פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7282/19 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. פלונית עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותר: עו"ד אברהם ברזל פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. עתירה זו מופנית כלפי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 9.9.2019, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים, ונקבע כי זכויות הבעלות בדירה ששימשה למגורי הצדדים (להלן: הדירה) הן של שניהם בחלקים שווים. 2. העותר והמשיבה היו נשואים 16 שנים. במהלך שנות נישואיהם, העניקו הורי העותר לבני הזוג כספים אשר שימשו, בין היתר, אף לקניית הדירה, אם כי הדירה נרשמה על שמו של העותר בלבד. זמן מה לפני פרוץ הסכסוך האחרון בין הצדדים, שבסופו התגרשו, חתמו השניים על הסכם בו נקבע כי העותר מעביר את מחצית מהזכויות בדירה למשיבה, וזאת ללא תמורה (להלן: הסכם ההעברה). עקב הסכסוך שפרץ בין הצדדים לאחר מכן, לא הושלם הליך רישום העברת הזכויות כאמור בהתאם להסכם. 3. לאחר הגירושין, הגישה המשיבה תביעה לבית הדין האזורי בירושלים, ובה עתרה, בין היתר, להצהרה על זכויותיה במחצית מהזכויות בדירה, וזאת בהתבסס על הסכם ההעברה. העותר טען בתגובה כי הוא חזר בו מהסכמתו להעניק למשיבה מחצית מהדירה במתנה, וכי היא אינה בעלת זכויות בה. בית הדין האזורי (בדעת רוב) דחה את תביעת המשיבה, וקבע כי הדירה היא בבעלות העותר בלבד. 4. ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית הדין האזורי התקבל, כאמור. בית הדין הגדול קבע כי אין ספק שעצם כריתת הסכם ההעברה מוכיחה את כוונת השיתוף בדירה בעת כריתתו. כן נקבע כי משנתגבשה כוונת שיתוף כאמור, אין לייחס משמעות לעובדה שהסכסוך פרץ זמן קצר לאחריה, שכן הקניין של המשיבה בדירה השתכלל זה מכבר, עם החתימה על הסכם ההעברה ושוב אינו בטל. למעלה מן הצורך, הוער עוד כי משך הנישואין (13 שנה עד פרוץ הסכסוך בין הצדדים) והתמיכה הכלכלית הקבועה שנתנה מצד הורי העותר לשניהם, יש בהם כדי לחזק את ההנחה בדבר כוונת שיתוף. בית הדין הגדול הוסיף כי על-פי הפסיקה המחייבת ועל-פי החוק, הגם שכוונת השיתוף אינה באה בהכרח לידי ביטוי ברישומה במרשם המקרקעין או במרשם אחר, הרי שהיא יוצרת זכות קניינית לבן הזוג שהנכס אינו רשום על שמו. לנוכח האמור, נפסק כי הבעלות בדירה היא של שני הצדדים בחלקים שווים, וכי בית הדין הגדול יחתום על פסיקתא שבאמצעותה יוסדר רישומה של הדירה בהתאם לאמור. 5. בעתירתו טוען העותר כי בית הדין הגדול שגה בקביעותיו. נטען כי הדירה אינה נכס בר איזון, וכי הסכם ההעברה נחתם בטעות ובהטעיה ובוטל כדין. עוד נטען כי קביעותיו של בית הדין הגדול מנוגדות לדין ולפסיקה בדבר כוונת שיתוף וכן מנוגדים לדיני החוזים, דיני המתנה ודיני המקרקעין. לטענת העותר, בית הדין הגדול לא צריך היה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, ומשכך אף לא היה צריך לקבל את הערעור. 6. העותר ביקש עוד כי יינתן צו ביניים המורה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית הדין הגדול עד להכרעה סופית בעתירה. 7. לאחר העיון בעתירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים, באשר היא אינה נכנסת לגדר המקרים החריגים בהם יתערב בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הרבניים (ראו לדוגמה: בג"ץ 5803/19 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (15.9.2019)). טענותיו של העותר הן טענות ערעוריות במהותן הנטועות כולן בעניינם הפרטני של הצדדים, וכבר נפסק לא אחת כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקותיו של בתי הדין הרבניים (בג"ץ 3394/18 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 6 (2.5.2018)). טענות העותר נדונו על-ידי שתי ערכאות שיפוטיות, ולא מצאתי עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. סוף דבר: העתירה נדחית. מאחר ולא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ז' בחשון התש"ף (‏5.11.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19072820_R01.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1