סידראי סאיד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7287/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7287/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערערים: 1. סאאד סידאוי 2. עוקבא סידאוי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 29.7.2013 ועל גזר דין מיום 12.9.2014, בבית המשפט המחוזי בחיפה, בת"פ 19164-01-13, שניתנו על ידי כב' השופט א' טובי תאריך הישיבה: כ"ט באייר התשע"ד (29.5.2014) בשם המערער 1: עו"ד יוסף שרקאוי בשם המערער 2: עו"ד אחמד יונס בשם המשיבה: עו"ד עדי שגב פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דין ולחלופין על גזר דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בחיפה, בת"פ 19164-01-13, על-ידי כב' השופט א' טובי. 2. המערערים הורשעו, לאחר ניהול משפט הוכחות, בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, כמפורט להלן: חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335 ביחד עם סעיף 335(א)(1)+(2) וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 ביחד עם סעיף 335(א)(1)+(2) וסעיף 29 לחוק העונשין; איומים, לפי סעיף 192 ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 ביחד עם סעיף 382(א) וסעיף 29 לחוק העונשין; חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה' ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; והחזקת סכין, לפי סעיף 186(א) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. 3. בעקבות הכרעת הדין המרשיעה, נגזרו על המערער 1 העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר שמניינם מיום מעצרו-27.12.2012; 10 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, במשך 3 שנים, כל עבירת אלימות מסוג פשע; כמו כן, חוייב המערער 1 בתשלום פיצויים למתלוננים בסכום כולל של 8,000 ש"ח. על המערער 2 נגזרו עונשים אלה: 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל; הופעל עונש מאסר על תנאי בן 8 חודשים, שהושת על המערער בבית משפט השלום בחדרה (ת"פ 23544-11-09), כך שמחציתו תצטבר לעונש שהוטל והמחצית האחרת תהא חופפת. התוצאה היא כי על המערער 2 לרצות 40 חודשי מאסר, שמניינם מיום מעצרו – 27.12.2012; 15 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, בתוך 3 שנים, כל עבירת אלימות מסוג פשע; בנוסף, חוייב המערער 2 בתשלום פיצויים למתלוננים בסכום כולל של 8,000 ש"ח. המערערים אינם משלימים עם הרשעתם בדין, ולחלופין משיגים על חומרת עונשם, ומכאן הערעור שלפנינו. כתב האישום שהוגש נגד המערערים 4. בכתב האישום נטען, כי ביום 20.12.2012, בסמוך לשעה 21:30, שהו עמאד עותמאן (להלן: עמאד); מוסטפא מאווי (להלן: מוסטפא); אחמד מסארווה (להלן: אחמד); וכרים אבו פאני (להלן: כרים, וכולם ביחד להלן: המתלוננים), באזור התעשייה בחדרה. בשלב כלשהו, הגיעו למקום המערערים ביחד עם אחרים, שזהותם אינה ידועה למאשימה, (להלן: האחרים), ברכבו של המערער 2. המערערים והאחרים התקרבו אל המתלוננים והחלו לתקוף אותם, בכך "שסטרו לכרים, לאחמד ולעמאד בפניהם, ולחצו על ראשו של מוסטפא ובאזור מותניו". בהמשך, דקר המערער 1 את כרים, באמצעות מברג שאורכו כ-30 ס"מ, בחזה השמאלי העליון, תוך שהמערער 2 אוחז בכרים מאחור, על מנת למנוע את התנגדותו. לאחר מכן, שרט המערער 1 את אחמד בגבו באמצעות המברג, והמערערים ביחד עם האחרים הפילו את אחמד לרצפה "חנקו אותו, היכו אותו ובעטו בו". בשלב הבא, נכנס אחד מהאחרים לרכבו של כרים שחנה במקום, וניסה להימלט באמצעות הרכב מהמקום. ברם, כרים נכנס אחריו לרכבו ומנע זאת ממנו. בתגובה לכך, היכו המערערים את כרים. בהמשך לכך, נטל האחר מרכבו של כרים כרטיסי אשראי ומכשירים סלולאריים, השייכים לאחמד ולכרים, ועקר ממקומו רדיו דיסק שהיה ברכב. עוד נטען, כי המערערים והאחרים גרמו נזק גם לרכבו של עמאד שהיה במקום, בכך "שעיקמו את פס החלון האחורי ברכבו ועיקמו את פח הרכב", וכמו כן, גרמו נזק לרכבו של כרים בכך ששברו חלק מידית דלת הנוסע הקדמית. בשלב כלשהו של האירוע האלים, הגיעה למקום ניידת משטרה. בראותו את אנשי המשטרה, השליך האחר את כרטיסי האשראי ואת המכשירים הסלולאריים שנטל מרכבו של כרים, ואילו המערער 1 השליך את המברג שהיה בידיו. עוד נטען, כי המערערים והאחרים איימו על המתלוננים כי אם יספרו לשוטרים אודות אירוע התקיפה "יהיה יותר גרוע וכי יזיינו אותם", והורו אותם לומר לשוטרים כי המערערים הם חברים שלהם. בשל פחדם מהמערערים, אמרו המתלוננים לאנשי המשטרה כי הם חברים של המערערים, ובעקבות כך עזבו השוטרים את המקום. בכתב האישום נטען, כי כתוצאה ממעשיהם של המערערים נגרם לכרים פצע חודר של כ-0.5 ס"מ באספקט הקדמי של בית החזה. כרים אושפז בבית החולים עד ליום 26.12.2012, לצורך טיפול רפואי, ואילו לאחמד נגרם פצע שטחי בגב העליון. הכרעת דינו של בית משפט קמא 5. בפתח הכרעת דינו הגדיר בית משפט קמא את המחלוקת בין הצדדים כמצומצמת, שכן המערערים לא כפרו בעצם נוכחותם בזירת האירוע, ואף אישרו כי הם פגשו במתלוננים. לטענתם, הם לא תקפו את המתלוננים, והוסיפו כי במקום לא התרחש כל אירוע אלים. המערערים טענו, כי המפגש עם המתלוננים נוצר לאחר שהם הבחינו ברכביהם של המתלוננים וסברו כי המתלוננים זקוקים לעזרה. לפיכך, הם התקרבו למתלוננים ושאלו אם הם צריכים עזרה, ובשלב כלשהו הגיעה המשטרה. המערערים הוסיפו וטענו, כי לאחר שהמשטרה עזבה את המקום אמר אחד המתלוננים, כרים, כי אינו חש בטוב וחבריו החליטו להבהילו לבית החולים. המערערים החליטו לנסוע בעקבותיו לבית החולים, "על מנת לדרוש בשלומו ולוודא כי אינו זקוק לעזרה מצדם". 6. ראיות התביעה התבססו, בראש ובראשונה, על עדויותיהם של המתלוננים, אשר הפלילו את המערערים ותיארו את חלקו של כל אחד מהם במהלך האירוע. המתלונן כרים סיפר בעדותו, כי הגיע ביחד עם חבריו לאזור התעשייה בחדרה, כאשר הוא ואחמד נסעו ברכב אחד ואילו מוסטפא ועימאד נסעו ברכב אחר. זמן קצר לאחר הגעתם למקום, הגיעו המערערים ביחד עם אחרים, והחלו לשאול "מי קילל אותם ומדוע קיללו אותם". מיד לאחר מכן, החלו המערערים וחבריהם לתקוף את המתלוננים. לדברי כרים, לבד מהמערערים, היו עוד שלושה אנשים שברחו מהמקום עם הגעת המשטרה. כרים הוסיף עוד, כי אחד התוקפים נכנס לרכבו על מנת לגונבו, אך הוא (כרים) ניגש לרכב כדי להוציא את המפתחות ובכך לסכל את הגניבה. בשלב זה, הגיע המערער 2 (עוקבא) ותפס אותו מאחור ואילו המערער 1 (סאאד) דקר אותו. כרים חזר, במהלך חקירתו הנגדית, על גרסתו לפיה המערער 1 דקר אותו בעוד המערער 2 אוחז בו מאחור. לדבריו, הוא שמע את השם עוקבא בזירת האירוע, אך אינו יודע אם שמע זאת מפי השוטרים או מחברו עימאד. עוד מסר כרים, כי הוא לא ראה את המברג באמצעותו הוא נדקר במהלך האירוע, אך ראה כי המערער 1 זורק אותו לרצפה. כרים הוסיף, כי לא היתה לו היכרות מוקדמת עם המערערים והוא שמע את שמותיהם כאשר המשטרה הגיעה למקום וביקשה מהם להציג תעודות זהות. עוד נמסר על-ידי כרים, כי עם הגעת המשטרה, איים עליו המערער 1 ודרש ממנו שלא לומר דבר, ולכן הוא לא סיפר לשוטרים כי זמן קצר קודם לכן הוא נדקר. בחקירתו הנגדית הוסיף כרים, כי הוא לא התלונן בפני השוטרים גם משום שהתקשה בדיבור עקב מצבו הפיזי באותה עת. כרים טען, כי המערערים הגיעו לבקרו לאחר שהוא אושפז בבית החולים, ומסר כי המערער 1 לא איים עליו באותו מעמד אלא הגיע כדי לדרוש בשלומו. לגבי החפצים שנלקחו מרכבו, על-ידי אחד מחבריהם של המערערים, טען כרים, כי אותו אחר שהיה ברכבו "זרק מידיו את הארנק ואת כרטיסי החיוב השייכים לאביו". בעימות שנערך בין כרים לבין המערער 1, ביום 1.1.2013, הטיח כרים במערער 1, כי הוא זה שדקר אותו. בעימות שנערך, באותו יום עם המערער 2, זיהה כרים את המערער 2 כמי שתפס אותו מאחור, בזמן שהמערער 1 דקר אותו. 7. מתלונן נוסף שהעיד היה מוסטפא, אשר מסר 4 הודעות במשטרה, שכולן הוגשו לבית המשפט מטעם ההגנה. בהודעתו הראשונה (נ/1), מיום 20.12.2012, שנגבתה בבית החולים "הלל יפה" בחדרה, מסר מוסטפא באופן כללי כי הגיעה חבורה המונה שבעה אנשים לפחות, שירדה מרכב והחלה מיד להכות אותו ואת חבריו. מוסטפא הוסיף, כי אינו מכיר אותם ולא ראה מי הבחור שדקר את כרים. לדבריו, משהגיעה המשטרה אמרו להם התוקפים שלא לומר דבר, והם עשו כפי שהצטוו מפחדם מהתוקפים. בהודעה שנייה (נ/2), מיום 26.12.2012, מסר מוסטפא גרסה מפורטת יותר. לדבריו, בזמן שהוא וחבריו היו באזור התעשייה בחדרה, עצרו לידם כמה רכבים ומהם רצו לעברם חמישה עד שמונה אנשים, שאותם הוא לא הכיר קודם לכן. אותם אנשים היו שיכורים והתחילו לקלל ולגדף אותם. שניים מהתוקפים הגיעו אליו, כאשר אחד לחץ על ראשו והאחר על מותניו. לאחר שאמר להם כי הוא חולה, הם הרפו ממנו. לדבריו, אותם שניים שעזבו אותו הלכו לחברו אחמד והכו אותו מכות נמרצות. שניים אחרים הלכו לכרים והכו גם אותו. כרים הצליח להתחמק מהתוקפים והלך לעבר רכבו כדי להוציא מתוכו אחד מהתוקפים שחבש לראשו כובע מצחייה. בשלב זה, הגיעו שניים אחרים שהכו אותו, וחשוד בשם סאאד (המערער 1) שיש לו "נקודות בלחיים" דקר את כרים בחזה. זמן קצר לאחר מכן, הגיעה המשטרה ואז אותו אדם שלחץ את ראשו של מוסטפא אמר לו שלא לערב את המשטרה "אחרת יהיה גרוע יותר". לדבריו, מכיוון שהיה בלחץ הוא לא שיתף פעולה עם השוטרים באשר אירע. לאחר שהשוטרים עזבו את המקום, אמר לו כרים, כי הוא לא יכול לנשום ומסר כי הוא נדקר. מוסטפא הוסיף, כי הבחין בחור בחזהו של כרים ולכן הבהיל אותו לבית החולים. חברו עימאד הסיע גם את אחמד לבית החולים. מוסטפא סיפר עוד, כי התוקפים שברו את הדלת הקדמית ימנית ברכבו של כרים ועקרו את הרדיו דיסק שלו. מוסטפא ציין, כי שמע את שמותיהם של סאאד (המערער 1) ועוקבא (המערער 2) בזירת ההתרחשות. לדבריו, המערער 1 איים על כרים ואמר לו "אני אזיין אותך" ואילו המערער 2 "הרביץ לעימאד וגם לאחמד". יתר התוקפים ברחו מהמקום עם בוא המשטרה. בהודעה השלישית (נ/3), מיום 6.1.2013, התייחס מוסטפא למערערים שהגיעו לבית החולים, לאחר שהוא פינה לשם את כרים. לדבריו, הוא זיהה מייד את שניהם, שעה שהם ניגשו למיטתו של כרים, לאחר שהזיזו את הוילון "ושמעו את הרופא אומר כי מצבו של כרים מסוכן". מוסטפא הוסיף, כי השניים ניגשו אליו ודרשו ממנו לבל יערב את המשטרה "אחרת יסתבך העניין לכולם". בהודעה רביעית (נ/4), מיום 6.1.2013, התבקש מוסטפא להסביר מיהו הבחור שעליו הוא הצביע במסדר זיהוי תמונות, ולדבריו מדובר בבחור שניסה לגנוב את רכבו של כרים, ואשר הוציא מתוכו את הרדיו דיסק, שהושלך על-ידו עם הגיעם של השוטרים למקום. מוסטפא הוסיף, כי אינו מכיר את הבחור, אשר הרביץ לכל אחד מהמתלוננים. 8. בית משפט קמא ציין, כי בעדותו בבית המשפט חזר מוצטפא על עיקרי הדברים שמסר בהודעותיו. לדבריו, המערערים וחבריהם שאלו את המתלוננים מי קילל אותם ומיד החלו לתקוף. מוסטפא מסר עוד, כי המערער 1 הוא שתפס אותו בראשו ואילו המערער 2 תפס אותו מאחור. השניים הרפו ממנו לאחר שאמר להם, כי הוא חולה ורק לפני יומיים יצא מבית החולים. לאחר מכן פנו המערערים אל כרים, אך זה הצליח להשתחרר מהם, והלך לכיוון רכבו, שעה שאחד האחרים ניסה לגונבו. לגבי אחמד, מסר מוסטפא כי ראה שמכים אותו אך הוא לא ראה את הדקירה בגבו. אשר לכרים, נמסר על-ידי מוסטפא כי המערער 1 דקר אותו, ומדובר באותו אדם שלחץ את ראשו. כמו כן, הזכירו בזירת האירוע גם את השם עוקבא, והוא יודע לזהות את שני המערערים. 9. מתלונן נוסף הוא אחמד, שהודעותיו במשטרה הוגשו כתחליף לחקירה ראשית. בהודעתו הראשונה (ת/1), מיום 25.1.2012, סיפר אחמד על העימות עם המערערים וחבריהם, שהחל בכך שאחד מהם החל לקלל ולאיים על אחמד, ולאחר שדחף אותו בכתף הפטיר לעברו "אני אזיין את אמא שלך, בני זונות". בשלב כלשהו, הבחין אחמד בשניים מהתוקפים כשהם ניגשים לכרים, כאשר אחד מהם חונק אותו מאחור והשני דוקר אותו באמצעות מברג בחזה. בהמשך, הבין אחמד כי מי שדקר את כרים באמצעות המברג שמו סאאד, הוא המערער 1. לדבריו, אותו אדם ניסה לדקור גם אותו באמצעות המברג אך לא הצליח, ולאחר מכן המערער וחבריו "הפילו אותי לרצפה ונתנו לי מכות ובעיטות". נגד כל המתלוננים הופעלה אלימות, אך מי שהותקפו ונפגעו ביותר הם אחמד וכרים. אחמד הוסיף, כי התוקפים איימו עליהם שלא למסור דבר למשטרה, ולפיכך הם לא התלוננו בפני השוטרים. בהודעתו השנייה (ת/2), מיום 6.1.2013, התייחס אחמד למערערים אשר הגיעו לבית החולים. לדבריו, הוא יודע את שמותיהם לאחר שהשוטרים ביקשו מהם להזדהות באמצעות תעודות זהות. אחמד הוסיף, כי המערערים ניגשו למיטתו בבית החולים, דרשו בשלומו, התנצלו והצטערו על מעשיהם "והתחננו בפניו של קרה כלום". אחמד הבהיר בנוסף, כי במהלך האירוע הוא נפגע בגבו מדקירה שנעשתה על-ידי המערער 1. ביום 1.1.2013, נערך עימות בין אחמד למערער 1, במהלכו הטיח אחמד במערער כי הוא זה שדקר באמצעות מברג את כרים, ולאחר מכן גם אותו. בעימות שנערך באותו יום בין אחמד למערער 2, טען אחמד כי המערער 2 "הוא זה שתפס את כרים בזמן שסאאד דקר אותו". בחקירתו הנגדית חזר אחמד על עיקרי הדברים שמסר בהודעותיו, וציין כי כאשר המשטרה הגיעה, הוא וכרים כבר היו חבולים. הניסיון לגנוב את רכבו של כרים נעשה לאחר שהלה כבר נדקר. 10. גם הודעותיו במשטרה של עימאד, המתלונן הנוסף, הוגשו כתחליף לחקירה ראשית. בהודעתו הראשונה (ת/5), מיום 20.12.2012, שנגבתה בבית החולים "הלל יפה", סיפר עימאד על תחילת האירוע שבמסגרתו החלו המערערים וחבריהם לתקוף את המתלוננים בידיים. הוא לא ראה את שלב הדקירה של אחמד וכרים, למרות שנודע לו בדיעבד כי הם נדקרו. בהודעתו השנייה (ת/6), מיום 26.12.2012, מסר עימאד כי גם הוא ספג מכות, ולא הצליח להגן על עצמו. עימאד חזר וטען כי לא ראה את דקירתם של אחמד וכרים, והדבר התברר לו מאוחר יותר. עימאד סירב לערוך עימות עם המערערים כיוון ש"הוא לא רוצה בעיות". בעקבות האירוע הוא חש מפוחד וחושש להסתובב בחוץ כיוון ש"זה ממש מסוכן מה שקרה שם". 11. בית משפט קמא ציין "כבר בפתח הדברים", כי המתלוננים עשו עליו רושם מהימן וחיובי ביותר, כאשר כל אחד ניסה לשרטט, מנקודת מבטו שלו, את השתלשלות העניינים באופן אותנטי ואמין "ללא הגזמה ומבלי להעצים את חומרת מעשיהם של [המערערים]". בית משפט קמא הוסיף, כי לא נעלמו מעיניו "אי אילו" סתירות או אי דיוקים שנתגלו בעדויותיהם ובהודעותיהם של המתלוננים, אך לא היה בכך כדי לערער את התרשמותו החיובית מעדותם של המתלוננים, מאחר "שהעובדות והפרטים שמסרו לגבי השתלשלות האירוע היו בעיקרם זהים, קוהרנטיים ועיקביים". בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי לא התעורר כל ספק לגבי זיהויים של המערערים שהיו בין התוקפים, לאחר שהם זוהו בשמם, בחזותם החיצונית, ולאחר מכן בהופעתם בבית החולים. בית משפט קמא התייחס לטענת סניגוריהם של המערערים, לפיה התפתחה במקום מריבה בקשר לבחורה שהגיעה עם המתלוננים. נקבע אמנם, כי היתה במקום בחורה יהודיה בשם חלי שהגיעה עם עימאד, אך היא נעלמה מיד עם הגעת המשטרה לזירת האירוע. עימאד עצמו מסר, כי מדובר בבחורה המתגוררת בגבעת אולגה, אותה פגש שלוש פעמים, ואין לו כל פרטים מזהים אודותיה. מאחר שלטענתו הוא ניסה להרחיק את הבחורה מהמקום, לא עלה בידו להבחין בהשתלשלות האירועים שהתפתחה בזירת האירוע. משנשאל עימאד מדוע לא סיפר בחקירתו אודות הבחורה, הוא טען, כי לא ראה בכך כל חשיבות, מאחר שהוא בקושי מכיר אותה ואין לו פרטים מזהים לגביה. עימאד שלל את הטענה כי המריבה החלה בעטייה של אותה בחורה, ולדבריו היא ישבה ברכב ובקושי הספיקה לצאת ממנו, כאשר החלה מסכת התקיפה של המתלוננים. גם יתר המתלוננים לא הזכירו בהודעותיהם במשטרה את דבר נוכחותה של הבחורה, ובית המשפט ציין, כי "המתלוננים לא ששו לנדב מידע לגבי הימצאותה של אותה בחורה באחד הרכבים", וזאת מטעמים שלא הובררו. עם זאת, קבע בית משפט קמא כי הבחורה לא עמדה במרכזו של האירוע האלים, ואף "לא הוכח שפרץ ריב כלשהו על בסיס אותה בחורה". 12. בית משפט קמא התרשם כי המתלוננים חששו מאד מהמערערים וחבריהם, ולפיכך לא מסרו דבר אודות התקיפה לשוטרים שהגיעו למקום וגם בחקירתם במשטרה "ניכר היה כי המתלוננים חוששים מפני [המערערים]". מסיבה זו חששו המתלוננים להעיד בנוכחות המערערים ו"נדרשו מאמצים ושכנועים ממושכים על מנת להפיס את דעתם של המתלוננים ולפוגג את חששם". לגישתו של בית משפט קמא, מדובר בחשש כן ואמיתי של בחורים צעירים "שאינם מורגלים בהתנהלות אלימה ובריונית", אשר חוו מעשה תוקפנות שהסתיים "בדקירתו של אחד מהם ופציעתו של אחר". לסיום חלק זה, חזר בית משפט קמא וקבע, כי "בעדותם בפניי עשו עלי המתלוננים רושם חיובי ושוכנעתי כי הגרסה שהציגו הינה אותנטית ואמיתית ומשקפת נכונה את האירועים נשוא כתב האישום". 13. לעדותם האמינה של המתלוננים נמצאו על-ידי בית משפט קמא חיזוקים רבים, וביניהם: הודעתו של השוטר אופיר אליתים שהגיע למקום והבחין במריבה בין בחורים, בניגוד לטענת המערערים כי לא התפתחה כל תקרית אלימה. כמו כן, הבחין אליתים באחד הבחורים כשהוא משליך פאנל של רדיו דיסק וארנק, דבר המתיישב עם גרסתם של המתלוננים; מהודעתו של שוטר אחר, פתחי חוג'יראת, עולה, כי ביחד עם המערערים היו בחורים נוספים, בניגוד לטענת המערערים, כי הם היו לבדם בזירת האירוע; על קיומם של מעורבים נוספים מלבד המערערים העיד גם השוטר טל מוזס, שמסר כי המערערים שנבדקו על ידו נראו לו שתויים ונמצא במקום בקבוק ויסקי ריק, דבר התומך בדברי חלק מהמתלוננים כי התוקפים היו שתויים; אחיו של כרים מסר כי המערער 1 התקשר לטלפון הסלולארי שלו והביע את צערו על "הבלאגן" וביקש לערוך סולחה. האח שאל את המערער 1 מדוע דקר את אחיו כרים, והלה השיב לו כי הם רבו עם אנשים מטייבה. המערער 1 חזר והתקשר מספר רב של פעמים אל האח "כשבכל פעם היה מביע צער ובוכה", עד שהאח הפסיק לענות לשיחות. בהודעתו במשטרה מסר אחיו של כרים, כי לבקשתו של המערער 1 התקיימה פגישה לקראת עריכת הסולחה, כאשר גם המערער 2 נטל חלק בהתקשרויות ובשיחות בנושא הסולחה, ובהבעת הצער על המעשים. המערערים הכחישו כי שוחחו עם אחיו של כרים או עם מישהו אחר מבני משפחתו, אך מחקרי התקשורת מלמדים כי אכן התקיימו עימו שיחות מרובות ממכשירי הטלפון הניידים של המערערים, מבלי שניתן לכך הסבר של ממש. אם לא די בכך, הרי שבמהלך עדותו בבית המשפט הציג האח את הסכם הסולחה שנמסר למשפחתו על-ידי נציגי המערערים, וגם אם אין בהסכם זה הודאה מפורשת במעשים, ציין בית משפט קמא כי "אילולא התרחש אירוע אלים שבו היו מעורבים [המערערים] לא היו פונים למתלוננים ומבקשים לערוך עמם סולחה". 14. לעומת האמון הרב שניתן בעדותם של המתלוננים, קבע בית משפט קמא כי גרסתם של המערערים בלתי אמינה והיא "רוויה סתירות בנקודות מהותיות ואשר אינה מתיישבת עם הגיון בריא ושכל ישר". בהודעתו במשטרה מיום 27.12.2012 (ת/30) טען המערער 1 כי הגיע עם בן-דודו, המערער 2 לאזור התעשיה חדרה והבחין בקבוצת אנשים "שצריכה עזרה". המערער 1 טען, כי זיהה את אחד מהמתלוננים, בשם כרים, המתגורר בכפר קרע. בהודעות נוספות טען המערער 1 כי אינו מכיר את כרים ובסך הכל הושיט לו עזרה. ומה טיב העזרה שנדרשה, לגרסתו של המערער 1? בהודעה הראשונה מסר כי התבקש לסייע בחיפוש ברכבו של כרים אחר כרטיס אשראי של אביו שנעלם. בהודעה אחרת מסר, כי התבקש לסדר את הרדיו טייפ של כרים. בעדותו בבית המשפט טען, כי ביקש לסייע לכרים אשר "נתקע עם רכבו". לעומת המערער 1, מסר המערער 2 כי משנשאלו המתלוננים אם הם זקוקים לעזרה, הם השיבו בשלילה, ולפיכך הם לא נדרשו להושיט להם כל עזרה, בניגוד לדבריו של המערער 1. בית משפט קמא ציין, כי "לא הובא כל הסבר לפשר הסתירה שנתגלעה בדברים אלה של [המערערים]". בית משפט קמא ציין בנוסף, כי לגרסתו של המערער 1 הוא ישב ברכבו של כרים ולא ראה כי מאן דהוא תוקף או דוקר אותו, טרם הגעת המשטרה למקום. לאחר שאנשי המשטרה עזבו אמר לו כרים, לגרסתו, כי אינו חש בטוב ולפיכך פונה לבית החולים. בית משפט קמא תהא "כיצד אם כן נדקר [כרים] ואימתיי", והוסיף כי למערער 1 לא הייתה כל תשובה לכך. בית משפט קמא ציין, כי הגרסה לפיה היה מצבו של כרים תקין ולפתע פתאום חש ברע וביקש להתפנות לבית החולים, כיוון שאינו מצליח לנשום, היא "גרסה שקרית, אותה אני דוחה בשתי ידיים" שכן "כיצד זה אדם בריא, המבקש עזרה מסאאד לתקן תקלה ברכב, ונראה מתפקד וחיוני, נדקר לפתע תוך שנגרמת לו חבלה משמעותית, מבלי שסאאד שם לב או יודע על כך דבר, הגם שהוא נמצא לצדו". גם גרסתו של המערער 2, שטען כי המתלוננים לא נזקקו לעזרה, כאשר לפתע הוא שמע כי בחור אחד מרגיש לא טוב, נדחתה כבלתי אמינה. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי התנהגותם של המערערים, בהמשכו של האירוע "מטילה עננה כבדה על אמינותם", זאת שכן, מה מצאו המערערים ללוות את כרים לבית החולים, כאשר לצידו של כרים עמדו חבריו. בית משפט קמא ציין בהקשר זה, כי "מהלך זה מעורר פליאה". המערערים הבינו, במהלך עדותם בבית המשפט, כי הגרסה לפיה רצו "לוודא שכרים אינו זקוק לעזרה", אינה הגיונית, אך לא היה להם הסבר של ממש למהלך זה. לסיכום, קבע בית משפט קמא, כי התרשמותו הכללית מעדותם של המערערים ומהגרסאות שהציגו בחקירתם במשטרה ובבית המשפט הייתה שלילית, והם לא זכו לאמונו של בית המשפט. 15. על יסוד הראיות שהוצגו בפניו, קבע בית משפט קמא כי הוכח בפניו, מעבר לכל ספק סביר, כי במהלך האירוע המתואר בכתב האישום, דקר המערער 1 את כרים באמצעות מברג בקדמת בית החזה משמאל, בעוד שהמערער 2 תופס את כרים מאחור "על מנת לאפשר את ביצוע הדקירה". כמו כן נקבע, כי המערערים פצעו את אחמד בעת שניסו לדקור את גבו באמצעות מברג. בנוסף, תקפו המערערים את כל המתלוננים, ואיימו עליהם כמפורט בכתב האישום. המערערים גם הסבו נזקים לרכביהם של המתלוננים, כפי שעולה מהודעותיהם ומלוח הצילומים, ת/27 ו-ת/65. על יסוד התשתית העובדתית שנקבעה לעיל, הורשעו המערערים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. גזר דינו של בית משפט קמא 16. בית משפט קמא קבע, לאחר שעמד על נסיבות ביצוע העבירות על-ידי המערערים, כי מתחם העונש ההולם לכלל העבירות בהן הורשעו המערערים נע בין 18 ל-45 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בבואו לקבוע את עונשם של המערערים בתוך המתחם, ציין בית משפט קמא, כי הם אינם זכאים להקלה הניתנת לנאשמים הנוטלים אחריות ומביעים חרטה על מעשיהם. בית משפט קמא ציין, כי המעשים המיוחסים למערערים הם חמורים ביותר, שעה שהם תקפו ואיימו על המתלוננים, ללא כל התגרות מצידם או היכרות מוקדמת עמם. המערער 1 שרט את אחמד באמצעות מברג בגבו ודקר את כרים בקדמת חזהו, כאשר המערער 2 מחזיק אותו מאחור כדי לאפשר את ביצוע הדקירה. כמו כן, הסבו המערערים נזקים לרכביהם של המתלוננים. נסיבות ביצוע העבירה מצדיקות הטלת עונש ממשי ומרתיע על המערערים. לצד הקולה זקף בית משפט קמא לזכותו של המערער 1 את גילו הצעיר ואת העובדה כי עד להסתבכותו בפרשה זו הוא ניהל אורח חיים נורמטיבי. אשר למערער 2, צויין כי על אף גילו הצעיר הוא הורשע בעבר בעבירות אלימות ופציעה בנסיבות מחמירות, ותלוי מעל לראשו עונש מאסר על תנאי בן 8 חודשים. בית משפט קמא ציין, כי חלקו של המערער 1 באירוע "היה מעט מרכזי יותר" לעומת המערער 2, ואולם לנוכח הרשעותיו הקודמות של המערער 2 וביצוע העבירות כשהוא נתון בפיקוח קצין מבחן, החליט בית משפט קמא להחמיר בעונשו ביחס למערער 1. לאור האמור, השית בית משפט קמא על המערער 1, 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ואילו על המערער 2 הטיל 36 חודשי מאסר בפועל, תוך הפעלת המאסר המותנה כשחציו במצטבר, כך שעונש המאסר הכולל עומד על 40 חודשי מאסר. כמו כן, הושתו על המערערים עונשים נוספים כמפורט בפסקה 3 לעיל. הערעור על הכרעת הדין 17. הודעת הערעור, אשר הוגשה במשותף על-ידי באי כוחם של המערערים, עוה"ד יוסף שרקאוי ואחמד יונס, מכוונת, רובה ככולה, כלפי קביעות מהימנות וממצאי עובדה שנעשו על-ידי בית משפט קמא. על פני כ-30 עמודים פרשו באי כוח המערערים את טענותיהם כלפי קביעותיו וממצאיו של בית משפט קמא, תוך ניתוח מדוקדק ומפורט של עדויות המתלוננים מצד אחד, ושל המערערים מן הצד האחר, משל מדובר בסיכומים לקראת מתן הכרעת דין מטעמה של הערכאה הדיונית. אינני רואה מקום וצורך לפרט בהרחבה את טיעוני המערערים בהקשר זה, ואסתפק בתיאור תמציתי של עיקרי טענותיהם. נטען על-ידי המערערים, כי לא היה מקום ליתן אמון בעדויותיהם של המתלוננים, וזאת בשל תמיהות וסתירות בגרסאותיהם, ואף חשש לתיאום עדויות ביניהם. עוד נטען, כי מדובר בגרסה מגמתית ומתפתחת, כפי שעולה מתוך השוואת הדברים שנמסרו על-ידי המתלוננים בהודעותיהם במשטרה ובעדויותיהם בבית המשפט. כך למשל, לגבי המתלונן כרים נטען, כי הוא סתר את עצמו "אינספור פעמים", ועדותו לגבי זהות התוקפים היתה מגמתית ומתפתחת. כרים העיד כי נדקר באמצעות מברג, אך לטענת המערערים הוא אישר בחקירתו הנגדית כי לא ראה מברג. לפיכך, נטען על-ידי המערערים כי שגה בית משפט קמא משנתן אמון בכרים וזאת "כאשר הסתירות שנפלו בעדותו הנן יורדות לשורשו של עניין". גם לגבי המתלונן מוסטפא נטען, כי עדותו היתה "מגמתית ומתפתחת". לטענת המערערים, מוסטפא סתר את עצמו בעניינים מהותיים "ולא סיפק הסברים המניחים את הדעת לשינוי שחל בגרסאותיו הן במשטרה והן בביהמ"ש". לפיכך, כך נטען, עדותו של מוסטפא "שווה כקליפת השום שאין ליתן לה כל משקל ראייתי". אשר למתלונן אחמד נטען, שלא במפתיע, כי גם עדותו היתה "מגמתית ומתפתחת", וכי הוא סתר את עצמו בעניינים מהותיים. לפיכך, "עסקינן בעד שאינו אמין", אשר מגלה טפח ומסתיר טפחיים. משכך, גם עדותו של אחמד "שווה כקליפת השום שאין ליתן לה כל משקל ראייתי". המתלונן הנוסף הוא עימאד, שגם לגביו נטען כי הוא עד בלתי אמין, שכן הוא הסתיר מבית המשפט כמו גם מחוקריו "עובדות ו/או ראיות מהותיות וקריטיות". הכוונה בעיקר לנוכחותה של הבחורה היהודייה בזירת האירוע, שאותה, כך נטען, הוא ניסה להסתיר. לטענת המערערים, מדובר בעד מתוחכם "שניסה ככל האפשר להרחיק את עצמו מהזירה", ונמנע מלהזכיר שמה של בחורה "ניטראלית" שנכחה באירוע וצפתה במתרחש. לפיכך, אין ליתן לעדותו של עימאד כל משקל. 18. בהתייחס לעדותו של מוחמד, אחיו של כרים, נטען כי אין ליתן אמון בגירסתו אודות השיחות שהתקיימו, כביכול, עם שני המערערים ובעיקר עם המערער 1, שבהם הם הביעו צער על מעשיהם, התנצלו בפני כרים וביקשו לערוך סולחה. לטענת המערערים, מדובר בעד דובר שקר, אשר שינה את גרסאותיו מבלי ליתן לכך כל הסבר. 19. אשר לשוטרי הסיור שהגיעו לזירת האירוע, נטען על-ידי המערערים כי הם לא הבחינו בסימני אלימות על מי מבין הנוכחים, ולא מצאו מברג "זרוק על הרצפה". עוד עולה מעדותם כי היו מספר צעירים שברחו מזירת האירוע וביניהם בחור בשם ראמי פארס, שזהותו ידועה למשטרה. כמו כן, העידו השוטרים כי בקטטה נכחה בחורה מאולגה שלא אותרה, וכי הנוכחים מסרו כי "יש סכסוך בגין מריבה על בחורה". 20. לגבי מהימנותם של המערערים, נטען כי אין מקום להטיל ספק בגרסתם לפיה הם לא היו מעורבים בקטטה, וכי הם לא הכו ולא דקרו איש מבין הנוכחים. לטענת המערערים, גרסתם "היתה עקבית ומהימנה ולא נסתרה או הופרכה או כורסמה על-ידי המאשימה". 21. חלק נכבד בהודעת הערעור הוקדש לטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה בפרשה זו. ובמה דברים אמורים? ראשית, נטען על-ידי המערערים כי ההימנעות ממעצרו של ראמי פארס, אשר זוהה על-ידי שוטרי הסיור כמי שנכח בזירת האירוע, מהווה מחדל חקירה. שנית, מדובר באי איתורה של הבחורה מאולגה, שהיא עדה ניטראלית והיה בכוחה לשפוך אור על ההתרחשויות בזירת האירוע. שלישית, נטען כי המשטרה נמנעה מלערוך חיפוש בזירת האירוע כדי לאסוף ראיות אובייקטיביות ואף לא נטלה טביעות אצבע מרכביהם של המתלוננים, ובכך מנעה מהמערערים להוכיח את חפותם. לבסוף, נטען כי הימנעותה של המשטרה מלערוך מסדרי זיהוי למערערים, ובחירתה לערוך עימותים עם המערערים, מגעת כדי מחדל חקירה בשים לב לעובדה כי לא היתה היכרות מוקדמת בין המתלוננים לבין המערערים. 22. אשר לעונש שהושת על המערערים, נטען כי בית משפט קמא חרג ממדיניות הענישה המקובלת, מבלי שניתן משקל ראוי לנסיבותיהם האישיות של המערערים. נטען על-ידי המערערים, כי יש להעמיד את עונשם על 12 חודשי מאסר בלבד, תוך הפעלת המאסר המותנה שהושת על המערער 2 באופן חופף. עוד נטען, כי יש להורות על ביטול הפיצוי שנפסק לזכות המתלוננים, ולחלופין להקטין את הסכום ולדחות את מועד התשלום עד לתום תקופת המאסר. תגובת המשיבה 23. בעיקרי הטיעון מטעם המשיבה נטען, כי מדובר בערעור המשיג על ממצאי מהימנות וקביעות שבעובדה של הערכאה הדיונית. המשיבה סבורה, כי המערערים לא הציגו כל טעם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים אלה. ביתר פירוט נטען, כי המערערים זוהו על-ידי המתלוננים בזירת האירוע, שעה שהמערערים הזדהו בשמם בפני השוטרים. אין חולק כי שמו של המערער 1 (סאאד) נרשם על-ידי השוטרים, ואילו המערער 2 (עוקבא) הזדהה בעל פה, מאחר שלא נשא עמו תעודת זהות, כפי שעולה מדבריו בחקירה. כמו כן, זוהו המערערים כאשר הגיעו לבית החולים, לטענתם, כדי לדרוש בשלומם של הפצועים. אשר לטענה כי אנשי המשטרה לא הבחינו בסימני דקירה או אלימות בזירת האירוע, הובהר על-ידי המשיבה כי האירוע התרחש בחורף, כאשר כל המעורבים היו לבושים במעילים ובקפוצ'ונים, דבר שהקשה על גילוי סימני הדקירה. רק כאשר כרים הפשיל את חולצתו נתגלה פצע הדקירה, והדבר נעשה על-ידו רק לאחר לכתם של השוטרים מהמקום. עוד נטען, בהקשר זה, כי המערער 1 אישר בעדותו כי כרים אמר שאינו יכול לנשום, ולכן הוא פונה לבית החולים. הדבר מצביע על כך, שאף לגרסתו של המערער 1, "כרים כבר היה חבול בעת שהשוטרים הגיעו לזירה". בהתייחס לנוכחותה של בחורה במקום האירוע, נטען כי בית משפט קמא בחן את הנושא וקבע כי "לא הוכח שפרץ ריב כלשהו סביב אותה בחורה", גם אם היה למתלוננים עניין להסתיר את דבר נוכחותה במקום. המדובר, כך נטען, בממצא עובדתי שאין כל עילה להתערב בו. כזכור, נטען על-ידי המערערים כי יש לראות בעובדה כי אותה בחורה לא אותרה על-ידי אנשי המשטרה משום מחדל חקירה. המשיבה טענה, בהקשר זה, כי עמאד, שעמו הגיעה הבחורה למקום, לא סיפק פרטים מזהים אודותיה, פרט להיותה תושבת גבעת אולגה ששמה חלי. לא היה ברשותו מספר הטלפון שלה, והוא אף לא ידע אם חלי הוא שמה האמיתי. בנסיבות אלה, לא היתה אפשרות למשטרה לאתרה, מה גם שנקבע על-ידי בית משפט קמא כי היא לא היוותה גורם שעמד בבסיס האירוע האלים. אשר לטענה בדבר מחדל חקירה הנעוץ באי איתורו של ראמי פארס, נטען על-ידי המשיבה כי המשטרה לא התעלמה מנוכחותו ואף הוצא צו מעצר נגדו, אך הסתבר כי הוא מצוי בבריחה. מכל מקום, כך נטען, כי אין בכך כדי להשליך על הראיות המלמדות על מעורבותם על של המערערים באירוע ו"אין בעובדה שראמי לא אותר כדי לעורר ספק כלשהו באשמתם של המערערים". לגבי פעולות חקירה שלא בוצעו, לטענת המערערים, נטען על-ידי המשיבה כי השוטר אופיר חזר לזירת האירוע, לאחר הביקור בבית החולים, וחיפש את המברג שבו נעשה שימוש על-ידי המערערים, אך לא הצליח למוצאו. לענין זה, כך נטען, אין השלכה לגבי הרשעתם של המערערים שכן המתלוננים עזבו ראשונים את זירת האירוע, כך שהמערערים יכלו להעלים את המברג, אם רצו בכך. לגבי טביעות האצבע, נטען כי נדגמו טביעות אצבע ממקומות מסויימים ברכבו של כרים, וגם אם לא נמצאה התאמה למי מבין המערערים, אין בכך כדי להועיל להם. נטען, בהקשר זה, כי אין להעדרן של טביעות אצבע כל משמעות ראייתית. זאת, בעיקר משום שאין מחלוקת לגבי נוכחותם של המערערים בזירת האירוע, שעה שהמערער 1 אף אישר כי שהה ברכבו של כרים. כמו כן, לא היה צורך בעריכת מסדרי זיהוי לאחר שהמתלוננים זיהו את המערערים באופן חד משמעי, וטענות המתלוננים הוטחו בפניהם במסגרת העימותים שנערכו עם המערערים. לפיכך, התבקשנו לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש נטען, כי "העונשים שנגזרו ראויים ואינם מצדיקים התערבות". הדיון בערעור 24. ביום 29.5.2014, התקיים בפנינו דיון בערעור, כאשר כל אחד מהמערערים זכה לייצוג נפרד. המערער 1 יוצג בדיון על-ידי עו"ד יוסף שרקאוי, ואילו המערער 2 יוצג על-ידי עו"ד אחמד יונס. עו"ד שרקאוי שם את הדגש בטיעוניו של מחדלי החקירה, וטען כי היה מקום לחקור את ראמי פארס, אשר טרם נעצר, וכן לאתר את הבחורה שנעלמה מזירת האירוע. אשר לטיוטת הסכם הסולחה בין המערערים למתלוננים, טען עו"ד שרקאוי, כי אין לייחס למסמך זה כל חשיבות שכן כל מטרתו היתה לסייע למערערים להשתחרר לחלופת מעצר. אשר לעונשו של המערער 1, נטען על-ידי עו"ד שרקאוי, כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע מתחם ענישה הנע בין 18 ל-45 חודשי מאסר, ובגוזרו על המערער 1, 30 חודשי מאסר. לגישתו של עו"ד שרקאוי, היה מקום ליתן לנסיבותיו האישיות של המערער 1, משקל רב יותר במסגרת גזר הדין. 25. עו"ד יונס, בא כוחו של המערער 2, טען כי השוואת עדויותיהם של המתלוננים מעלה כי קיימים הבדלים משמעותיים ביניהם, ולפיכך אין ליתן אמון בעדותם. המתלוננים התכחשו לקיומה של הבחורה שהיתה במקום, כאשר ברור כי התפתחה מריבה בנוגע לאותה בחורה, מבלי שבית משפט קמא התמודד כראוי עם נושא זה. נטען בנוסף, כי גורמי המשטרה יודעים על קיומו של ראמי פארס, אך לא נעשו מאמצים רציניים כדי לעוצרו. בהתייחס ספציפית למערער 2, נטען על-ידי עו"ד יונס כי לא הוכח כי יש לו קשר לאירועים המתוארים בכתב האישום, ואין לראות בעצם נוכחותו במקום כהוכחה על היותו במעגל הראשון של המבצעים העיקריים. אם אכן נעשה שימוש במברג, כנטען בכתב האישום, גורס עו"ד יונס, כי מדובר במעשה ספונטאני, שאין לקשור אותו אל המערער 2. אשר לעונש, נטען על-ידי עו"ד יונס, כי חלקו של המערער 2 קטן בהרבה מזה של המערער 1, שכן לטענת התביעה הוא זה שדקר במברג הן את כרים והן את אחמד, ולפיכך לא היה מקום לקבוע אותו מתחם ענישה לשניהם, ובודאי שלא היה ראוי להשית עליו עונש חמור יותר. 26. המשיבה, אשר יוצגה בערעור על-ידי עו"ד עדי שגב, מבקשת לדחות את הערעור, בהיותו מכוון נגד ממצאי מהימנות מובהקים וקביעות שבעובדה, אשר נעשו על-ידי הערכאה הדיונית. המשיבה הוסיפה וטענה, כי התווספו לעדויות המתלוננים חיזוקים רבים, ובין היתר מדובר ברצונם של המערערים להגיע לסולחה עם המתלוננים, והשיחות הרבות שהם קיימו עם אחיו של כרים, במסגרתם הם הביעו צער וחרטה על מעשיהם. המערערים עצמם הכחישו את קיומם של השיחות, למרות שמחקרי התקשורת מעידים כי התקיימו שיחות כאלה. אשר לטענתו של עו"ד יונס, כי המערער 2 אינו בגדר מבצע בצוותא, נטען על-ידי המשיבה כי טענה זו עלתה לראשונה במהלך הדיון בערעור, כאשר לא בא זכרה בטיעונים בפני הערכאה קמא וגם לא בהודעת הערעור, ולכן קשה להתייחס ברצינות לטענה מעין זו. לגופו של ענין, נטען כי המערער 2 אחז בכרים, על מנת לאפשר את דקירתו על-ידי המערער 1, וברור מהנסיבות שאין מדובר במעשה ספונטאני, וגם אם כן – עדיין יש לראות את המערער 2 כמבצע בצוותא. בהתייחס לטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה, נטען על-ידי המשיבה, כי ראמי פארס, שהיה בזירת האירוע לא אותר עד כה, אך איש מהמתלוננים אינו טוען כי הוא היה מעורב בשימוש בסכין או במברג, וכי הוא היה הרוח החיה באירוע. אשר לערעור לעניין העונש, ציינה המשיבה, כי תקיפתם הקשה של המתלוננים נעשתה ללא היכרות מוקדמת עמם וללא התגרות מצידם. במהלך האירוע נדקר כרים בחזהו ומדובר בחדירה לקדמת חזהו בעומק של חצי ס"מ, דבר שהצריך את אשפוזו בבית החולים. המשיבה סבורה כי בית משפט קמא איזן כראוי בין שני המערערים, שעה ששם את הדגש על עברו הפלילי של המערער 2 ועל עונש המאסר המותנה שהיה תלוי מעל לראשו. כמו כן, נתן בית משפט קמא משקל לעובדה כי המערער 2 נטל חלק באירוע האלים, כאשר הוא היה נתון תחת צו פיקוח מטעם שירות המבחן. לאור האמור, מבקשת המשיבה לדחות את הערעור על שני חלקיו. דיון והכרעה 27. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעם הצדדים והאזנתי בקשב רב לטיעונים שנשמעו במהלך הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור של שני חלקיו להידחות, וכך אציע לחבריי לפסוק. הערעור על הכרעת הדין 28. ערעור זה נסב, רובו ככולו, על ממצאי מהימנות וקביעות שבעובדה, אשר נעשו על-ידי בית משפט קמא, ואציין כבר עתה, כי לא הוצגה כל עילה המצדיקה את התערבותנו בקביעות אלה. הלכה היא, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת, בשל היתרון האינהרנטי המוקנה לערכאה זו, אשר יכולה להתרשם באורח בלתי אמצעי מן העדים שהופיעו לפניה, מהאופן שבו הם מסרו את עדותם, מהתנהגותם על דוכן העדים, ומשפת גופם. כל אלה, מאפשרים לערכאה הדיונית לתור, באופן מיטבי, אחר "אותות האמת" המתגלות בעדויות (ראו, למשל, ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10.7.2013); ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (16.4.2012); ע"פ 2016/12 לויגזלף נ' מדינת ישראל (30.7.2012); ע"פ 936/14 אברהה נ' מדינת ישראל (31.8.2014)). 29. הכלל, בדבר אי ההתערבות בממצאי מהימנות ועובדה שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית, קנה לו שביתה במשפטנו, ואולם אין מדובר בכלל קטגורי שלא ניתן לסטות ממנו. ברבות הימים, התפתחו לכלל זה חריגים שונים, שבהתקיימם עשויה ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של בית משפט קמא. בע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל, הצביע חברי השופט נ' הנדל על ארבעה חריגים עיקריים לכלל אי ההתערבות: "הראשון - כאשר מתבססים הממצאים על מסמכים בכתב ולא על עדות בעל פה, שכן הן הערכאה המבררת והן ערכאת הערעור מקבלות לפניהן את המסמך כפי שהוא ...; השני - עניינו במקרים בהם ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים טהורים שבהגיון, בנבדל משיקולי התרשמות או מערבוב בין שיקולי התרשמות והיגיון ...; השלישי - מקום בו נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית. טעויות שכאלה עניינן למשל התעלמות מסתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין או התעלמות מגורמים רלבנטיים להערכה של משקל העדות ...; הרביעי – מצב בו הערכאה המבררת מסיקה מסקנות מהעובדות, ובמיוחד כאשר אלה עומדות בליבת הבדיקה של מרכיבי העבירה" (שם, בפסקה 4, וראו גם, ע"פ 8164/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011); ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל (7.12.2009); ע"פ 6399/10 פלוני נ' מדינת ישראל (15.7.2012); ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל (22.10.2010)). אקדים את המאוחר ואציין, כי לא עלה בידי המערערים להצביע על אחד או יותר מבין החריגים המוכרים לכלל אי ההתערבות, ודומה כי בית משפט קמא ניתח כראוי ובאופן מפורט ומנומק את העדויות שבאו לפניו, ובכך בא לידי ביטוי יתרונה של הערכאה המבררת על פני ערכאת הערעור. 30. בית משפט קמא רכש אמון מלא לעדויות המתלוננים בקובעו, כי "כל הארבעה עשו עלי רושם מהימן וחיובי ביותר". בית המשפט לא התעלם מסתירות ואי דיוקים מסוימים שנפלו בעדויות המתלוננים, אך הוסיף וקבע, כי אין מדובר בסתירות היורדות לשורשו של ענין. ועוד ראוי לציין, בהקשר זה, כי סתירות בעדויות בפני עצמן, אינן מונעות מבית המשפט לקבוע ממצאים בהתאם לעדויות אלה, כאמור בסעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (וראו גם, ע"פ 522/71 בחג'אן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 158 (1972); ע"פ 1958/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625 (2004); ע"פ 11235/05 פלוני נ' מדינת ישראל (30.5.2007); ע"פ 6924/12 בעראני נ' מדינת ישראל (29.10.2013)). המתלוננים תיארו את ההתרחשויות, איש איש מנקודת מבטו, וכפי שקבע בית משפט קמא, הם תארו "את השתלשלות האירועים באופן אותנטי ואמין, ללא הגזמה ומבלי להעצים את חומרת מעשיהם של [המערערים]". לכך יש להוסיף, כי עדותם של המתלוננים אינה עומדת לבדה ונמצאו לה חיזוקים ממשיים, כפי שיפורט להלן. עוד ראוי להדגיש, כי לא שמענו מפי המערערים ובאי כוחם כל הסבר מדוע ירצו המתלוננים להפליל את המערערים בביצוע המעשים האלימים, כאשר לא היתה ביניהם כל היכרות מוקדמת, ולא נטען כי היה רקע קודם של סכסוך או עימות שהתגלעו ביניהם בעבר. בית משפט קמא דחה, מכל וכל, את גרסתם של המערערים, לפיה הם לא נטלו חלק בתקיפתם של המתלוננים, וכי כלל לא התרחשו מעשי אלימות במקום. המערערים טענו, כי הגיעו למקום לבדם, אך אין חולק כי היו עימם בחורים נוספים, אשר נמלטו מהמקום עם הגיע המשטרה לזירת האירוע. המערער 1 טען, כי ביקש לסייע למתלוננים, אך הוא הסתבך בשקרים בולטים בנסותו להסביר את טיב הסיוע שהושיט למתלוננים (איתור כרטיס אשראי שנעלם; הרכבת רדיו דיסק ברכב; או נסיון להתניע רכב ש"נתקע"). למרבה המבוכה, המערער 2 גרס כי הם כלל לא התבקשו להושיט עזרה מסוג כלשהו, ולכן לא היה צורך לסייע למתלוננים. למערערים לא היה כל הסבר, כיצד ואימתיי נדקר כרים בחזהו וכיצד נפצע אחמד, שעה שאין חולק כי לשניים נגרמה חבלה כתוצאה משימוש במכשיר חד, באותו פרק זמן שבו שהו המערערים במקום. כמו כן, לא היה הסבר בפי המערערים מדוע החליטו ללוות את כרים לבית החולים, כאשר הובהל על-ידי חבריו הקרובים לקבלת טיפול רפואי. בהעדר קירבה או היכרות בין המערערים למתלוננים, נדרש הסבר של ממש מדוע הטריחו עצמם המערערים לבית החולים, מלבד ההסבר המתבקש, לפיו הם היו מעורבים בפציעתם של כרים ואחמד. בית משפט קמא קבע, כי אין ליתן אמון בגרסתם של המערערים, גרסה שהיתה "רווייה סתירות בנקודות מהותיות ואשר אינה מתיישבת עם היגיון בריא ושכל ישר". בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי "התרשמותי הכללית מעדותם של [המערערים], והגרסאות שהציגו בפניי, היתה שלילית", ואינני סבור כי יש עילה להתערבותנו בהתרשמותו זו של בית משפט קמא. 31. ומכאן לטענות נוספות שעלו במסגרת הערעור. המערערים טענו, כי נפל פגם בזיהויים על-ידי המתלוננים, וכי היה מקום לערוך מסדר זיהוי, כדי לבחון את כושרם של המתלוננים לזהותם, כמי שנטלו חלק באירוע. אין בידי לקבל טענה זו. אין מחלוקת, כי המערערים נכחו בזירת האירוע, שעה שהמתלוננים הותקפו והוכו, ובעת שכרים נדקר בחזהו, ואחמד נפצע בגבו. עולה מהראיות, כי המתלוננים התוודעו לשמם של המערערים, כאשר הם וחבריהם התבקשו להזדהות על-ידי אנשי המשטרה. המערער 1, סאאד, הזדהה באמצעות תעודת זהות, ואין מחלוקת כי שמו עלה ונקלט על-ידי המתלוננים. אשר למערער 1, שלא היתה ברשותו תעודת זהות, אין חולק כי הוא מסר את פרטיו בעל-פה, וכפי שהוא עצמו אישר בחקירתו במשטרה "אני אמרתי להם את הפרטים שלי בעל פה: אני עוקבא סידאווי מערערה בן תמים" (ת/11, ש' 50). הנה כי כן, למתלוננים היתה הזדמנות להתרשם מחזותם החיצונית של המערערים, ובה בשעה להתוודע לשמותיהם. בהמשך, "נתקלו" המתלוננים פעם נוספת במערערים, כאשר זמן קצר לאחר האירוע, הטריחו המערערים עצמם לבית החולים, כך שנוצרה הזדמנות נוספת להבחין בהם מקרוב, ונראה כי שאלת זיהויים כלל לא היתה במחלוקת. חלק מהמתלוננים אף ערכו עימותים עם המערערים במהלכם הם הטיחו בהם את מלוא טענותיהם, ואינני סבור כי, בנסיבות אלה, היה צורך בעריכת מסדר זיהוי. תכליתו של מסדר הזיהוי היא לבדוק, באמצעות מבחן אובייקטיבי מקובל, את יכולת קליטתו ואת כוח זכרונו החזותי של העד המזהה, אך כאשר עצם נוכחותו של החשוד בזירת האירוע, בפרק הזמן הרלבנטי לביצוע העבירה הנטענת, אינה שנויה במחלוקת, כאשר השאלה היחידה נסבה סביב מעשיו והתנהגותו במקום, מה תועלת תצמח מקיומו של מסדר זיהוי? (ראו, בהקשר זה, ע"פ 8939/08 מוזס נ' מדינת ישראל (5.10.2011) בפסקה כ' לחוות דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין, וראו גם, ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל (13.8.2012) בפסקה 84 ו-85 לחוות דעתי; ע"פ 10360/03 שביד נ' מדינת ישראל (2.3.2006) בפסקה 8 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל). ברי, כי בנסיבות המקרה הנדון בפנינו לא היה כל צורך בעריכתו של מסדר זיהוי, מכל סוג שהוא. 32. טענה נוספת שהועלתה על-ידי בא כוחו של המערער 2, היא כי אין להרשיע את המערער 2 בשותפות, כמבצע בצוותא, למעשי האלימות שהתרחשו בזירת האירוע, לרבות לפגיעה ברכושם של המתלוננים. יצוין, כי יש טעם בדברי המשיבה, כי טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת הדיון בערעור, והיא לא נזכרה בטיעונים בבית משפט קמא ואף לא בהודעת הערעור, שהוגשה מטעמם של שני המערערים, וניתן מטעם זה בלבד לדחותה. ואולם, גם לגופו של ענין אין ממש בטענה זו. כפי שהובהר בע"פ 5206/98 עבוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 185 (1998): "המבצעים בצוותא אינם רק אלה המשתתפים בעשיית 'מעשה' העבירה גופו; אלא – נמנה עליהם כל מי ש'נוטל חלק' בביצועה, של העבירה, במובן הרחב של המושג 'ביצוע' ... ההבחנה בין הנמנים עם ה'מעגל הפנימי' – 'המבצעים בצוותא' – לבין הנמנים עם ה'מעגל החיצוני' – 'המסייעים', נעוצה, איפוא, בטיב ואופי מעורבותם בביצוע: אם 'נטלו – חלק – בביצוע' – קרי: אם היה להם תפקיד בביצוע הריהם 'מבצעים בצוותא'; ואילו אם אך 'תרמו' לו מבחוץ – הריהם 'מסייעים' בלבד" (שם, בעמ' 190, וראו גם, ע"פ 6366/98 סולטאן נ' מדינת ישראל (13.10.1999); ע"פ 4720/98 מדינת ישראל נ' כהן (6.7.1999); ע"פ 3/10 אוחנה נ' מדינת ישראל (27.12.2012)). על יסוד העובדות שהוכחו בפני בית משפט קמא, ניתן להגיע בנקל למסקנה, כי המערער 2 נמנה על המעגל הפנימי של מבצעי העבירות, והוא נטל חלק פעיל במעשי האלימות כלפי המתלוננים, ובגרימת הנזק לרכביהם. באירוע הדקירה של כרים, הוא זה שאחז מאחור את המתלונן, ובכך מנע ממנו כל אפשרות להתנגד לנעיצת המברג, על-ידי המערער 1, בקדמת חזהו. כמו כן, נטל המערער 2 חלק פעיל בהכאתם של יתר המתלוננים, וגם אם נניח כי הוא וחברו – המערער 1, לא חיבלו במו ידיהם ברכביהם של המתלוננים, יש לראותם כשותפים מלאים למעשים אלה. לפיכך, יש לראות את המערער 2 כמבצע בצוותא של כלל העבירות שבוצעו באותו אירוע אלים. 34. ומכאן לטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה, שפגעו בהגנתם של המערערים ומנעו מהם, על-פי הטענה, להוכיח את חפותם. כפי שנקבע בע"פ 7546/06 אבו סבית נ' מדינת ישראל (31.10.2007) "עצם קיומם של מחדלי חקירה אינו מהווה טעם מספיק לזיכויו של נאשם ... על בית המשפט לבחון, האם המחדלים הנטענים מעוררים ספק סביר לגבי אשמתו של הנאשם ... השאלה אינה האם אפשר וראוי היה לנקוט בצעדי חקירה נוספים, אלא האם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר" (שם, בפסקה 10 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס; וראו גם: ע"פ 10596/03 כשירוב נ' מדינת ישראל (4.6.2006); ע"פ 4414/05 אבו חטב נ' מדינת ישראל (20.11.2006); ע"פ 5741/98 עלי נ' מדינת ישראל (10.6.1999)). בענייננו, מתמקדת הטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה, בכך שהמשטרה לא עשתה די לשם איתורה של אותה בחורה אלמונית מגבעת אולגה, ולא פעלה בנחרצות לשם מעצרו וחקירתו של ראמי פארס. טענה נוספת הנוגעת להמנעות מעריכת מסדרי זיהוי, נדונה ונדחתה בפסקה 31 לעיל. אשר לבחורה, שהיא, לטענת המערערים, עדה ניטראלית לאירוע, נקבע על-ידי בית משפט קמא כי לא נמסרו פרטים מספיקים על-מנת להביא לאיתורה. לא היו ברשות החוקרים פרטים כגון: כתובתה; שמה המלא; מס' הטלפון שלה, ועוד – ולפיכך, נראה כי האפשרות לאתרה קשה עד מאד, וגם אם ניתן היה לעשות כן, כרוך הדבר בהשקעת משאבים מרובים. זאת ועוד. בית משפט קמא נתן אמון בדבריו של המתלונן עימאד, לפיהם הבחורה נותרה ברכב ועזבה את המקום כבר בשלביו הראשונים של האירוע. כמו כן, קבע בית משפט קמא עובדתית כי התקרית האלימה התפתחה בלא קשר לאותה בחורה, ולפיכך לא היה בעדותה כדי לתרום תרומה ממשית להבנת ההתרחשויות במקום. כאן המקום לחזור ולהזכיר את גרסתם של המערערים, לפיה לא התרחשו מעשי אלימות כלשהם בזירת האירוע, והם עצמם אף לא טענו כי היתה בחורה במקום, שבגינה התפתחו מעשי האלימות. המסקנה המתבקשת היא, כי אין מדובר במחדל חקירה כלל ועיקר, וגם אם נצא מתוך הנחה, כי אכן בפנינו מחדל חקירה – אין בהמנעות מאיתורה וחקירתה של הבחורה כדי לפגוע בהגנתם של המערערים, וזאת בעיקר בשים לב לקו ההגנה בו נקטו. אשר לראמי פארס, אין חולק כי נעשו מאמצים לעוצרו ולהביאו לחקירה, אך לא עלה בידי חוקרי המשטרה לאתרו. בנסיבות אלה, ברי, כי אין לפקוד את הדבר לחובת גורמי החקירה במשטרה. מעבר לכך, לא הוצגה כל ראיה, או אף ראשית ראיה, ממנה ניתן ללמוד על דבר מעורבותו של ראמי פארס באירוע האלים, ובודאי שהוא לא עמד בחזית מעשי האלימות. ככל הנראה, היה מעורב ראמי פארס בנסיון לגנוב את רכבו של כרים, ובהוצאת מכשיר הרדיו דיסק מהרכב. ואולם, אין כל אינדיקציה לכך שהוא נטל חלק פעיל במעשי האלימות ובודאי שאין לייחס לו, לנוכח קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, שימוש בחפץ חד לדקירתו של כרים ולפציעתו של אחמד. לפיכך, גם אם נניח (לצורך הדיון בלבד) כי יש בהתנהלות המשטרה, בעניינו של ראמי פארס, משום מחדל חקירה, אין בכך כדי להעלות או להוריד מבחינתם של המערערים, שכן לא היה בדבריו של פארס – לו נחקר במשטרה – כדי לסייע להם בהגנתם. 35. לבסוף, מן הראוי להתייחס בקצרה לחיזוקים שנמצאו לעדויותיהם של המתלוננים. בית משפט קמא מנה שורה של חיזוקים, ובהם: שקריהם של המערערים; עדויות השוטרים לגבי נוכחות בחורים נוספים במקום האירוע; מציאת בקבוק ריק של משקה אלכוהולי, דבר התומך בטענת המתלוננים כי המערערים וחבריהם היו שתויים; השלכת רדיו דיסק על-ידי אחד מחבריהם של המערערים, ועוד. גם אם ניתן להסתפק בחיזוקים אלה, סבורני כי את החיזוק העיקרי יש למצוא בעדותו של מוחמד, אחיו של המתלונן כרים, אשר סיפר כי המערערים, ובעיקר המערער 1, התקשרו אליו, פעם אחר פעם, והביעו את צערם וחרטתם על מעשיהם, עד כי מוחמד נאלץ לקטוע את הקשר, והפסיק לענות להתקשרויותיהם של המערערים. למרות הכחשתם הגורפת של המערערים, הוכח באמצעות מחקרי התקשורת שנעשו, כי אכן התקיימו שיחות מרובות עם האח, מבלי שניתן הסבר "תמים" לפשר הדבר. זאת ועוד, בפני בית משפט קמא הוצג הסכם סולחה (ת/64) בין המערערים לבין המתלוננים, דבר המחזק באורח מהותי, את גרסתם של המתלוננים, כפי שציין בצדק בית משפט קמא. הטענה כי הדבר הוכן לצורכי שחרורם של המערערים לחלופת מעצר, הינה טענת סרק שמוטב היה אלמלא נטענה. חיזוק נוסף לגרסתם של המתלוננים ניתן למצוא בביקורם התמוה של המערערים בבית החולים, וזאת כביכול, כדי לדרוש בשלומם של הפצועים. כעולה מחומר הראיות, לביקור זה היתה מטרה כפולה: לנסות ולשכנע את קורבנות התקיפה כי הם מיצרים על הפגיעה בהם; ובה בעת, להבהיר ליתר המתלוננים כי מוטב להם שלא לשתף פעולה עם חקירת המשטרה ושלא לסבך אותם בפלילים. 36. סוף דבר, ניתן לקבוע כי הכרעת דינו של בית משפט קמא מבוססת ומנומקת כדבעי, ואציע לחבריי לדחות את הערעור, ככל שהדבר נוגע להרשעתם של המערערים במיוחס להם בכתב האישום. הערעור על חומרת העונש 37. בפתח הדיון בערעור על מידת העונש, נחזור ונזכיר את ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה במקרים דומים, או כאשר מדובר בטעות מהותית שנפלה בגזר הדין (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (18.7.2012); ע"פ 9074/12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (13.6.2013); ע"פ 4568/12 מדינת ישראל נ' סראחין (11.6.2013)). לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים בנוגע לעונשם של המערערים, הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את הערעור על חומרת העונש, וכך אציע לחבריי לעשות. להלן הטעמים העומדים ביסוד עמדתי זו. 38. המערערים הורשעו במגוון רחב של עבירות חמורות, ובכלל זה: חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות, איומים, וחבלה במזיד ברכב. המערערים תקפו את המתלוננים, ללא כל התגרות מצידם, ללא היכרות מוקדמת, ומבלי שהיה סכסוך או עימות ביניהם בעבר. כל המתלוננים הוכו באופן זה או אחר, אך המערערים הגדילו לעשות כאשר דקרו את אחד המתלוננים בחזהו באמצעות מברג, וגרמו לו לחבלה חמורה, ושרטו את גבו של מתלונן אחר וגרמו לפציעתו. כמו כן, חיבלו המערערים וחבריהם במזיד ברכביהם של המתלוננים וגרמו להם לנזקים משמעותיים. 39. מקרה זה מצטרף לשורה ארוכה של אירועים ותקריות, שבהם עניינים של מה בכך מתפתחים לתגרה אלימה, לעיתים תוך כדי שימוש בנשק חם או קר. כפי שציין חברי, השופט א' רובינשטיין "ממקרים רבים שבאו לפנינו עולה, כי יש בני נוער הרואים סכין כמעט כ'אביזר חובה' שעמו נוהגים לצאת מן הבית, משל מדובר היה באחד מאביזרי הלבוש. התנהלות זו, זכתה לכינוי המפוקפק 'תת תרבות הסכין' – ואכן 'תת', שפל המדרגה, יש בו, סכין יש בו, אך תרבות אין בו" (ע"פ 7712/12 פלוני נ' מדינת ישראל (23.5.2013) בפסקה כ"ח). אכן, בענייננו אין מדובר בשימוש בסכין אלא במברג, אך כפי שניתן ללמוד מהחבלה החמורה שנגרמה לכרים, נזקו של המברג אינו שונה מהותית מהנזק הנגרם כתוצאה משימוש בסכין. לא למותר הוא להביא מדברי חברי, השופט נ' הנדל, בע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל (9.5.2010), אשר התייחסו לתופעת האלימות בכלל, ולתופעת הסכינאות בפרט: "האלימות המתפשטת חושפת את החברה במערומיה מדי יום ביומו. האלימות אינה מפלה בין עיר לכפר, בין צפון לדרום, ובין זקן לצעיר. בצוק העיתים אין מנוס מלנהוג במידת החומרה היתרה, יותר משהעבריינים צריכים לכך – הציבור צריך לכך. אחת המטרות המרכזיות של הענישה הפלילית היא כאמור הרתעת עבריינים בכוח 'למען יראו וייראו'. תופעה זו של 'סכינאות' יש להדביר. המסר חייב להיות ברור, למען ידע כל איש ונער כי נטילת סכין כדי לתקוף היא נטילת סיכון – לא רק כלפי הקורבן, אלא גם כלפי העבריין בדמות הטלת ענישה מחמירה. במילים אחרות 'תרבות הסכין' היא תרבות שלא ניתן לגלות כלפיה סבלנות" (שם, בפסקה 5, וראו גם, ע"פ 10580/08 אמר נ' מדינת ישראל (2.2.2010); ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל (29.10.2008)). 40. ככל שמדובר במערער 1, אשר נדון ל-30 חודשי מאסר לריצוי בפועל, נראה כי אין כל חומרה מיוחדת בגזר דינו. המערער 1 היה הרוח החיה בפרשה זו, והוא זה שנעץ את המברג בחזהו של המתלונן כרים, ואף גרם לפציעתו של המתלונן אחמד. בית משפט קמא זקף לזכותו של המערער 1 את גילו הצעיר (הוא יליד שנת 1990); את עברו הנקי; ואת נסיבותיו האישיות, ולפיכך החליט שלא למצות עמו את הדין. בנסיבות הענין, ולנוכח חומרת התנהגותו של המערער 1, נראה כי העונש שהושת עליו הינו ראוי ומאוזן, ואין כל בסיס להקלה נוספת בעונשו. 41. עניינו של המערער 2 מורכב יותר. בית משפט קמא ציין, כי חלקו של המערער 1 באירוע "היה מעט מרכזי יותר ביחס [למערער 2]". למרות זאת, החליט בית משפט קמא לגזור על המערער 2, 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל. זאת, בשל עברו הפלילי של המערער 2, ולנוכח העובדה כי הוא ביצע את המיוחס לו, שעה שהיה נתון בפיקוח קצין מבחן, וכאשר מעל לראשו מרחף עונש מאסר מותנה בן 8 חודשים. ואכן, מסתבר כי ביום 2.1.2012, נגזר דינו של המערער 2 בבית משפט השלום בחדרה (ת"פ 23544-11-09), לאחר שהוא הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירות של החזקת סכין ופציעה של אדם כשהעבריין מזויין. המדובר באירוע שבו דקר המערער 2 את המתלונן, שתי דקירות באמצעות סכין, וגרם לו לחתכים, שבגינם הוא פונה לבית החולים. בית משפט השלום גזר על המערער 2 שישה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, וכן מאסר על תנאי לתקופה של 8 חודשים לבל יעבור, במשך 3 שנים, עבירה של אלימות גופנית או מילולית כלפי הזולת. כמו כן, נקבע כי המערער 2 יעמוד תחת פיקוח קצין מבחן למשך 18 חודשים. את העבירות מושא הערעור ביצוע המערער 2 טרם שחלפה שנה מאז הרשעתו הקודמת. בית משפט קמא סבר, כי בנסיבות אלה, יש להחמיר "מעט יותר" בדינו של המערער 2 ביחס למערער 1, ועל כן גזר עליו, כאמור, 36 חודשי מאסר. אשר לעונש המאסר המותנה, בית משפט קמא החליט להפעילו, כך שמחציתו תצטבר לעונש המוטל והמחצית האחרת תהא חופפת. 42. טענתו של המערער 2 להקלה בעונשו מתבססת, בעיקרו של דבר, על עקרון אחידות הענישה. ברע"פ 7064/12 פנדו נ' מדינת ישראל (14.10.2012) (להלן: עניין פנדו), נקבע, כי "עקרון אחידות הענישה הוא עקרון חשוב בשיטת משפטנו, ומטרתו מניעת ענישה שרירותית והבטחת שוויון מהותי בין נאשמים. מכוחו של עקרון זה, יש להחיל שיקולי ענישה דומים על מי שביצעו עבירות דומות ובאותן נסיבות" (שם, בפסקה 15, וראו גם, ע"פ 4450/11 עספור נ' מדינת ישראל (8.2.2012); ע"פ 1142/11 סדיר נ' מדינת ישראל (8.2.2012); ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל (1.4.2007)). עם זאת, הובהר בפסיקתו של בית משפט זה כי "עקרון אחידות הענישה אינו חזות הכל, וכלל זה אינו קובע, א-פריורית, כי לכל המורשעים באותו סוג של עבירות קיים דין אחד, כלומר, בית המשפט לא ילמד בהכרח, מהעונש שנגזר על פלוני לגבי העונש הראוי לאלמוני – כל מקרה ונסיבותיו הוא, כל נאשם ונסיבותיו הוא" (עניין פנדו בפסקה 16; וראו גם, ע"פ 6672/03 קמינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 441 (2003); ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל פ"ד נג(2) 433 (1999); רע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל (5.5.2009); ע"פ 7125/09 מדינת ישראל נ' מטודי (5.11.2009)). נשאלת השאלה האם צדק בית משפט קמא, במקרה דנן, כאשר איבחן לחומרה את עניינו של המערער 2 מעניינו של המערער 1, הגם שקבע, כי חלקו של האחרון באירוע חמור מעט יותר. לאחר שבחנתי את כלל השיקולים הרלבנטיים בעניינו של המערער 2, הגעתי למסקנה כי גישתו של בית משפט קמא הינה סבירה בנסיבות העניין, גם אם ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת. במילים אחרות, החלטתו של בית משפט קמא מצוייה במתחם שיקול הדעת הנתון לו, ואין מדובר בהתנגשות עם כלל אחידות הענישה או בסטייה מהותית מרמת הענישה הראויה. דומה, כי את האיזון הראוי בין הגורמים הרלבנטיים לעונשו של המערער 2 עשה בית משפט קמא שעה שהפעיל את העונש המותנה, באופן שרק מחציתו תצטבר לעונש שהוטל, כך שהפער שנוצר בין עונשו של המערער 2 לבין עונשו של המערער 1 (10 חודשי מאסר), אינו בלתי סביר ואינו מצדיק את התערבותנו. 43. לסיכום, אציע לחבריי לדחות גם את הערעור על גזר הדין, כך שדין הערעור להידחות על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. אני מסכים לחוות דעת חברי השופט שהם. עיקר הערעור עניינו השגה על קביעות עובדה ומהימנות, ובאלה אין מקום להתערבות, חרף מאמציהם הרבים של הסניגורים המלומדים. ב. אדרש רק בקצרה לסוגיית מחדלי החקירה, השנויה במחלוקת הצדדים. בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (2006) נזדמן לי לומר (פסקה 5), כי "במקרים שבהם נתגלו מחדלים בחקירת המשטרה, בית המשפט צריך לשאול עצמו האם המחדלים האמורים כה חמורים, עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו... על פי אמת מידה זו על בית המשפט להכריע מה המשקל שיש לתת למחדל לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות..."; ולהלן נאמר שם, "בקצרה אעיר, כי השאלה היא ביסודה שאלה של צדק, האם נעשה לנאשם עוול". בנידון דידן, כפי שהסביר חברי, לא כך אירע; הראיות הקיימות וחיזוקיהן די בהן, וגם אילו ראינו בנטען מחדלי חקירה, לא היה בכך כדי להעלות או להוריד; גם, כעולה מדברי חברי, אין הם מחדלים כאלה שבשלהם יש מקום להפחתה בעונש, כפי שיארע לעתים (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ פ"ד נט(6) 776, 831; דעת היחיד של השופט מלצר בע"פ 10715/08 ולס נ' מדינת ישראל (2009); ע"פ 1361/10 זגורי נ' מדינת ישראל, פסקה ק"ה לפסק דיני (2011)). ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט א' שהם ולהערותיו של חברי, השופט א' רובינשטיין. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, כ"ח באלול התשע"ד (‏23.9.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13072870_I03.doc הג+יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il