוזדור; ולמעשה השניים "נעלמו"
מעיני שוטרי הסיור שהיו במקום לפרק זמן קצר, עד שהמתלוננת הוחזרה על ידי המערער
לחדר התידרוך.
בית המשפט המחוזי החליט שלא ליתן אמון בגרסתו
של המערער, כשהטעם העיקרי לכך נעוץ בהעלמת העובדה שנטל את המתלוננת לתיחקור
ביחידות; ולא אישר זאת אלא לאחר שמספר שוטרים העידו על כך. בית המשפט הדגיש כי
העלמתה של עובדה מרכזית זו מדברת לחובתו של המערער; וכי ההסבר שנתן להוצאה של
המתלוננת מחדר התידרוך - להרחיקה מן העימות עם שוטרי הסיור - אינו עומד במבחן
ההגיון, משום שגם הוא התעמת איתה באותו חדר.
ה. ההכרעה בבית המשפט
המחוזי
בית המשפט המחוזי לא מצא ב"אפשרות"
שהמתלוננת היתה כבולה - ולו רק בידיה - וב"שיהוי" שבחשיפת האירוע,
גורמים המעמידים בספק את גירסתה; וזאת גם לאחר שמצטרף אליהם משקלו של "אי
איתורו" של החדר שבו התרחש, לטענתה, האירוע. לשיטתו של בית המשפט: התרשמותו
ממהימנותה של המתלוננת, העלמת נטילתה לתיחקור ביחידות בחקירה במשטרה ואי ההתיחסות
להיותה כבולה בהודעה שמסר בחקירתו, מכריעים את הכף לחובתו של המערער ומכאן ההרשעה.
4. הטענות בערעור
א. הערעור מכוון, בסופו של דבר, כנגד מימצאי
המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי; כאשר הטיעון, מתמקד בארבעה נושאים מרכזיים: האחד
- המשקל הראייתי שניתן לחובת המערער, לעובדה שלא הזכיר כלל בהודעתו את דבר
הוצאתה של המתלוננת אל מחוץ לחדר התידרוך והשהייה עמה זמן קצר ביחידות שם; השני -
אי מתן משקל ראייתי לזכותו של המערער, לקיומה של אפשרות ממשית שהמתלוננת
היתה כבולה בידיה לפחות - אם לא גם ברגליה - בעת תיחקורה על ידו ביחידות מחוץ לחדר
התידרוך; השלישי - אי מתן משקל ראייתי לזכותו של המערער ל"שיהוי"
שבחשיפת הארוע ולנסיבות חשיפתו; והרביעי - אי מתן משקל ראייתי לזכותו של
המערער לכך, שהמתלוננת לא הצביעה על החדר שבו בוצעו בה המעשים נושא האישום כאשר
בפועל אין, ככל הנראה, בנמצא חדר כזה, בקומה שבה נמצאו השנים בפרק הזמן הרלוואנטי.
ב. לשיטתו של ב"כ המערער, אלמלא המשגים
האמורים שלהם נתפס בית המשפט המחוזי, מחייב חומר הראיה את זיכויו של המערער ולו רק
מחמת הספק. במצב הדברים הקיים - כך עולה מעמדתו של ב"כ המערער - מבוססת
ההרשעה למעשה, על העובדה שהמערער לא הזכיר בחקירתו במשטרה את הוצאת המתלוננת
לתיחקור ואת דבר היותה כבולה באזיקים אותה שעה. זאת, בהתחשב בכך, שלגירסתה אין
תמיכה בראיה אוביקטיבית מסבכת כלשהי; וכאשר משקל עדותה לוקה בחסר בשל אי-איתור
החדר שבו התרחש הארוע ולנוכח האפשרות הממשית כי היתה כבולה בעת ההתרחשות.
5. ההכרעה בערעור
א. הערות פתיחה
(1) לשיטתי, גורלו של הערעור יחרץ על פי העמדה שיש
לנקוט בשני הנושאים המרכזיים הבאים: האחד - המשמעות המסבכת שיש ליחס לעובדה
שהמערער העלים - או לא הזכיר - בהודעה המפורטת שמסר במשטרה, את הוצאת המתלוננת
מחדר התידרוך והשהייה עמה ביחידות במקום אחר; והשני - המשקל הראייתי
ה"שלילי", שיש ליחס לאפשרות שהמתלוננת היתה כבולה בשעה שהמערער הוציאה
לתיחקור ביחידות.
לטענות המתיחסות להשהיית חשיפת התלונה עד
להתייצבות בפני שופט המעצרים ולאי-איתור החדר שבו התרחש הארוע עשויה להיות משמעות
רק אם יתברר שאין בעמדה שתיקבע בשני הנושאים הנ"ל כדי לאשר את מימצאי
המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי; שאם יקבע אחרת - לא יהיה בכוחן של הטענות האחרות
כדי לסייע למערער.
(2) כידוע, הכלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת
במימצאים של מהימנות, אלא בנסיבות מיוחדות ובמקרים חריגים, כאשר מימצאים אלה אינם
מתישבים לחלוטין עם חומר הראיות או שהם עומדים בניגוד להגיון ולשכל הישר.
לצד ההתרשמות הישירה והבלתי אמצעית של בית
המחוזי מהופעתה של המתלוננת בפניו, ציין בית המשפט טעמים שבהגיון לתמיכת קביעתו
בדבר מהימנות גירסתה; וב"כ המערער כיון את חיציו כנגד הטעמים האמורים, כאשר
לשיטתו, בהקשר זה, מעמדה של ערכאת הערעור אינו שונה מזה של הערכאה הדיונית.
העמדה שקבע בית המחוזי בשני הנושאים המרכזיים
האמורים, תיבחן על רקע גישתו האמורה של ב"כ המערער.
ב. העלמת הוצאת המתלוננת לתיחקור בהודעה במשטרה
בנסיבות הענין, לא מצאתי כי החלטתו של בית
המשפט המחוזי בענין זה - לאמור: ההחלטה לראות בהעלמת העובדה האמורה משום תמיכה
בעלת משקל נכבד בגירסתה של המתלוננת - לוקה בחוסר סבירות. אדרבא, כמו בית המשפט
המחוזי, גם אנוכי סבור, כי השמטת העובדה האמורה מן ההודעה - המפורטת ביותר - שמסר
המערער בחקירתו, אינה תולדה של "שיכחה" או של "התמקדות בנושאים
אחרים". המערער ידע ידוע היטב במה הוא חשוד; לא נעלם ממנו כי השאלה אם שהה
בכלל ביחידות עם המתלוננת, הינה שאלה מרכזית עליה עומדת או נופלת התלונה; ואם
"שתק" בענין זה, רשאי היה בית המשפט המחוזי לזקוף זאת לחובתו, כל עוד
אין בפיו הסבר משכנע מדוע נהג כך.
המערער לא יכול היה שלא להבין שהסבר שבבסיסו
עומדת "השמטה מקרית", לא יעמוד בפני הבקורת; ועל כן בחר לטעון, כי סיפר
על כך לחוקר אך הדברים לא נרשמו. הסבר זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בשתי
ידיים, בהתחשב בכך שהמערער הינו חוקר ותיק; ואנכי לא מצאתי כי בית המשפט שגה בכך.
אכן, אין זה מתקבל על הדעת שהמערער לא הקפיד להבטיח שכל פרט שמסר ירשם; ובמיוחד -
כאשר מדובר בפרט כה משמעותי.
סיכומם של דברים: להשמטת העובדה האמורה יש אכן
משקל נכבד ביותר לחובתו של המערער; בית המשפט המחוזי רשאי היה לראות בהשמטה זו
משום העלמה מכוונת המהווה "התנהגות מסבכת" מצידו של המערער; ובתור שכזו
להביאה בחשבון כגורם ראייתי בעל משקל נכבד לחובתו.
ב. האפשרות שהמתלוננת היתה כבולה
בית המשפט המחוזי מצא, שאין בעדויות שבאו
בפניו כדי לבסס קביעה "חד-משמעית" בענין זה. השוטרים שהעידו בנושא זה
טרחו לציין כי דבריהם נמסרים לפי "מיטב זכרונם"; והתמונה הכללית
המצטיירת מדבריהם היא, שהמתלוננת אכן היתה כבולה בהיותה בתחנת המשטרה, אך אין
לשלול את האפשרות כי בפרק הזמן שבו נלוותה אל המערער לא היתה כבולה.
אילו היתה המתלוננת כבולה - כפי שטוען עתה
המערער, כשהוא סומך על דבריהם של שלושת השוטרים שהעידו בענין זה - היתה זו התשובה
הטובה ביותר שיכול היה לתת לאשמה החמורה שהעלתה נגדו. הכל מבינים זאת ואין זה
מתקבל על הדעת שהדבר נעלם מן המערער.
בכך שלא השיב בחקירתו את ה"תשובה
המוחצת" להאשמתו - לאמור: שהמתלוננת היתה כבולה ועל כן גירסתה מופרכת
כ"בלתי אפשרית" - "הודה" למעשה המערער, על דרך אי-העלאת-הטענה
בכך, שבפועל אכן המתלוננת לא היתה כבולה; ועל מנת להראות כי על אף הכל המתלוננת כן
היתה כבולה, זקוק היה המערער לעדויות "חזקות" יותר מאלו של שלושת
השוטרים. אלה העידו על מראה עיניהם, והדעת אינה סובלת שהמערער "ראה" זאת
והחשה; ואם החשה - אין זאת שהמציאות היתה אחרת ומי כמוהו יודע זאת.
בנסיבות אלו - ועל רקע דחיית הסברו חסר ההגיון
של המערער ל"אי איזכורה" של הוצאת המתלוננת לתיחקור ביחידות - אין לבוא
בטרוניה אל בית המשפט המחוזי, על שלא מצא בעדותו של המערער ובעדותם של שלשת
השוטרים, בסיס מספיק להפרכת גירסתה של המתלוננת לפיה לא היתה כבולה בשעת הארוע
נושא התלונה.
ג. סיכום
המערער "בחר" ל"השמיט"
בהודעתו במשטרה את עצם לקיחתה של המתלוננת לתיחקור ביחידות; ומטבע הדברים,
ש"ויתר" בדרך זו על הטענה המוחצת שהיתה אותה עת כבולה באזיקים. אילו
היתה המתלוננת כבולה אותה שעה - לא היה טעם - ולא היה צורך - להשמיט את עובדת
תיחקורה ביחידות. המערער לא נתן הסבר-של-ממש ל"התנהגותו" במהלך החקירה;
וכאמור, אנכי לא מצאתי בסיס לבוא בטרוניה אל בית המשפט המחוזי על שזקף
"התנהגות" זו לחובתו.
בנסיבות הענין, אין לומר שבית המשפט המחוזי
נכשל ב"חוסר סבירות", כאשר החליט לאמץ את גירסת המתלוננת ולדחות מכל וכל
את הגירסה שהציג המערער בעדותו - במקום הגירסה הנוגדת שהציג בהודעתו - לפיה: אכן לקח
את המתלוננת לתיחקור ב"פרוזדור" בלבד; אך בעת תיחקורה היתה המתלוננת
כבולה. לשניים אלה - על אף משמעותם הגורלית - אין זכר בהודעה המפורטת ביותר שמסר
המערער במשטרה; ובעדותו בבית המשפט לא הציג המערער הסבר מתקבל על הדעת מדוע נהג כך
במהלך חקירתו. במצב דברים זה, כמוסבר לעיל, רשאי היה בית המשפט המחוזי לאמץ את
גירסת המתלוננת כפי שעשה; כאשר התנהגותו המסבכת - והמפלילה - של המערער במסגרת
חקירתו תומכת במהימנותה ומוסיפה לכוחה הראייתי.
אשר על כן, לא מצאתי לקבל את הערעור כנגד
ההרשעה.
6. הערעור כנגד גזר הדין
המערער טוען להקלה בעונשו ואילו המדינה טוענת
להחמרת העונש.
את ערעורו בהקשר זה מבסס ב"כ של המערער
בעיקר על מצב בריאותו - הפיסי והנפשי - הקשה של מרשו ועל ההרס המוחלט של עולמו
האישי: מקום עבודתו אבד לו, כליאתו קשה ומכבידה בשל היותו איש חוק וציפיותיו להקמת
משפחה מעורפלים. בית המשפט המחוזי התרשם כי "האדם העומד בפנינו כיום הוא שבר
כלי" ו"נראה כמי שהתרסק לרסיסים, פשוטו כמשמעו"; ומצא בכך בסיס
להקלה משמעותית בענשו.
מאידך גיסא, מדגישה ב"כ המדינה את החומרה
היתירה המאפיינת את התנהגותו של המערער: התעללות מבישה באשה שהיתה נתונה בשליטתו
מכח המעמד והסמכויות שהעניק לו תפקידו. לשיטת ב"כ המדינה, בית המשפט הרחיק
לכת במשקל לקולא שהעניק למצב בריאותו - הקשה כשלעצמו - של המערער, לפגיעה במשפחתו,
להרס עולמו המקצועי ולהכבדה המיוחדת המלווה את שהייתו בכלא.
בית המשפט המחוזי לא התעלם מחומרת המעשה העומד
בבסיס הרשעתו של המערער, בציינו כי "העבירה שבה הורשע הנאשם ונסיבותיה נמצאת
ברף העליון מבחינת החומרה"; אך יחד עם זאת, שיווה לנגד עיניו כי "חומרת
התוצאות במישור האישי, מבחינת הנאשם, עומדת אף היא ברף העליון".
אכן, כפי שהציג זאת בית המשפט המחוזי,
"נראה כי הקוטביות מאפיינת תיק זה": חומרה יתרה - הקוראת להחמרה; וכנגדה
- השלכות קשות ביותר לענישה מחמירה על מצב בריאותו של המערער, לצד הרס עולמו בשל
עצם ההרשעה. בית המשפט המחוזי שקל, שיקלל ואיזן והגיע לכלל מסקנה כי ניתן להסתפק
בעונש של שש שנים מאסר מתוכן ארבע שנים ומחצה לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. והשאלה
היא, אם שגה בית המשפט במלאכת השקלול והאיזון. לאחר התלבטות לא מעטה, שעיקרה
בבדיקה אם אמנם שגה בית המשפט המחוזי באורח קיצוני במשקל לקולא שהעניק לנסיבות
המקילות, הגעתי לכלל מסקנה שלא כך הם פני הדברים; וכי גם אילו הייתי אנכי גוזר על
המערער עונש חמור יותר, אין מקום להתערבות בהכרעתו של בית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי היה ער לכל השיקולים, לחומרה
ולקולא; ואין לומר שהתוצאה שאליה הגיע, לוקה בסטייה בלתי מתקבלת על הדעת ממידת
העונש הראויה בנסיבות מיוחדות כגון אלו שהצטברו יחדיו במקרה דנא.
אשר על כן, הנני סבור שיש לדחות את שני
הערעורים כנגד מידת העונש ולהשאיר את גזר הדין על כנו.
7. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל הנני מציע לחברי הנכבדים
לדחות את שני הערעורים. את ערעורו של המערער כנגד הרשעתו וכנגד חומרת העונש ואת
ערעורה של המדינה כנגד קולתו.
ש ו פ ט
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' גולדברג:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט לדחות את שני הערעורים כאמור בפסק דינו
של השופט קדמי.
ניתן היום, ב' באלול תשנ"ח (24.8.1998).
ש ו פ ט ש ו פ
ט ש ו פ ט