בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
7262/00
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת מ' נאור
המערער: פוריה
כפר עבודה
נגד
המשיב: 1.
יפת לוי
משיבה פורמלית: 2. מקורות חברת מים
בע"מ
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום
16.8.2000 בתא 506/98 שניתן על-ידי כבוד השופט אברהם אברהם
בשם המערער: עו"ד יעקב קורין
בשם המשיב: עו"ד אפרת ואש
בשם המשיבה הפורמלית: עו"ד
רחמים כהן
פסק-דין
השופטת מ' נאור:
1. האם חייב ועד מקומי מוניציפאלי להמשיך ולספק
מים לצרכן אשר אינו משלם את חובו בגין המים שנים רבות? זו השאלה המתעוררת בערעור
זה. השאלה איננה מתעוררת בענייננו על רקע מצוקה כלכלית של צרכן מים, שאין ידו משגת
לשלם עבורם. צרכן המים - המשיב בערעור זה - סרבן תשלום הוא. משך שנים ארוכות לא
שילמו הוא ובני משפחתו המסועפת עבור המים. באותן שנים נשאו התושבים האחרים של כפר
עבודה פוריה - הישוב בו מתגורר המשיב - בנטל החוב. אלמלא עשו כן, צפויים היו לכך
ש"מקורות" תנתק את הישוב כולו מאספקת המים. הערכאה הראשונה (כב' השופט
אברהם) סברה שלועד הישוב לא היתה סמכות לנתק את המים; עמדתי שלי שונה היא: הועד
המקומי מוסמך היה שלא להמשיך לספק למשיב מים (קרי - לנתק את המים). בנסיבות הענין
- החלטת הניתוק היתה החלטה סבירה.
2. מר יפת לוי (להלן - המשיב) ובני משפחתו
המסועפת מתגוררים בישוב פוריה כפר עבודה. הישוב מנוהל על ידי ועד מקומי מוניציפאלי,
אשר כונן על פי צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) תשי"ח1958-. בני משפחת
לוי הם מותיקי הישוב. הועד המקומי מקבל אספקת מים מ"מקורות" לנקודת
אספקה מרכזית. מנקודה זו, מספק הועד מים לצריכה ביתית ולצורכי חקלאות לכלל תושבי
הישוב ובהם המשיב ובני משפחתו. בשנת 1998 ניתק הועד את המים למשיב בשל חוב של
כ35,000- ש"ח (כערכם בשנת 1998). החוב הצטבר לסכום זה מאז שנת 1991. משך רוב
התקופה בה נצבר החוב עמד בתוקף צו מניעה זמני, שניתן בהליך קודם ואסר על הועד לנתק
את אספקת המים למשיב. ההליך הקודם במסגרתו הוצא הצו הזמני הוגש ב1992-. התביעה
נדחתה בסופו של דבר בשנת 1997 בשל אי התייצבות של המשיב ובא-כוחו. עם דחיית התביעה
התבטל מאליו צו המניעה הזמני. המשיב המשיך לא לשלם עבור המים, והועד שלח לו התראה
לפני ניתוק. המשיב שב ופנה לבית המשפט המחוזי בנצרת בתביעה נשוא ערעור זה, וגם
במסגרתה ניתן צו מניעה זמני.
3. בפני בית המשפט המחוזי בנצרת היו מונחות תביעה
ותביעה שכנגד. בתביעה הראשית ביקש המשיב כי יינתן צו מניעה קבוע, המורה לועד
המקומי שלא לנתקו מאספקת המים; הועד הגיש תביעה שכנגד בה ביקש לחייב את המשיב לשלם
את חוב המים. בית המשפט קיבל את שתי התביעות: הוא חייב את המשיב בתשלום חוב המים
בסך 35,000 ש"ח (כערכם במועד הגשת התביעה). על כך - לא הגיש המשיב ערעור; בית
המשפט אסר על הועד המקומי להפסיק את אספקת המים למשיב. הועד המקומי מערער לפנינו
על האיסור האמור.
4. המחלוקת המרכזית בערכאה הראשונה סבה על השאלה
אם קיימת יריבות בין המשיב לבין הועד המקומי. טענתו של המשיב היתה, כי הוא צרכן
ישיר של "מקורות", ולא של הועד המקומי. אין, לטענתו, כל יריבות בינו
לבין הועד, והועד אינו מוסמך לנתקו מאספקת המים. כדי להסיר כל ספק: המשיב לא שילם
עבור המים שצרך כל השנים, לא לועד המקומי ולא למקורות. על כן, כיניתי את
המשיב בפתח הדברים "סרבן תשלום". בדיון בבקשה לביטול צו המניעה הזמני
שהתקיים בערכאה הראשונה, הסכים בא-כוח המשיב כי ל"מקורות" יש סמכות
לנתק לו את המים, בעת הצורך, אך לא לועד המקומי. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה
בענין העדר יריבות בין המשיב לבין הועד המקומי תוך שהוא מנתח הליכים שונים שהמשיב
היה צד להם: בשנת 1991 ניתן פסק דין של בית הדין לעניני מים, אשר חייב את נציב
המים להקצות מכסת מים נפרדת למשיב, בתנאים שיקבע הנציב; בעקבות פסק הדין קבע הנציב
בשנת 1992 תנאים מוקדמים לחיבור ישיר של המשיב למקורות, אלא שהמשיב לא מילא
אחריהם. המשיב גם לא חזר לערער על התנאים שנקבעו בבית הדין לעניני מים. בית המשפט
הזכיר שצו המניעה הזמני שהיה בתוקפו 5 שנים בהליך קודם, פקע מאליו כשנדחתה
התביעה, בשל אי התייצבות. לאחר שבית המשפט ניתח את כל המסמכים שהונחו לפניו בענין
ההיסטוריה של הסכסוך, קבע כי משלא התקיימו התנאים שהתנה נציב המים לחיבור נפרד של
המשיב למקורות - אין לראות עוד במשיב צרכן נפרד של "מקורות". בית המשפט
עמד על כך שבפועל, מזה שנים רבות מחובר המשיב לחיבור המים המרכזי של הישוב וצורך
מים על חשבון הישוב. בית המשפט חייב כאמור את המשיב בתשלום חוב המים, ועל כך,
כאמור, לא הוגש ערעור.
5. השאלה אותה הצגתי בפתח הדברים - אם חייב ועד
מקומי מוניציפלי להמשיך לספק מים לצרכן מים שאינו משלם - לא עמדה במרכז ההתדיינות
בערכאה הראשונה, אלא בשוליה. השאלה המרכזית נגעה ליריבות בין המשיב לבין הועד
המקומי. כתב התביעה שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בנצרת עסק בשאלת הניתוק בזיקה
לשאלת ה"יריבות", וכך גם כתב ההגנה. התשתית העובדתית שהיתה מונחת בפני
הערכאה הראשונה לצורך השאלה הטעונה הכרעה בערעור זה היתה דלה. מסיבה זו או אחרת,
גם לא היה מצוי בפני הערכאה הראשונה (כפי שצויין בסעיף 11 לפסק הדין) ההסכם שבין
הועד המקומי ל"מקורות", שהוגש מטעם המשיב (מוצג ת10/); רשם בית משפט זה
התיר את הגשתו במסגרת הערעור, כיוון שנכלל במוצגים שהוגשו בערכאה קמא. השופט אברהם
ציין כי לא הונח לפניו כל הסכם בין ועד הישוב לבין המשיב בעניני אספקת מים. על כן,
כך ציין, יבחן את סמכותו של הועד לנתק את אספקת המים בגין אי תשלום חוב לפי הדין
החל על הועד כרשות מקומית. גם הטיעון בענין הדין לא היה מלא, ולו בשל כך שאף אחד
מהצדדים לא הפנה לא את בית המשפט המחוזי ולא את בית משפט זה לחוק העזר החל. כפי
שנראה, חוק העזר עוסק במפורש בנושא ניתוק עקב אי תשלום. לא היה טיעון בענין חוק
העזר ואין בכוונתי להשתית עליו את הכרעתי.
קביעות הערכאה הראשונה בענין האיסור להפסיק את אספקת
המים למשיב
6. כאמור, קיבלה הערכאה הראשונה את התביעה
הראשית, תביעת המשיב, ואסרה על הועד המקומי להפסיק את אספקת המים למשיב. אעמוד על
עיקרי ההנמקה של הערכאה הראשונה. המשיב תמך את זכותו לצרוך מים בחוק יסוד: כבוד
האדם וחירותו, ובסעיף 3 לחוק המים תשי"ט1959- (להלן - חוק המים):
סעיף 3 לחוק המים קובע:
"זכות
הפרט
למים
3. כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף
להוראות חוק זה".
הועד המקומי לא חלק על זכותו של המשיב לקבל
מים, הוא חלק על זכותו לקבל מים ללא תשלום. הערכאה הראשונה קבעה כי לולא
היה הנתבע רשות שלטון מקומית, לא היה כל קושי לקבוע כי עומדת לו זכות להפסיק את
אספקת המים. בית המשפט פנה בענין זה לע"א 788/87 לוי נ' כפר פינס,
פ"ד מד(2) 52 (להלן - פרשת כפר פינס). פסק דין זה עסק בנושא ניתוק מים
בגין אי תשלום. ההתדיינות היתה בין אגודה שיתופית במושב לבין חבר באגודה. וכך נקבע
שם:
"השאלה הנדונה בפנינו איננה איפוא יותר מאשר
שאלה של אמצעי גבייה ושל מתן אשראי מצד האגודה לחברים הרוכשים ממנה מים. בהיעדר
תנאים מוסכמים ומפורשים לגבי אלה, יש לבחון רק אם אמצעי הגבייה שמבקשת האגודה
לנקוט נגד המערערים סבירים הם. לשון אחר - האם, בנסיבות העניין הפסקה של אספקת
המים למערערים בגין אי-תשלום סבירה היא.
להשקפתי התשובה היא חיובית. לא מדובר כאן בפיגור
בתשלום. המדובר הוא בתקופה של שנים, בהן נמנעים המערערים באופן שיטתי מלשלם אגורה
שחוקה עבור המים שהאגודה מספקת להם, מים שעבורם משלמת האגודה בכסף מלא למקורות.
בתנאים אלה אין זה סביר לדרוש מהאגודה שתמשיך ותיתן להם אשראי בלתי מוגבל, בסכום
ובזמן. בנסיבות המקרה הנדון, ניתוק אספקת המים הוא לא רק סביר אלא אף מתבקש"
(שם, בעמ' 56).
ואולם, השונה בין פרשת כפר פינס
לענייננו, כך ממשיך ומסביר בית המשפט, הוא בכך שבענייננו מדובר ביחסים שבין רשות שלטונית
מקומית לבין היושב בתחומיה, בעוד פרשת כפר פינס עסקה ביחסים שבין חבר אגודה
לאגודה.
7. בית המשפט לא סבר שסעיף 63 (10א(ה)) לצו
המועצות המקומיות (החל על הועד המקומי) - מאפשר את ניתוק המים. סעיף זה מקנה
למועצה מקומית סמכות לקבוע את "התנאים שבהם יש לספק מים לצרכי בית ולצרכים
אחרים ואת המחיר שישולם בעד המים שסופקו כאמור ואגרות בעד התקנתם".
8. עוד הפנה בית המשפט להוראת סעיף 102 לחוק המים
המורה:
"תקנות
בדבר
הפסקת
אספקת
מים
102. שר החקלאות רשאי, לאחר התייעצות עם מועצת
המים, לקבוע בתקנות את המקרים והתנאים שבהם רשות-מים תהיה רשאית להפסיק זמנית או
לצמצם זמנית
את הספקת המים לצרכניה".
מכוחו של סעיף זה לא הותקנו תקנות. בית המשפט
קבע כי בכך שלא הותקנו תקנות, לא שלל השר מ"רשות מים" את הסמכות
להפסיק אספקת מים. בעקבות התייחסות הצדדים אל הועד המקומי כאל רשות מים, הניח
גם בית המשפט כי הועד המקומי - "רשות מים" הוא. הנחה זו, כך אציין מעתה
- אינה מקובלת עלי.
9. מסקנתה של הערכאה הראשונה, כי יש לאסור על
הועד המקומי להפסיק את אספקת המים למשיב מבוססת על סעיף 102. סעיף 102 - כך קבעה -
כולל קביעה עקרונית לפיה רשות מים רשאית להפסיק באופן זמני את אספקת
המים, או לצמצמה באופן זמני. ניתוק אספקת המים בגין אי תשלום חוב איננו,
לשיטתה, הפסקה זמנית. זהו ניתוק של קבע, במובן זה, שאם הצרכן לא ישלם את
חובו הוא לעולם לא יחובר עוד למים. על כן, אין לרשות השלטונית סמכות ניתוק,
שהוא ניתוק בעל אופי של קבע. על הרשות לפנות איפוא לדרכי הגבייה הרגילות הקבועות
בדין, ולא לנתק את אספקת המים.
דיון
10. בתשובתו לערעור, שב המשיב וטען כי הועד המקומי
אינו בעל דברים דידו, וכי הוא - המשיב - צרכן ישיר של מקורות. טענתו זו נדחתה
בדין. לענין זה, אין לי אלא לאמץ את מסקנתה של הערכאה הראשונה. ואולם, דווקא אם אניח
לצורך הענין (ואין אני מניחה כך), שצודק המשיב בטענתו זו, המסקנה מקבלת הטענה היתה
צריכה להיות, שאין הוא יכול לדרוש מהועד המקומי להמשיך לספק לו מים. היה עליו
לדרוש המשך אספקת מים מ"מקורות", ולא מהועד המקומי. כב' השופטת
דנון, בפניה התנהלו תחילת ההליכים בתיק זה, הורתה למשיב לצרף את מקורות כצד
לדיון. המשיב, אנוס על פי הדיבור, הגיש כתב תביעה מתוקן בו צויינה
"מקורות" כנתבעת, אך לא התבקש נגדה כל סעד. "מקורות" (שהיא
משיבה פורמלית בהליך שלפנינו) "ישבה על הגדר". היא הגישה לבית המשפט
המחוזי "תגובה" מטעמה, לפיה אין היא בעלת דברים של המשיב, אך לא התייצבה
לדיון. גם בפנינו לא נקטה עמדה.
11. בצדק ציינה הערכאה הראשונה, בעקבות פסק הדין
בענין כפר פינס, כי כעקרון, הזכות למים היא זכות המותנית בתשלום. העקרון
העולה מחוק המים עולה גם מחוק שקדם לו - חוק מדידת מים, התשט"ו1955-, הקובע
בסעיף 1 שהוא סעיף ההגדרות:
"הספקת
מים
הספקת מים בתמורה לשם צריכה".
(ראו ע"א 726/97 החקלאי נ'
שפירא, פ"ד כז(2) 589, 592 (להלן - פרשת החקלאי)).
12. מקובלת עלי מסקנתה של הערכאה הראשונה שסעיף 63
לצו המועצות המקומיות הנזכר, אינו מקנה, כשלעצמו, סמכות לניתוק מים, אך
נותן הוא סמכות לקבוע מחיר למים.
13. מערכת היחסים שבין הועד המקומי לבין
"מקורות" מערכת יחסים חוזית היא. ההסכם הוא המוצג ת10/, אותו מסמך שלא
היה, משום מה, בתיק המוצגים בעת מתן פסק הדין בערכאה הראשונה. הישוב מוגדר בהסכם
זה כ"צרכן". הועד המקומי התחייב בנספח להסכם לטפל בהשגת "הרשיונות
המתאימים מנציבות המים לאספקת כמות המים הנקובה בהסכם". ההסכם קובע (סעיף 12)
כי "אי תשלום חשבון המים עד לתאריך הנקוב בו, מהווה הפרה של ההסכם, שבגינה
רשאית מקורות לצמצם ואף להפסיק לחלוטין את הספקת המים לצרכן ללא התראה".
מהראיות עולה כי הועד המקומי נאלץ להתמודד עם סכנת ניתוק המים על ידי
"מקורות", עקב חובו של המשיב, בתקופה בה חייב היה הועד לספק מים למשיב
מכוח צו מניעה זמני. על מנת ש"מקורות" לא תנתק את הישוב כולו מהמים,
שילם הועד את חובו ל"מקורות", כולל הסכום אותו חייב היה המשיב לשלם ולא
שילם.
14. הערכאה הראשונה ציינה בפסק דינה, כי לא הוצג לה
חוזה בין הועד המקומי לבין המשיב. אכן כך הוא. חומר הראיות שהוגש בתיק זה אינו
מבהיר די הצורך, כיצד נוצר בזמנו, קשר אספקת המים הקיים עד היום, בין המשיב לבין
הועד המקומי. לא למותר להעיר עם זאת, כי לערכאה הראשונה הוגש כראיה מכתב מיום
16.7.91 (ת13/) של יו"ר הועד למשיב, המציין כי ב9.7.91- חיבר הועד המקומי את
ביתו של המשיב לצנרת המים החדשה של הישוב וזאת על פי הוראת בית משפט. הועד מודיע
במכתבו זה, כי הוא רואה במשיב "צרכן חדש שחובר לצנרת המים של הישוב" וכי
אי תשלום חוב יטופל על פי כל הנוהלים המקובלים - התראה, ובהמשך ניתוק המים. מחומר
הראיות לא עולה מה היה ההליך ומה היתה הוראת בית המשפט. בבקשה לביטול צו מניעה
זמני שהגיש הועד בשנת 1992 (ת5/) מצויין (בסעיף 5ו) כי ב5.11.91- נעשה הסדר פשרה
שקיבל תוקף של פסק דין, בו נקבע כי המשיב ישלם ישירות למקורות, על פי
חשבונות שיומצאו לו על ידי הועד וימציא לועד העתק הקבלה, וכי אם חשבון לא ישולם
תוך 15 יום מיום קבלתו "יוכל הועד לפעול להפסקת הספקת המים". פסק הדין
הנזכר כאן לא הוגש כראיה. לא מן הנמנע, כי היה הסדר משפטי מחייב בין
הצדדים, שבשל ההיסטוריה הארוכה של הסכסוך קבור אי שם בארכיונים. יהא הדבר אשר יהא,
אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. בנסיבות אלו, אצא אף אני מההנחה, ממנה
יצאה הערכאה הראשונה, שהקשר בין הועד המקומי לבין המשיב אינו מוסדר בחוזה (או
בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין).
15. הערכאה הראשונה ביססה כאמור את פסק דינה המחייב
את הועד המקומי להמשיך לספק מיד למשיב על סעיף 102 לחוק המים. דעתי היא, כי אין
ללמוד לענייננו מסעיף זה בשאלת ניתוק אספקת מים בגין אי תשלום.
16. ראשית, אומר, כי הנחתה של הערכאה הראשונה,
שהועד המקומי רשות מים הוא, אינה נראית לי. "רשות מים" אינה קמה על יסוד
"הנחותיהם" של הצדדים (והשוו: פרשת החקלאי, עמ' 590 ה). דבר
מינויה של רשות מים אזורית כאמור בסעיף 49 לחוק המים, מפורסם ברשומות ולא שמענו
שהיה פרסום כזה לגבי הועד המקומי. כן, לרשות מים תפקידים המנויים בסעיף 50 לחוק
שעיקרם הקמת מפעל מים אזורי.
17. איני רואה טעם להרחיב בענין זה. הטעם לכך הוא
שבית המשפט ביקש ללמוד מרוחו של סעיף 102, ומעקרון היסוד הגלום בו (לדעת
בית המשפט), שאין מנתקים מים ניתוק של קבע. כמה השגות לי בענין זה. ראשית - אין
אני שותפה למסקנה, שמדובר בענייננו בניתוק של קבע. "המפתח" לברז המים
במקרה של ניתוק, בידי המשיב הוא. אם ישלם - ייפתח הברז. אין פגיעה בצנרת ומדובר
בפעולת חיבור פשוטה. המשיב לא טען כי אין ידו משגת לשלם; הוא לא שילם, כל השנים,
לא לועד המקומי ולא למקורות. בנסיבות אלה של סרבנות תשלום, מתקשה אני לראות מדוע
מדובר בניתוק של קבע, להבדיל מניתוק זמני. ועוד: הועד הציע בסיכומיו בפנינו, ולא
באה על כך תשובה, שאם יבקש זאת המשיב, ייפתחו המים לסירוגין. כך שבכל מקרה של
פניית הצרכן [המשיב] מוכן המערער לחבר את המים, כל 24 שעות למשך זמן קצר (שעתיים).
18. בפרשת כפר פינס הפנה בית המשפט לטענותיו
של המערער שנסובו על סעיפים 3 ו102- לחוק המים וקבע:
"לא ברור לי, מה מבקש הפרקליט ללמוד מכל אלה.
החוק איננו מעניק לתושבי המדינה מים בחינם. הזכות שנקבעה בסעיף 3 הנ"ל
היא זכות לקבל אספקת מים כנגד תשלום על-פי תעריפים שדרכי קביעתם נקבעו בחוק (בפרק
הרביעי לחוק). איש איננו מנסה לשלול מהמערערים זכות זו. הם מבקשים לעצמם זכות למים
בחינם, וזאת אין החוק מעניק" (שם, בעמ' 59; ההדגשה אינה במקור -
מ"נ).
על כך שסעיף 102 לא נועד להסדיר סוגיה של אי
תשלום עבור מים ניתן ללמוד מ"מקומו הגיאומטרי" (כלשונו של הנשיא ברק
בענין ר"ע 277/82 נירוסטה בע"מ נ' מ"י, פ"ד
לז(1) 826) בחוק המים. הסעיף מצוי בסימן ה' לפרק השלישי לחוק. הפרק השלישי עניינו
מפעלי מים, וסימן ה', עניינו אספקת מים על ידי רשות מים. כל הנושא של "דמי
מים" מצוי בפרק נפרד. הוא הפרק הרביעי לחוק. בהמ' (באר-שבע) 1974/91 חברת
מקורות בע"מ נ' עיריית באר-שבע (לא פורסם), דן השופט ריבלין בטענת
עיריית באר-שבע, לפיה מקורות אינה מוסמכת להורות על הפסקת מים, גם לא למי שאינו משלם
את דמיהם, נוכח העובדה שלא הותקנו תקנות מכוח סעיף 102 לחוק המים. על כך אמר:
"טענה זו אין לאמץ. פירושה האחד הוא כי ההסדר
החוקי הקיים מעניק לכל צרכן את הזכות להנות מאספקה שוטפת ומתמדת של מים גם בעת
שהוא בוחר שלא לשאת במחירם. פירוש כזה אינו מתיישב עם ההסדר הקיים בכללו לרבות
מנגנוני הגביה שנקבעו ולאור סמכויות נציב המים כפי שהן מתוארות בחוק. ואשר להוראת
סעיף 102 לחוק המים - היא נועדה להגביל את האפשרות להפסיק את אספקת המים למי שמבקש
להיות צרכן. הוראה זו אינה נוגעת להפסקה באספקת המים למי שהוציא עצמו מכלל הצרכנים
משאינו מוכן לשאת במחיר המצרך.
התובעת, בסיכומיה, מבקשת לשאוב את 'זכותה' למים
מחובתה להסדיר את אספקת המים לתושבי העיר. חובה זו אינה פוטרת אותה מתשלום מחיר
המים. נהפוך הוא: מוטלת עליה החובה להבטיח את אספקת המים על ידי תשלום מחירם. הפרת
החובה הזו חמורה, כמובן, שבעתיים מקום שהיא גובה את מחיר המים מן התושבים ואינה
מעבירה אותו לספק".
פרופ' י' זמיר בספרו "הסמכות המינהלית",
מסביר כי התשלום הנדרש מאדם בעבור שימוש במצרך או שירות ציבורי דוגמת מים הוא
"מחיר":
"המינהל הציבורי מממן את פעילותו בשלוש דרכים
עיקריות: מס, אגרה, ומחיר. המחיר משתלם באופן רצוני על ידי צרכן עבור מצרך או
שירות. בדרך כלל השימוש בשירות או במצרך הוא רצוני, ואין אדם נדרש לשלם את מחירו
אלא אם הוא משתמש בו ובמידה שהוא משתמש בו. מבחינה זאת אין הבדל בין מחיר המשתלם
עבור מצרך או שירות שניתן על ידי המינהל הציבורי לבין מחיר המשתלם לחברה פרטית.
לפיכך אין צורך בסמכות מכוח חוק כדי לבקש או לקבל את מחיר המצרך או השירות. לכל
היותר, האפשרות לבקש ולקבל את המחיר היא בגדר סמכות עזר לסמכות לספק את המצרך או
השירות.
המחיר משמש למימון מלא או חלקי של חלק מן השירותים
הניתנים על ידי המינהל הציבורי. כאלה הם בעיקר שירותים הניתנים על ידי חברות
ממשלתיות או תאגידים ציבוריים המספקים, לדוגמה, חשמל, מים, שירותי דואר
ושירותי רכבת. אכן, כיוון שמדובר בשירות ציבורי, ולא פעם בשירות הניתן כמונופול,
המחיר יהיה נתון בדרך כלל לפיקוח ציבורי. בין היתר, אפשר שהמחיר, והעלאת המחיר,
ידרשו אישור של ועדה מוועדות הכנסת. אך פיקוח מסוג זה מוטל מכוח חוק גם על הרבה
מצרכים ושירותים שגופים פרטיים מספקים לציבור" (שם, בעמ' 183).
19. אכן, לא נמצאת בחוק המים עצמו הוראה המאפשרת
"ניתוק" בגין אי תשלום. אולם, הנחת הבסיס בחוק היא כי לכל אדם זכות לקבל
מים בעבור תשלום. לדברים אלה, שהובהרו בענין כפר פינס וצוטטו לעיל
תחולה רחבה על כל "תושבי המדינה" ואין הם מוגבלים ליחסי אגודה
שיתופית-חברים. הישוב מוכן ומזומן לספק למשיב מים בתשלום, ואין החוק מחייבו להוסיף
ולספק מים בלא תשלום. במערכת היחסים החוזית שבין הישוב לבין מקורות, צפויים,
כאמור, כל תושבי הישוב לניתוק, בגין אי תשלום חוב מים. על כן, אך סבירה היא פעולתה
של הרשות המינהלית (ועד מוניציפאלי) שביחסים בינה לבין המשיב, שהוא סרבן תשלום,
אין היא מוכנה להוסיף ולספק לו מים ללא תשלום.
20. לא אכחד: האפשרות שאדם, או משפחות, ינותקו ממים
מעוררת רתיעה ראשונית. בלי מים - אין חיים. קל יותר להסכין, למשל, עם ניתוק קו
טלפון בגין אי תשלום. תחושה ראשונית זו, יש להעמיד בענייננו בפרופורציה הראויה לה:
המים משמשים את המשיב ומשפחתו המורחבת לצורכי חקלאות, קרי - לצורכי עסקים ולא רק
לצורכי קיום בסיסיים. והעיקר: מדובר בסרבן תשלום. הצורך "לנתק" את המים
נובע ממצב הצבירה שלהם, מצב צבירה נוזלי. בשל מצב צבירה זה, יש "לחסום"
את דרכם, קרי, לנתק את זרימתם בצינורות אל ברזי המים של המשיב. לו יצוייר שלא
באספקת מים מדובר, אלא באספקת מצרך חיוני במצב מוצַק, שרשות חייבת לספקו תמורת
תשלום הרי שלגבי מצרך כזה, לא היינו מתייחסים ל"ניתוק" כי אם להפסקת
אספקה. מבחינה מהותית - מדובר במקרים זהים.
במאמרו של פ' תומס "צדק חלוקתי בתקופת
תאצ'ר" כפי שמופיע בספר צדק חלוקתי (מ' מאוטנר עורך 2000) בעמוד 417
התייחס המחבר לשיטת אספקת המים כפי שהיתה בתקופת ראש ממשלת אנגליה, מרגרט תאצ'ר.
תאצ'ר הפריטה את המים, אולם השאירה את אספקתם בידי ספקים אזוריים בלעדיים. מצב זה
גרם לכך שחסרי היכולת שילמו יותר עבור המים שצרכו, מאשר שילמו העשירים, וכך גם
לגבי צריכת הגאז והחשמל. העלויות הגבוהות של המים גרמו לעליה במספר ניתוקי המים
לצרכנים שלא עמדו בתשלומיהם. חברות המים נאלצו למצוא פתרון למצב ולו רק כדי להציגן
באור חיובי יותר בעיני הציבור. כך, פותחו דרכים להקטנת הפגיעה ב"יחסי הציבור"
של החברות, למשל באמצעות התקנת מונים לתשלום מראש בעד המים בנקודות האספקה:
"פתרון זה איפשר לחברות לגבות תשלומים במקור,
ולא בדרך של ניתוק ההספקה והגשת תביעות לבתי המשפט. תוצאת הכנסתם לשימוש של מונים
לתשלום מראש היתה ירידה דרמטית במספר
הניתוקים....הנוסחה הפשוטה היתה: בלא תשלום מראש אין הספקה של מים. כך, מכיוון
שהתשלום בעד המים נעשה מראש, זכו הצרכנים בחופש לבחור כיצד להוציא את הכנסתם
הפנויה:...החופש האישי שהוצע לצרכן פירושו שאם בחר בחלופה למים, הוא עצמו בחר לנתק
עצמו מקבלת הספקה של מים, להבדיל ממצב שבו הצרכן מאלץ את ספק המים לנתק לו את
ההספקה. על פי התיאוריה של השוק, ביצע בכך הצרכן בחירה רציונלית."
מתיאור מצב דברים זה, כפי שנהוג היה באנגליה,
ניתן להבין שניתנה לחברות המים הסמכות לנתק את אספקת המים של צרכנים, שלא שילמו
עבורה. אף אם הדרך בה בחרו לכאורה משאירה את הבחירה בידי הצרכן, הרי שהתוצאה זהה
ומשמעותה הפסקת אספקתו של שירות חיוני בגין אי תשלום.
חוק העזר
21. רמזתי לעיל על כך שהתמונה המשפטית שהוצגה לא
היתה מלאה בשל ההתמקדות בשאלת היריבות. להשלמת התמונה המשפטית אזכיר את חוק העזר
החל, אולם בהעדר טיעון, לא אשתית עליו את הכרעתי. בא-כוח המערער הזכיר באופן כללי
בסיכומיו בערכאה הראשונה, כי בחוקי עזר של מועצות מקומיות המספקות מים לתושביהן,
ההתראה המקובלת לפני ניתוק היא של 5 ימים. הוא לא הפנה לחוק עזר ספציפי, החל על כפר העבודה פוריה. כפר העבודה פוריה שייך למועצה האזורית עמק הירדן.
(תצהירו של רענן סרי, ראש הועד המקומי, שהוגש לבית המשפט המחוזי). מועצה זו התקינה
בשנת 1987 חוק עזר לעמק הירדן (אספקת מים) התשמ"ז1987-, ק"ת (חיקוקי
שלטון מקומי) 426 (להלן - חוק העזר). סעיף 19 לחוק העזר קובע:
"כל הסמכויות, הזכויות והחובות המסורות למועצה
מכוח חוק עזר זה מסורות גם לכל ועד מקומי בכל הנוגע לתחומי אותו ישוב כל עוד
המועצה אינה משתמשת או מפעילה אותן סמכויות, זכויות או חובות; ובאותה מידה, בכפוף
לאמור לעיל, כל מקום שבו נאמר בחוק עזר זה 'המועצה' גם 'הועד המקומי' במשמע ו'ראש
המועצה' גם 'ראש הועד המקומי' במשמע, בשינויים המחוייבים".
וסעיף 11 קובע:
"ניתוק
החיבור
11. (א) צרכן שלא סילק במועד את
הסכומים שהוא חייב בהם לפי חוק עזר זה, או שבזבז מים, השתמש בהם לרעה,
זיהמם או פגע בהם בצורה אחרת, או שפגע במד-מים, רשאי המנהל להתרות בו בכתב.
(ב) לא שעה הצרכן להתראה,
רשאי המנהל, כתום 5 ימים מיום מסירת ההתראה, לנתק את החיבור בין אותו חלק
של הרשת הפרטית אשר בהחזקתו של הצרכן ובין יתר חלקי הרשת הפרטית או מפעל
המים...".
"המנהל" מוגדר בסעיף 1 לחוק העזר
הוא, סעיף ההגדרות "לרבות ראש ועד מקומי בתחומי אותו ישוב". הדברים
מוזכרים, כאמור, ובהעדר טיעון, לשם שלמות התמונה המשפטית.
לסיכום
22. הנחת הבסיס של חוק המים היא שמים מסופקים תמורת
תשלום. בנסיבות הענין שבפנינו על רקע מערכת היחסים שבין המושב למשיב, בשים לב
לטיעונים ולראיות שהובאו בערכאה הראשונה אין מקום לחייב את המושב להמשיך לספק מים
למשיב, בלא תמורה, הכל בכפוף למתן התראה הולמת. השאלה הכללית והרחבה בדבר טיבה
והיקפה של הסמכות המסורה לרשות מקומית לנתק מים תמתין להכרעה בנסיבות מתאימות. עם
זאת, רשמנו לפנינו את הצהרת המערער שאם יבקש זאת המשיב, ייפתחו המים לסירוגין כל
24 שעות למשך שעתיים.
23. אציע לחברותי לקבל את הערעור ולבטל את הצו
שנתנה הערכאה הראשונה, לפיו אסור למערער להפסיק לספק מים למשיב ולחייב את המשיב,
בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ש"ח + מע"מ, עם
הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל בתוספת ריבית כחוק.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת מ'
נאור.
ניתן היום, כ"ב בניסן התשס"ב
(4.4.2002).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 00072620.C03 /צש
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il