כליל וקסלר נ. מדינת ישראל

11 1 בבית המשפט העליון רע"פ 7283/23 לפני: כבוד השופט ח' כבוב המבקשת: כליל וקסלר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (כבוד השופטת ר' פרידמן-פלדמן) מיום 13.8.2023 ב-עפמ"ק 010215-09-22 בשם המבקשת: עו"ד רעות שאער בשם המשיבה: עו"ד יערה קליינברגר פסק-דין לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת ר' פרידמן-פלדמן) בעפמ"ק 10215-09-22 מיום 13.08.2023, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על הכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט ע' טאוסיג) בחע"מ 61660-06-21 מיום 11.07.2022, תוך חיובה בהוצאות המשיבה בערעור בסך של 2,500 ש"ח. רקע וההליכים בבתי משפט קמא ביום 01.02.2021 התקיימה הפגנה ברחוב שלומציון המלכה בעיר ירושלים, בסמוך למשרדי הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה (מחוז ירושלים), ובקשר עם תכנית המקודמת על ידי הוועדה. במסגרת ההפגנה הניחו המפגינים מספר אביזרים על הקרקע, כגון מערכת תופים, מערכת הגברה, שולחן מתקפל, מחצלת וכן בריכת גומי מלאה במים, אשר שימשה כמיצג מחאה (להלן יחד: החפצים). ההפגנה תואמה מראש עם מחוז ירושלים במשטרת ישראל, על פי בקשה שהגישה המבקשת ביום 27.01.2021, ובהתאם לרישיון שניתן על ידי מפקד המחוז ביום 01.02.2021 (להלן: הבקשה לקיום ההפגנה). אולם יוער כבר עתה, כי בבקשתה לא ציינה המבקשת כי יש כוונה להניח חפצים במקום, אלא אך ורק לעשות שימוש במגפונים ולהניף שלטים – וביחס לכך ניתן הרישיון כאמור. במהלך ההפגנה הגיע למקום פקח מטעם עיריית ירושלים (להלן: הפקח ו-העירייה). המבקשת, אשר נמנתה כאמור על מארגני ההפגנה, לקחה אחריות על חלקה בארגון ההפגנה ובהנחת החפצים, והפקח רשם לחובתה קנס בסך 475 ש"ח, מכוח סעיף 39(א)(1) לחוק עזר ירושלים (שמירת הסדר והניקיון), התשל"ח-1978 (להלן: חוק העזר), ובקשר עם הנחת החפצים (להלן: הקנס). בשל חשיבותה, תובא להלן לשון סעיף 39(א)(1) לחוק העזר, הקובעת כדלהלן: "מכשול ברחוב 39.(א)(1) לא יניח אדם, לא ישאיר, לא יקים, לא יתלה ולא יטיל ברחוב, לא יבליט מעל לרחוב, ולא ירשה להניח, להשאיר, להקים, לתלות או להטיל ברחוב או להבליט מעל לרחוב, כל דבר, אלא אם דרוש לעשות כן לטעינת הדבר או לפריקתו ותוך כדי פריקתו או טעינתו ולא יותר מן הזמן הסביר הדרוש לכך, אלא אם ניתן לכך היתר בכתב מאת ראש העיריה ובהתאם לתנאי ההיתר". המבקשת ביקשה להישפט בגין הקנס, מכוח סעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, וביום 27.06.2021 הוגש נגדה כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. כעולה מהכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, המחלוקת העובדתית בין הצדדים הייתה מצומצמת עד מאוד. כך, המבקשת התמקדה בטענה לפיה אין כל מקור סמכות אשר התיר לפקח, בשמה של העירייה, ליתן את הקנס. בתוך כך הודגש, כי הסמכות העקרונית לאשר הפגנות ולהתנותן בתנאים, מצויה בידי המשטרה. מעבר לאמור נטען, כי אין מקום לפרשנות המוצעת על ידי העירייה לסעיף 39(א)(1) לחוק העזר – לפיה הנחת כל חפץ וחפץ ברחוב דורשת את אישורו של ראש העירייה; לא כל שכן, כאשר מדובר בחפץ המונח לצורכי מחאה, והמשמש, הלכה למעשה, ככלי להעברת מסר ביקורתי. המבקשת הוסיפה וטענה כי פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם חופש הביטוי והמחאה ופותחת פתח לאכיפה בררנית. לצד כל האמור נטען, כי המבקשת כלל לא הניחה בעצמה את החפצים. המשיבה טענה מצידה, כי הסמכויות לשמור על הסדר ועל הניקיון ברחבי העיר, כמו גם להסיר מכשולים ברחביה, מצויות כולן בידי העירייה, מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות). משכך, ובהתאם ללשונו המפורשת של סעיף 39(א)(1) לחוק העזר, נטען כי הקנס ניתן על ידי הפקח בסמכות. ביום 11.07.2022 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. יצוין, תחילה, כי בית המשפט לעניינים מקומיים מצא כי אף לו טענת המבקשת לפיה לא היא הניחה את החפצים הייתה נכונה, הרי שאין כל חולק על כך שבזמן אמת היא נטלה אחריות על הנחתם, וכן על כך שהיא זו שהגישה את הבקשה לקיום ההפגנה. מעבר לאמור, הודגש, כי במישור העובדתי, אין מחלוקת על כך שהחפצים הונחו ברחוב, ללא קבלת היתר מראש ובכתב מראש העירייה. במישור הסמכות, קבע בית המשפט לעניינים מקומיים כי סעיף 250 לפקודת העיריות מסמיך את העירייה להתקין חוקי עזר לשם ביצוע הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשות מכוח הפקודה. בתוך כך, הפנה בית המשפט לעניינים מקומיים לסעיף 235(3) לפקודה, הקובע כי אחד מתפקידיה של העירייה הוא להסיר מכשולים מהרחוב. סעיפים אלו יחד, כך נקבע, מסמיכים את העירייה להנתקין את חוק העזר וליתן את הקנס. עוד נקבע, כי אין מן הנדרש בענייננו לקבוע קביעה עקרונית בדבר סמכותה של העירייה לדרוש קבלת היתר בגין כל חפץ וחפץ המונח במסגרת הפגנה, אלא רק לקבוע אם החפצים שבהם עסקינן דרשו קבלת היתר. כך נקבע, כי להפגנה דנן "הובאו אביזרים גדולים, לרבות בריכה מלאה מים, שעלולים היו להפריע במרחב הציבורי". יוער, כי בית המשפט לעניינים מקומיים מצא להתייחס גם לנוהל 04.02.15 שהוצא על ידי העירייה ביום 01.08.2011 ושכותרתו היא "קיום מחאות במרחב הציבורי בירושלים" (להלן: הנוהל). הודגש, כי בנוהל נקבע באופן מפורש, כי סמכויות העירייה להסיר "מכשולים במרחב הציבורי [...] חלות גם על הפגנה או הבעת מחאה בדרך אחרת במרחב הציבורי של ירושלים" (סעיף 1.6 לנוהל). הוער, כי "אכן רצוי היה שהנוהל האמור היה מנחה את הציבור (כמו גם את אגף הפיקוח בעירייה) אילו אביזרים מחייבים הוצאות היתר", אך כי לצד זאת, "יש בקושי בירידה לרזולוציה כזאת". בהתאם לכל האמור, הורשעה המבקשת במיוחס לה. להשלמת התמונה יצוין, כי בו ביום נשמעו טיעונים לעונש וכן נגזר על המבקשת עונש קנס מופחת, בסך של 300 ש"ח. ביום 06.09.2022 ערערה המבקשת על הכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים לפני בית משפט קמא, וביום 13.08.2023 ניתן פסק דינו. בפתח דבריו, הדגיש בית משפט קמא כי "ניתן להתרשם מהתמונות [שהוגשו לבית המשפט לעניינים מקומיים – ח' כ'] כי הנחת החפצים יצרה מפגע במקום", וכן הוסף כי המבקשת היא שאחראית להנחתם. במישור הסמכות, קבע בית משפט קמא כי "כפי שציין בית-משפט קמא [בית המשפט לעניינים מקומיים – ח' כ'] בהכרעת דינו, העירייה מוסמכת לפעול מכח סעיף 39(א)(1) לחוק העזר". עוד הודגש, כי עניינה של המבקשת אינו עוסק בחופש הביטוי לבדו, אלא באיזון בינו ובין האינטרס הציבורי. בהתאם לכל האמור, דחה בית משפט קמא את ערעורה של המבקשת תוך חיובה בהוצאות המשיבה בסך של 2,500 ₪, זאת "נוכח מהות הערעור ודחייתו". מכאן הבקשה שלפניי, אשר הוגשה ביום 28.09.2023. בקשת רשות הערעור והשתלשלות ההליכים לאחריה בתמצית, בבקשה שלפניי שבה וחזרה המבקשת על הטענה לפיה העירייה כלל אינה מוסמכת להתנות הנחת חפצים על הקרקע במתן היתר, כאשר אלו מונחים במסגרת הפגנה. בתוך כך נטען, כי הדרישה לקבל היתר פוגעת בחופש הביטוי ובזכות המחאה, ומשכך היא טעונה הסמכה מפורשת. עוד הדגישה המבקשת, כי הסמכות להסדיר את קיומן של הפגנות מצויה בידי משטרת ישראל, מכוח פקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת המשטרה), ולא בידי העירייה. לצד כל האמור נטען, כי אפילו אם בידי העירייה נתונה סמכות להתנות את הנחת החפצים בקבלת היתר, כמו גם לאכוף את חוק העזר, הרי שאכיפתו בענייננו אינה מידתית, ואף לא נעשתה בהתאם להנחיות או קריטריונים. לצד כל האמור, השיגה המבקשת גם על ההוצאות שהושתו עליה על ידי בית משפט קמא. ביום 06.12.2023 הוגשה תשובת המשיבה לבקשה. יוער, בפתח הדברים, כי המשיבה הסכימה לביטול ההוצאות שהוטלו על ידי בית משפט קמא. לגוף הבקשה, סמכה המשיבה את ידה על פסקי הדין של בתי המשפט קמא. המשיבה ביקשה לחדד כי בבקשה שלפניי נדרשת קביעה מצומצמת בלבד, בהתייחס לשאלה האם המבקשת הניחה או לא הניחה את החפצים ברחוב בלא היתר, בניגוד להוראת סעיף 39(א)(1) לחוק העזר. עוד נטען, כי חוק העזר הותקן מכוח הסמכות שניתנה בידי העירייה בפקודת העיריות. בהתייחס למדיניות האכיפה, הפנתה המשיבה לנוהל 04.02.15 שהוצא על ידי העירייה, ואשר הוזכר לעיל. יחד עם זאת, נטען כי מאחר שבענייננו נקבע כי החפצים היוו מכשול והפריעו למשתמשים ברחוב, הרי שכלל אין מקום לדון במדיניות האכיפה בה נוקטת העירייה. בהתאם לכל האמור נטען, כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, מאחר שאין היא עומדת באמות המידה החלות בכגון דא. ביום 28.12.2023 הוריתי לצדדים להגיש לעיון בית המשפט את הבקשה לקיום הפגנה שהגישה המבקשת. לצד זאת, נדרשה התייחסותה של המשיבה לשאלה האם משטרת ישראל מאפשרת לבקש, גם ממנה, היתר להנחת חפץ ברחוב, כמו גם לשאלה האם היתר שכזה מותנה גם בקבלת היתר מאת ראש העירייה, על פי סעיף 39(א)(1) לחוק העזר. כמו כן, נדרשה המשיבה לפרט את אמות המידה למתן היתר להנחת חפץ ברחוב במסגרת הפגנה – זאת, שעה שעל פני הדברים, נוהל 04.02.15 אינו מפרטן. הודעת המשיבה הוגשה ביום 28.01.2024. בהודעה זו הבהירה המשיבה כי משטרת ישראל אינה מוסמכת להתיר הנחת חפצים ברחוב שהנחתם טעונה אישור מטעם העירייה, זאת להבדיל מחפצים המוחזקים על ידי מפגינים (כמו, למשל, שלטים). כמו כן הובהר, כי הגורם בעירייה אשר דן בבקשות אלה הוא האגף לשיפור פני העיר (להלן: אגף שפ"ע או האגף), המצוי באחריות סמנכ"ל העירייה לתפעול. המשיבה הוסיפה וציינה כי מדיניות האגף היא לאפשר, עד כמה שניתן, להציב חפצים במסגרת הפגנה, תוך איזון הזכות לחופש ביטוי אל מול השמירה על הסדר הציבורי ועל המרחב הציבורי. כמו כן, המשיבה ציינה כי השיקולים בהם מתחשבת העירייה בבוחנה בקשות שכאלה הן כדלהלן: "קיומם של אירועים אחרים במקביל באותו מקום, פגיעה בתשתיות, נתוני הרחוב הספציפיים (האם מדובר ברחוב צר או רחב, האם המדרכה ברחוב זה רחבה או צרה) ומידת החסימה שיוצרים האביזרים שמבוקש להציב ברחוב, משך הזמן המבוקש להצבת האביזרים, מידת התנועה ברחוב (תנועה מרובה או מועטה), האם ברחוב עוברת רכבת קלה אם לאו, נגישות למעבר אנשים עם מוגבלות או עם עגלות ילדים וכיו"ב". יודגש, כי כאמור לעיל, מהבקשה לקיום ההפגנה שהגישה המבקשת ביום 27.01.2021, אשר צורפה לראשונה רק כנספח להודעה זו, עולה כי המבקשת כלל לא ביקשה ממשטרת ישראל להניח כל חפץ שהוא במסגרת הבקשה; אלא, אך ציינה כי ייעשה שימוש במגפונים וכי יונפו שלטים. בהמשך הדברים, ביום 29.01.2024, התרתי למבקשת להגיב להודעת המשיבה. בהתאם, ביום 01.02.2024 הוגשה התגובה. בתגובתה זו, חידדה המבקשת כי טענתה העיקרית מופנית נגד עצם הדרישה לקבלת היתר לשם הנחת חפץ, אף כאשר החפץ מונח במסגרת הפגנה. כך, נטען כי עצם הדרישה לפנות מבעוד מועד לעירייה, היא כשלעצמה, מהווה פגיעה בחופש הביטוי, ולכן טעונה הסמכה מפורשת. לצד האמור, נטען כי אמות המידה למתן היתר, אשר נזכרו בהודעת המשיבה, מעולם לא פורסמו וכלל אינן עולות מהוראות הנוהל. דיון והכרעה בראשית הדברים אציין, כי נוכח הסכמת הצדדים בכל הנוגע לסוגיית ההוצאות שהוטלו על המבקשת על ידי בית משפט קמא, מצאתי ליתן רשות ערעור בהתייחס לסוגיה זו, לדון בבקשה כבערעור – ולהורות על ביטול ההוצאות, אשר דומה כי לא היה מקום להטילן (ראו למשל: רע"פ 8777/20 גית נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה – ירושלים (20.12.2020); רע"פ 7215/20 זגורי נ' עריית חולון (03.11.2020)). מכאן, לשאלה העקרונית אותה ביקשה המבקשת לעורר בענייננו, והיא שאלת סמכותה של העירייה להתקין את חוק העזר; ובפרט, האם היא מוסמכת להתנות הנחת חפצים ברחוב במהלך הפגנה. אעיר, כבר עתה, כי לא מצאתי ליתן רשות ערעור בהתייחס לשאלה זו. סמכותה של העירייה להתקין את חוק העזר כתמיד, מלאכת הפרשנות מתחילה בלשון החוק (ראו למשל: בג"ץ 7803/06 אבו ערפה נ' שר הפנים, פסקה 29 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן (13.09.2017)). סעיף 235 לפקודת העיריות, המצוי תחת סימן ב' לפרק השנים עשר לפקודה, שכותרתו "חובותיה של עיריה", קובע כדלהלן: "רחובות 235. בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: (1)  תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב; (2)  תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3)  תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב; [...]" (ההדגשות הוספו – ח' כ'). הווה אומר, על פי סעיף 235(3) לפקודת העיריות –העירייה מחויבת להסיר מכשולים המצויים ברחובות (ראו למשל: עע"ם 3829/04 טויטו נ' עיריית ירושלים, פ"ד נט(4) 769, 776 (2004) (להלן: עניין טויטו); עע"ם 1775/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים, פסקה 25 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה ח' מלצר (24.09.2020) (להלן: עניין בית הנשיא)). לצד סעיף 235 לפקודת העיריות, סעיף 250 לפקודה קובע כך: "הסמכות להתקין חוקי עזר 250. מועצה רשאית להתקין חוקי עזר כדי לאפשר לעיריה ביצוע הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם על פי הפקודה או כל דין אחר או לעזור לה בביצועם, או כדי לדרוש מבעל נכס או מחזיקו לבצע באותו נכס עבודה הנחוצה למטרה האמורה" (ההדגשות הוספו – ח' כ'). סעיף זה מסמיך את העירייה, אם כן, להתקין חוקי עזר שונים לשם מימוש התפקידים והחובות המוטלים עליה מכוח הפקודה, כמו גם מכוח כל דין אחר. עוד יצוין, כי סעיף 254 לפקודת העיריות קובע כי דינו של העובר על הוראת חוק עזר – קנס על סך 3,600 ש"ח. בראי האמור עד כה, נפסק בעבר כי חוק העזר שבמוקד ענייננו, לרבות סעיף 39(א)(1) שבו – הותקן על ידי עיריית ירושלים מתוקף סמכותה בסעיפים 235 ו-250 לפקודת העיריות, ונועד "לשמור על תקינות הרחובות, על ניקיונם ועל זכות המעבר והתנועה החופשיים בהם" (עניין טויטו, בעמוד 776; ראו גם: עניין בית הנשיא, בפסקה 25 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה מלצר; ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156, 160 (1999); רע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 705, 708 (1994)). קביעה זו עולה, אם כן, הן מלשון סעיפים 235 ו-250 לפקודת העיריות, הן מתכליתם. הנה כי כן, פקודת העיריות מסמיכה את העירייה להתקין חוקי עזר לשם שמירה על תקינות הרחובות, כמו גם על ניקיונם ועל המעבר החופשי בהם; על כך, דומה, אין כל חולק. יחד עם זאת, המבקשת ביקשה לעורר את השאלה האם סמכותה זו של העירייה אינה חלה כאשר החפץ מונח ברחוב במסגרת הפגנה או כאמצעי המבטא מסרים המועברים במסגרתה. שאלה זו נדונה והוכרעה זה מכבר על ידי בית משפט זה בעניין טויטו. השופטת א' פרוקצ'יה פסקה שם כי חוק העזר הותקן בסמכות, למטרה ציבורית חשובה וראויה, תוך שהדגישה כי "סמכותה וחובתה של הרשות המקומית להגן על אינטרס הציבור לעשות שימוש ברחובות העיר בלא מפריע ובלא שייחשף למפגע ומטרד" (שם, בעמוד 776). בתוך כך, הדגישה השופטת פרוקצ'יה כי על אף חשיבותה של זכות הביטוי והמחאה – הרי "[ש]אין היא מקנה לאזרח חופש בלתי מוגבל לעשות ברשות הציבור כבתוך שלו ולפגוע אגב כך פגיעה ממשית ממושכת באינטרסים ציבוריים חשובים" (שם, בעמוד 777). השופט א' רובינשטיין הצטרף לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה, תוך שביקש להבחין בין חופש הביטוי והזכות למחאה ובין הדרך שבו מתנהל מאבק חברתי מסוים. כך, הודגש כי ישנן דרכים להביע מחאה אשר "עלולות הן להיות מנוגדות לחוק, ועל-כן אין להשלים עמן" (שם, בעמוד 780). עוד הוסיף והטעים השופט רובינשטיין כי לא יעלה על הדעת "שכל גורם יקבע לעצמו כללי התנהגות ברשות הרבים כדי לבטא מחאתו" (שם, בעמוד 783). יוער, כי עובדות אותו מקרה שונות במידת מה מענייננו, שכן שם דובר במאהל מחאה אשר הוקם ללא היתר, והיה מצוי, משך מספר חודשים, בסמוך לקריית הממשלה. אף על פי כן, העיקרון לפיו חופש הביטוי וההפגנה, לרבות דרכי מימושם, כפופים כולם לשלטון החוק, כמו גם לשמירה על הסדר הציבורי, חלים גם בענייננו; וכפי שנפסק כבר בעבר – "אף שלא ניתן להפריז בחשיבותה, גם הזכות להפגין ככל זכות יסוד אחרת אינה זכות מוחלטת [...] ומשכך יש לאזן בינה ובין אינטרסים חשובים העשויים להתנגש עמה ובהם שלום הציבור ורכושו והצורך לשמור על הסדר והביטחון הציבורי" (בג"ץ 6536/17 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משטרת ישראל, פסקה 18 לחוות דעתה של השופטת א' חיות (08.10.2017)). עוד אעיר, כי לא מצאתי שיש בעובדה כי למשטרת ישראל מוקנות הסמכויות להסדיר את קיומן של "אסיפות ותהלוכות", מכוח סעיפים 90-83 לפקודת המשטרה, כדי לשנות ממסקנתי לפיה העירייה מוסמכת לדרוש היתר להנחת חפצים במסגרת הפגנה, אף אם ההפגנה, כבענייננו, תואמה מראש עם המשטרה. כפי שעולה גם מהודעת המשיבה שהוגשה ביום 28.01.2024 – משטרת ישראל אינה מוסמכת, וממילא אינה דנה, בבקשות להנחת חפצים אשר הנחתם טעונה בהיתר מאת העירייה (ראו: פסקה 18 שלעיל). הנה כי כן, לא עולה כל חשש כי הפונה בבקשה לקבלת היתר להנחת חפץ במסגרת הפגנה – יידרש לפנות לשני גורמים שונים בעניין זה, אשר סמכויותיהם חופפות או משיקות. כמו כן, מהודעת המשיבה מיום 28.01.2024, עולה גם כי לא מתעורר כל חשש לפיו מדיניות העירייה 'מכרסמת' בסמכויות המשטרה, או ההפך. יחד עם זאת, וכפי שהבהירה המשיבה בהודעתה, ישנם מצבים בהם המשטרה תדרוש לקבל היתר או תשית הגבלות בקשר להנפת חפצים מסוימים (להבדיל מהנחתם על הקרקע), כמו גם הגבלות או תנאים נוספים בקשר עם ההפגנה. אשר על כן, מצאתי להעיר כי טוב יעשו העירייה והמשטרה אם יתנו דעתן לקושי הכרוך בצורך אפשרי לפנות למספר גורמים לשם קבלת אישורים שונים בקשר לחפצים בהם נעשה שימוש באותה הפגנה; אשר עלול להכביד במיוחד על הפגנות מעטות משתתפים, כבענייננו. שהלוא, על אף שכאמור לעיל, מהודעת המשיבה מיום 28.01.2024 עולה כי מארגני הפגנה אינם נדרשים לפנות לגורמים שונים בקשר עם הנחת אותם חפצים, הרי שהם עשויים להידרש לפנות גם למשטרת ישראל, בקשר להנפת חפצים מסוימים. סיכום ביניים: סעיף 39(א)(1) לחוק העזר אוסר על הנחת חפץ ברחוב, אלא לשם פריקתו או טעינתו, ללא קבלת היתר מראש ובכתב מאת ראש העירייה. נפסק זה מכבר כי חוק העזר הותקן בסמכות, לשם קידום מטרה ראויה, וכי האיסורים מכוחו חלים גם כאשר הנחת החפץ נועדה לשם מימוש חופש ההפגנה והמחאה. מכאן עולה, כי אין מקום ליתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי' בהתייחס לנקודה זו, שכן אין היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או כל חשש לעיוות דין (ראו, מני רבים: רע"פ 6365/23 קיסרי נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (14.11.2023), והאסמכתאות שם). אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי העירייה עד כה במישור סמכותה של העירייה. מכאן למישור שיקול הדעת. יוזכר, כי המבקשת טענה בהקשר זה כי הענקת הסמכות לדרוש קבלת היתר לשם הנחת חפצים במסגרת הפגנות, עלולה לפתוח פתח "לאכיפה שרירותית ובררנית המכוונת על ידי בעלי אינטרס או בעלי כוח כדי לרסן את חופש הביטוי בניגוד לדין", זאת כלשונה. לא מצאתי ליתן רשות ערעור גם בהתייחס לנקודה זו, משום שלטעמי אין היא מתעוררת בענייננו; זאת מאחר, שכפי שאציין להלן, אין חולק כי התגבשו כלל יסודות העבירה הקבועה בסעיף 39(א)(3), וכן משום שכלל לא נטען כי בענייננו אכיפת חוק העזר הייתה בררנית, בלתי שוויונית או שרירותית. יחד עם זאת, כן מצאתי להעיר בהקשר זה, כי חזקה על העירייה שתפעל לאכיפת חוק העזר, בפרט כאשר האכיפה נעשית במסגרת הפגנה – באופן סביר ושוויוני (ראו: עניין בית הנשיא, בפסקה 39 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה מלצר). קושי מיוחד עלול להתעורר, ככל שאכיפת חוק העזר נעשית במסגרת הפגנה המופנית כלפי העירייה עצמה או מוסדותיה (השוו: בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 308 (1999) (להלן: עניין זקין); עניין בית הנשיא, בפסקה 17 לחוות דעתו של השופט י' אלרון). כפי שצוין גם בעניין טויטו, גם עיריית ירושלים הצהירה בעבר "כי היא ערה ומודעת לחשיבות שבהפגנה ובמחאה של קבוצות אוכלוסיה דווקא מול מוסדות השלטון" (שם, בעמוד 778). אשר על כן, מצופה כי העירייה תנהג באותו האופן, גם כאשר מדובר בהפגנות כלפי העירייה ומוסדותיה, זאת בין היתר, גם מטעמים של מראית פני הצדק. לצד כל זאת, אציין כי העובדה, שכעולה מהודעת המשיבה מיום 28.01.2024, בקשות להנחת חפץ ברחוב נבחנות על ידי אגף שפ"ע (ולא על ידי ראש העירייה עצמו), עשויה לצמצם במידת מה את הקושי המוזכר. עוד מצאתי להעיר, כי יש ממש בטענה שהעלתה המבקשת בתגובתה מיום 01.02.2024, לפיה אמות המידה למתן היתר להנחת חפץ ברחוב, אותן פירטה המשיבה בהודעתה מיום 28.01.2024 – אינן עולות מתוך הוראות הנוהל. כפי שנפסק זה מכבר, "ראוי שרשות עירונית המבקשת להפעיל את סמכויותיה, תדאג לחוקק חקיקת משנה שתפרט את האופן ואת הנוהל שבהם תופעלנה סמכויותיה ולמצער, תקבע הנחיות ברורות וחד-משמעיות המבהירות את אופן הפעלת סמכויותיה" (עניין זקין, בעמוד 310). בענייננו, העירייה אכן התקינה חוק עזר ואף גיבשה ופרסמה נוהל. אולם, דומה כי שני אלה אינם מבהירים מהן אמות המידה לבחינת בקשות להנחת חפצים בעת הפגנה, על אף חשיבותו הרבה של העניין; וכל שקובע הנוהל הוא כי – "לעירייה סמכויות מסוימות לצורך הגנה על אינטרסים ציבוריים שהעירייה מופקדת עליהם [...] בין השאר, הסרת מכשולים במרחב הציבורי, מניעת מטרדים ושמירה על חזות העיר. סמכויות אלה חלות גם על הפגנה או הבעת מחאה בדרך אחרת במרחב הציבורי של ירושלים" (סעיף 1.6 לנוהל). הא ותו לא. אכן, גיבוש הנחיות מינהליות מפורטות חיוני על מנת "להבטיח אחידות שוויוניות, ענייניות וסבירות בהפעלת מדיניותה של הרשות המינהלית", וכן אלו "מהוות אמצעי שבעזרתו מסוגל הציבור לבקר את שיקול הדעת המינהלי, הן במישור המדיניות הכוללת והן בדרך יישומה במקרה הפרטני" (בג"ץ 10907/04 סולדוך נ' עיריית רחובות, פ"ד סד(1) 331, 353 (2010)). אם כן, כבית המשפט לעניינים מקומיים, סבור גם אני, כי מוטב לו תפעל העירייה לתיקון הנוהל, על ידי עיגון אמות המידה שנזכרו בהודעת המשיבה מיום 28.01.2024, הן על דרך הכלל, הן כאשר הנחת החפץ נעשית במסגרת הפגנה. כך, תוכל גם העירייה להגדיר היתרים קבועים להנחת חפצים מסוימים, כפי שעשתה לגבי סככות ואוהלי מחאה (ראו: נספחים 1 ו-3 לנוהל), ודרך כך תפטור גם מארגני הפגנה מהצורך לפנות לאגף שפ"ע בגין כל חפץ וחפץ – קטן כגדול – כפי שהציע גם בית המשפט לעניינים מקומיים (בפסקה 20 להכרעת דינו). מן הכלל אל הפרט כאמור לעיל, דינה של בקשת רשות הערעור, ככל שהיא אינה נוגעת לסוגיית ההוצאות – להידחות בלא מתן רשות ערעור. יחד עם זאת, מצאתי לציין כי גם לגופם של דברים, אין מקום להתערב בפסק הדין קמא, ככל שהדבר אינו נוגע להוצאות. כאמור, אין כל מחלוקת כי החפצים הונחו ללא מתן היתר מראש ובכתב מראש העירייה או מאגף שפ"ע. כמו כן, אין חולק על כך שהמבקשת לא פנתה לעירייה או מי מטעמה לשם קבלת היתר להנחת החפצים, וכפי שעולה מהבקשה לקיום הפגנה שצורפה לראשונה להודעת המשיבה מיום 28.01.2024 – המבקשת אף לא ביקשה מהמשטרה היתר שכזה. כן היא נמנעה מלציין כי יונחו חפצים על הקרקע במסגרת ההפגנה. על כך יש להוסיף כי בית המשפט לעניינים מקומיים קבע, כממצא עובדתי, כי המבקשת היא שאחראית להנחת החפצים במקום. על כל האמור, אוסיף כי בתי המשפט קמא קבעו כי החפצים שהונחו במקום היו חפצים גדולים, אשר יצרו מפגע. המסקנה המתבקשת היא, אם כן – כי התגבשו כלל יסודות העבירה הקבועה בסעיף 39(א)(1) לחוק העזר. סוף דבר בקשת רשות הערעור מתקבלת בחלקה, נוכח הסכמת הצדדים, כאמור בפסקה 21 שלעיל, כך שהריני מורה על ביטול ההוצאות שהוטלו על המבקשת על ידי בית משפט קמא. דין הבקשה לרשות ערעור, בכל הנוגע ליתר רכיבי פסק הדין קמא – להידחות. ניתן היום, ‏א' באדר ב התשפ"ד (‏11.3.2024). ש ו פ ט _________________________ 23072830_C10.docx זפ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1