בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
7277/96
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערערת: מרטין צילה
נגד
המשיב: 1.
מרטין ריצ'רד
משיבים
פורמליים: 2. מושב כרם מהר"ל
3.
מינהל מקרקעי ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בחיפה
מיום 8.8.96 בתיק 635/94
שניתן
על ידי כבוד השופט ח' פיזם
תאריכי הישיבה: ח' באייר תשנ"ח
(4.5.98)
ד'
בתשרי תש"ס (14.9.99)
בשם
המערערת: עו"ד צבי וולפסון
בשם המשיב 1: עו"ד מאיר הפלר
פסק - דין
השופט י' אנגלרד:
1. ערעור זה עוסק בנכס מקרקעין, שהוחכר לתקופה
ארוכה על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") בהסכמת מושב כרם
מהר"ל (להלן: "המושב") לגב' מרטין צילה, המערערת שלפנינו (להלן:
"צילה"). חוזה החכירה נחתם ביום 26.10.89, והזכות הוענקה תמורת סכום
שנקבע על ידי בית המשפט קמא בסך 79,600 ש"ח. מר מרטין ריצ'רד, בעלה לשעבר של
צילה, המשיב לפנינו (להלן: "ריצ'רד"), תבע את מחצית הזכויות בנכס
בהסתמכו, בין היתר, על חזקת השיתוף. בית המשפט המחוזי, מפי השופט ח' פיזם, קיבל את
תביעתו של ריצ'רד, הצהיר כי האחרון הוא בעל מחצית זכויות החכירה בנכס, ציווה על
רישום זכויות אלה בספרי המינהל, המושב ורשם המקרקעין וחייב את צילה לשלם לריצ'רד
דמי שימוש ראויים בסך 29,400 דולר ארה"ב, בניכוי 39,800 ש"ח, שהם מחצית
הסכום ששולם על ידי צילה תמורת זכות החכירה.
2. בעלי הדין למודי סכסוכים ומשפטים הם; הם ניהלו
משפטים לרוב, בנוגע לנכס ובעניינים אחרים, בינם לבין עצמם ובינם לבין אחרים. שנות
הריב, בביתם ועל ביתם, רבו משנות שלום הבית. קיווינו, כי לאחר שנות דור של
סכסוכים, יסיימו צילה וריצ'רד את סכסוכם בגישור או בפשרה, אך תקווה זו נכזבה. לכן,
אין לנו אלא להכריע לפי שורת הדין.
3. אנסה לפרט בתמצית את הסכסוך רב השנים. צילה
וריצ'רד נישאו זה לזה בארצות הברית בשנת 1962. ב1965- עלו לישראל. לזוג נולדו שתי
בנות. כבר בשנת 1970 נפרדו לראשונה, אך בני הזוג שבו והתאחדו ובשנת 1973 התיישבו
בנכס נשוא הסכסוך, שהיה מגרש ועליו בית חרב.
4. בסמוך לכניסתם לנכס ערכו בני הזוג הסכם בינם
לבין המושב. לפי ההסכם העמיד המושב את הנכס לרשות בני הזוג תמורת תשלום, אשר כלל
דמי חכירה למינהל כפי שייקבעו מפעם לפעם. בכתב יד הוסף סעיף 14ב שנוסחו:
תוקף
הסכם זה הינו למשך אותה תקופה שהאגודה [המושב] תתקיים. בין בשמה הנוכחי ובין בכל
שם אחר. בין במסגרתה הנוכחית ובין בכל מסגרת אחרת על אדמות כרם מהר"ל. כל עוד
ימלאו המתישבים [בני הזוג] אחרי התחיבויותיהם עפ"י הסכם זה לא תהיה האגודה
[המושב] רשאית או זכאית להביא הסכם זה לסיומו בכל צורה ואופן שהם.
5. יצוין, כי על אף שעותק ההסכם שהוגש לבית המשפט
היה חתום על ידי צילה בלבד, הניח בית המשפט - וזאת על פי עדותו של ריצ'רד - כי גם
האחרון היה צד לחוזה.
6. זמן לא רב לאחר כניסתם של בני הזוג לנכס הוגש
נגדם כתב אישום בגין ביצוע עבודות הטעונות היתר מן הועדה המקומית, ללא קבלת היתר
כדין, בניגוד לסעיף 145(א)(2) ולסעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-.
כן התנהלו באותה עת דיונים עם המינהל, כפי שמעידים מספר מכתבים, ביניהם מכתב מיום
27.2.74 הדן בעיכוב הליכים משפטיים לתקופה של חודשיים וכן מכתב מיום 10.4.74 הדן
בתפיסת מבנה בכרם מהר"ל, וממנו עולה כי טרם הוסדרו היחסים עם המינהל.
7. בינתיים ביצעו בני הזוג שיפוצים במבנה. ביום
8.6.76 אושרה תוכנית חכ4/ על ידי הועדה המחוזית לתכנון ולבניה (מחוז חיפה)
ובעקבות האישור ביקשו בני הזוג, ביום 6.7.76, היתר בניה מן הועדה המקומית לתכנון
ולבניה. תגובת הוועדה, מיום 6.8.76, היתה כי התוכניות שהוגשו על ידי בני הזוג אינן
עולות בקנה אחד עם התקנות ויש לשנותן.
8. בחומר המצוי בתיק אין מסמכים נוספים למשך שנים
מספר בדבר היתר הבניה ובדבר היחסים בין בני הזוג לבין המושב והמינהל. החומר הנוסף
המצוי בתיק בעניינים אלה נוגע לשנים 1982 ואילך. עם זאת, מצוי בתיק חומר הנוגע
לסכסוכים הקשים בין בני הזוג בינם לבין עצמם, חומר שבחלקו הוא רלבנטי לנשוא הסכסוך
הנדון. כך, ביום 22.10.76 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט א' נוימן, את
בקשתה של צילה להרחיק את ריצ'רד מן הבית (תיק ב"ש 770/76 בתיק אישות 576/76).
הקרע בין בני הזוג לא התאחה ולבסוף עזב ריצ'רד את הבית לפי גרסת צילה בשנת 1976
ולפי גרסתו בשנת 1977. הילדות הועברו לחזקתו של ריצ'רד.
9. ביום 21.10.77 נחתם הסכם גירושין בין בני
הזוג. סידור הגט עוגן בסעיף 2 להסכם. מבחינתנו יש עניין מיוחד בחלקו של ההסכם
העוסק בהסדרת היחסים בין בני הזוג לגבי הנכס נשוא הסכסוך. הצדדים הצהירו כי שניהם
מעונינים בנכס וכי הוראות ההסכם לגביו הן עיקריות (סעיף 8). נקבע כי צילה תרכוש את
זכויותיו של ריצ'רד בנכס תמורת 100,000 ל"י, אשר ישולמו בתשלומים חודשיים
(סעיף 10). עוד סוכם, כי צילה תשלם את שידרש על ידי בנק הפועלים לכיסוי החוב בגין
ההלוואה שנתן הבנק עבור השיפוץ (סעיף 17). נאסר על צילה למכור את הנכס (סעיף 13,
סעיף 19) במהלך חמש שנים מיום חתימת החוזה או עד למילוי התחיבותה לתשלומים חודשיים
(סעיף 14). סוכם, כי פיגור בשני תשלומים (בין אם תשלום לריצ'רד עבור הזכויות ובין
אם תשלום לבנק עבור ההלוואה) יאפשר לריצ'רד לרכוש מצילה את זכויותיה בנכס בתנאים
שפורטו בהסכם, החזקה בנכס תועבר לידיו וצילה תפונה מן הנכס על מיטלטליה (סעיף 18,
סעיף 21). על פי ההסכם יחשבו במקרה כזה התשלומים אשר שילמה צילה עד ההפרה כדמי
שימוש על שימושה בחלקו של ריצ'רד (סעיף 18). ההסכם לא קיבל את אישורו של בית
המשפט. עם זאת, התחילה צילה לבצע את ההסכם במה שנוגע לתשלומים החודשיים הנזכרים,
אך לא חלקים אחרים, ובמיוחד סירבה לקבל את הגט.
10. בהמשך הדברים התברר, כי גם בעניין הנכס הסכם
הגירושין לא בוצע. צילה פיגרה בתשלומיה החודשיים ואף ניסתה למכור את הנכס. נראה גם
כי התנהלו הליכים נוספים בין בני הזוג שבמרכזם הסכם הגירושין. באחד ההליכים,
ה"פ 1367/79, פנתה צילה לבית המשפט כי יאפשר לה לשלם את יתרת התשלומים בתשלום
אחד. בית המשפט דחה את התביעה בהסתמכו על נוסח הסכם הגירושין ממנו עולה כי כוונת
הצדדים היתה כי התשלומים יבוצעו בשיעורים חודשיים במשך תקופה של לפחות חמש שנים.
מסקנה זו נתמכת, לדעת בית המשפט, על ידי ההוראה בהסכם הגירושין, האוסרת על הצדדים
למכור את הנכס למשך חמש שנים. עם זאת, קיבל בית המשפט את תביעתה של צילה לחייב את
ריצ'רד להעביר לה ייפוי כוח בלתי חוזר מכוח הוראה מפורשת בהסכם הגירושין.
11. כאמור, התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים
נוספים. כך בת.א. 3486/78 פנה ריצ'רד לבית המשפט השלום בחיפה בבקשה, המבוססת על
הסכם הגירושין, לפינויה של צילה מהנכס בשל הפרתה את ההסכם. צילה פנתה במסגרת תביעה
זו בבקשה לדחייה על הסף בנימוק כי הסכם הגירושין הוא בבחינת הסכם ממון כמשמעותו
בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג1973-, ומאחר שהסכם זה לא אושר בבית משפט
אין להסתמך עליו (המ' 795/81). בית המשפט נענה לבקשה זו ביום 14.7.81. הוא פסק, כי
דרישת האישור על ידי בית משפט היא קוגנטית וכי לא ניתן להשתיק את המערערת מלהסתמך
על פגם זה, על אף הסתמכותה על ההסכם בהליך משפטי אחר (הלוא הוא ה"פ 1367/79
הנזכרת לעיל בסעיף 10 לחוות דעתי), שכן הצדדים אינם יכולים בהתנהגותם להקנות להסכם
תוקף שאין לו. פסק דין זה אושר ביום 21.12.82, בע"א 205/81, בבית המשפט
המחוזי בחיפה (השופטים י' מרגלית, מ' סלוצקי וד' קציר), אשר דן בטענת המניעות ודחה
אותה, בין היתר גם מטעמים פורמליים.
12. כנזכר לעיל, תועדו, החל בשנת 1982, הליכים בין
המינהל לבין צילה וכן בין צילה לבין המושב. אדחה את תיאור הליכים אלה, ואמשיך כאן
בסקירת ההליכים שהתנהלו בין בני הזוג לבין עצמם. ביום 8.7.84 תבעה צילה בסדר דין
מקוצר (ת.א. 1635/84) מריצ'רד את השבת הסכומים ששילמה בזמנה מכוח הסכם הגירושין,
בנימוק כי הסכם הגירושין הוכרז כבלתי מחייב בע"א 201/81 (הנזכר לעיל בסעיף 11
לחוות דעתי). בית המשפט קיבל את תביעתה, בהעדר בקשת רשות להתגונן, ביום 27.7.84,
וקבע כי על המשיב לשלם למערערת סך 405,658 שקל בצירוף ריבית והצמדה, בתוספת תשלום
50,000 שקל עבור שכר טרחת עורך דין.
13. בינתיים, ביום 26.6.85, התגרשו בני הזוג בגט
פיטורין בבית הדין הרבני בחיפה. ביום 19.2.87 הגיש ריצ'רד תביעה לפירוק השיתוף
בנכס (ת.א. 504/87) לבית משפט השלום בנהריה. תביעתו נדחתה ביום 11.7.87. וזו לשון
פסק הדין:
1.
זו תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין בין בני זוג, שהספיקו להתגרש.
2.
משהסתיים הדיון במשפט זה מתברר של2 הצדדים אין זכויות במקרקעין
כמשמעותן בחוק המקרקעין כגון בעלות, חכירה לדורות או חכירה בכלל.
3.
מסמכים ת1/ ות2/ אינם מאשרים בעלות או כל זכות קניינית אחרת למעט אולי זכות תביעה
כנגד המושב.
4.
נגד הנתבעת תלויה ועומדת החל מ 1982 תביעת סילוק יד בתיק 13844/82.
5.
הנתבעת מתגוררת בפועל בדירה ומחזיקה בה חזקה יחודית. מהות זכותה איננה ברורה.
6.
יתכן שלתובע יש תביעה כספית כנגד הנתבעת בגין תשלום עבור זכות שאיננה, (אין לי
צורך להכריע בכך), יתכן שיש לו תביעה כספית בגין פיצוי שהנתבעת תקבל, אם תקבל,
בגין תביעת סילוק יד, אך לא נראה לי שיש לצוות על פירוק שיתוף במקרקעין כאשר לא
הונחה בפני כל תשתית ראייתית ראויה לשמה, בדבר זכויות בדירה, הן זכויות של התובע
והן זכויות של הנתבעת.
7.
אין בפס"ד זה, כדי להוות מעשה בית דין ביחס לכל הליך אחר בין בני הזוג
(לשעבר).
8.
אני דוחה את התביעה כל צד ישא בהוצאותיו.
(ההדגשות
במקור - י.א.)
14. ביום 5.12.91 הגיש ריצ'רד את התביעה נשוא דיון
זה בבית משפט השלום (ת.א. 17632/91, אשר לאחר מכן הועבר בהסכמה לבית המשפט המחוזי
כת.א. 635/94), שבה הוא טען למחצית הזכויות בנכס הנדון. טענה זו נתקבלה, כאמור, על
ידי בית המשפט המחוזי.
15. אשוב כעת להליכים המשפטיים שהתנהלו בין צילה
לבין המושב ובינה לבין המינהל. כאמור, הגיש המינהל תביעה לסילוק יד כנגד צילה לבית
משפט השלום בחיפה (ת.א. 13844/82). על פי כתב התביעה תפיסת החזקה בנכס על ידי צילה
נעשתה ללא קבלת הסכמת המינהל ובניגוד לרצונו, וכתפיסת החזקה כך גם המשכה. עוד נטען
כי המערערת נדרשה מספר פעמים לסלק ידה מן הנכס. צילה מצדה ביקשה בהמ' 2903/83 את
צירוף המושב כתובע נוסף, בטענה כי המינהל מחויב לחתום חוזה חכירה עם מי שהמושב
העמיד לרשותו משבצת קרקע. המושב מצדו ניהל דיונים משפטיים נגד צילה בשל חובות
כספיים, ביניהם חוב על אספקת מים (המ' 8537/86). בסופו של דבר הגיעו המושב וצילה
לידי הסכם פשרה, אשר הסדיר את תשלום חובותיה למושב. המושב התחייב להסכים לחכירת
הנכס על ידי צילה. סוכם בין הצדדים, כי לאחר תשלום החוב תידחה תביעת החוב שהגיש
המושב כנגד צילה בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 14440/86) ללא תשלום הוצאות. בעקבות
ההסכם, ובסמוך לו, שלח המושב למינהל את הסכמתו לחתימת הסכם חכירה בין המינהל לבין
צילה. ביום 27.11.88 נחתם "זכרון דברים המהווה קבלה בהמשך להסכם מ
6.9.88" בין המושב לבין המערערת ולפיו, בין היתר, ידאג המושב לשינוי נוסף של
הת.ב.ע., אשר שונתה בעבר לרעת צילה, כך שהמצב ישוב לקדמותו וחלקתה תוגדר חלקת
מגורים ולא מבנה ציבור.
16. בעקבות הסדר הפשרה בין המושב לבין צילה הסכים
המינהל למחיקת התביעה לסילוק יד שהוגשה, כנזכר לעיל, עוד בשנת 1982. לאחר משא ומתן
בין צילה לבין המינהל בדבר החכרת נכס נחתם לבסוף ביום 26.10.89 הסכם חכירה לטובתה
למשך 49 שנים עם מתן אופציה להארכה לתקופה זהה נוספת. במסגרת ההסכם התחייבה צילה
לשלם סכומים עבור המבנה ועבור דמי חכירה מהוונים אשר, כפי שמוזכר לעיל, הסתכמו
בסכום 79,600 ש"ח, אשר שולם בחודש ספטמבר 1989, דהיינו, מספר שבועות לפני
החתימה הסופית על הסכם החכירה.
17. עד כאן סיפור העובדות. לב הבעיה המשפטית מצוי
בשאלה האם ריצ'רד, אשר עזב את הנכס המשותף לפני מעל לעשרים שנה, זכאי למחצית
הזכויות בנכס הנתונות לצילה בעת הזאת. הבעיה מתעוררת בשל העובדה כי אין זהות בין
היקף הזכויות בנכס בעת עזיבתו לבין היקף הזכויות בשלבים מאוחרים יותר. יצוין, כי
הרחבת הזכויות באה כתוצאה מפעילותה העצמאית של צילה, שהתרחשה לאחר פרידתם של בני
הזוג. ריצ'רד מבסס את התביעה למחצית הזכויות הקיימות על חזקת השיתוף. לדעתו
משתרעת זכות זו גם על זכות החכירה המאוחרת. לחלופין, הוא מסתמך על עקרון עשיית
עושר ולא במשפט. טענתה של צילה היא כי זכויות בני הזוג שקדמו להסכם החכירה פקעו,
לכל המאוחר, תוך שלוש שנים מיום שנרכשו, שכן זכויותיו של המושב כלפי המינהל היו
מוגבלות לשלוש שנים ונתחדשו מדי פעם. לטענתה, הזכויות הנוכחיות נרכשו על ידה באופן
עצמאי. כן טוענת צילה כי ההסכם עם המושב היה מלכתחילה חסר תוקף משום שלא התקבלה
הסכמת המינהל, הסכמה שהיוותה תנאי מתלה להסכם.
18. בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את טענתו של
ריצ'רד בקובעו:
הסכם
זה [הכוונה להסכם המקורי משנת 1973, בין בני הזוג לבין המושב - י.א.] הפך את בני
הזוג לברי רשות בתמורה בנכס. שתיקת [המינהל] עד שנת 1988 מעידה על הסכמה מכללא
למעמד בני הזוג בנכס. מעמד זה של בני רשות בתמורה בנכס מקביל או דומה למעמד של
שוכרים (ר' נ' זלצמן, רשיון במקרקעין, הפרקליט מב' א' 24, 47). משהיה הרשיון
בתמורה לכל ימי קיומ[ו] של [המושב] (כאמור בנספח א' לת1/), ומשהסכי[ם] לו [המינהל]
מכללא הרי שנראה כי לא היה מקום לבטלו וכי למעשה לא בוטל לעולם (...), שכן, התביעה
לסלוק יד שהוגשה נגד [צילה] על ידי [המינהל] בשנת 1988 נסתיימה בפשרה שבה הועברו
הזכויות ל[צילה]...
[צילה]
טענה כי משנטש [ריצ'רד] את הנכס ויתר על זכותו בו, טענה זו נראית בלתי נכונה על
פניה, ומה עוד ש[צילה] העידה שגרמה לעזיבתו של ריצ'רד את הנכס...(עמודים 3-4 לפסק
הדין).
19. לטעמי, דין הערעור להתקבל. הנחתו של בית המשפט
כי חזקת השיתוף משתרעת על כל גלגולי הזכויות בנכס, גם על אלה שהתרחשו לאחר פרידת
בני הזוג וביוזמתה העצמית של צילה, אינה מקובלת עלי. נכון, אמנם, כי רכישת זכויות
חכירה מן המינהל, שאירעה בשנת 1989, היא תולדה של החזקת הנכס על ידי בני הזוג
במסגרת ההסכם, משנת 1973, בינם לבין המושב. אולם, לכל הדעות, מעמדם היה לכל היותר
כבני רשות ולא כחוכרים. יתרה מזו, גם על מעמדם כבני רשות קמו עוררין, כפי שמעידה
תביעת סילוק היד שהוגשה בשנת 1982 על ידי המינהל.
20. אני בדעה כי אין ריצ'רד יכול לטעון לחלק בזכות
החכירה שהוענקה לצילה לאחר משא ומתן ממושך עם המינהל. משא ומתן זה התנהל, כאמור,
שנים רבות לאחר פרידתם בפועל של בני הזוג. בתקופה זו, שבחלקה בעלי הדין היו כבר
גרושים, אין עוד תחולה לחזקת השיתוף. עם זאת, אין לקבל גם את טענתה של צילה כי כל
זכויותיו של ריצ'רד נמחקו ועברו מן העולם. עובדה היא, כי כניסתם לנכס היתה משותפת,
כפי שגם היו משותפות הוצאות השיפוצים הניכרות שהושקעו בנכס. אין ספק, כי למעמדם
המשותף בנכס כבני רשות היתה השפעה מכרעת על קבלת זכות החכירה מאת המינהל. אפשר לתפוס
את זכותו המקורית של ריצ'רד בתור בר רשות בנכס כזכות המעניקה סיכוי לקבלת זכות
חכירה. סיכוי זה הוא בעל ערך כלכלי אותו אין לשלול מריצ'רד. נמצא, כי נקודת המוצא
היא זכותו של ריצ'רד למחצית הזכות המקורית בנכס, הכוללת את הסיכוי הנזכר לשינוי
מעמדו מבר רשות לחוכר.
21. השאלה היא, אפוא, כיצד לשום את ערכה של הזכות
המקורית במובן הרחב הנזכר. אני גורס, כי בהערכה זו אפשר להסתמך על הסכם הגירושין
שנערך בין בני הזוג בשנת 1977. אמנם, באחד ההליכים נקבע על ידי בית המשפט כי הסכם
זה הוא חסר תוקף בשל העדר אישור מצד בית משפט כנדרש על ידי חוק יחסי ממון
תשל"ג1973-. אולם ההסתמכות על הערכת בני הזוג את זכויותיהם ההדדיות בנכס אינה
בבחינת מתן תוקף משפטי להסכם הגירושין. הסכמתם משקפת את תפיסתם ההדדית של בני הזוג
בדבר ערך הזכות בנכס. יצוין, כי הערכה זו נעשתה בצורה שווה כלפי שני בני הזוג,
משום שהיתה קיימת אופציה, לטובת שניהם, לרכישת הזכות במחיר מוסכם אחיד. לכן, אין
לחשוש לגבי פרט זה, מפגם ברצון בכריתת ההסכם.
22. בהסכם משנת 1977 העריכו בני הזוג את ערך מחצית
זכותם בנכס בסך 100,000 לירות ישראליות. לדעתי, מחיר זה ביטא את מחיר השוק של
מחצית זכותם שכללה, כאמור, את הסיכוי להשגת חכירה בנכס. אפשר גם אפשר, כי ערך הנכס
עלה במשך השנים, כתוצאה מעליית ערך הקרקעות במדינה. אולם, עלייה זו התרחשה לאחר
פרידתם ולכן מן הראוי לצאת מן הערך שהוסכם ביניהם בשנת 1977. סכום זה משמש כנקודת
מוצא לאומדן של זכויותיו של ריצ'רד מכוח חזקת השיתוף. על אף שמבחינה פורמלית אין
לראות בסכום הנזכר של מאה אלף הלירות הישראליות חוב קצוב, בו היתה חבה צילה, הרי
מן הראוי להתייחס אליו, בדרך של אומדן, כמשקף את ערך הזכות של ריצ'רד הנובעת מחזקת
השיתוף. מסקנתי היא, אפוא, כי ריצ'רד זכאי לתשלום 100,000 לירות ישראליות לפי ערכן
היום, דהיינו בתוספת הצמדה וריבית כחוק. אין לנכות מסכום זה את חלקו, כביכול, של
ריצ'רד בתשלומה של צילה למינהל תמורת חוזה החכירה, שכן חכירה זו היא כולה לטובתה
של צילה, והאומדן דלעיל לא מבוסס על קיום זכות חכירה בנכס אלא על הסיכוי להשגת
חכירה כזו בלבד.
23. מבחינת זכויותיו של ריצ'רד בנכס עצמו, אני בדעה
כי עם עזיבתו את הנכס מעמדו כבן רשות בא לסיומו. לכן, באה לסיום גם זכות כלשהי שלו
בנכס עצמו, להבדיל מזכותו לשיפוי מצילה במסגרת העיקרון של חזקת השיתוף. הנובע מכך
הוא כי צילה במגוריה בנכס, לא השתמשה בזכות לה שותף ריצ'רד. ואמנם, ברוח זו פסק
בית המשפט (בת.א. 504/87 הנזכר לעיל) כי אין בסיס לתביעת פירוק השיתוף בקרקע מצד
ריצ'רד. המסקנה העולה מן האמור היא כי אין חובה על צילה לתשלום דמי שימוש ראויים
במסגרת סעיף 33 לחוק המקרקעין תשכ"ט1969-.
אי לכך, הערעור מתקבל באופן חלקי במובן זה כי
תביעת המשיב להצהרה על בעלותו במחצית זכויות החכירה בנכס נדחית. כן מתבטל בזה הצו
כלפי המשיבים 2 ו3- לרשום את המשיב כבעל הזכויות בנכס בספריהם ובספרי רשם
המקרקעין. כן נדחית תביעתו של המשיב לקבלת תשלום דמי שימוש ראויים. בנקודות אלה
מתבטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עם זאת, על המערערת לשלם למשיב סך של 100,000
לירות ישראליות בתוספת ריבית והצמדה מיום 21.10.77. בנסיבות העניין ישא כל צד
בהוצאותיו.
ש
ו פ ט
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט
אנגלרד.
ניתן היום, כ"ז בטבת תש"ס (5.1.2000).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו
פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96072770.Q10 /שב