עזאם יוסרא נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 727/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 727/07 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן העותרים: 1. עזאם יוסרא 2. ניפין קאסם 3. וואל קאסם 4. נרמין קאסם 5. תאאר קאסם נ ג ד המשיב: שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי ולצו ביניים תאריך הישיבה: ח' בתשרי התשע"א (13.9.10) בשם העותרים: עו"ד רונן כהן בשם המשיב: עו"ד הילה גורני פסק-דין השופט ע' פוגלמן: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותרים 5-2 (להלן: העותרים) כי יוענק להם מעמד של אזרחים ישראלים. 1. העותרת 1 (להלן: העותרת) היא אזרחית ישראלית וילידת ישראל. ביום 23.3.1986 ויתרה העותרת על אזרחותה הישראלית ועברה לגור עם בעלה בשטחי אזור יהודה והשומרון (להלן: האזור). העותרים, ילדי העותרת, נולדו בין השנים 1992-1987 באזור. לימים, החליטה העותרת לחזור לישראל, ובשנת 2000 הושבה לה אזרחותה הישראלית בעקבות הנוהל שגובש במהלך הדיונים בבג"ץ 2271/98 עאבד נ' משרד הפנים, פ"ד נה(5) 778 (2001) (להלן: עניין עאבד). בהתאם לאותו נוהל, קיבלו העותרים רישיון לישיבת ארעי מסוג א-5 עד ליום 4.5.2001. באותה שנה עברה העותרת לגור בארץ באופן חלקי, בסופי שבוע ובחופשותיהם של העותרים מלימודיהם. בשנת 2003 פנתה העותרת למשיב בבקשה כי ינפיק דרכונים לעותרים, וכן תעודת זהות לעותרת 2. לטענתה, התשובה שקיבלה הייתה כי העותרים יקבלו דרכון ישראלי רק עם הגיעם לגיל 18. בשנת 2006, לאחר שעברו להתגורר בקביעות בישראל, פנו העותרים למשיב, באמצעות בא-כוחם, בבקשה להנפיק להם את התעודות המבוקשות, בטענה שהם אזרחי ישראל. ביום 18.10.2006 ענה המשיב לעותרים כי הם אינם זכאים לתעודות כיוון שלא הוכיחו במועד כי מרכז חייהם בישראל, ולפיכך אין להם כל מעמד בארץ. 2. מכאן העתירה שלפנינו, שבגדרה, כאמור, מבקשים העותרים כי נורה למשיב ליתן להם מעמד של אזרחים ישראלים. העותרים מבססים את עתירתם על שלוש טענות משפטיות חלופיות: ראשית, כי העותרת לא ויתרה מעולם על אזרחותה הישראלית מרצונה החופשי ותוך שהייתה מודעת למשמעות הויתור, ולכן יש לראותם כאזרחים משום שנולדו לאזרחית ישראל; שנית, כי המשיב התנהג בחוסר סבירות קיצוני בכך שנמנע מלהודיע לעותרת כי לעותרים מעמד שונה ממעמדה; שהנפיק לה בשנת 2004 תעודת זהות, שממנה ניתן ללמוד כי העותרים הינם אזרחי ישראל; ושלא הזהיר אותה כי התנהלותה עשויה לפגוע במעמדם של העותרים וכי עליה להמציא מסמכים לצורך הסדרת מעמדם; שלישית, כי לעותרים לא נערך שימוע בטרם הוחלט לבטל את מעמדם באופן פתאומי וללא הסבר מספק. 3. מנגד, טוען המשיב כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים ואי גילוי פרטים מהותיים בעתירה. לטענתו, העותרת הצהירה בעתירה כי עברה להתגורר בקביעות בישראל בשנת 2006, זאת בניגוד לתצהירים קודמים שהגישה במסגרת בקשות לחידוש תעודת זהות, שבהם נכתב כי היא מתגוררת בארץ משנת 2000. בנוסף, טוען המשיב כי ביום 10.9.2000 הוענק לעותרים רישיון לישיבת ארעי מסוג א-5, ובאותו היום חתמה העותרת על שאלון רישום אוכלוסין שבו צוין במפורש כי תוקפו של הרישיון יפקע ביום 4.5.2001. בנוסף, הוסבר לה כי על מנת להעניק לעותרים מעמד של קבע, עליה להוכיח עד למועד פקיעת הרישיון כי מרכז חייהם בישראל. בהודעה משלימה מטעמו, טען המשיב, כי ביום 14.7.2004 נשלח, הן לעותרת, הן לעותרים, מכתב שבו צוין כי העותרים לא יכולים לקבל דרכונים ישראלים שכן לא הוכיחו כי מרכז חייהם בישראל. לעמדת המשיב דין העתירה להידחות אף לגופו של עניין. לטענתו, הנוהל הרלבנטי לבחינת מעמדם של העותרים הוא זה שגובש במסגרת הדיון בעניין עאבד. בהתאם לנוהל זה, לילדיה של אישה, כדוגמת העותרת, אשר קיבלה את אזרחותה הישראלית בחזרה לאחר שויתרה עליה, יוענק רישיון שהייה מסוג א-5 למספר חודשים, אשר במהלכם, על מנת לקבל מעמד של קבע, עליהם להוכיח כי מרכז חייהם בישראל. נוהל זה הוסבר לעותרת כבר בשנת 2000. חרף כך, העותרים לא פעלו כדי לנסות להוכיח כי מרכז חייהם הינו בישראל, ולפיכך תוקף הרישיון שניתן להם פג בחודש מאי 2001. יתרה מכך, מהעתירה עולה כי העותרים השתקעו בארץ רק בשנת 2006 ולכן ממילא בתקופה הרלבנטית, לא היה בידיהם להוכיח כי מרכז חייהם בישראל. 4. שמענו את טענות הצדדים, ושבנו ושקלנו את הנתונים שלפנינו לאחר שהוגשה לנו - בהתאם להחלטתנו - הודעה משלימה מטעם המשיב, שהוסיף ובחן את התיעוד המצוי בעניינם של העותרים פעם נוספת. מסקנתנו היא כי דין העתירה להידחות. ראשית יש להעיר על כך שהעותרים לא כללו פרטים מהותיים בעתירתם. כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה ידחה על הסף עתירתו של עותר אשר נמנע מלפרט בעתירתו את כל הנתונים הרלבנטיים ולצרף את כל האסמכתאות הנחוצות לצורך הכרעה בעתירתו (ראו למשל: בג"ץ 2973/10 קדיח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.5.2010). יפים לעניין זה דבריו של בית משפט זה בבג"ץ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1) 409, 410 (1987): "כלל גדול מנחה בית-משפט זה מאז ומתמיד, והוא, כי מחובתו של הפונה אל בית המשפט הגבוה לצדק לגלות לבית המשפט את כל העובדות הרלוואנטיות, ומי שמסתיר עובדות, אשר להן משמעות לגבי העתירה, איננו ראוי לכך שבית המשפט יושיט לו סעד". בענייננו, לא זו בלבד שבעתירה מפורטים נתונים הסותרים מפורשות נתונים שנמסרו בתצהירים שהוגשו מטעם העותרת בעבר, כדוגמת המועד שבו עברה לגור בישראל באופן קבוע, אלא שלא נכללים בה מספר נתונים מהותיים לצורך ההכרעה. כך למשל, לא צוין בעתירה כי ביום 10.9.2000 חתמה העותרת על מסמכים שבהם נכתב במפורש כי לעותרים ניתן רישיון ישיבה ארעי מסוג א-5, שתוקפו פג ביום 4.5.2001, והוסבר לה שעליה להוכיח כי מרכז חייהם בישראל על מנת שיקבלו אזרחות ישראלית. רק בתשובתם לתגובת העותרים, התייחסו העותרים למסמכים אלה, וטענו כי העותרת לא מילאה את הטופס בעצמה ולא הבינה את הכתוב בו. כמו-כן, נמנעו העותרים מלציין כי ביום 14.7.2004, נשלח לבא-כוחם דאז מכתב מטעם המשיב, שבו נכתב כי לא תינתן להם תעודת זהות שכן לא הוכיחו כי מרכז חייהם בישראל. מכתב בנוסח דומה נשלח באותו יום לעותרת, ואף הוא לא הוזכר בעתירה. לעומת זאת, נכתב בעתירה כי העותרים לא ידעו כי הם אינם אזרחי ישראל עד לקבלת מכתבו של המשיב ביום 18.10.2006. אשר על כן, העותרים לא גילו בעתירתם את כל העובדות הרלבנטיות לצורך הכרעה בה. אין אנו נדרשים להכריע אם די בהתנהלותם זו כדי להביא לדחייתה של העתירה על הסף, שכן גם לגופם של דברים לא מצאנו עילה להתערבותנו. 5. כאמור, העותרים מעלים בעתירתם שלוש טענות מרכזיות. ראשית, כי העותרת לא ויתרה על אזרחותה הישראלית מרצונה החופשי שכן עקב מעברה לאזור בעקבות נישואיה, לא נותרה לה ברירה אלא לוותר על אזרחותה, זאת, בלא שהייתה מודעות להשלכות של חתימתה על טופס הויתור. טענה זו – דינה להידחות. כבר בעניין עאבד נקבע כי "אין די בטענה סתמית ולפיה חתמו העותרות על בקשות הוויתור בכפייה, בהיעדר רצון ובהיעדר הבנה" (שם, בעמוד 782). בענייננו, לא עמדה העותרת בנטל המוטל עליה להוכיח את טענתה זו באופן מפורט, מנומק ומבוסס אשר חורג מגדריה של "טענה סתמית" (ראו גם: בג"ץ 10609/07 זועבי נ' שר הפנים, פסקה 33 (טרם פורסם, 17.5.2011); בג"ץ 1105/03 פאטמה נ' משרד הפנים, פסקה 8 (לא פורסם, 2.7.2006)). מכל מקום, הנוהל שנקבע בעקבות בעניין עאבד נתן מענה לבקשתה של העותרת, ואילו היו העותרים עומדים בתנאים שנקבעו בהוראות הנוהל, היו אף הם מקבלים את המעמד אותו הם מבקשים. 6. שנית, טוענים העותרים כי התנהלות המשיב הינה בלתי סבירה, בין היתר כיוון שעד לשנת 2006 לא נמסר להם כי מעמדם הוא מעמד ארעי, בשונה מזה של אמם, וכי הם אינם אזרחים ישראלים. כאמור לעיל, מבחינה עובדתית נראה כי לא עלה בידי העותרים לבסס טענה זו. ביום 10.9.2000 חתמה העותרת, אשר נכון למועד הגשת בקשתה להשבת אזרחותה הישראלית הייתה מיוצגת, על טפסים שבהם נכתב כי לעותרים מוענק מעמד זמני עד ליום 4.5.2001. העותרת אישרה בחתימתה כי הפרטים הרשומים בטופס הוקראו והוסברו לה. בנוסף, הפקידה במשרד הפנים אשר טיפלה בעניינם של העותרים הצהירה כי נהגה להסביר לנשים דוגמת העותרת, כי על ילדיהן להמציא הוכחות לכך שמרכז חייהם בישראל על מנת לקבל אזרחות ישראלית. יתרה מכך, בניגוד לטענתם, לכל המאוחר בשנת 2004 יידע המשיב את העותרים כי לא קיבלו מעמד של קבע בארץ כיוון שלא הוכיחו כי מרכז חייהם בישראל. אשר על כן, נראה כי העותרים הם שסיכלו בהתנהגותם את הסדרת מעמדם בכך שישבו בחיבוק ידיים, לא מסרו את המסמכים הדרושים על מנת להוכיח כי מרכז חייהם בישראל וחיכו מספר שנים בטרם פנו למשיב לצורך בירור מעמדם. 7. גם בנפרד מהאמור, אין עילה להתערב בהחלטתו של המשיב. הנוהל הרלבנטי, אשר עמד בביקורתו השיפוטית של בית משפט זה בעניין עאבד (בפסקה 15 לפסק הדין) קובע כי ילדיה של אישה אשר אזרחותה הושבה לה בהתאם לנוהל יירשמו כאזרחי ישראל, בהיעדר מניעה ביטחונית, אם יוכיחו כי השתקעו בישראל. כפי שעולה מהעתירה, תנאיו של הנוהל, והרציונאלים העומדים מאחוריו, אינם מתקיימים בענייננו. בתקופה הרלבנטית מרכז חייהם של העותרים לא היה בישראל אלא באזור, שם המשיכו ללמוד בבית הספר (סעיף 12 לעתירה, סעיף 19 לתשובת העותרים לתגובת המשיב). העותרת, אמם של העותרים, אף היא התגוררה באזור ביחד עם ילדיה במשך השבוע ורק בסופי השבוע וחופשות שהתה המשפחה בשטחי ישראל. רק בחודש אפריל בשנת 2006 השתקעו העותרים בארץ באופן קבוע. אשר על-כן, אפילו פעלו העותרים בהתאם להנחיית המשיב ושלחו את המסמכים הרלבנטיים במועד, נראה כי לא היה עולה בידיהם להוכיח שמרכז חייהם בישראל, והם זכאים לקבל אזרחות ישראלית בהתאם להנחיות הנוהל. בנוסף, תכליתו של הנוהל – מניעת הפרדה כפויה בין האם לילדיה הקטינים – אינה מתקיימת במקרה זה; שכן במועד הרלבנטי העותרת לא אולצה להיפרד מילדיה ונשארה לגור עמם באזור, הגם שלא היתה כל מניעה כי מרכז החיים שלה כמו גם של ילדיה יועתק לישראל, ובמקרה כזה היתה מוענקת לילדים אזרחות ישראלית לפי הנוהל. 8. שלישית, טוענים העותרים כי נשללה זכותם לשימוע בטרם הוחלט לבטל את מעמדם. כאמור, טענתם העובדתית של העותרים בהקשר זה, שלפיה שלילת מעמדם נעשתה באופן פתאומי וללא כל התרעה, נדחתה על ידינו. לעותרים ניתן מעמד לזמן מוגבל. העותרים ידעו כי הנטל מוטל עליהם להוכיח כי השתקעו בארץ, ואם לא יעשו כן – יישלל מעמדם הארעי בתאריך שנמסר להם מבעוד מועד. מוטב היה לו שלח המשיב לעותרים, מיד לאחר שפג תוקפו של הרישיון הזמני שניתן להם, מכתב המבהיר להם כי פג תוקפו של הרישיון כיוון שלא הוכיחו כי מרכז חייהם בישראל. עם זאת, אין בהימנעותו מלעשות כן באותו מועד, ובשליחת המכתב רק במועד מאוחר יותר, בעקבות פניית העותרים, כדי לשמש בסיס להתערבותנו בהחלטתו של המשיב אשר מצויה בגדרו של הנוהל, ואינה חורגת ממתחם הסבירות. זאת, בפרט על רקע העובדה שהעותרים ממילא לא חיו בישראל במועד הרלבנטי. 8. אשר על-כן, דין העתירה להידחות. כאמור בתגובת המשיב, ככל שמבקשים העותרים לנסות ולהסדיר את מעמדם בישראל, הם רשאים להגיש בקשה מתאימה בגדר הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ה-2005. למותר לציין כי אין אנו נוקטים עמדה לגופה של בקשה מעין זו, אם תוגש, קודם שניתנה הכרעת הרשות המוסמכת. בנסיבות העניין, אין אנו עושים צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏ז' בסיון התשע"א (‏09.6.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07007270_M15.doc נב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il