רחמים שמואל נ. עיריית רעננה

פסק-דין בתיק עע"מ 728/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 728/17 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם כבוד השופט י' אלרון המערערים: 1. רחמים שמואל 2. רמי לבנת נ ג ד המשיבה: עיריית רעננה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בת"צ 17527-11-11 מיום 1.1.2017 שניתן על-ידי כבוד השופטת מ' נד"ב תאריך הישיבה: א' בשבט התשע"ח (17.1.2018) בשם המערערים: עו"ד רועי נחום; עו"ד אסף זמיר בשם המשיבה: עו"ד אילנה בראף-שניר; עו"ד לימור דניאלי שוסטר פסק-דין השופט נ' סולברג: במוקד הערעור: מחלוקת על תחולת הלכת אספיאדה. 1. ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת מ' נד"ב) בת"צ 17527-11-11 מיום 1.1.2017, בגדרו נדחו שתי תובענות יצוגיות, בהסתמך על האמור בעע"ם 6685/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.2016) (להלן: עניין אספיאדה). רקע 2. בסעיף 9.1 לצו הארנונה של עיריית רעננה לשנת 2011, מוגדר "שטח נכס המשמש למגורים" כדלקמן: "שטח נכס המשמש למגורים כולל כל השטח שבתוך הדירה (עם קירות חוץ ופנים) וכן כל שטח מקורה הצמוד לדירה או שאינו צמוד לה אולם משמש את המחזיק בדירה, לרבות חדרי כניסה, חדר מדרגות, פרוזדורים, מטבח, הול, אמבטיה, מקלחת, חדרי שרות, מרפסות מקורות, מוסכים לחנייה ומקלט [להלן: הכלל – נ' ס']. שטח מקורה אחר, שאינו סגור משלושה צדדים לא יכלל בשטח הדירה" [להלן: החריג; ההדגשה הוספה – נ' ס']. 3. המערערים, תושבי רעננה, הגישו שתי תובענות יצוגיות, הדיון בהן אוחד (להלן: התובענות הייצוגיות), ועניינן בשטחים מקורים הצמודים לדירה או שאינם צמודים לה, אך משמשים את המחזיק בה; ואשר אינם סגורים משלושה צדדים. בעוד המערערים סברו כי שטחים מעין אלה מוחרגים מ"שטח נכס המשמש למגורים", טענה העירייה כי החריג חל במה שנוגע לשטח 'אחר' בלבד – משמע, שטח אשר אינו נכלל בהגדרה הרחבה שבכלל. ביום 19.6.2013 אישר בית המשפט המחוזי את התובענות הייצוגיות וקבע כי הן מעוררות שאלה משפטית מהותית אודות פרשנותה של המילה "אחר": אם היא מוסבת אל הכלל, ולפיכך יש לפרש את החריג כחל על שטח אחר מן השטחים המפורטים בכלל; או שמא עסקינן בשטח שאמנם נכלל בכלל, אך הוא אחר במובן זה שהוא אינו סגור משלושה צדדים. נוסף על כך, דחה בית המשפט המחוזי את טענת העירייה כי הסמכות לדון בסוגיה האמורה מסורה למנהל הארנונה, וקבע כי חרף האמור בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: החוק), מצדיק אופיה המשפטי של הסוגיה את בירורה בבית המשפט (להלן גם: החלטת האישור). 4. ביני לביני, הושלם הליך ההוכחות בבית המשפט המחוזי, וביום 19.6.2016 הגישו הצדדים את סיכומיהם. כחודשיים לאחר מכן, ביום 16.8.2016 – 3 שנים ויותר לאחר אישור התובענות הייצוגיות – ניתן בבית משפט זה פסק הדין בעניין אספיאדה. הלכת אספיאדה 5. בעניין אספיאדה נדון ערעור על פסק דין, בגדרו התקבלה תובענה יצוגית שהגישו מכוני יופי בתל אביב. ביסוד התובענה עמדה שאלת סיווגם של המכונים על-פי צו הארנונה של עיריית תל אביב-יפו – האם הם "בתי מלאכה ומפעלי תעשיה" שעליהם הוחל תעריף מיוחד, או שהם באים בגדר הסיווג השיורי של "בניינים שאינם משמשים למגורים". בית המשפט (השופטת ד' ברק-ארז, בהסכמת הנשיאה דאז מ' נאור, ונגד דעתה החולקת של השופטת (כתוארה אז) א' חיות) קיבל את הערעור, וקבע כי "על דרך הכלל, לא ניתן לברר טענות הנוגעות לסיווג נכסים לצורכי ארנונה במתכונת של תובענה ייצוגית מחמת קיומו של מסלול סטטוטורי חלופי שנקבע בדין לצורך כך" (פסקה 17). עוד צוין שם, כי עילות ההשגה המנויות בסעיף 3(א) לחוק הן בעלות אופי עובדתי-פרטני, ולפיכך יש לבררן בהליך ההשגה הקבוע בחוק – לפני אנשי מקצוע העוסקים בתחומים הרלבנטיים, ובאופן יעיל, מהיר וזול (פסקה 22). אשר על כן נפסק, כי בהעדר עילת תביעה אישית לתובע מייצג, אשר תביעתו מבוססת על עילה מן העילות שבסעיף 3(א) לחוק, אין מקום לאפשר את הגשתה של תובענה יצוגית. עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי 6. לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות לטעון לגבי תחולתה של הלכת אספיאדה בעניינם, קבע בית המשפט המחוזי כי היא אכן חלה בנדון דידן, והורה על דחיית התובענות. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע כי המחלוקת העומדת בבסיס התובענות הייצוגיות היא מחלוקת לגבי "גודל הנכס" (כאמור בסעיף 3(א)(2) לחוק), שכן אם תתקבלנה התובענות ויקבע כי השטחים המקורים הנדונים נכללים בחריג, תידרש העירייה לגרעם מהשטח החייב בארנונה. אף שלדעת בית המשפט המחוזי התובענות הייצוגיות אכן מעוררות שאלה משפטית בעלת השלכות רוחב, נקבע כי אין בהן "חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת" המצדיקה 'עקיפה' של מסלול ההשגה הסטטוטורי. עיקרי טענות הצדדים בערעור 7. המערערים טוענים, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי הלכת אספיאדה חלה בעניינם, שכן תובענותיהם אינן עוסקות באחת מהעילות שבסעיף 3(א) לחוק. המערערים אינם חולקים על המדידות שביצעה העירייה, אף לא על היותו של שטח זה או אחר מקורה או תחום בשלושה קירות. המחלוקת דנן, כך נטען, היא משפטית גרידא, ועניינה בחוקיות גביית הארנונה ובפרשנות צו הארנונה לשנת 2011, שאותו מחילה העירייה באופן שגוי לגבי כל הנכסים שבשטחה. גם למעשה, טוענים המערערים, כי הדיון בתובענות לא דרש בירור עובדתי, וכי הליך ההוכחות שהתקיים בבית המשפט המחוזי נועד לבירור טענת העירייה כי מאז ומעולם נגבתה ארנונה על-פי פרשנותה-שלה. זאת, חרף טענת המערערים כי אין בכך צורך לאור אופייה המשפטי של המחלוקת. לחלופין טוענים המערערים, כי אף אם תובענותיהם אכן נכללות בגדר העילות שבסעיף 3(א) לחוק, הרי שחשיבותן הציבורית, השלכותיהן על נישומים רבים, כמו גם שיקולי יעילות וצדק, מצדיקים את בירורן בבית המשפט המחוזי. 8. מנגד, סומכת העירייה את ידיה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי התובענות הייצוגיות מבוססות על העילות שבסעיף 3(א)(2) לחוק, ועל כן יש לבררן בהתאם להליך ההשגה הסטטוטורי. חיזוק לטענתה זו מוצאת העירייה בהליך ההוכחות אשר נוהל בבית המשפט המחוזי ובהכרעות סותרות של ועדת הערר לגבי הסוגיה הפרשנית הנדונה. לשיטת העירייה אפוא, יש צורך בבירור עובדתי ופרטני של כל חיוב וחיוב. עוד ציינה העירייה, כי המערער 2 הגיש השגה וערר כחוק, וכי ערעורו על החלטת ועדת הערר תלוי ועומד בבית המשפט לעניינים מינהליים. במענה לכך טוענים המערערים כי המערער 2 סבר שנפלה טעות פרטנית בשומת הארנונה שלו, ולפיכך פעל בתחילה בדרך של השגה לפני מנהל הארנונה. כמו כן נטען, כי הדיון בערעור שהוגש לבית המשפט לעניינים מינהליים עוכב בהסכמה עד להכרעה בתובענות הייצוגיות, וכי אין בו כדי לפגוע בזכותו של המערער 2 להגישן. דיון והכרעה 9. נתתי דעתי על טענות ב"כ הצדדים לפנינו, בכתב ובעל-פה, קראתי ושבתי וקראתי את פסק הדין בעניין אספיאדה. אחר הדברים האלה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. אבאר את דברַי. השגה, ערר וערעור – על מסלול ההשגה הסטטוטורי 10. בשנת 1976 נחקק חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), ובו סעיף 3 המתווה את הדרך להשגה על הודעת תשלום ארנונה. מבין עילות ההשגה המנויות בסעיף 3(א) לחוק, הרלבנטיות לענייננו הן אלו שבסעיף 3(א)(2). זו לשונו: "מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: ... (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו". עוד נקבע בחוק, כי "הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי... לערור עליה לפני ועדת ערר", וכי על החלטתה של ועדת הערר ניתן לערער בבית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 6 לחוק). אם כן, אין ניתן להגיש עתירה 'רגילה' המבוססת על העילות שבסעיף 3(א) לחוק. חלף זאת, מורנו המחוקק כי יש להקדים ולפנות אל מנהל הארנונה ואל ועדת הערר. רק לאחריהם תגיע השעה לפנות לבית המשפט. 11. רבות דובר על יתרונות הדיון בטריבונלים יחודיים – כך בכלל, וכך בפרט – בכל הנוגע לענייני ארנונה. השיקולים המצדדים בהפניית נישומים אל מסלול ההשגה הסטטוטורי מתמצים בשניים – מומחיות ויעילות. ראשית, עילות ההשגה המנויות בסעיף 3(א) לחוק הן בעלות אופי עובדתי, ופעמים רבות מחייב בירורן בחינה פרטנית של הנכס הנדון – השימוש שנעשה בו, מידותיו, וכיוצא באלה. לפיכך, סבר המחוקק כי מן הראוי שהעילות האמורות תתבררנה על-ידי אנשי מקצוע, הללו בקיאים ורגילים בתחומים הרלבנטיים לבחינתן. כאלה הם לרוב, היושבים בוועדות הערר, ומכאן עדיפותם (עניין אספיאדה, בפסקאות 22-21; ע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עיריית בני ברק, פסקה ו(3) (30.8.2006); ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 780-779 (2002) (להלן: עניין ט.ט. טכנולוגיה); עע"ם 9530/05 ריבוע כחול - ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה, פסקה ל(1) (16.1.2008)). 12. שנית, "סדרי הדין הגמישים ומאפיינים ייחודיים נוספים של הליכי ההשגה והערר מאפשרים לקיים הליך יעיל, זול ומהיר, באופן יחסי" (עניין אספיאדה, בפסקה 22). גם העומס המוטל על כתפיהם של בתי המשפט לעניינים מינהליים – יפחת (שם). לא בכדי קבע אפוא בית משפט זה כי בבואנו לפרש את סמכותו של מנהל הארנונה לפי סעיף 3(א) לחוק, שומה עלינו לנקוט בדרך של פרשנות מרחיבה ונדיבה (בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מב(3) 441, 446 (1988); רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 494-493 (2000); לסקירת הגישות השונות בנדון ראו גם הנריק רוסטוביץ, משה וקנין, נורית לב ורונית כהן כספי ארנונה עירונית 1334-1329 (התשס"ח)). 13. אולם, "אין לומר כי דרכו של האזרח חסומה לחלוטין אף כאשר מדובר בטענות המנויות בסעיף 3(א)(1), 3(א)(2), 3(א)(4) לחוק" (רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ, פסקה 8 (3.6.2008) (להלן: עניין גיא לוי)). חרף האמור בסעיף 3(א), ובמצבים חריגים בלבד, יהיה בית המשפט מוסמך לדון בעתירות בעלות חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת, אף אם לא קדמו להן השגה וערר כחוק (ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478, 481 (1997); רע"א 10643/02‏ חבס ח.צ. פיתוח 1993 בע"מ נ' עיריית הרצליה, פסקה 10 (14.5.2006); ע"א 1666/04 הנסון מוצרי מחצבה (ישראל) בע"מ נ' מועצה אזורית משגב, פסקה 7 (3.9.2006)). באופן דומה התייחסה הפסיקה גם לעתירות המעוררות שאלה משפטית מובהקת אשר טרם הוכרעה (עע"ם 259/05 שי נ' עירית נצרת עלית, פסקה 6 (6.11.2011)). 14. למעשה, אחת ההצדקות שניתנה מלכתחילה למסלול ההשגה שבחוק, היא גם ההצדקה לחריגה הימנו. אמנם נכון, מנהל הארנונה וועדת הערר מחזיקים ביתרון על פני בית המשפט לעניינים מינהליים במה שנוגע לברור עובדתי-פרטני של העילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק; אך לא כך כאשר בשאלות משפטיות עסקינן. האוטוריטה המקצועית בשאלות מעין אלה, היא הערכאה השיפוטית, ומן הראוי כי היא זו שתכריע בהן (ראו עע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש, פסקה 9 (5.9.2005); יש לציין אמנם, כי בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 1/2012 הנחיות לעניין דרך מינויין ופעולתן של ועדות הערר לארנונה (31.1.2012) נקבע כי ליו"ר ועדת הערר ימונה אדם הכשיר להתמנות לשופט בית משפט שלום. על כל פנים, מומחיותה של ועדת הערר, כגוף, עודנה ממוקדת בתחומים שמחוץ לשדה המשפטי). 15. על רקע האמור, נקבע בעניין אספיאדה כי הכללים דלעיל חלים גם בכל הנוגע לתובענות יצוגיות, שכן "ברי כי קבוצה של נישומים אינה יכולה להגיש תובענה בנסיבות שבהן יחידי הקבוצה לא יכלו לעשות כן". ודוק: זהו החידוש שבעניין אספיאדה, לא יותר ולא פחות. מן הכלל אל הפרט 16. להלן אחלק את הדיון לשלושה: בשלב הראשון, נבחן האם עילות התביעה האישיות של המערערים הן מהעילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק. במידה ושאלה זו תֵענה בחיוב, נפנה לשלב השני, ובו בחינת החריג למסלול ההשגה הסטטוטורי (פסקה 13 לעיל). רק לאחר שנעבור את השלב הראשון והשני, ואם יהיה בהם כדי ללמדנו כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בעילת התביעה שבבסיס התובענות הייצוגיות, או אז נבוא אל השלב השלישי, ונבחן מהי נפקותה של הפסיקה בעניין אספיאדה לענייננו. נפנה אפוא לדון בדברים כסדרם, ראשון – ראשון, ואחרון – אחרון. 17. האם טענות המערערים נגד שומת הארנונה הן טענות אודות "טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו"? בית המשפט המחוזי קבע כי עניין לנו בטענות לגבי גודל הנכס, ואילו העירייה טענה כי המחלוקת נסובה גם על סוג הנכס והשימוש בו. גבי דידי, טענות המערערים אינן ממין העילות שבסעיף 3(א)(2) לחוק – העילות אשר לגביהן הודגש חזור והדגש בפסיקה אופיין העובדתי-פרטני, והמומחיות הנדרשת לבחינתן. בענייננו-אנו, המחלוקת היא משפטית, ואיננה עובדתית כלל וכלל, גם אין רבותא בבחינה פרטנית של כל דירה ודירה. למעשה, הצדדים אינם חלוקים בשאלה האם שטח זה או אחר מן השטחים שבמחלוקת הוא "שטח מקורה", אם הוא "צמוד לדירה", "משמש את המחזיק בדירה", או "אינו סגור משלושה צדדים". כמו כן, אין זה מעניינן של התובענות הייצוגיות אם בדירה מסוימת מהווה השטח המקורה האמור "מרפסת מקורה", "מוסך לחניה" או "הול", אם לאו; גם המדידות שביצעה העירייה אינן שנויות במחלוקת. 18. העובדות מוסכמות אפוא – הן סיווגם של השטחים הנדונים, הן גודלם, הן השימוש שנעשה בהם. כל שיש בה במחלוקת שלפנינו הוא המשמעות המשפטית של אותן עובדות מוסכמות; הא ותו לא. כך, חלוקים ביניהם הצדדים בשאלה האם שטח שהוא מקורה, צמוד לדירה או משמש את המחזיק בה, ואינו סגור משלושה צדדים – נכלל בכלל או בחריג; האם 'חדר כניסה' שכזה – אשר אין עוררין על כי שם 'חדר כניסה' יקרא עליו – יכול להחשב לשטח 'אחר' כמשמעו בחריג, או שמא גם אם הוא אינו סגור משלושה צדדים יחול עליו הכלל. מטבע הדברים, תשפיע ההכרעה בסוגיה הפרשנית האמורה גם על גודל הנכס שבגינו תשולם הארנונה. עם זאת, יש להדגיש כי השפעה זו תבוא לידי ביטוי במישור המשפטי בלבד – 'גודל הנכס' במשמעותו המשפטית, כשטח בר-חיוב, הוא שיגדל או יקטן; לא 'גודל הנכס' בפועל. 19. לא נעלמו מעינַי ניסיונותיה של העירייה לשוות אופי עובדתי-פרטני למחלוקת העומדת בבסיס התובענות הייצוגיות, תוך הפנייה להליך ההוכחות שנוהל בבית המשפט המחוזי. ברם, בחינה של ההליך שהתנהל מעלה כי לא 'כצעקתה'. עוד בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.6.2013 נקבע כי "השאלה המשותפת לחברי הקבוצה היא פרשנות סעיף 9.1 בצו הארנונה של המשיבה – ארנונה כללית לשנת 2011". העירייה מצִדה עמדה על דרישתה להוכיח כי היא "לא שינתה את מדיניותה ופרשנותה לצו הארנונה במשך השנים" (ראו הודעתה מיום 7.7.2014), ולשם כך נועד הליך ההוכחות. דומני, כי דווקא עמידתה של העירייה על טענה זו, מעידה ביתר שאת על אופיין המשפטי של התובענות הייצוגיות. צא ולמד, מהו דיון על אודות הפרשנות שניתנה לצו הארנונה לאורך השנים, אם לא בחינת תכליתו הסובייקטיבית (ראו בהקשר זה פסקאות 21 ו-46-45 לסיכומי העירייה). עוד יובהר, כי גם אם טענו המערערים אי-אילו טענות עובדתיות לגבי דירותיהם-שלהם או לגבי חבר מחברי הקבוצה, הרי שאין לטענות אלו מקום בתובענות הייצוגיות דנן. לאחר שתוכרענה התובענות, בין כך ובין כך, ואם יחפוץ מי מחברי הקבוצה, שמורה לו הזכות להשיג על סיווג השטח המקורה שבדירתו, או על המדידות שנעשו בה – הכל בהתאם לאמור בסעיף 3(א) לחוק. 20. התובענות הייצוגיות אינן באות אפוא בגדרי סעיף 3(א), אין בהן מן העילות העובדתיות המנויות בו – לא סוג, לא גודל ולא שימוש. אף אם היו המערערים מגישים את תובענותיהם אלה במסגרת של עתירה 'רגילה', היה בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בה, וממילא נתונה בידו הסמכות להכריע בתובענות הייצוגיות. 21. כעקרון, ניתן היה לעצור בשלב זה, שכן די בקביעה כי סעיף 3(א) לחוק איננו חל בעניין שלפנינו, על מנת להעתר לערעור. אף על-פי כן, למעלה מן הצורך, אבחן את השלבים הנוספים בעקבות הפסיקה בעניין אספיאדה. 22. האם יש בתובענות הייצוגיות 'חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת' המצדיקה את בחינתן בבית המשפט? לכך אשיב בחיוב, ממספר טעמים. ראשית, היקפה של הקבוצה המיוצגת – כל תושבי רעננה שחויבו בגין שטחים מעין השטחים המקורים שבמחלוקת – מלמדנו על ההשפעה הנרחבת אשר תיוודע להכרעה בשאלה הפרשנית הנדונה. אך לא ההיקף לבדו הביאני לתשובה חיובית כאמור. נוסף על כך, דומני כי תכליותיו של מסלול ההשגה שבחוק מצדדות בסטייה ממנו בענייננו. הקבוצה המיוצגת בתובענות דנן מונה מאות רבות של נישומים, שמא אף אלפים, הנדרשים כעת לנהל אלפי הליכי השגה פרטניים, לשם הכרעה בשאלה אחת משותפת. מצב שכזה ודאי איננו עולה בקנה אחד עם השאיפה להליך יעיל ומהיר עד כמה שניתן. זאת, בייחוד לאור השלב המתקדם שבו היה מצוי ההליך בבית המשפט המחוזי, שם תמו ההוכחות, הוגשו סיכומים, ונותרה רק ההכרעה ומלאכת כתיבתו של פסק דין. כמו כן, מנהל הארנונה וועדת הערר נעדרים את המומחיות המשפטית הדרושה לשם פרשנותו של צו הארנונה. לעומתם, בית המשפט המחוזי בקי במלאכת הפרשנות, כדברי הנשיא א' ברק: "לשפוט משמעו לפרש" (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך א 21 (1992)). 23. עוד יצוין, כי בהסדר דיוני שאליו הגיעו הצדדים ביום 19.12.2013 הוסכם כי ככל שתוכרענה התובענות הייצוגיות לטובת המערערים, תחויב העירייה בהשבת כספי הארנונה אשר נגבו ביתר בשנתיים שקדמו להגשת התובענה הראשונה (ביום 9.11.2011), כמו גם בתקופה שעד למתן פסק דין. במשך שבע השנים שחלפו מעת שהוגשה התובענה הייצוגית הראשונה, לא כל שכן מאז החלטת האישור שניתנה לפני כחמש שנים, הסתמכו חברי הקבוצה על התובענות שנוהלו עבורם, ונמנעו מהגשת השגות פרטניות. עם דחיית התובענות הייצוגיות, ניצבים חברי הקבוצה לפני שוקת שבורה – מחד גיסא, תובענותיהם נדחו משום שהם הסתמכו על החלטת האישור ולא הגישו השגות כחוק; מאידך גיסא, סד הזמנים שבחוק אינו מאפשר להם להשיג כעת על שומות הארנונה של השנים שחלפו. הסתמכותם הלגיטימית של חברי הקבוצה על החלטת האישור, והפגיעה שיסב להם פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מטות לטעמי גם הן את הכף לטובת חריגה ממסלול ההשגה הסטטוטורי (ראו עניין ט.ט. טכנולוגיה, בעמוד 780). בשולי הדברים 24. משנחה דעתי, כי יש בהן, בתובענות הייצוגיות, חשיבות ציבורית עקרונית המצדיקה את בירורן בבית המשפט, אינני נדרש עוד לבחינת תחולתה של הלכת אספיאדה. על כל פנים, ראיתי להעיר הערות אחדות לגבי האופן שבו החילהּ בית המשפט המחוזי בענייננו. 25. במישור הדיוני: בהחלטתו מיום 19.6.2013, דחה בית המשפט המחוזי את טענות העירייה בסוגיית הסמכות העניינית, מכוח האמור בסעיף 3(ג) לחוק. בקביעתו זו, חוששני, נפלה טעות, שכן "שיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי סעיף 3(ג) נוגע רק לטענת 'אינני מחזיק בנכס' ולא לשאר הטענות הכלולות בסעיף 3(א)" (עניין גיא לוי, בפסקה 7). חרף ההנמקה השגויה, ניתן ללמוד מהחלטת האישור כי בשל אופייה המשפטי-עקרוני של השאלה העומדת להכרעה, סבר בית המשפט המחוזי שיש לסטות בנדון דידן מהליך ההשגה שבחוק. העירייה לא ערערה על החלטה זו, גם לא הסבה את תשומת לבו של בית המשפט המחוזי לשגגה האמורה במסגרת בקשתה בעקבות הלכת אספיאדה. בכך הפכה החלטת בית המשפט המחוזי לחלוטה. אמת נכון הדבר, כי "בית משפט שנתן החלטת ביניים רשאי לשוב ולעיין בהחלטתו. ברם, הליך העיון החוזר שמור למצבים חריגים, ככלל, כאשר התגלו עובדות חדשות או נסיבות שלא היו ידועות בעת מתן ההחלטה הראשונה" (רע"א 7096/17 אלדר נ' עזבון יאסין, פסקה 8 (23.10.2017)). פסק הדין מושא הערעור שלפנינו, בגדרו 'נפתחה' מחדש סוגיית הסמכות העניינית, ניתן על רקע שינוי נסיבות שיצרה לכאורה הלכת אספיאדה. כך כתבה בסיומו השופטת מ' נד"ב: "אני ערה לכך שבהחלטת האישור קבעתי כי אין לחסום את הדרך להגשת תובענה ייצוגית בעניין שלפניי, מאחר שסברתי שמדובר בשאלה משפטית בעלת-אופי עקרוני אשר מצדיקה בירור התובענה במסגרת תובענה ייצוגית. ואולם, האמור נכתב בטרם נקבעה ההלכה בעניין אספיאדה, ובהתאם למצב המשפטי דאז" (פסקה 27). דא עקא, כפי שכתבתי לעיל (פסקה 15), הלכת אספיאדה לא שינתה מן הדין הקובע מהם העניינים הראויים להתברר בהליך ההשגה הסטטוטורי, ומהם החריגים לו – סוגיה זו נדונה רבות בפסיקה שקדמה לה. כל שנקבע בעניין אספיאדה הוא, כי תובענה יצוגית אינה יכולה 'להכשיר' את העדרה של עילת תביעה אישית. הנה כי כן, משהוכרעה שאלת הסמכות העניינית לטובת המערערים, לא היתה הצדקה למעין 'עיון חוזר' בהחלטת האישור. 26. על ציר הזמן: העיסוק בעניין שלפנינו, בשיקולי ההסתמכות והיעילות, הביאני לתהות האם נכון להחיל את הלכת אספיאדה באופן רטרוספקטיבי, או שמא יש לקבוע כי תחולתה היא פרוספקטיבית בלבד (ראו גם את הערת השופטת (כתוארה אז) א' חיות בבר"ם 3956/16 עיריית נשר נ' מוסך התאומים בע"מ, פסקה 11 (12.9.2016)). כידוע, "נקודת המוצא העקרונית הינה כי הלכה שיפוטית חדשה פועלת הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית". ברם, לעיתים תישלל תחולתה הרטרוספקטיבית של הלכה חדשה, על מנת להגן על אינטרס ההסתמכות של נמעניה (רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון אלחמיד, פ"ד סא(1) 126, 133, 142 (2006)). לאור האמור עד כה, לא מן הנמנע כי יש לשקול להחיל את הלכת אספיאדה באופן פרוספקטיבי בלבד, ולמצער, להימנע מהחלתה על תובענות יצוגיות אשר אושרו בטרם ניתנה. הצדדים דנן לא טענו כדבעי בסוגיה זו, גם אני אינני נדרש לטעת בה מסמרות; יהיו הדברים חומר למחשבה אם וכאשר יתעורר בכך צורך בעתיד. סוף דבר 27. עילות התביעה האישיות של המערערים אינן ממין העילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק; השאלה העומדת בבסיס התובענות הייצוגיות היא שאלה פרשנית-משפטית בעלת חשיבות ציבורית עקרונית אשר ראוי כי תתברר בבית המשפט המחוזי. הלכת אספיאדה איננה חלה בעניין שלפנינו, ואין מניעה ליתן פסק דין בתובענות שהגישו המערערים. אשר על כן, אציע לחברַי לקבל את הערעור. העירייה תישא בהוצאות המערערים בסך של 10,000 ₪. ש ו פ ט השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם התלבטתי לא מעט באשר לתוצאתו של הערעור שלפנינו, על רקע פסק דינו של בית משפט זה בעע"ם 6685/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ (16.8.2016). ואולם, החלטתי להצטרף לעמדתו של חברי, השופט נ' סולברג, לאחר ששוכנעתי כי ניתן לחרוג במקרה דנן מ"דרך המלך", שהתוותה בחוק ובפסיקה, היינו: השגה, ערר, וערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו, למשל, עע"ם 8470/13 קרן קיימת לישראל נ' עיריית נצרת (11.11.2014); עע"ם 9530/05 ריבוע כחול – ישראל נ' עיריית עפולה (16.1.2008)), וזאת מאחר שמדובר ב"שאלה פרשנית-משפטית בעלת חשיבות ציבורית עקרונית", כדברי חברי. בנסיבות אלה, אינני רואה צורך להביע דעה בשאלה, האם סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, חל במקרה דנן. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט נ' סולברג. ניתן היום, י"ט בשבט התשע"ח (4.2.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17007280_O05.doc אש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il