מיכאל בלולו נ. אורית ברהולץ סיטון בלולו

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7274/21 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין המערער: מיכאל בלולו נ ג ד המשיבים: 1. אורית ברהולץ-סיטון-בלולו 2. עו"ד שחר בן נאים 3. הממונה על חדלות פירעון ערעור על החלטת של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.9.2021 בפש"ר 46624-06-14 שניתנה על ידי כב' השופט עבאס עאסי; ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המערער: עו"ד ריקי אופק אבן צור פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט עבאס עאסי) מיום 6.9.2021 בפש"ר 46624-06-14, במסגרתה אושרה מכירת זכויותיו של המבקש בדירת מגורים בירושלים למשיבה 1, בסכום של 250,000 ש"ח. לצד הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. רקע והשתלשלות העניינים המבקש, מר מיכאל בלולו (להלן: החייב), והמשיבה 1 – גב' אורית ברהולץ-סיטון-בלולו (להלן: המשיבה), היו זוג נשוי ובעלים בחלקים שווים של דירת מגורים ברחוב יצחק שדה בירושלים, הידועה כחלקה 60/14 בגוש 30169 (להלן: הדירה). בשנת 2007 החלו השניים בהליכי גירושין, במסגרתם הוסכם כי חלקו של החייב בדירה יועבר למשיבה ללא תמורה. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין ביום 4.8.2008 (תמ"ש (ירושלים) 24882/07 בלולו נ' בלולו (4.8.2008)). עם זאת, הואיל ובאותה עת היו מוטלים עיקולים על זכויות החייב בדירה, העברתן למשיבה לא הושלמה ברישום בפנקסי המקרקעין, והחייב נותר רשום כבעלים של מחצית הזכויות בדירה. במאמר מוסגר, יצוין כי הדירה מושכרת מזה שנים לצדדים שלישיים, ואינה משמשת את מי מהצדדים – החייב או המשיבה – למגורים. בשנת 2014 נפתח הליך פשיטת רגל בעניינו של החייב בבית המשפט המחוזי בירושלים, לבקשתו. ביום 11.1.2016 הוכרז החייב כפושט רגל, וביום 21.2.2017 ניתן לו הפטר מותנה בכפוף לעמידה בתכנית פירעון. בחלוף כשנתיים, ביום 3.7.2019 הגיש הנאמן על נכסי החייב – עו"ד שחר בן נאים (המשיב 2. להלן: הנאמן) – בקשה לביטול הענקה על פי סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל או הפקודה), בה עתר לביטול העברת זכויותיו של החייב בדירה למשיבה ללא תמורה. ביום 17.12.2019 התקיים דיון בבקשה, אשר בסופו נתן בית המשפט המחוזי החלטה המורה על קבלת חוות דעת שמאית המעריכה את שווי הדירה. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי לאור נכונותה של המשיבה לבוא בדברים עם הנאמן בנוגע לרכישת זכויות החייב בדירה, לאחר הערכת השווי יערכו השניים הידברות, בסיוע הכונס הרשמי (להלן: הכנ"ר), על מנת לייתר את בירור הבקשה. ביום 5.7.2020 הורה בית המשפט קמא על מינוי השמאי אלעד זעירא, ובסמוך לאחר מכן הוגשה חוות דעתו במסגרתה נאמד שווי הדירה בסכום של 1,500,000 ש"ח (להלן: ההערכה השמאית). משלא הצליחו הנאמן והמשיבה להגיע לעמק השווה, ביום 12.5.2021 הגיש הנאמן הודעה לבית המשפט במסגרתה עדכן אותו בדבר המחלוקת ביניהם. בתוך כך, ציין הנאמן כי קיימת יתרת חוב של כ-500,000 ש"ח לסילוק המשכנתא על הדירה, כך ששווי זכויותיו של החייב לאחר הפחתת יתרת חוב זו מסתכם בכ-500,000 ש"ח (1,500,000 ש"ח לפי ההערכה השמאית, פחות 500,000 ש"ח יתרת משכנתא, חלקי שניים). בהמשך, ציין הנאמן כי המשיבה מצידה, סבורה כי יש להפחית מסכום זה מחצית מתשלומי המשכנתא בגין הדירה בהם נשאה לבדה ומסתכמים בכ-400,000 ש"ח; חוב מזונות של החייב כלפיה בסך של כ-100,000 ש"ח; וכן הוצאות מימוש בגין הדירה בסך של כ-100,000 ש"ח – כך שבסופו של יום הסכימה לשלם לקופת הכינוס סכום שלא יעלה על 120,000 ש"ח בגין זכויות החייב בדירה. הנאמן מצדו, סבר כי אין מקום להפחית מחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשאה המשיבה, שכן סכום זה מתקזז עם חלקו של החייב בדמי השכירות שהתקבלו בגין הדירה לאורך השנים (ואשר לא הועברו אליו); וכי המשיבה הפריזה בהערכתה את הוצאות המימוש. משכך, הודיע הנאמן כי יסכים לרכישת זכויות החייב בדירה על ידי המשיבה בסכום של 350,000 ש"ח. בעקבות הודעת הנאמן, ביום 29.6.2021 קיים בית המשפט קמא דיון נוסף לעניין אפשרות רכישת זכויות החייב בדירה על ידי המשיבה, אשר בסופו הורה לכנ"ר לקיים ישיבה בהשתתפות כל הצדדים בניסיון להגיע להסכמה. לאחר קיומה של ישיבה זו, בה נכח גם החייב והביע את התנגדותו, ביום 11.8.2021 הודיע הנאמן לבית המשפט כי הושגה הסכמה לפיה המשיבה תשלם לקופת הכינוס סך של 250,000 ש"ח בגין זכויות החייב בדירה (להלן: הצעת הנאמן). בהודעתו, ציין הנאמן כי הצעה זו קיבלה את תמיכת הכנ"ר, וכי הסכום עליו הוסכם, בתוספת הכספים ששולמו על ידי החייב במסגרת ההליך, יעמידו את קופת הכינוס על מלוא סכום תביעות החוב (כ-315,000 ש"ח). ביום 5.9.2021 הגיש החייב את תגובתו להצעת הנאמן, במסגרתה הביע את התנגדותו לאישורה. בין היתר, נטען כי מכירת הדירה למשיבה בסכום כה נמוך משרתת את טובתה בלבד ופוגעת בחייב שנותר ללא נכס; כי תביעת חוב המזונות שהגישה המשיבה נגד החייב הוגשה באיחור רב ומבלי שניתנה לו הזדמנות להגיב; כי ההערכה השמאית היא על הצד הנמוך ואינה לוקחת בחשבון את עליית השווי הצפויה לאחר קבלת אישור לביצוע תמ"א 38; כי הואיל והדירה מושכרת מזה שנים ומכירתה לא כרוכה בפינוי המשיבה, לא היה מקום ליתן לה עדיפות ברכישת חלקו בה; וכי ביצוע התמחרות הוגנת, אשר הייתה ממקסמת את התמורה בגין זכויות החייב בדירה, היה מסייע לו בשיקום מצבו הכלכלי לאחר תשלום מלוא חובו לנושים. לאחר שנתן דעתו לשיקולי הנאמן ולהתנגדות החייב, ביום 6.9.2021 נתן בית המשפט קמא החלטה המאשרת את הצעת הנאמן. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי ההצעה מביאה בחשבון את כלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות תשלום החזרי המשכנתא בגין הדירה על ידי המשיבה והצלתה מפני מימוש מוקדם של הבנק, שווי הדיור החלוף והוצאות המימוש הצפויות. כן צוין כי אין בהתנגדות החייב כדי להועיל לו באופן אישי, שכן ממילא, גם לפי הערכותיו הוא, התקבול בגין חלקו בדירה לא יספיק לסילוק חובותיו החלוטים ברי-התביעה. על החלטה זו הגיש החייב ערעור לבית משפט זה, ולצדו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור. בערעורו, שב החייב על טענותיו לפני בית המשפט קמא, כפי שפורטו בפסקה 4 לעיל. דיון והכרעה לאחר שעיינו בערעור על נספחיו, ונתנו דעתנו להחלטת בית המשפט קמא ולהליכים שקדמו לה, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף ללא צורך בתשובות המשיבים. על פי סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל, אשר היא דבר החקיקה החל בענייננו, עם ההכרזה על חייב כחדל פירעון, מוקנים נכסיו לנאמן לצורך חלוקתם לנושים (ההסדר לפי סעיפים 131 ו- 224 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון), שונה, ומבוסס על כך שהנאמן מקבל לידיו או לפיקוחו את נכסי החייב, ומוסמך לפעול בהם חלף החייב. להשוואה בין ההסדרים ראו רע"א 4628/18 סגלשטיין נ' שמואל (19.7.2018)). סעיף 85(1) לפקודה מגדיר את נכסי חדל הפירעון כ"כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו, בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש, או שיוקנה לו, לפני הפטרו" (זאת, בכפוף להוראות מיוחדות כדוגמת סעיף 86 לפקודה. ראו גם: סעיפים 217-216 לחוק חדלות פירעון). מלבד זאת, סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל מקנה לנאמן בפשיטת רגל סמכות לבטל, בהתקיים תנאים מסוימים, הענקות נכסים שביצע החייב ללא תמורה הולמת לפני תחילת פשיטת הרגל (ראו: ע"א 5709/99 לוין נ' עו"ד שילר, פ"ד נה(4) 925, 942 (2001); ע"א 4352/15 קורן נ' עו"ד הראל, פסקה 28 (נבו 02.08.2017). ראו גם: סעיף 220 לחוק חדלות פירעון). מעת שנקבע כי ההענקה בטלה, הופכים הנכסים שהושבו לחלק ממסת הנכסים של החייב אשר מוקנית לנאמן לטובת חלוקה לנושים (ראו: ע"א 3853/98 עו"ד סדן נ' רוזנטל, פ"ד נז(4) 699, 706 (2003)). ודוק, הסמכות האמורה לבטל הענקות נועדה להגן על נושי החייב, ולא על החייב עצמו, שהרי הוא כבר ויתר על הנכס, ואלמלא חדלות הפירעון, לא היה באפשרותו לתבוע את השבתו. עם הקניית הזכויות בנכסי החייב לנאמן, מסורה לו הסמכות לפעול למכירתם (ראו: סעיף 124(1) לפקודת פשיטת הרגל. כן ראו: סעיף 227 לחוק חדלות פירעון). בהפעילו סמכות זו, נדרש הנאמן לנסות ולמצות את התמורה הראויה ממימוש הנכסים, במטרה לקדם את האינטרסים של כלל הנושים. בתוך כך, עליו לתת דעתו גם לעמדת החייב עצמו, ולערוך איזון ראוי בין כלל האינטרסים השונים הראויים להגנה (ראו והשוו: ע"א 509/00 לוי נ' עו"ד ברכה, נאמן בפשיטת רגל, פ"ד נה(4) 410, 424, 426 (2001) (להלן: עניין ברכה); רע"א 8233/08 כובשי נ' עו"ד שוורץ, פ"ד סד(2) 207, 222 (2010); רע"א 1732/15 תמרי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 12 (20.5.2015)). יחד עם זאת, כשמדובר בנכסים שהגיעו לידי הנאמן בעקבות ביטול הענקה שנתן החייב, המשקל שיש ליחס לעמדת החייב מוגבל, בהתחשב בכך שהחייב כבר ויתר על הנכס, והחזרתו למסת נכסיו נועדה, כמובהר, להגן על נושיו ולא עליו. בדומה ליתר סמכויות הניהול והביצוע המוקנות לנאמן בהליכי חדלות פירעון, גם במסגרת סמכותו למימוש נכסי החייב נהנה הנאמן משיקול דעת רחב. בהתאם, תפקידו של בית משפט של חדלות פירעון מתמצה בפיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידו של הנאמן, ובבחינת תקינות הפעולות המתבצעות על ידו. לעניין זה, נקבע לא אחת כי בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו של בעל תפקיד בהליך פשיטת רגל בשיקול דעתו שלו, אלא במקרים בהם מצא כי שיקול דעתו הופעל באורח בלתי סביר או בלתי תקין באופן מהותי (ראו: עניין ברכה, בעמ' 427; ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד שושני, פסקה 15 (27.12.2010); רע"א 7311/10 כהן נ' דדון, פסקות 16-15 (19.6.2011); רע"א 4656/20 רוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 10 (17.8.2020)). ומהתם להכא. כזכור, בשנת 2008, במסגרת הליכי הגירושין שהתקיימו בין החייב למשיבה, הסכימו השניים כי זכויות החייב בדירה תועברנה למשיבה ללא תמורה. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין, ואולם העברת הזכויות מעולם לא הושלמה ברישום (בשל עיקולים שהוטלו באותה עת על זכויות החייב בדירה). במצב דברים זה, ביחסי החייב והמשיבה, לא היה לחייב עובר לפתיחת הליכי חדלות הפירעון כל זכות מהותית בדירה, וממילא פתחון הפה שיש לו ביחס לנעשה בה מצומצם מאד. בחלוף השנים, נכנס החייב להליכי חדלות פירעון ומונה נאמן לנכסיו. הנאמן, מתוקף תפקידו, הגיש לבית המשפט של חדלות פירעון בקשה לביטול הענקה ביחס לזכויות החייב בדירה. בית המשפט אומנם לא הכריע בבקשה גופה, ואולם הורה לנאמן לערוך הידברות עם המשיבה ביחס לאפשרות רכישת הזכויות על ידה. בעשותו כן, למעשה הסמיך בית המשפט קמא את הנאמן לנהוג בזכויות החייב בדירה כאילו היו חלק ממסת הנכסים המוקנית לו (בין אם מאחר שהענקתן כלל לא הושלמה ובין אם מאחר שמדובר בהענקה בטלה), ולבחון את אפשרות מכירתן למשיבה עבור תמורה ראויה. בהתאם, ניהל הנאמן משא ומתן ארוך עם המשיבה לרכישת הזכויות, במהלכו ניכר כי פעל למקסום התמורה בגינן. לבסוף, בסיועם של בית המשפט והכנ"ר, ולאחר שהביא בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים, לרבות התנגדות החייב, הציע הנאמן כי המשיבה תרכוש את זכויות החייב בדירה בסכום של 250,000 ש"ח. הצעה זו ניתנה בהסכמת המשיבה, וזכתה לתמיכתו של הכנ"ר. הנה כי כן, מן האמור עולה כי בהתנהלותו של הנאמן לאורך הדרך לא נפל כל פגם, לבטח לא כזה המצדיק את התערבות בית המשפט בשיקול דעתו הרחב – הנאמן פעל במסגרת הסמכות שהוקנתה לו, הפעיל את שיקול דעתו באורח הגון וסביר, ולבסוף הציג לפני בית המשפט הצעה המשקפת איזון ראוי בין האינטרסים הנוגעים בדבר. בכך מילא הנאמן את תפקידו נאמנה. כפועל יוצא, לא מצאנו כי נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא לאשר את המכירה בהתאם להצעת הנאמן. ודוק – בית המשפט קמא בחן את מכלול השיקולים שהובילו לקביעת סכום זה, נתן דעתו להתנגדות החייב, והגיע למסקנה כי הצעת הנאמן ראויה והולמת את הנסיבות. בהתחשב באמור לעיל, ברי כי מדובר בהחלטה סבירה, שאינה מצדיקה התערבות ערכאת הערעור, לבטח לא בשל בקשת החייב, שכבר הסכים להיפרד מזכויותיו בדירה לפני למעלה מעשור. כך בפרט לאור ההלכה לפיה שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט של חדלות פירעון הוא רחב ביותר, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: רע"א 5960/21 רפאל ב.ד. ייבוא ושיווק בע"מ נ' וייגמן, פסקה 9 (24.10.2021); ע"א 3823/21 שימר נ' עו"ד חבר, נאמן, פסקה 9 (21.7.2021); ע"א 4288/21 כהן נ' עו"ד סוהיל בתפקידו כמנהל מיוחד, פסקה 8 (27.6.2021). לפני סיום, ולמעלה מן הצורך, יצוין כי לא מצאנו ממש בטענת החייב לפיה לא היה מקום לקבל את תביעת חוב המזונות שהגישה המשיבה בשל האיחור שנפל בהגשתה. מעיון במערכת "נט המשפט", עולה כי בניגוד לטענת החייב, אכן ניתנה לו הזדמנות להגיש את תגובתו לבקשת המשיבה לאישור תביעת החוב האמורה. במסגרת תגובתו מיום 5.12.2019, הבהיר החייב באופן שאינו משתמע לשני פנים כי הוא "אינו מתנגד כי תביעת חוב המזונות תבדק על ידי הנאמן, על אף השיהוי הגדול בהגשתה". משכך, הרי שהוא מושתק כעת מלטעון אחרת. סוף דבר: הערעור נדחה אפוא, וממילא נדחית עמו הבקשה לעיכוב ביצוע. לפנים משורת הדין, משלא נתבקשה תשובה לערעור, ובהתחשב במתכונת הדיונית שבה ניתנה ההכרעה – אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"א בכסלו התשפ"ב (‏15.11.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21072740_Y01.docx שר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1