פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7279/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7279/14 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון המערער: מולו ברהאנה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו מיום 17.9.2014 בתפ"ח 47269-12-13 שניתן על ידי כבוד השופטים ש' דותן, א' זמיר ו-י' לוי תאריך הישיבה: כ"ב בתמוז התשע"ה (9.7.2015) בשם המערער: עו"ד ניר אלפסה בשם המשיבה: עו"ד דגנית כהן-ויליאמס מתורגמן לשפה הטיגרית: גדעון מלסה פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. אישה הולכת לבדה ברחוב בשעת לילה. לפתע, תוקף אותה אדם זר, מאיים עליה, מנסה להפשיטה ונשכב עליה. אחיה שמגיע למקום למשמע זעקותיה לעזרה מצליח להשתלט על התוקף חרף התנגדותו. משהועמד לדין, הורשע התוקף בניסיון אונס ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש. מה צריך להיות עונשו? זו השאלה שנדונה בפנינו בערעור דנן. ההליכים עד כה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (תפ"ח 47269-12-13, השופטים ש' דותן, א' זמיר ו-י' לוי), אשר ייחס למערער עבירות של ניסיון אונס לפי סעיפים 345(א)(1) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ושל תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיפים 378 ו-380 לחוק העונשין. כתב האישום נסב על אירוע שהתרחש בלילה של יום ה-21.12.2013 בשעה 23:00 לערך ברחוב בתל-אביב, בעת שהמתלוננת צעדה בו. לפי האמור בכתב האישום, המערער פנה אל המתלוננת בדברים וכאשר זו הסתובבה אליו הוא תפס אותה בחולצתה וניסה להפשיט אותה מבגדיה, תוך שהוא מאיים עליה כי תשתף עמו פעולה מאחר שהוא נושא סכין. המתלוננת התנגדה למערער וזעקה לעזרה, אך המערער הפיל אותה, נשכב מעליה והיכה אותה. בשלב זה, הגיע למקום אחיה של המתלוננת (להלן: האח) והצליח להשתלט על המערער. המערער היכה אף אותו אלא שהאח אחז בו עד שהגיעה למקום ניידת משטרה. 3. המערער כפר בעבירות שיוחסו לו, וטען כי נגע במתלוננת רק משום שפנה אליה וביקש להשתמש בטלפון הנייד שלה, והיא הדפה אותו מעליה. 4. ביום 21.7.2014, לאחר ששמע את עדויותיהם של המעורבים באירוע – המתלוננת, אחיה והמערער עצמו – החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. 5. בבואו לגזור את עונשו של המערער בית המשפט המחוזי בחן את פסקי הדין שהוצגו בפניו לצורך הטיעון באשר לרמת הענישה המקובלת, וכן התייחס לנסיבותיו של המערער (אזרח זר, כבן 23 לטענתו, נטול עבר פלילי). כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין כי בדברו האחרון המערער הביע צער על מעשיו והתנצל עליהם. בית המשפט המחוזי גם נדרש לפגיעתן הקשה של עבירות מין בקורבנות. על רקע מכלול נסיבות המקרה קבע בית המשפט המחוזי כי מתחם העונש ההולם במקרה זה נע בין ארבע לשש שנות מאסר והשית על המערער עונש כדלקמן: ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל (בניכוי ימי מעצרו); שנתיים מאסר על תנאי כשהתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו המערער לא יעבור איזו מהעבירות שבהן הוא הורשע, או עבירות בניגוד לפרק י' סימן ה' לחוק העונשין, מסוג פשע, או עבירות אלימות, מסוג פשע; תשעה חודשים מאסר על תנאי כשהתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו המערער לא יעבור עבירות בניגוד לפרק י' סימן ה' לחוק העונשין, שאינן מסוג פשע, או עבירות אלימות, שאינן מסוג פשע; וכן תשלום פיצויים למתלוננת בסך של 10,000 שקל. הערעור 6. הערעור שבפנינו מכוון כנגד חומרת העונש שהושת על המערער. בעיקרו של דבר, נטען בפנינו כי מדיניות הענישה בפועל מקלה מזו שאליה התייחס בית המשפט המחוזי. כמו כן, הדגיש בא-כוחו של המערער את העובדה שהמערער ביצע את העבירות ללא תכנון, ועל-פי הטיעון, בעת שנתפס היה מצוי בשלב מאד ראשוני של הניסיון לביצוע המעשה, רחוק מן היכולת לממש את העבירה המושלמת. בא-כוחו של המערער התייחס גם לתנאים הקשים יחסית של ריצוי העונש על-ידי המערער, בשל בדידותו הכפויה בכלא, כמי שהוא אזרח זר אשר אף אינו דובר עברית. לבסוף, העלה בא-כוחו של המערער טענות כנגד אורכו של עונש המאסר על תנאי – בהתייחס לכך שהחיל את עונש המאסר על תנאי למשך שנתיים (להבדיל מתשעה חודשים) גם על מקרה של ביצוע של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, למרות שעבירה זו היא מסוג עוון, ועונש המאסר המקסימלי הקבוע בצידה הוא שלוש שנים. 7. מנגד, המדינה סמכה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וביקשה לדחות את הערעור. המדינה הדגישה כי אך במזל נמנע ביצועו של האונס במקרה זה, כתוצאה מהתפתחויות שאינן תלויות במערער, אשר לא חדל מרצונו, ואף נאבק באחיה של המתלוננת. דיון והכרעה 8. לאחר שבחנו את טענות הצדדים אנו סבורות שדין הערעור להידחות בעיקרו, למעט בכל הנוגע להיבט מסוים בעונש המאסר על תנאי שהושת עליו. 9. המערער תקף את המתלוננת כשהוא מתעלם מצעקותיה ומהתנגדותה. כפי שנטען בצדק על-ידי המדינה, רק בדרך נס, והודות לכך שהושטה לה עזרה, לא נגרם למתלוננת נזק גדול יותר. גם כך, המתלוננת נפגעה מאלימותו של המערער, גם אם זו לא הסבה לה נזק פיזי ארוך טווח. מטבע הדברים, כבודה ותחושת הביטחון שלה נרמסו. 10. לא למותר לציין כי אילו היה המערער מגשים את זממו הרי שעונשו בגין ביצועה של עבירת אונס היה חמור בהרבה. מעבר לכך, אף כשבוחנים את הענישה הנוהגת בגין ניסיון אינוס שכשל, לא ניתן לומר כלל ועיקר כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער (ראו למשל: ע"פ 1837/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (8.1.2013) וההפניות שם; ע"פ 10516/05 אלגואדרה נ' מדינת ישראל (11.1.2007)). 11. יצוין, כי איננו סבורות כי האמור בפסקי הדין שאליהם הפנה המערער יכול לסייע לו. כך למשל, המערער מפנה לע"פ 11597/05 פלוני נ' מדינת ישראל (16.7.2006), אשר בו הושתו שלוש שנות מאסר בפועל לאחר הרשעה בניסיון לאונס ומעשה מגונה. דא עקא, בפסק הדין צוין במפורש כי אלמלא המלצתו של שירות המבחן בהקשרו הספציפי של המערער, עונשו היה צפוי להיות חמור פי כמה. בע"פ 9151/03 אחמד שקיר נ' מדינת ישראל (16.2.2004), שגם בו נדון ערעורו של מי שהושתו עליו שלוש שנות מאסר בפועל בלבד לאחר שהורשע בניסיון לאונס, נדחה הערעור תוך התייחסות לכך שמדובר ב"עונש קל", בשים לב לחומרת העבירה ולנסיבות ביצועה. במקרה שבפנינו, איננו מוצאות הצדקה מיוחדת להקלה נוספת בעונש המאסר בפועל שהושת על המערער. 12. מבלי לגרוע מגישתנו העקרונית ביחס לעונשו של המערער, מצאנו טעם בטענה לפיה קביעת מאסר מותנה של שנתיים בגין ביצוע עבירה שבצידה עונש מקסימלי של שלוש שנות מאסר היא חריגה. אמנם, נודעת חומרה יתרה לביצוע חוזר של עבירה שבה אדם כבר הורשע בעבר. אך דומה כי ישנה בעייתיות רבה בכבילה מראש של התגובה העונשית ביחס לביצוע של עבירה, תוך חריגה בולטת מהענישה המקובלת בגין אותה העבירה כאשר היא עומדת לבדה (ראו והשוו: ע"פ 7358/12 אחמד נ' מדינת ישראל (20.2.2013), שם אושר עונש של 22 חודשי מאסר למי שהורשע בתקיפה הגורמת לחבלה של ממש, בנוסף להרשעה בסחיטה בכוח ובכליאת שווא; ע"פ 2116/09 רפאיעה נ' מדינת ישראל (21.4.2009), שם אושר עונש של 25 חודשי מאסר בעניינו של מי אשר בצד ההרשעה בעבירה של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש הורשע גם בחטיפה, באיומים ובהדחה בחקירה). אכן, החוק אינו מטיל מגבלה פורמאלית על אורכו של עונש המאסר על תנאי, מעבר למגבלות הנובעות מן העונש הקבוע בצד העבירה (ראו: ע"פ 333/10 סרנקו נ' מדינת ישראל (28.10.2010); וכן גבריאל הלוי תורת דיני העונשין ג 830 (2010)). עם זאת, דומה שראוי להותיר שיקול דעת משמעותי לגבי הענישה לבית המשפט היושב לדין (לגישה דומה, ראו: דב לוין "גוזרים את הדין" המשפט א 185, 199 (1993)). בשים לב לכך, אנו סבורות כי יש להעמיד את עונש המאסר על תנאי שיחול על ביצוע העבירה של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש על תשעה חודשים (למשך שלוש שנים מיום שחרורו של המערער ממאסר). לא למותר להזכיר בהקשר זה כי במקרה של הפעלת התנאי יושת העונש המותנה על המערער (במצטבר או בחופף) בנוסף לכול עונש אחר שייקבע לו, אם אכן ייכשל חלילה בעמידה בתנאי שהוגדר, ומובן שאיננו מביעות כל עמדה בנוגע לעונש עתידי כזה. 13. אשר על כן, הערעור נדחה בעיקרו, ומתקבל אך בעניין אחד ההיבטים של עונש המאסר על תנאי כמפורט בפסקה 12 לעיל. שאר מרכיבי עונשו של המערער יעמדו בעינם כמפורט בפסקה 5 לעיל. ניתן היום, ‏כ"ז בתמוז התשע"ה (‏14.7.2015). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14072790_A02.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il