דוגוש בניין והשקעות תכנון ופיתוח בע"מ נ. קיבוץ זיקים אגודה ש

החלטה בתיק רע"א 7289/10 בבית המשפט העליון רע"א 7289/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס המבקשות: 1. דוגוש בניין והשקעות תכנון ופיתוח בע"מ 2. אבו גודוש (1984) בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. קיבוץ זיקים אגודה שיתופית בע"מ 2. הר טוב לוי חברה לבניין בע"מ, פורמלית בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי באר-שבע בת.א. 3220/09 מיום 6.7.2010 שניתנה ע"י כב' השופטת נחמה נצר בשם המבקשות: עו"ד דוד ויניצקי בשם המשיבה 1: עו"ד ליאור אוחנה פסק-דין 1. המבקשות הגישו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע תביעה כספית נגד המשיבה 1 (להלן – המשיבה) ואחרים, שהועמדה לצורכי אגרה על סך 5 מיליון ש"ח. המשיבה עתרה לחייב את המבקשות במתן ערובה להוצאות. בית המשפט (כבוד השופטת נ' נצר) נעתר לבקשה. המבקשת 1 חוייבה להפקיד סכום של 75,000 ש"ח ואילו המבקשת 2 חוייבה בהפקדה של 100,000 ש"ח. מכאן בקשת רשות הערעור בה נטען, כי לא היה מקום לחייב במתן ערובה כלל ולחלופין כי הסכום מוגזם הוא. 2. סבורני כי צדק בית משפט קמא בעצם ההחלטה לחייב במתן ערובה. עם זאת נראה לי, כי הסכום שנקבע אכן גבוה יתר על המידה. 3. מערכת היחסים בין בעלות הדין החלה בשנת 2000. באותה שנה נחתם הסכם בין המבקשת 2 לבין המשיבה בעניין בנייה ושיווק של פרוייקט הרחבה בקיבוץ זיקים. בשנת 2004, לאחר שהמבקשת 2 נקלעה לקשיים, נטלה על עצמה המבקשת 1, בהסכמת המשיבה, את התחייבויותיה של המבקשת 2. בכתב התביעה שהגישו המבקשות הועלו טענות נגד המשיבה ואחרים וכי הפרו את ההסכמים. נזקי המבקשות הוערכו בסכום העולה על 16 מיליון ש"ח, אם כי סכום התביעה הוגבל ל-5 מיליון ש"ח. 4. שתי המבקשות הינן חברות שאחריות בעלי מניותיהן הינה מוגבלת. על כן, קיימת חזקה הניתנת לסתירה לפיה עליהן ליתן ערובה להוצאות מקום שמגישות הן תביעה. במקרה זה לא הצליחו המבקשות לסתור את החזקה ולהוכיח, ולוּ לכאורה, כי יש ביכולתן הכלכלית לשאת בהוצאות, אם ייפסקו לחובתן. היפוכו של דבר, נתונים מסוימים מעצימים את תחולתה של החזקה. כך, עוד בשנת 2003 נתמנה כונס נכסים לנכסיה של המבקשת 2. זאת ועוד, המבקשות וגורמים נוספים (כנראה בעלי מניותיהן והמנהלים) חוייבו ביום 9.6.09 בתשלום שכר טרחה בסך 10,000 ש"ח לזכות המשיבה. הסכום לא שולם עד היום. כמו כן קיים חוב של כמה אלפי שקלים של המבקשת 1 לרשם החברות. בית משפט קמא לא שוכנע כי מצבה הכלכלי של המבקשת 1 הינו איתן. אף אני לא שוכנעתי שיהא ביכולתה לפרוע חיוב בהוצאות, אם יוטל. מכאן, שיפה עשה בית המשפט המחוזי בהחליטו, כי המקרה מצדיק לחייב את המבקשות במתן ערובה. 5. דעתי אינה כדעתו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לסכום הערובה. כאמור, המבקשת 1 חוייבה ליתן ערובה בסך 75,000 ש"ח ואילו לגבי המבקשת 2 נקבע סכום של 100,000 ש"ח . נוכח הקשר בין החברות ומאחר שמדובר בתובענה אחת של החברות, ראוי היה לקבוע סכום אחד שיוטל על שתי החברות. נוכח סכום התביעה לגביו שולמה אגרה, ובהתחשב בזכות הגישה לערכאות מצד אחד וזכות הקניין של המשיבה מצד שני, ראוי היה להסתפק בהפקדה של 100,000 ש"ח. 6. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה. הערעור מתקבל, החלטתו של בית המשפט המחוזי באשר לסכום הערובה תשונה כך שעל המבקשות להפקיד יחדיו סכום של 100,000 ש"ח כערובה להוצאות. הסכום יופקד תוך 45 ימים מהמצאת פסק דין זה, שאם לא כן תידחה התביעה. אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ד בטבת התשע"א (21.12.2010). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10072890_S04.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il