זוהיר מרשוד איוב נ. מדינת ישראל

13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 727/20 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף המערערים: 1. זוהיר מרשוד איוב 2. חנא מרשוד איוב 3. נעמאן מרשוד איוב 4. יוסף מרשוד איוב 5. תייסיר מרשוד איוב 6. ריניה מרשוד איוב 7. מהא מרשוד איוב 8. גאנית מרשוד איוב נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.12.2019 בת"א 28754-01-13 שניתן על ידי סגן הנשיא, כבוד השופט אברהם אליקים תאריך ישיבה: ט"ו בטבת התשפ"ב (19.12.2021) ב' באב התשפ"ד (6.8.2024) י"ד בשבט התשפ"ה (12.2.2025) בשם המערערים: עו"ד איימן אבורייא בשם המשיבה: עו"ד איתן סיאני; עו"ד יעל לוי פסק-דין לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא, כב' השופט אברהם אליקים) מיום 23.12.2019 בת"א 28754-01-13, במסגרתו נקבע סכום הפיצויים המגיע למערערים בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין לפני עשרות שנים. ערעור זה הוא אחד מיני ערעורים רבים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד (הליך זה נוהל תחת ע"א 6744/20. להלן: ההליך הדיוני המאוחד). כל הערעורים שהתנהלו תחת ההליך הדיוני המאוחד עוררו שאלות משותפות בדבר דרך חישוב דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.7.2019) (להלן: השאלות המשותפות). לאחר שהסתיים הדיון בשאלות המשותפות תחת ההליך הדיוני המאוחד, נותר להכריע בשאלות הפרטניות באותם תיקים בהם הדבר רלוונטי. בכך עוסק פסק הדין דנן ביחס לערעור שלפנינו. הרקע בתמצית 1. על הקווים המשותפים לכלל הערעורים שנדונו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, עמדתי מספר פעמים בעבר, והמעוניין בהרחבה יעיין שם (ראו: ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 16-1 (7.7.2022) (להלן: פסק הדין החלקי); דנ"א 5676/22 עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-1 (27.12.2023) (להלן: פסק הדין בדיון הנוסף); ע"א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' טבר, פסקאות 3-1 (10.12.2024) (להלן: ההחלטה מיום 10.12.2024)). בתמצית הדברים, החל מסוף שנות ה-50 וכלה בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין רבים לצרכי ציבור מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), כאשר חלקים נכבדים מהפקעות אלו בוצעו באזור הגליל, לשם הקמת יישובים חדשים (כגון כרמיאל ונוף הגליל). במקרים רבים, ובהם זה העומד לפנינו, בעלי המקרקעין שהופקעו לא דרשו בזמן אמת, ואף לא בחלוף שנים רבות לאחר מכן, את הפיצויים המגיעים להם בגין ההפקעה – ובהתאם המדינה לא שילמה להם דבר (להלן, יכונו בעלי מקרקעין אלו: הנפקעים). ואולם, ביום 21.3.2013 ניתן פסק הדין בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (2013) (להלן: פסק דין ארידור), אשר הבהיר כי גם על תביעות שעניינן בפיצוי בגין הפקעת זכויות במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות חל הסדר ההתיישנות הכללי שבדין. בצד זאת, נקבעה בפסק דין ארידור תקופת ארכה של שלוש שנים, עד ליום 21.3.2016, במהלכה הוּתַּר לבעלי מקרקעין שהופקעו ולא תבעו פיצויים מהמדינה בתוך תקופת ההתיישנות – לעשות כן. בעקבות זאת, הוגשו מאות תביעות לפיצויי הפקעה לבתי המשפט המחוזיים, בעיקר במחוזות צפון וחיפה, כאשר עיקר המחלוקת בתביעות אלה נסוב על שיעור דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (להלן: דמי החכירה האבודים). 2. בהמשך למתואר, במסגרת ע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל ז"ל (23.7.2019) (להלן: פסק דין איסמעיל) דן בית משפט זה באופן החישוב של דמי החכירה האבודים, ובהמשך לו ניתנו מספר הבהרות בעקבות בקשה לדיון נוסף שהוגשה על פסק הדין (דנ"א 5261/19 עזבון המנוח אסמעיל נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל (25.2.2020). להלן, יחד עם פסק דין איסמעיל: הלכת איסמעיל). על רקע חילוקי הדעות שהתגלעו בערכאות הדיוניות בעניין אופן יישומה של הלכת איסמעיל, הוגשו מאות ערעורים לבית משפט זה. בשנת 2021 אוחדו רובם המוחלט של הערעורים למסגרת ההליך הדיוני המאוחד, ונקבע מתווה משותף לדיון והכרעה בהם. על פי מתווה זה, יוכרעו תחילה השאלות המשותפות לכלל התיקים, ולאחר מכן יידונו הפלוגתאות הפרטניות הרלוונטיות רק לתיק בודד או למספר מצומצם של תיקים (יוער כי מספר קטן של תיקים מתנהל, בשל עיתוי הגשתם ובחירות הצדדים, שלא במסגרת זו). 3. ביום 7.7.2022 ניתן פסק הדין החלקי, בו נפסק כי דמי החכירה האבודים להם זכאים הנפקעים ייקבעו על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע לפי שיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון (שעל פי התכנית המנדטורית RP/50/42 (להלן: התכנית המנדטורית), החלה על מרבית המקרקעין המופקעים, הוקצה למגורים) – 5%; וביחס ליתר החלקה (שיועדה לשימושים חקלאיים לפי התכנית המנדטורית) – 3.25%. בנוסף נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ, ובהחלטה מיום 26.2.2023 הובהר כי שיעור זה ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו זכאים הנפקעים בשל ההפקעה, וכי סכום זה יבוא תחת שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו בערכאות הדיוניות לטובת מי מהצדדים (להלן: ההחלטה המשלימה). ביני וביני, ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי שיעסוק בהגדרת התקופה שבגינה ייפסקו דמי החכירה האבודים, וביום 27.12.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, במסגרתו נקבע כי התקופה האמורה תחל במועד נטילת החזקה במקרקעין המופקעים על ידי הרשות המפקיעה ותסתיים במועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי במידה והמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי המלא לו הם זכאים, יתווסף לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל; וכי במידה והועבר תשלום חלקי – הוא יקוזז בהתאם למועד בו בוצע, על פי האמור בע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי (23.6.2019). 4. בעקבות קביעות אלה, ובהתאם להן, התבקשה המדינה להגיש תחשיבים מעודכנים מטעמה בדבר סכום הפיצוי המעודכן לו זכאים הנפקעים השונים. ביום 15.2.2024 הגישה המדינה את תחשיביה בכלל התיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, כאשר בחודשים שלאחר מכן הגישו חלק מהנפקעים את השגותיהם בעניין, בד בבד עם בקשות מוסכמות למתן פסק דין בחלק לא מבוטל מהתיקים. ביום 6.8.2024 התקיים דיון קדם-ערעור בנוגע להמשך הטיפול בתיקים שתחת ההליך הדיוני המאוחד, וכן בתיקים המעוררים שאלות דומות, בהם טרם ניתן פסק דין. בעקבות הדיון, התבקשו הן המדינה והן הנפקעים אשר הגישו ערעורים להודיע האם הם עומדים על ערעורם, ובכלל זה לפרט את הפלוגתאות הפרטניות עליהן הם עומדים גם בשלב הזה, ובנוסף נדרשו הנפקעים שעודם חולקים על תחשיב המדינה המעודכן להגיש עיקרי טיעון קצרים בכתב. ביום 17.11.2024 נערך דיון במחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים, אשר בהמשך לו ניתנה ההחלטה מיום 10.12.2024, בה הוכרעו שלוש סוגיות מרכזיות אשר היו משותפות למרבית הטיעונים שהועלו על ידי באי-כוח הנפקעים: סוגיית ההשבה במקרה של תשלום ביתר על ידי המדינה; סוגיית ניכויים של תשלומי מס שבח שהועברו לרשות המיסים כמקדמה, מסכום הפיצויים ששולם לנפקעים; ואופן ההתחשבות בהוצאות ובשכר הטרחה שנפסקו על ידי הערכאות הדיוניות במסגרת תחשיביה של המדינה. בכך באו המחלוקות הנוגעות לתחשיבי המדינה המעודכנים על פתרונן, ולמעשה הוכרעו עיקרי השאלות המשותפות לתיקים הכלולים בהליך הדיוני המאוחד (להלן יכונו מכלול ההכרעות שניתנו במסגרת ההליך הדיוני המאוחד בשאלות המשותפות, ושעיקרן תוארו לעיל: הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד). 5. כמובהר לעיל, במספר תיקים נותרו פלוגתאות פרטניות, עליהן עמד מי מהצדדים להליך, אשר בחלקן בשלה העת להכריע. כזה הוא הערעור שלפנינו. ההליך בבית המשפט קמא וטענות הצדדים בערעור דנן 6. מסקירת קורות ההליך הדיוני המאוחד, נעבור להצגת העובדות הייחודיות להליך דנן הרלוונטיות לערעור שלפנינו. 7. ביום 15.1.2013 הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד המדינה, בה עתרו לביטול ההפקעה (סעד ממנו חזרו בהודעתם מיום 4.9.2013), לחלופין למתן קרקע חלופית (סעד ממנו חזרו בהודעתם מיום 24.3.2014) ולחלופי חלופין לקבלת פיצויים בגין הפקעת חלקם במקרקעין (אותם קיבלו בירושה) אשר היו מצויים בשעתו בסביבות הכפר בענה ומדרום לכביש 85 והיו ידועים כחלקה 90 בגוש 18986 (להלן: החלקה). למען שלמות התמונה יצוין, כי התביעה הוגשה גם נגד הקרן הקיימת לישראל, אשר הבעלות בחלקה הועברה לה בשלב מאוחר יותר, במסגרת עסקת חליפין עם המדינה. 8. ההודעה בעניין הפקעת החלקה, לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, פורסמה ביום 19.3.1976; וביום 1.9.1983 פורסמה הודעה בהתאם לסעיף 19 לפקודת הקרקעות, אשר בהמשך לה נרשמה החלקה על שם המדינה ביום 17.10.1983. 9. התביעה התנהלה במשך מספר שנים והוגשו במהלכה חוות דעת שמאיות על ידי הצדדים. חוות דעת המומחה מטעם המערערים, של השמאי דותן דרעי, העריכה את דמי החכירה האבודים בשיעור של 6% משווי החלקה ביחס למלוא השטח (להלן: חוו"ד דרעי). לעומת זאת, חוות דעת המומחה מטעם המדינה, שנערכה על ידי השמאי יצחק רוגובין, העמידה את שיעור דמי החכירה האבודים על 5% משווי החלקה (להלן: השמאי רוגובין ו-חוו"ד רוגובין הראשונה, בהתאמה). 10. ביום 26.7.2016 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר במסגרתו נקבע חלקם של המערערים בחלקה המופקעת (לאור טענות שהועלו ביחס לזכויותיהם בחלקה); נקבע שווי החלקה, בהתאם לחוו"ד רוגובין הראשונה; ואומצה חוו"ד דרעי ביחס לשיעור דמי החכירה האבודים, כך שזה הועמד על 6% משווי שטח החלקה (להלן: פסק הדין הראשון). 11. על פסק הדין הראשון הוגש ערעור על ידי המערערים לבית משפט זה (ע"א 7959/16. להלן: הערעור הראשון), אך בטרם זה נדון יצאו תחת ידיו של בית משפט זה שני פסקי דין חדשים אשר עסקו באופן חישוב שיעור הפיצויים לו זכאים הנפקעים בעלי מקרקעין דומים לאלו של המערערים (הכוונה לע"א 7060/14 מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל נ' דבאח (8.12.2016) וע"א 4299/15 אסדי נ' מדינת ישראל (8.12.2016), שהטיבו עם הנפקעים בהשוואה לחוות הדעת שהוגשו מטעמם (להלן: הלכות דבאח ואסדי)). בעקבות התפתחות זו, במהלך הדיון מיום 9.4.2018 בערעור הראשון (להלן: הדיון בערעור הראשון), הומלץ למערערים לחזור בהם מהערעור, בכפוף להחזרת הדיון לבית המשפט קמא, לצורך השלמה לפי הכללים שנקבעו בהלכות דבאח ואסדי. המערערים קיבלו המלצה זו, ובהתאם ניתן פסק הדין בערעור הראשון הקובע בחלקו הרלוונטי לענייננו כך: כאמור, עניין אחד טעון השלמה, ובהמלצתנו הוסכם לילך בעניינו במתווה דומה לזה שננקט לאחרונה, בע"א 7964/16 עאבד נ' מדינת ישראל (7.3.2018), ובע"א 8549/16 סעיד נ' רשות הפיתוח (19.3.2018). מדובר בהשלכה של ההלכה שנקבעה בע"א 4299/15 צאלח מוחמד אחמד אסדי ואח' נ' מדינת ישראל (8.12.2016), אשר הסתמכה על פסק הדין שניתן יומיים קודם לכן בע"א 7060/14 מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל נ' סמיח סאלח דבאח ואח' (6.12.2016)), על העניין נושא פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי מתבקש להשלים את פסק דינו בהתייחס להשלכות הלכות אסדי ודבאח הנ"ל, ככל שישנן. לצורך כך, ובהסכמת הצדדים, ניתן יהיה להגיש לבית המשפט המחוזי חוות דעת שמאיות משלימות. בית המשפט המחוזי יעשה ויחליט כחכמתו. מצידנו איננו נוקטים עמדה. כאמור, בכפוף להשלמה הנ"ל, בהסכמה, הערעור נדחה. (להלן: פסק הדין בערעור הראשון). 12. אם כן, הדיון בתביעה חזר לבית המשפט קמא, והצדדים הגישו חוות דעת משלימות מטעמם. מטעם המערערים הוגשה חוות דעת של השמאי פהים מח'ול אשר עסקה בהערכת שווי המקרקעין של הדונם הראשון למגורים ושיעור דמי החכירה האבודים, כאשר לא חל שינוי בעמדה לפיה דמי החכירה האבודים עומדים על 6%. המדינה, מנגד, הגישה חוות דעת של השמאי רוגובין, אשר העריכה מחדש הן את שווי החלקה כולה (בייעוד למגורים ובייעוד חקלאי) והן את דמי החכירה האבודים, ובמסגרתה הועמד שיעור דמי החכירה האבודים על 2.5% ביחס לדונם הראשון (המיועד למגורים) ועל 1.5% ביחס ליתרת המקרקעין (בייעוד חקלאי). מאוחר יותר משכו המערערים את חוות דעתם המשלימה וקיבלו את הערכים שקבע השמאי רוגובין מטעם המדינה באשר לערכי השווי של החלקה – ולמעט ביחס לשאלת שיעור דמי החכירה האבודים (ראו פרוטוקול הדיון קמא מיום 15.9.2019, בעמ' 30 ש' 13-12). 13. בסופו של דבר, ביום 23.12.2019 ניתן פסק דינו המשלים של בית המשפט קמא, במסגרתו נקבע כי הוא מאמץ את חוו"ד רוגובין השנייה במלואה, הן לעניין שווי החלקה (אשר, כאמור, היה מוסכם על המערערים) והן לעניין דמי החכירה האבודים, אשר כזכור הועמדו על 2.5% ביחס לדונם הראשון המיועד למגורים, ו-1.5% ביחס ליתרת השטח בייעוד חקלאי. בתוך כך, נדחו טענת המדינה כי יש לדחות את התביעה בהיעדר הוכחתה, משהמערערים בחרו למשוך את חוות דעתם המשלימה מחד גיסא, וטענת המערערים כי פסק הדין הראשון יצר מעשה בית דין או השתק המונע את המדינה מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים שונה מזה לו טענה בעבר, מאידך גיסא (להלן: פסק הדין השני). 14. על פסק הדין השני הגישו המערערים ביום 28.1.2020 את הערעור דנן, במסגרתו נטען, בעיקרו של דבר, כי שגה בית המשפט קמא עת סבר כי הדיון הוחזר אליו גם בסוגיית שיעור דמי החכירה האבודים. לשיטת המערערים, הדיון הוחזר על ידי ערכאת הערעור לצורך בחינת השלכותיהן של הלכות דבאח ואסדי, אשר עסקו באופן הערכת שווי המקרקעין, ולא בשיעור דמי החכירה האבודים. עוד נטען, כי לאחר מתן פסק הדין הראשון שיעור דמי החכירה האבודים לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, שעה שהמדינה לא ערערה עליו, בעוד הערעור הראשון שהגישו המערערים כלל לא עסק בסוגייה זו, וממילא זו לא נדונה. בהמשך לכך, נטען כי הדיון הוחזר, אם כן, לבית המשפט קמא על מנת לדון אך בחזית המחלוקת שהועמדה בערעור הראשון; ומכל מקום, בהיעדר ערעור מצדה, המדינה לא הייתה רשאית להעלות את סוגיית דמי החכירה האבודים מחמת מעשה בית-דין, השתק פלוגתא או הרחבת חזית אסורה. 15. ביום 7.7.2022 ניתן כאמור פסק הדין החלקי, בו נקבע, בין היתר, כיצד יש לחשב את דמי החכירה האבודים. בהתאם לקביעות בפסק הדין החלקי, ביום 12.9.2022 הגישה המדינה תחשיב מטעמה, לפיו התברר כי המדינה שילמה למערערים פיצויים ביתר, ולכן עליהם להשיב לה, נכון ליום עריכת התחשיב, סך של 231,703 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה). 16. בהודעת המערערים מיום 7.11.2022, הללו העלו את השגותיהם ביחס לתחשיב המדינה, הנוגעות הן לאופן שערוך סכום הפיצוי, הן לדרך חישוב שכר הטרחה והן לבחירת המדינה לזקוף את ההוצאות ושכר הטרחה ששולמו למערערים בהליך קמא על חשבון סכום הפיצוי. בצד זאת, חזרו המערערים על עיקר טענותיהם בערעור, והוסיפו כי אין להחיל על המקרה דנן את הקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד הנוגעות לשיעור דמי החכירה האבודים, משהמדינה לא ערערה על פסק הדין הראשון, ועל כן אין לראות בסוגיה זו כשנויה במחלוקת בין הצדדים. בנוסף, נטען כי המדינה לא הייתה רשאית לשנות מעמדתה בעבר, בין מכוח הודאת בעל דין, בין מכוח הרחבת חזית אסורה ובין מכוח השתק שיפוטי. 17. כפי שתואר לעיל, לאחר מתן פסק הדין החלקי ניתנו ההחלטה המשלימה ופסק הדין בדיון הנוסף, ובהתאם לקביעות בהם הגישה המדינה ביום 15.2.2024 תחשיב מעודכן מטעמה, לפיו סכום הפיצוי ביתר ששולם למערערים עומד, נכון ליום עריכת התחשיב, על 76,714 ש"ח (להלן: תחשיב המדינה המעודכן). 18. בהמשך להחלטה מיום 7.8.2024, הודיעו המערערים ביום 15.9.2024 כי הם עומדים על טענותיהם בערעור, והדגישו את טענתם העיקרית, לפיה בית המשפט קמא חרג מהמנדט שניתן לו על ידי בית משפט זה במסגרת פסק הדין בערעור הראשון עת דן בסוגיה שלא הייתה במחלוקת בין הצדדים בשעתו. ביום 31.10.2024 הגישו המערערים עיקרי טיעון מטעמם, בהם שבו על טענותיהם, לפיהן בהיעדר ערעור מצד המדינה על פסק הדין הראשון – אשר לא בוטל בפסק הדין בערעור הראשון למעט בסוגיה מסוימת שביחס אליה, ואליה בלבד, נקבע כי יש לערוך דיון מחודש – המדינה מנועה מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים השונה מזה שנקבע בפסק הדין הראשון, בין מכוח הרחבת חזית אסורה, בין מכוח השתק שיפוטי ובין מכוח השתק פלוגתא. 19. בתשובת המדינה ביום 5.12.2024, זו טענה, בין היתר, כי הטענה לפיה המדינה מושתקת מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים הנמוך מ-5% – נדחתה במסגרת פסק הדין החלקי שניתן בהליך הדיוני המאוחד; כי משהוחזר הדיון לבית המשפט קמא, זה היה רשאי לשנות מהכרעתו בדבר שיעור דמי החכירה האבודים, בהתאם לחלוקה בין הדונם הראשון למגורים ליתרת המקרקעין בייעוד חקלאי; כי ממילא מעת שהוחזר הדיון לצורך קביעת שיעור הפיצוי לאור הלכות דבאח ואסדי, בית המשפט קמא נדרש היה להתייחס בהכרעתו למכלול הלכותיו העדכניות של בית משפט זה שניתנו עד למתן פסק הדין השני; וכי ערכאת הערעור הדנה בהליך פעם נוספת אינה כבולה לכלל "מעשה בית דין" או לפסק הדין הראשון שנתנה בהליך. 20. ביום 12.2.2025 התקיים דיון קדם-ערעור במהלכו חזרו הצדדים על טענותיהם, והמערערים הודיעו כי הם דבקים בעמדתם. בנסיבות אלו, אין מנוס מלהכריע בערעור. 21. עוד יצוין, כי בהמשך להחלטתנו מיום 10.12.2024, אשר עסקה במחלוקות הנוגעות לתחשיב המדינה המעודכן, הגישה המדינה ביום 20.4.2025 תחשיב מתוקן, ולפיו על המערערים להשיב למדינה סך כולל של 64,182 ש"ח (לפני יישום מתווה ההנחות) (להלן: תחשיב המדינה המתוקן). בהתאם, למערערים ניתנה האפשרות להגיש את השגותיהם, ככל שהם מעוניינים בכך, וביום 27.5.2025 עשו כן, כאשר במסגרת הודעתם חזרו, הלכה למעשה, על טענותיהם בערעור. דיון והכרעה 22. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על יסוד החומר שבכתב ושמעתי את טענותיהם בישיבת קדם-הערעור מיום 12.2.2025, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכות לפי תקנות 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א החדשות), ולהכריע בסוגיות שנותרו על יסוד החומר בכתב והטיעונים שהושמעו בקדם-הערעור. כפי שאסביר כעת, סבורני כי יש לדחות את טענות המערערים, וכנגזר מכך, ליתן תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המתוקן. 23. במרכז הערעור שלפנינו ניצבות שתי טענות עיקריות: הראשונה, כי בית המשפט קמא חרג מהמנדט שניתן לו על ידי בית משפט זה במסגרת פסק הדין בערעור הראשון, שעה שדן מחדש בסוגיית שיעור דמי החכירה האבודים; השנייה, כי המדינה מושתקת מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים שונה מזה שנקבע בפסק הדין הראשון – עליו לא ערערה בשעתו. דין טענות אלו להידחות. 24. אשר לטענה הראשונה, כידוע, ערכאת הערעור רשאית, בין כלל סמכויותיה, להורות על החזרת הדיון בתיק לפתחה של הערכאה הדיונית שדנה בו בתחילה לשם בחינה והתייחסות נוספת מצידה (ראו תקנות 455 ו-462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א הישנות); תקנה 146 לתקסד"א החדשות). זאת, למשל, לשם קבלתן ובחינתן של ראיות נוספות, או במקרים בהם פסק הדין איננו בהיר או מנומק דיו. בכלל זה, החזרת דיון כאמור יכולה להתמצות בהשלמה ספציפית או בתוספת הבהרה נקודתית, הנוגעת לעניין מסוים שנדון על ידי הערכאה הדיונית (או שלא נדון); אך החזרת הדיון עשויה לכלול הידרשות מחודשת לסוגיה שעל הפרק, ואף לתביעה בכללותה (ראו והשוו ע"א 3634/20 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' קידישמן, פסקאות 35-32 (26.7.2022)), ובמקרים מסוימים אף להביא לכתיבה מחדש של פסק הדין כולו (ראו, למשל, ע"א 377/81 נבואני נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (4) 726 (1983). להתייחסות רחבה יותר לסוגיית החזרת תיק לערכאה הדיונית, ראו ע"א 1910/07 מרשי נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 10 (29.12.2008); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 326-325 (מהדורה שלישית, 2012); גבריאל הלוי תורת הדיון האזרחי כרך ד 280-278 (2019)). עוד יש לציין, כי הדברים האמורים אינם תלויים בזהות הגורם שהגיש את הערעור, אשר הוביל להחזרת הדיון לערכאה הדיונית. כך, כאשר ערכאת הערעור מורה על השבת הדיון לערכאה הדיונית, בין אם היא תוחמת אותה לבירור עניין מסוים ובין אם לאו, הרי שהערכאה הדיונית עשויה להגיע, כאמור, לתוצאה שונה מזו שהגיעה אליה במקור – לעיתים לטובת הגורם שערער על פסק הדין שניתן על ידי הערכאה הדיונית, ולעיתים לטובת הגורם שלא ערער – ומבלי שיהיה קושי בדבר (כן ראו תקנה 146(ב) לתקסד"א החדשות: "בית המשפט רשאי להשתמש בסמכויות אלה אף אם הערעור נוגע רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בהן לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור". עוד ראו סיפא תקנה 462 לתקסד"א הישנות). 25. בענייננו, אכן אין חולק כי הערעור הראשון הוגש על ידי המערערים ועיקרו עסק בהיקף זכויותיהם של המערערים בחלקה ובערכי שווי המקרקעין שנקבעו ביחס אליה. ברם, עיון בפרוטוקול הדיון בערעור הראשון, מלמד כי הצורך בהתייחסות מחודשת לסוגיית שיעור דמי החכירה האבודים, לאור הלכות דבאח ואסדי, התעורר כבר במסגרת הדיון בערעור הראשון. כך, ציין בא-כוח המדינה באופן גלוי ומפורש כי לשיטת המדינה, יישום הלכות דבאח ואסדי על התביעה דנן כרוך בהכרח בהגשת חוות דעת עדכנית מטעם המדינה ביחס לשיעור דמי החכירה האבודים (ראו פרוטוקול דיון בעמ' 2 ש' 34-32), בעוד בא-כוח המערערים העלה את התנגדותו לכך בטענה של השתק שיפוטי, בין מכוח חוו"ד רוגובין הראשונה ובין משום שהמדינה לא ערערה על פסק הדין הראשון (שם, בעמ' 2 ש' 30-23). המותב שדן בערעור הראשון היה ער לעניין זה, וציין בפני הצדדים, בסכמו את הדיון, כי הם "רשאים לטעון בערכאה דיונית מה שנובע מההלכה החדשה בעניין אסדאי שנפסקה לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי" (שם, בעמ' 3 ש' 21-20). בהמשך לכך, ניתן פסק הדין בערעור הראשון אשר, כאמור, קבע כי "בית המשפט המחוזי מתבקש להשלים את פסק דינו בהתייחס להשלכות הלכות אסדי ודבאח הנ"ל, ככל שישנן. לצורך כך, ובהסכמת הצדדים, ניתן יהיה להגיש לבית המשפט המחוזי חוות דעת שמאיות משלימות. בית המשפט המחוזי יעשה ויחליט כחכמתו. מצידנו איננו נוקטים עמדה". אם כן, בחינת לשון הדברים והשתלשלות העניינים מלמדת כי על אף שבית המשפט היה מודע למחלוקת בין הצדדים בשאלה האם בעקבות הלכות דבאח ואסדי יש לבחון מחדש גם את סוגיית שיעור דמי החכירה האבודים, בהחזירו את הדיון לבית המשפט קמא בחר במתן הנחייה כללית ורחבה שאינה מתוחמת לסוגיה ספציפית של שווי ערכי המקרקעין, כפי שטוענים המערערים, ותוך שהותיר לבית המשפט קמא לבחון את מכלול את טענות הצדדים בעניין. משכך, ספק אם ניתן לקבל את עמדת המערערים לפיה בית המשפט קמא חרג מהמנדט שניתן לו על ידי ערכאת הערעור. זאת ועוד, גם אם נניח כי בית המשפט קמא היה מנוע מלדון מחדש בשאלות הנוגעות לשיעור דמי החכירה האבודים, מאחר שהמנדט שניתן לו כאשר הוחזר אליו הדיון במסגרת פסק הדין בערעור הראשון היה מוגבל לשאלות הנוגעות לשווי המקרקעין (וכאמור, ספק אם אכן כך), אין בכך כדי להגביל את סמכותנו, כערכאת ערעור, לבחון מחדש סוגיה זו על רקע ההלכות החדשות שנקבעו בעניין זה לאחר פסק הדין בערעור הראשון. כך, במיוחד, בהינתן שדחיית הערעור הראשון בהסכמה ביחס ליתר הסוגיות שהועלו בו לא התייחסה כלל לשאלות הנוגעות לשיעור דמי החכירה האבודים (מאחר שהערעור לא התייחס אליהן כלל). 26. מכאן שנותרנו עם הטענה כי המדינה מושתקת מלטעון לשיעור דמי חכירה אבודים שונה מזה שנקבע בפסק הדין הראשון, מאחר שלא ערערה עליו בשעתו. אף בעניין זה אינני סבור כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט קמא להתיר למדינה לשנות מעמדתה. ראשית, כזכור, פסק הדין בערעור הראשון הורה על החזרת הדיון לבית המשפט קמא בשל פסקי הדין החדשים שיצאו בשעתו על ידי בית משפט זה, והצורך בהשלמת פסק הדין של בית המשפט קמא לאורם. בנסיבות אלו, אין כל סיבה מבוררת להניח כי בית המשפט בערעור הראשון ביקש להגביל את בית המשפט קמא לדון בפסקי הדין הללו, ובהם בלבד, תוך התעלמות מפסיקה נוספת ועדכנית שניתנה לאחר מכן. כך, הן בהתאם לנוסח ההנחיה הרחב שניתן, כאמור, על רקע המחלוקת בין הצדדים; והן מכוח הדין הכללי, שעה שבית המשפט קמא כפוף להלכות הניתנות בבית משפט זה, ועליו לפסוק לפיהן (סעיף 20(ב) לחוק-יסוד: השפיטה). יתר על כן, כשם שהותר למערערים להעלות טענות שלא נטענו על ידם קודם לכן בעקבות הפסיקה האמורה, עת דובר בפסקי דין שסברו כי פועלים לטובתם, אך מתבקש, מטעמים של הגינות דיונית, כי למדינה יתאפשר לפעול באותו האופן. בהמשך לכך, אינני סבור כי העובדה שהמדינה לא ערערה בשעתו על פסק הדין הראשון, עת המצב המשפטי היה שונה, ועת התוצאה הכוללת הייתה אחרת, יוצרת מצדה מניעות מלהעלות טיעונים בסוגיה כזו או אחרת הנובעים מהחזרת הדיון לבית המשפט קמא. 27. לבסוף, גם את הטענה כי המדינה לא הייתה רשאית לשנות מעמדתה המקורית בראשית ההליך ובחוו"ד רוגובין הראשונה יש לדחות. כפי שצוין בפסק הדין החלקי במסגרת ההליך הדיוני המאוחד, הטעם לשינוי שחל בעמדת המדינה הוא שהתברר לה במהלך ההתדיינות כי עמדתה המקורית ביחס לאופן חישוב דמי החכירה האבודים בטעות יסודה, והיא מביאה לתשלום סכומים העולים משמעותית על פיצויי ההפקעה להם זכאים הנפקעים על פי הדין. בהמשך לכך נפסק, כי יש לראות בשינוי זה משום שינוי מדיניות, ביחס אליו "מקובלת ההלכה לפיה אין רשות מנהלית כבולה למדיניותה, לא כל שכן כאשר המדובר במדיניות שגויה" (פסקה 43 לפסק הדין החלקי). עם זאת, הובהר כי המדיניות שהמדינה הציגה בעבר מצדיקה, לכל הפחות, כי יוטל עליה הנטל הראשוני להצדקת השינוי שחל באותה מדיניות, כך שעליה להראות כי מדיניות זו שיקפה הבנה שגויה של הדין או של המציאות הכלכלית-שמאית (פסקה 45 לפסק הדין החלקי). בהתאם לכך, נקבע כי המדינה לא הציגה בסיס נתונים עובדתי המצדיק סטייה ממדיניות העבר ביחס לדונם הראשון, ולכן בנוגע אליו נקבע כי יש להעריך את דמי החכירה האבודים לפי שיעור של 5%, בהתאם לעמדת המדינה בעבר (פסקאות 63-62 לפסק הדין החלקי). אולם, ביחס ליתרת המקרקעין נקבע כי המדינה עמדה בנטל האמור, ולכן הייתה רשאית לסטות מהעמדה שהציגה. ועדיין – לא התקבלה עמדת המדינה במלואה, אלא בפסק הדין החלקי נקבע כי ביחס לחלק זה של המקרקעין יש לחשב את דמי החכירה האבודים לפי שיעור של 3.25%, כאשר שיעור זה מהווה מיצוע של עמדות הצדדים בנדון (פסקאות 69-66 לפסק הדין החלקי). הנשיאה אסתר חיות אף הוסיפה והרחיבה לעניין האפשרות לכבול את המדינה לעמדתה המקורית לאור כלל ההשתק השיפוטי, אך דחתה אותה משום שבנסיבות דנן לא סברה כי התקיימו התנאים להחיל כלל זה. על כך יש להוסיף כי על קביעות אלה הוגשה בקשה לדיון נוסף, אך המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן, לא ראה לנכון להיעתר לה בסוגיה זו. אם כן, גם בטענה זו של המערערים, אין ממש. 28. סוף דבר: משדחינו את טענות המערערים, ובהינתן שתחשיב המדינה המתוקן נעשה בהתאם לקביעות המשותפות בהליך הדיוני המאוחד, ולא הועלו טענות ביחס לאופן חישוב זה – ניתן בזאת תוקף של פסק דין לתחשיב המדינה המתוקן. המערערים ישיבו למדינה את הסכומים ששולמו ביתר כמפורט בתחשיב המדינה המתוקן, ובשים לב לאמור בפסקה 4 להחלטה מיום 17.2.2025. לאחר ביצוע האמור, לא תהא למדינה טענה או דרישה כלשהי כלפי המערערים בגין התשלומים ששילמה להם ביתר. בכך מתמצים הדיונים בערעור זה, כאשר פסק דין זה יבוא במקום פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערערים יישאו בהוצאות לטובת המדינה בסך של 10,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ' בסיון התשפ"ה (‏16.6.2025). יצחק עמית נשיא דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט