בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
7162/96
ע"א
7287/96
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערערים בע"א 7162/96
והמשיבים
בע"א 7287/96: 1. אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ
2.
אמנון וינברג
3.
שרה וינברג
4.
אמנון בן יהודה
5.
סוניה בן יהודה
6.
רגינה סרווסר
7.
יעקב בן יהודה
8.
שולמית בן יהודה
נ
ג ד
המשיב
בע"א 7162/96
והמערער
בע"א 7287/96: הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
ערעורים
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 4.8.96 בתיקים מאוחדים א. 940/89
ובתיק
א. 165/93 שניתן על ידי כבוד
השופט
ש' פינקלמן
תאריך הישיבה: כ"ג בסיון תשנ"ח
(17.6.98)
בשם
המערערים בע"א 7162/96
והמשיבים
בע"א 7287/96: עו"ד פינצ'וק, עו"ד מיכליבץ
בשם
המשיב בע"א 7162/96
והמערערת
בע"א 7287: עו"ד מולאור
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
1. לפנינו שני ערעורים אשר הוגשו כנגד פסק דינו
של בית המשפט המחוזי בחיפה - מפי השופט ש' פינקלמן - שדן והכריע באחד עשר נושאים
אשר היו שנויים במחלוקת בין בעלי הדין שהם בנק, לקוחו וערבים. בפסק דינו הכריע
השופט בחלק מהנושאים לטובת בעל הדין האחד ובחלקם לטובת בעלי הדין האחרים. מכאן שני
הערעורים כאשר כל בעל דין מערער על המסקנה שדחתה את טענותיו.
2. הסכסוך הוא בין הבנק הבינלאומי הראשון לישראל
בע"מ (להלן: "הבנק") - מצד אחד, לבין אמנונים חברה לעבודות
עפר בע"מ (להלן: "אמנונים" או "החברה"),
בעלי המניות שלה, מנהליה והערבים לה - מן הצד האחר. להלן תיאור העובדות והשתלשלות
האירועים הדרושים לעניינינו. תחילה תיאור קצר של בעלי הדין. הבנק הגיש תביעה בסדר
דין מקוצר על יתרת חוב בסך 991,996 ש"ח, בחשבון חוזר דביטורי של החברה, כנגד
החברה, בעלי המניות שלה (ששימשו גם כמנהליה) ומנהלים נוספים. כן הוגשה תביעה כנגד
הוריו וחמותו של אחד מבעלי המניות בחברה אשר ערבו לחובות החברה. הנתבעים העלו כנגד
תביעת הבנק שורה ארוכה של טענות שכאמור חלקן נתקבלו וחלקן נדחו. על פסק הדין של
בית המשפט המחוזי הגישו הנתבעים ערעור בע"א 7162/96, על אותם חלקי התביעה של
הבנק שנתקבלו על דעת בית המשפט. המערערת מס' 1 היא החברה, המערערים מס' 2 ו4- הם
בעלי המניות בחברה ששימשו גם כמנהליה ביחד עם המערערים מס' 3 ו5- (המערערים מס'
5-1 יקראו להלן: "הנתבעים"). המערערת מס' 6 היא חמותו של המערער
מס' 4 והמערערים מס' 7 ו8- הם הוריו: מערערים אלה חתמו על כתבי ערבות. (מערערים
מס' 8-6 יקראו להלן: "הערבים"). המשיב בערעור זה הוא הבנק.
3. הבנק מצדו הגיש ערעור, בע"א 7287/96, על
אותם החלקים בפסק הדין שבהם נדחתה תביעתו כנגד הנתבעים השונים. המשיבים בערעור זה
הם המערערים בע"א 7162/96 הנזכר.
4. אעבור כעת לעיקר העובדות. החברה ניהלה בסניף
הבנק בחדרה חשבון חוזר דביטורי מס' 102377. החשבון נפתח באוגוסט 1975 עם חתימת
החברה על החוזה הדביטורי. הערבים חתמו על כתבי ערבות מתחדשת לזכות הבנק אשר על
פיהם התחייבו לשלם לבנק ולשפותו בגין חובות החברה לבנק.
5. ביוני 1978, בעקבות קבלת הלוואה במט"ח,
חתמה החברה על תוספת לחוזה הדביטורי בגין הלוואה במט"ח. במשך כל תקופת פעילות
החשבון, קיבלה החברה, מעת לעת, הלוואות ואשראי מן הבנק, בדרך של משיכת יתר מן
החשבון. באמצע שנות השמונים נכנסה החברה לקשיים כספיים עד אשר לא היה בידיה לעמוד
בקצב התשלומים לפירעון ההלוואות שנטלה מן הבנק. כך, בתאריך 6.8.87 הייתה החברה
אמורה לפרוע לבנק הלוואה במט"ח בסך של 474,471 דולר. סכום זה היה אמור להיפרע
בשקלים מתוך חשבון החח"ד. אולם, מאחר שלא היו בידי החברה אמצעים כספיים
מספיקים לפירעונו, החברה ביקשה וקיבלה מהבנק הלוואה נוספת על סך של 783,000
ש"ח, צמודה לדולר. אולם, גם בתנאי הלוואה זו לא עמדה החברה, ועל כן, ביום
7.2.88 חויב חשבון החח"ד שלה בסכום ההלוואה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה לשער
הדולר. חוב זה הצטרף לחובות אחרים עד שלבסוף, באוגוסט 1988, העמיד הבנק את כל
חובות החברה לפירעון והעבירם לחשבון מסוג קשיי גבייה.
6. ביוני 1989 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר,
ת.א. 904/89, כנגד החברה והערבים לתשלום החוב שהגיע בעת הזאת לסך של 991,996
ש"ח. סכום זה מבטא את החוב תוך קיזוז סכומים שהיו מופקדים בתכניות חסכון
ובניכוי כספים שנתקבלו ממכירת מעוקלים, וכן בצירוף ריבית, החל ביום 1.4.89. החברה
קיבלה רשות להתגונן ואף הגישה מאוחר יותר, ביום 14.2.93, תובענה, בת.א. 165/93.
הדיון בשתי התביעות התקיים במאוחד לפני בית המשפט קמא.
7. החברה העלתה בהגנתה שורה של טיעונים. אדון בהם
לפי הסדר שבחר בו בית המשפט קמא. טענתה הראשונה של החברה הייתה כי הבנק
התחייב לתת לה מעמד של "לקוח מועדף", מעמד המזכה אותה בהטבות והנחות
בחיובי ריבית ועמלות שונות. הטענה היא כי בפועל לא ניתנו לה הנחות אלה על אף היותה
לקוח מועדף. כך, הבנק גבה ממנה את שיעורי העמלות המלאים ללא הנחה שהייתה מגיעה לה
בתור לקוח מועדף. בית המשפט קמא דחה טענה זו בפסקו כי לא הוכח שהחברה זכאית להטבות
כלשהן מכוח היותה "לקוח מועדף". בית המשפט קובע בקשר לכך כי הרוצה לטעון
כי בתור "לקוח מועדף" מגיעות לו הנחות ספציפיות אינו יכול לעשות זאת
בצורה כללית וסתמית, אלא עליו לפרט את ההטבות ולהוכיח כי הבנק התחייב להעניקן לו.
פירוט והוכחה מעין אלה לא הוגשו לבית המשפט ולכן דין טענה זו להידחות. זאת ועוד
אחרת, באין התחייבות מצד הבנק להעניק הנחה מסוימת בדרך קבע ללקוח, הרי מתן הנחות
מסור לשיקול דעת הבנק מעת לעת. על כן, בנסיבות המקרה הנדון הבנק נהג כדין כאשר
בתקופות מסוימות היטיב עם החברה וחייב אותה ב"תוספת" (ריבית) מופחתת (1%
במקום 1.5%) ובעמלת חליפין מוקטנת (של 1/32% במקום 1/8%), ובמועד מאוחר יותר חזר
בו מהטבות אלה וחייב את החברה בשיעורי הריבית והעמלות הרגילים הנהוגים בבנק.
כאמור, על יסוד נימוקים אלה דחה בית המשפט את טענות החברה בסוגיה זו.
8. הטענה השניה מכוונת כנגד שיעור הריבית
בו חוייבה יתרת החוב בחשבון החח"ד של החברה וכן כנגד דרך חישוב ריבית זו.
החברה טענה כי הבנק העלה את שיעור הריבית מבלי למלא את חובתו לפי סעיף 4(ב) לחוזה
הדביטורי, שחייב אותו להודיע לה חמישה עשר יום מראש את דבר ההעלאה הצפויה. כן נמנע
הבנק מלהודיע מראש כאשר החליט לעבור מחישוב ריבית רבעוני לחישוב ריבית חודשי. משום
כך, טענה החברה, יש להתעלם מהעלאת שיעור הריבית ומתוצאת שינוי אופן חישובה. כתוצאה
מכך יש לתקן את החיובים בחשבון תוך התבססות על שיעורי הריבית הקודמים. בעניין זה
פסק בית המשפט קמא לטובת החברה וקבע כי הבנק אכן הפר את חובתו לפי סעיף 4(ב) לחוזה
הדביטורי. ההנמקה לגבי צדקת החברה בעניין המעבר מחישוב ריבית רבעוני לחודשי מורכבת
יותר בשל העובדה כי לפי לשונו של סעיף 4 לחוזה הדביטורי לא נדרשה במפורש הודעה
מראש. למרות זאת, בית המשפט קמא, בהתבססו על הלכת אפרופים, ע"א 4628/93
מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265, פנה לבחינת התכלית
האובייקטיבית של סעיף 4. לשם כך בחן בית המשפט קמא את המטרות והאינטרסים שהחוזה
נועד להגשים וכן את הנסיבות החיצוניות הקשורות בו. לאור בחינה זו מצא בית המשפט
קמא כי חובת ההודעה חלה לא רק על שינויים בשיעור הריבית, אלא גם על שינוי אופן
חישוב הריבית. עוד קבע בית המשפט קמא, שהחברה איננה מנועה מלהעלות טענה זו מן הטעם
שלא הסתייגה בזמן מפעולות הבנק, הן בגלל שלא הוכח שנשלחו לחברה הודעות בנושא
שיעורי הריבית באופן מסודר, והן בגלל שאף אם נשלחו הודעות כאלה הרי שלא עלה מהן
בבהירות מספקת מהם בדיוק שערי הריבית שגובה הבנק.
9. הטענה השלישית הייתה כי הבנק לא
עדכן, בזמן אינפלציה מהירה את מסגרות האשראי שנתנו לחברה כפי שהיה עליו לעשות.
כלומר, על הבנק היה להגדיל את היקף האשראי המאושר בהתאם לשחיקת המטבע המקומי. מחדל
זה גרם להגדלת שיעור הריבית על יתרת החוב שנצברה בחשבון החברה בגלל החריגה מן
האשראי. בנקודה זו קיבל בית המשפט קמא את עמדת הבנק וקבע כי הבנק לא התחייב להגדיל
מיוזמתו, מעת לעת, את מסגרת האשראי שהוא מעמיד לזכות החברה. בית המשפט קמא גם פסק,
תוך שהוא מסתמך על פסיקה קודמת (למשל, ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק
לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673), כי הבנק איננו אפוטרופוס של
לקוחותיו ואין מוטלת עליו החובה לעדכן מיוזמתו את מסגרת האשראי למשיכת יתר שהוא
מקצה ללקוחותיו. זאת ועוד אחרת, חוסר המעש של החברה בהקשר זה עולה לה לחובתה.
החברה נהגה במדיניות של שב ואל תעשה, ולא טרחה לבקש את הגדלת מסגרת האשראי המוענק
לה אף בימים של אינפלציה דוהרת. גם עובדה זו מחלישה את כוח הטיעון של החברה בעניין
זה.
10. טענתה הרביעית של החברה כוונה
כנגד החתמת מנהלי החברה על ידי הבנק על טופסי הלוואות "בלנקו". הטענה
היא כי פקידי הבנק ניצלו את האמון של מנהלי החברה והשתמשו בטפסים אלה ללא ידיעת
החברה ובניגוד ברור לאינטרסים שלה. לטענת החברה הפעולות היו
"מניפולטיביות" והסבו לה נזק כבד: ראשית, הריבית בחשבונות ההלוואות
הייתה גבוהה יותר מאשר זו הנגבית בחח"ד, ושנית חלק מן ההלוואות ניתנו ימים
ספורים לפני ביצוע פיחות ניכר בערך שקל לעומת הדולר. כתוצאה מכך החוב לבנק תפח תוך
ימים אחדים. טענה זו של החברה נתקבלה על דעת בית המשפט קמא. הוא קבע כי במעשיו
הבנק לא העמיד את טובת הלקוח לנגד עיניו, שעה שמילא את טופסי ההלוואות. בית המשפט
קמא התייחס ל 28 הלוואות בתנאי ריבית שונים ולתקופות קצרות, שניתנו לחברה תוך
תקופה של ארבעה חודשים בלבד (סוף שנת 1984 ותחילת 1985). במיוחד ציין בית המשפט
קמא את חריגת הבנק מסטנדרט התנהגות ראוי לגבי המרת הלוואות שקליות בשתי הלוואות
המט"ח (דולר של ארה"ב) שנערכו ביום 28.6.85, שלושה ימים לפני ביצוע
פיחות בשקל בשיעור של 19%. בעניין זה קיבל בית המשפט קמא את טענות החברה כי הפיחות
היה צפוי ועל כן היה זה מעשה איוולת להפוך אשראי שקלי לדולרי. כן ציין כי יש לצאת
מנקודת הנחה כי החברה הייתה נוהגת כמו "כל עם ישראל" ומחליפה, מיד לאחר
הפיחות, את ההלוואה השקלית בדולרית. בכך קבע בית המשפט קמא את אחריותו המלאה של
הבנק להפסדיה של החברה כתוצאה ממתן הלוואות אלה.
11. הטענה החמישית הייתה כי הבנק
ביצע טעויות ב"ימי ערך" של שיקים מוחזרים. אסביר את העניין: כאשר הוגשו
לבנק ההמחאות שנמשכו על ידי החברה מחשבונה ולא היה להן כיסוי, הבנק נהג להשהות את
חילול ההמחאה למספר ימים. המטרה הייתה לאפשר לחברה לדאוג לכיסוי בחשבון. בעת
ההשהייה הזמנית חוייב חשבון החברה בסכום ההמחאות. עם החזרת ההמחאות לנפרע, בשל
חוסר כיסוי, בוטל החיוב בחשבון תוך זיכויו בסכום ההמחאות. על חיוב החשבון בימי
ההשהייה גבה הבנק ריבית דביטורית. בית המשפט קמא קיבל את טענת הבנק שחיוב הריבית
עבור הימים שבין מועד החיוב לבין מועד הזיכוי הוא כדין. בעניין זה נסמך בית המשפט
קמא על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 4836/90 פמ"ר חב' לבניין
ולעבודות ציבוריות בע"מ ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ,
פ"ד מח(2) 560. בפסק דין זה נקבע כי חיוב מעין זה הוא כדין. בית המשפט הסביר
זאת כך:
"...הבנק
המציג שיק בפני בנק אחר, שעליו נמשך, מחייב בספריו את הבנק הנמשך בסכום השיק בערך
יום המשיכה, ואילו הבנק הנמשך מזכה את הבנק המפקיד באותו ערך ובמקביל מחייב בתמורה
את חשבון לקוחו. פעולות בסדר הפוך מתבצעות במועד החזרת השיק. נמצא שממועד הצגת
השיק ועד למועד החזקתו נמצא חשבונו של בנק הנמשך בחובה כלפי הבנק אשר הציג את
השיק. לחיוב זה נודעת משמעות בעיקר במקרים החריגים שבהם אין הבנק הנמשך מחזיר את
השיק (לפי השגרה) למחרת יום הצגתו, אלא משהה את החלטתו לעניין זה, לרוב כדי לבוא
תחילה בדברים עם לקוחו וליתן לו הזדמנות לעשות את הדרוש מצדו כדי למנוע את רוע
הגזירה של החזרת משיכתו כשהיא מחוללת. בהשהייה כזאת יש משום הענקת אשראי ללקוח, שאף
שהוא "זמני" הריהו אשראי לכל דבר.
12. בטענתה השישית קבלה החברה על כך
שהבנק גבה ממנה, שלא כדין, עמלת הקצאת אשראי בגין הלוואות מט"ח והלוואות
שקליות צמודות מט"ח וכן עמלת חליפין מוגדלת בשיעור 1/8%. בטענה זו היא נסמכת
שוב על היותה לקוח מועדף. בית המשפט קמא פסק כי הבנק נהג כדין בגביית עמלות על
הלוואות במט"ח, על פי האמור בסעיפים 5 ו6- לתוספת לחוזה הדביטורי. באשר לעמלת
החליפין קבע בית המשפט קמא כי לא הובאה כל ראיה להתחייבות ספציפית שניתנה לחברה על
ידי מי מעובדי הבנק, ועל כן אין ממש בטענת החברה.
13. הטענה השביעית היא ממין אחר:
התניית שירות בשירות. הטענה מתייחסת לתשע תוכניות חסכון שפתחה החברה. לגרסת
החברה, כפה עליה הבנק את פתיחת תוכניות החסכון כתנאי למתן אשראי וללא כל קשר עסקי
סביר לשירות שניתן תמורתן, ועל כן, יש בכך משום התניית שירות בשירות, האסורה על פי
סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981. אי לכך, טוענת החברה כי
יש לבטל את כל החיובים והזיכויים שנוצרו בחשבון שלה בשל תוכניות חיסכון אלה. בית
המשפט קמא קיבל את טענת החברה לגבי שלוש מהתוכניות בקבעו כי לגביהן הוכחו התנאים
לפסילתה של פתיחת התוכנית: הפעלת לחץ וכפיה על ידי הבנק, העדר כדאיות כלכלית
בפתיחת התוכניות וכן לקיחת הכספים לרכישת התוכניות מחשבון החברה. משום כך, יש
לראות בפעולת הבנק משום התניית שירות בשירות. לגבי שש התוכניות הנוספות מצא בית
המשפט כי לא נתקיימו היסודות של התניית שירות בשירות ועל כן אין לבטלן. בית המשפט
קמא בחן את התוכניות אחת לאחת וקבע שבחלקן לא הוכחה כפיה, חלקן נמצאו כדאיות
מבחינה כלכלית, ובחלקן לא הוכח כי הכספים לרכישתן נלקחו מחשבון החח"ד של
החברה.
14. הטענה השמינית התייחסה להיקף
חיובם של הערבים. החברה והערבים טענו כי כתבי הערבות של כל הערבים מתייחסים אך רק
לחברה ולחשבון החח"ד שלה, בכל הנוגע לעסקיה ולצרכיה ואין הם כוללים ערבות
להלוואות שניתנו למנהלים לשם רכישת תוכניות חסכון עבור בעלי המניות. עוד טענו
החברה והערבים, כי ערבויות המערערים 7,8, הוגבלו במפורש לסך של 39,000 ש"י,
שהוא הסכום שבעת החתימה על כתבי הערבות, היה בחשבונם בבנק. כן טענו הם, כי המילים
"ללא הגבלה בסכום" המופיעות בכתב הערבות מולאו מאוחר יותר על ידי הבנק,
בניגוד למוסכם מראש. בעניין זה קיבל בית המשפט קמא את הטענה כי ערבותם של
מערערים 7,8 הוגבלה לסכום של 39,000 ש"י. בית המשפט ביסס את מסקנתו זו על
עדויותיהם של הערבים, על בחינת כתבי הערבות ודרך עשייתם וכן על יחסי האמון
המיוחדים שבין בנק וערב. לעומת זאת, בית המשפט דחה את טענת הערבים כי הערבות אינה
משתרעת מעבר לעסקיה הרגילים של החברה, במסקנה זו הסתמך בית המשפט על לשונו הברורה
של כתב הערבות.
15. סוגיה נוספת, התשיעית במספר, נוגעת
לחישוב הריבית על יתרות זכות של החברה הנובעות מקבלת טענות ההגנה של המערערים.
החברה טוענת כי, בעקבות קבלת טענותיה על ידי בית המשפט, החשבון שלה יעמוד ביתרת
זכות. טענתה היא כי על יתרה זו מגיעה לה ריבית זכות ששיעורה כשיעור ריבית החובה.
החברה מסתמכת בטענה זו על חוות דעת מומחה המאשרת את בסיס חישוב הריבית לפי ריבית
חובה. בית המשפט קמא קיבל טענה זו. הוא גרס כי במקרה שלפנינו הוכח כי לחברה היו
באותה עת יתרות חובה חריגות בחשבונה בבל"ל ובליסקו, עליהן היא שלמה ריבית חריגה.
לכן, פשיטא כי לו עמדה לרשותה יתרת זכות בחשבונה בבנק היא היתה משתמשת בה לשם
כיסוי חובות אלו תוך כדי מניעת חיובי הריבית. על כן, מן הדין לזכות אותה בסכום
המקביל לגובה ריבית החובה על כל יתרות הזכות "שנתגלו" בחשבונה בעקבות
בדיקתו החוזרת. בית המשפט אבחן את נסיבות המקרה הנדון ממקרים אחרים שנידונו (למשל,
ע"א 431/86 נאות מרינה בת ים בע"מ ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון
לישראל, פ"ד מג(2) 355, 388. רע"א 564/89 בנק לאומי לישראל
בע"מ נ' מלקולם ואח', פ"ד מ"ד(1) 485, 488) ובהם נקבע כעיקרון
כי מן המפורסמות הוא ששיעור הריבית על יתרת זכות נמוך משיעור הריבית על יתרת חובה.
בית המשפט קמא הסביר כי במקרים הללו נידונה שאלת שיעור ריבית הזכות ללא קשר לתשלום
ריבית חריגה מצד בעל החשבון. לעומת זאת, במקרה שלנו הוכח קיומם של חובות אחרים
ואין כל ספק שלולא חיובי הבנק, הבלתי מוצדקים, בחשבון, יתרות החוב היו מצטמצמות
ואתן חיובי הריבית.
16. העניין העשירי והעניין האחד עשר נוגעים
בתביעה נפרדת שהגישה החברה כנגד הבנק בטענה כי התנהגותו של הבנק בעת המשבר הביאה
להתמוטטות החברה תוך גרימת נזקים כבדים. ראשית, החברה מבקשת פיצויים על נזקים אלה.
החברה פירטה כי לולא הניהול הכושל של חשבון הבנק, תוך כדי הפרת התחייבויות הבנק
כלפי החברה, האחרונה לא הייתה מתמוטטת. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא בקובעו
כי על אף הפגמים בהתנהגותו של הבנק לא הונחה תשתית ראייתית בדבר הקשר הסיבתי בין
התנהגות זו לבין התמוטטות החברה. במיוחד עמד בית המשפט על כך שלא הוצגו בפניו די
נתונים על מכלול עסקיה של אמנונים, לרבות קשריה העסקיים עם גורמים אחרים כמו
בל"ל וליסקו, הנדרשים לאישוש הטענה כי לו נוהל חשבונה בבנק כראוי היא לא היתה
מגיעה לידי התמוטטות. בית המשפט קמא גם בחן את הליכי מימוש המשכון שהפעיל הבנק
ומצא שהבנק נהג על פי דין ובדרך ראויה.
17. שנית, והוא העניין האחד עשר, הבנק העלה
טענת התיישנות כנגד התביעה הנפרדת הנזכרת. טענה זו היא נעדרת חשיבות בשל דחיית
התביעה מטעמים מהותיים. עם זאת, בית המשפט קמא קבע שאין בה ממש עקב העובדה שמדובר
על תביעה שעניינה חשבון חח"ד. הלכה פסוקה היא כי עילת תביעה לגבי חשבון
חח"ד מתגבשת רק עם "הדרישה" (ראה: זוסמן, סדר הדין האזרחי,
(הוצאה שישית, 1995), סעיף 116). במקרה דנן דרישתם של הנתבעים מהבנק באה רק לאחר
שקיבלו לידיהם את חוות דעת המומחה, בחודש ספטמבר - אוקטובר, 1989. ואילו תביעתם
הוגשה ביום 14.2.93. כך, שלא חלה עליה התיישנות.
18. כאמור, בעלי הדין הגישו ערעורים על פסק דינו של
בית המשפט קמא, כל אחד על הפסדו. בעלי הדין חזרו בטיעוניהם על עיקר הטענות שהעלו
בפני בית המשפט קמא. לאחר עיון בנימוקי הערעורים ובסיכומיהם של בעלי הדין ולאחר
שמיעת השלמת טיעון בפנינו, נחה דעתי כי אין יסוד להתערבות בפסק דינו של בית המשפט
קמא. האחרון התייחס בפרוטרוט לכל הטענות, דבר דבור על אופניו, ואין פגם בממצאים
העובדתיים או במסקנות המשפטיות. הנימוקים המשפטיים מבוססים כראוי והוחלו כהלכה על
הממצאים העובדתיים.
אי לכך הערעורים נדחים. לאור דחיית שני הערעורים הנוגדים
אין לפסוק הוצאות.
ש
ו פ ט
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, כ' בחשון תשנ"ט (9.11.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96072870.Q02